המאמר מוקדש לכבודו של הרב אלי סדן
אבי המכינות הקדם צבאיות וממייסדי מושב קשת שבגולן
חתן פרס ישראל על מפעל חיים תשע"ו

"מי מכיר? מי יודע? מי ראה, מי שמע? לאן, בעצם, נעלם מגש הכסף?
– יש הנאנחים בלאט: הלך לאיבוד המגש – שוב לא ימצא לעולם. חייבים נהיה להסתפק באחד זול יותר – עשוי פח.
– תמצא כאלה שיאמרו לך בחיוך ערמומי: נתיישן מגש הכסף, השתפשף מרוב שימוש, גם חלודה אכלה בו קצת. עשר שנים, חביבי, זה זמן!
זו האמורטיזציה [פחת] המקובלת של אידיאלים!
– פה ושם שמעתי מלחשים, כי אמנם ראו את המגש, מוטל בזווית איזו עליית-גג מאובקת, אלא שאיש אינו יודע כיצד להורידו משם. וציניקאי אחד סיפר לי השבוע במין הנאה ארורה, כי במסיבת קוקטייל אחת, הבחין כיצד מגישים כוסיות קונייאק צרפתי על מגש הכסף שלנו.
... מוטב לא לנסות ולדבר עם צעיר ישראלי ממוצע... על חול וחגור, על יום פרך ונזירות ממרגוע, על התנדבות ופקודה, התמסרות וויתורים, על אינטרס המדינה שהוא קודם להנאות הפרט ועל כל שאר דברים טובים ואמיצים, אשר מילאו אי פעם את לבנו על גדותיו.
... מה מתרחש כאן? מדוע צוחקים לך בפרצוף כאשר אתה מהין להעלות על דל שפתיך חלוציות? איזה פער מבעית משתרר בין הדור הצעיר לאידיאלים? היכן ראשית נביטת הציניות, הלא-אכפתיות, הריקנות? על איזה דשן משגשגים ברקני הקרייריזם לסוגיו? מה הפיג את טעמם של הערכים והפכם פוחלצים נלעגים בעיני הדור הצעיר?
האם נמצאים 'טללי נעורים עבריים' בתהליך של ייבוש?"

הציטוטים הללו, אינם עוסקים ב"דור ה-y". לא הבאתי אותם ממחקרם של עוז ותמר אלמוג על דור זה. הציטוטים הם ממחקר שהתפרסם שנה טרם הולדתו של עוז אלמוג. בפסח תשי"ט (1959) החלה להתפרסם ב"מעריב" סדרה בת שמונה מאמרים רחבי יריעה, שהוגדרו כ"מחקרו הגדול של רפאל בשן על הנוער הישראלי," ולסיכום – מסה מסכמת של הפובליציסט שמואל שניצר (לימים עורך העיתון). רפאל בשן היה אז מבכירי העיתונאים והמראיינים בישראל. לא היה זה מחקר אקדמי, אלא מחקר עיתונאי, שכלל שיחות עם בני נוער ועל בני הנוער. דמותו של הנוער, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, עגומה ומייאשת. איזה עתיד יש למדינה, לחברה, עם נוער כזה?
שנה קודם לכן, התפרסם ספרו של יוסי גמזו הצעיר "אתם נוער אתם?!" – שם הספר לקוח מאמרת הכנף המיוחסת ל"זקן השומרים" אברהם שפירא (1870-1965): "אתם נוער אתם? אתם חרא!" גמזו שמר על שפה נקייה, ועידן את האמירה ל"אתם בררה", והיא מופיעה הן בספר והן בשירו "סימן שאתה צעיר".
שנה לאחר פרסום מחקרו של בשן, הופיע הסופר ס. יזהר, אז ח"כ, בישיבה של סיעת מפא"י, והדביק לנוער של התקופה את הכינוי "דור האספרסו". בכינוי זה הגדיר והאשים יזהר את צעירי המדינה ברדיפה אחרי בידור ושעשועים וקריירה. זה היה ההיפך הגמור מדור הפלמ"ח הנערץ, שקדם להם ושישב "מסביב למדורה".
מה אפשר להציע לצעירים "המבקשים להם חוויית-מעט ובלבד שתהיה חריפה, מהירה וזולה," תהה יזהר. הוא גילה תהייה על בילויי בתי הקפה של צעירי ישראל, שזה עתה יצאה מתקופת הצנע של שנות ה-50 הקשות, ועל החיבה שלהם לנהנתנות ועל האגואיזם והחומרנות שדבקו בהם. לרבים הפריעה אז הנהייה של הצעירים אחרי כוכבי הרוקנ'רול מחו"ל.
כותרת סדרת מאמריו של רפאל בשן היתה: "הבט קדימה בזעם!" – הציטוטים שהבאתי, הם מהפרק השני, שכותרתו: "לאן נעלם מגש הכסף?". הוא הצביע על הפער בין "הנוער של היום" לנוער שקדם לו בעשר שנים, דור תש"ח. "מגש הכסף" הוא הנוער של תש"ח, על פי שירו המפורסם של אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", אותו פירסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947. רבים ממטבעות הלשון בהן השתמש בשן, לקוחות מן השיר: "חול וחגור", "יום פרך", "נזירים ממרגוע", "טללי נעורים עבריים".
"מסביב למדורה" שהזכיר יזהר, הוא שם של שיר אחר של אלתרמן, אף הוא מ"הטור השביעי", שפורסם כעבור פחות מחמישה חודשים, ב-7 במאי 1948, שבוע טרם הכרזת העצמאות, לציון שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בשן ויזהר, המביטים קדימה בזעם, מביטים אחורה בגעגוע, לדור תש"ח.
באותם ימים שבהם התפרסם "מגש הכסף" – הימים שבין החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת המדינה, נערך דיון במועצת ההסתדרות הכללית על המצב. הדוברים עלו בזה אחר זה וביטאו פחד מפני הצפוי. רבים מהם הטיחו האשמות קשות ב"נוער של היום", ואיך הוא יעמוד באתגר הגדול? איזה פער קיים בין הנוער הזה לנוער של העלייה השנייה והשלישית!
כאשר עלה בן גוריון להשיב לנואמים, הוא הביע אמון מוחלט בנוער העברי, במסירותו, בנכונות ההקרבה שלו ובכך שיוכל לעמוד באתגרי המלחמה. והוא סיפר סיפור קטן. כאשר חבריי ואני, חלוצי העלייה השנייה, עלינו לארץ, ותיקי היישוב הביטו בנו, "היחפנים האלה," בעין שלילית וקיטרו אף הם על "הנוער של היום," השונה כל כך מהנוער שהקים את המושבות...
וכבר נאמר – סדנא דארעא חד הוא...
אין בכוונתי לזלזל כהוא זה במחקרם של בני הזוג אלמוג על דור ה-y. אני מעריך ומוקיר מאוד את אלמוג, מטובי הסוציולוגים בארץ, ובטוח שיש הרבה מאוד אמת בממצאי מחקרו, כמו גם במחקרו של בשן, כמו גם באמירות של חברי ההסתדרות בתש"ח וכמו האמירות כלפי יחפני העלייה השנייה. אלא שאני מאמין שזו אינה התמונה השלמה. התמונה השלמה כוללת מציאות נוספת, סמויה – בעיקר מהרדאר התקשורתי, של נוער חלוצי, ערכי, מתנדב, שאולי אינו רוב הדור הצעיר, אך הוא זה שנותן וייתן את הטון וינהיג את החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק.
רפאל בשן סייג את דבריו. "איך שלא יהיה, המגש יימצא ביום מן הימים... אפשר שהנוער הטוב, החושב, ההוגה, המגשים, מסתתר אי שם ואת הטון בחוצות ובשווקים נותן דווקא קומץ צרכנים 'שוויצרים' ריקניים?"
8 שנים לאחר מכן, אותו נוער ריקני, אותו דור אספרסו, הנחיל למדינת ישראל את הגדול בניצחונותיה, שחרר את כל א"י המערבית ואת הגולן, גילה מסירות אין קץ והקרבה ללא מיצרים בהגנה על מדינת ישראל.
41 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את שירו "כמו רקפות בין הסלעים".
כמו אימו, נעמי שמר, שממש שיפשפה את עיניה, כאשר פתאום מצאה בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה, והיפהפיה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת," כך גם הוא הופתע פתאום לגלות איך "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים."
אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה." נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתקליטו "אלבום 5", שהוא אלבום מחאה חזק ובוטה. בד"כ הנטייה שלו היא להצביע על הצדדים השליליים בחברה הישראלית, נגדם הוא יוצא. אחד משיריו הראשונים והמצליחים ביותר, סיגל נחמיאס, מתוך האלבום "יאללה ביי", אף עוסק בסוגיית המילואים באופן ביקורתי מאוד, המתאר את תחושות התסכול של המילואימניק.
גם בשיר הזה, אריאל הורביץ אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציואקנומיים, כשלי קליטת העלייה, היחס לעובדים הזרים. אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה.
האם רק במלחמה באים לידי ביטוי הפנים היפים של הדור הצעיר בישראל? רק בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן"?
במלחמה אנו מנסים להסיר מנגד עינינו את מעטה הציניות, ולכן אנו רואים את הדברים, אך הם קיימים בכל השנה. הורביץ הופיע, לפני חודשים אחדים, באירוע "לימוד גולן", במכללת "אוהלו" בקצרין. הוא סיפר שהוא הגיע אחרי לילה בלי שינה, כיוון שאת הלילה הקודם הוא בילה כמתנדב בארגון "השומר החדש". הוא בילה את הלילה עם חבריו המתנדבים, הצעירים ממנו בעשרים שנה.
"השומר החדש" הוא ארגון אחד מתוך ארגונים רבים מאוד, של צעירים ובני נוער נפלאים, המתנדבים כל השנה בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה, בביטחון – חלקם במסלולי הגשמה כדרך חיים, חלקם בהתנדבות כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם. הם משלבים עשייה ולימוד. הארץ, לאורכה ולרוחבה, זרועה בארגונים כאלה, כאשר על כל מקום בתוכם מתחרים מועמדים רבים; תנועות הנוער, שלפני שנות דור כבר הספידו אותם והנה היתה להם עדנה רבתי, מכינות קדם צבאיות, התנדבות חסרת תקדים לשנות שירות לפני הצבא, התנדבות רבה לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, תנועות הבוגרים, הקומונות העירוניות, הקבוצות השיתופיות, תוכנית המשך לבוגרי צבא במכינות הקד"צ, תכניות בוגרים המשלבות חקלאות ולימוד, הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, ארגונים של אקטיביזם חברתי, בתי מדרש רבים ומגוונים, תנועות וארגונים של התחדשות יהודית וציונית ועוד ועוד. הנה, רק אצלנו בגולן – מדרשת השילוב, שלוש מכינות קדם צבאיות, תכנית "נטעים", "קטיף ישראלי", התנדבות רבה של בני נוער לשנות שירות ועוד.
לפני 37 שנים, השתתפתי כנער בקורס רשג"דים של תנועת הצופים; חוויה משמעותית מאוד, שהשפיעה עליי יותר מכל קורס פיקודי וניהולי בצה"ל ובחיים האזרחיים עד היום. באותו קורס, דיברנו על היותנו "300 הגדעונים"; כמו 300 לוחמיו של גדעון המקראי – אוונגרד קטן מאוד מבחינה מספרית, שיכול להנהיג ולהוביל ולחולל שינוי. היום מדובר על הרבה יותר מ-300, מ-3,000 וגם מ-30,000 גדעונים. ולכן, איני שותף לאווירת הייאוש ולנהי.
"הבט קדימה בזעם" כתב רפאל בשן, מיואש מ"הנוער של היום", ארבע שנים לפני שנולדתי. אך כשאני רואה את הנוער של היום, אני מביט קדימה בתקווה ובאמונה.

2. תחמושת לתעשיית השנאה
הרבה אמת היתה בדבריו של סגן הרמטכ"ל בנאומו בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה. אכן, כפי שהוא אמר, צה"ל הוא צבא מוסרי. אכן, כפי שהוא אמר, טוהר הנשק הוא ממאפייניו של צה"ל לאורך כל השנים. אכן, היו וישנם חריגים, שנהגו ונוהגים בניגוד לערך טוהר הנשק, ובכך הם פועלים בניגוד לדרכו של צה"ל. אכן, צה"ל הקפיד ומקפיד על תחקיר אמת של אותם אירועים, באומץ, ללא משוא פנים.
ודווקא כיוון שהדברים הללו נכונים – האמירה של סגן הרמטכ"ל: "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016" – שקרית ומקוממת.
ההשוואה הזאת חמורה, קודם כל כיוון שהיא שקר. סגן רמטכ"ל שמשקר – זהו כבר כשל ערכי. וכאשר סגן הרמטכ"ל משקר דווקא בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הדבר חמור שבעתיים. אך עיקר החומרה בדבריו, הוא העיתוי וההקשר. ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה, המכוער והציני ביותר של המתקפה הזאת, הוא ההשוואה הנואלת של ישראל לנאצים ושל פעולות צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, כפשעים נאציים. לאיזו תהום מוסרית, מפלצתית, יכולים לרדת אנשים, כדי ליצור את משוואת השקר הצינית הזאת? איזו ציניות מרושעת, מקפיאת דם באכזריותה, יכולה לגרום לאנשים לומר את דברי הבלע הללו?
למרבה הצער, חוד החנית של התופעה הזאת, שהיא חמורה לאין ערוך יותר מהכחשת השואה במובן הפשטני של המושג, הם יהודים, ישראלים.
סגן הרמטכ"ל בשום אופן לא ערך את ההשוואה הזאת. הוא לא השווה את צה"ל ומעשיו למעשי הנאצים. אבל היה עליו להבין שבדברים שאמר הוא מעניק תחמושת לתעשיית השקר והשנאה הזאת.
נושא הדגל הישראלי של תעשיית השקר וההשוואה של ישראל לנאצים הוא עיתון "הארץ". כך מציין "הארץ" את יום השואה. "מציין"?! – כך חוגג "הארץ" את יום השואה.
עמירה הס כותבת על "השואה הקפיטליסטית לאפרו-אמריקאים" ומסבירה מדוע היא חמורה יותר מהשואה שביצעו הגרמנים ובעלי בריתם (וכמובן אינה מציינת מיהם קורבנות אותה שואה) ואז יוצרת זהות בין קורבנות שואת הקפיטליזם לבין הפלשתינאים.
יוסי קליין מציג דיאלוג דמיוני בינו לבין חבר, המסביר שהוא שותק לנוכח הדברים הנוראים הקורים במדינה, כי הם אינם פוגעים בו אישית, והוא מכניס לפיו של החבר את המשפט: "אז מה אתה מציע, פשוט לקום ולברוח, כמו ב-1933?"
צבי בראל מאשים את מדינת ישראל שהיא מסכנת את יהדות העולם: "היא מונהגת על ידי תמהונים וידעונים שהזריקו לעורקיה סמי הזייה. זו ציונות שמסכנת עכשיו לא רק את אזרחי ישראל, אלא גם את יהדות העולם."
דניאל בלטמן כותב: "החיבור לשואה הוא מרכיב כבד משקל בזהות הלאומית של היהודים במדינה. זה משרת את הימין המכתיב שיח קורבני וגזעני פרוטו־פאשיסטי, שנועד להלבין את הפשע המתמשך נגד הפלסטינים ולהציב את העולם הנוצרי בעמדת התנצלות נצחית."
רוגל אלפר: "הנצחת השואה משמשת נדבך מרכזי בהרס נשמת הנוער הישראלי, שחירותו ניטלת ממנו על ידי מנגנון אינדוקטרינציה משומן, עוד בטרם יספיק לעמוד על דעתו. נוער ישראלי אינו בן חורין."
וכו' וכו' וכו'.
והנה, אותו עיתון פירסם במלואו את נאומו של סגן הרמטכ"ל. העיתון המרבה להשמיץ יום אחר יום את צה"ל ומפקדיו, להציג את צה"ל כצבא כיבוש ודיכוי המבצע פשעי מלחמה נוראים, הלועג למוסריותו של צה"ל – אותה העלה סגן הרמטכ"ל על נס, הבז למושג "טוהר הנשק" – אותו קידש סגן הרמטכ"ל, דווקא אותו עיתון הביא בשלמותו את נאומו של האלוף גולן.
אין לי ספק שכך יעשו גם גורמי BDS בחו"ל, שישתמשו בדבריו של גולן, שלבטח יסלפו ויעוותו אותם, כדרכם, כבליסטראות ליידוי על מדינת ישראל השנואה עליהם. בשעה שמפלגת הלייבור בבריטניה משעה את חבריה המשווים את ישראל לנאצים, הם יוכלו עכשיו להישען על דברי סגן הרמטכ"ל הישראלי.
שעות אחדות לאחר נאומו, הוציא דובר צה"ל הודעת הבהרה של סגן הרמטכ"ל. לפי הודעת דובר צה"ל, גולן "לא התכוון להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנה. ההשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד. צה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם, לא היתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת."
ודאי שצה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם. אך אם לא היתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה סגן הרמטכ"ל אמר מה שאמר, בזמן ובמקום שאמר? ואם לא היתה כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה הוא יצר השוואה "אבסורדית ומשוללת כל יסוד" כזאת, בניגוד לכוונתו? ואם זו לא הייתה כוונתו – למה כן היתה כוונתו?
חשוב היה שסגן הרמטכ"ל יבהיר את הדברים, וראוי היה שיעשה זאת בקולו, כפי שנאם בקולו. אך הבהרה מן הסוג של "לא היתה כוונה" היא עלבון לאינטליגנציה. הדברים נאמרו. ומי שאמר אותם, הוא שצריך לתקן אותם.
בעקבות דבריו של סגן הרמטכ"ל, היו שאמרו עליו שהוא "קצין אמיץ". אמיץ? אדרבא. שיהיה לו האומץ לומר מילה אחת קטנה: "טעיתי" – ולהתנצל. מודה ועוזב ירוחם, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
ואם אין לו האומץ והיושרה להודות בטעותו ולהתנצל, מן הראוי שיתפטר.

[אהוד: לדעתי סגן הרמטכ"ל קורא כנראה יותר מדי את עיתון "הארץ", ומאחר שאולי אינו חכם ביותר – הוא אכן מושפע משטיפת המוחות שנערכת שם יום-יום, כאשר בין היתר העיתון משווה אותנו לשנות ה-30 הנאציות בגרמניה – וגולן חשב לתומו שזה 'בון טון' ישראלי משכיל לדבר כך!]

3. צרור הערות 8.5.16
* קורבנות השנאה – נשאת מלחם לקח רובה, ריסס אזרחים ישראליים ברחוב דיזנגוף, רצח את אלון בקל ושימי רואימי ופצע עוד שבעה אנשים. הוא חטף מונית ורצח את נהגה אמין שעבען. לאחר מצוד בן שבוע, נהרג המחבל הרוצח בקרב יריות עם לוחמי הימ"ם.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נתייחד עם זכרם של אלון בקל, שימי רואימי ואמין שעבען, יחד עם כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה והטרור – ללא הבדל דת גזע ומין. כולם הרוגי המאבק על זכותנו לקיים את מדינת ישראל.
בעיצומו של יום הזיכרון, דווקא ביום הזיכרון, תתקיים גם השנה פרובוקציה פרברטית, של התייחדות עם הנרצח אלון בקל, הרוצח נשאת מלחם, הנרצח שימי רואימי והנרצח אמין שעבען, שכולם כביכול עיסה אחת של "קורבנות השנאה". פרובוקציה מכוערת, חולנית, צינית, שנועדה לזרות מלח גס על הפצעים הפתוחים והכואבים ביותר שלנו.
הפרובוקציה הזו ראויה לבוז ולהוקעה של כל בן תרבות, של כל אדם בעל מצפון.

* הרציונל החולני של הפרובוקציה – הפעילה האנטי ישראלית הרדיקאלית פרופ' נורית פלד אלחנן ניסחה כך את הרציונל של הפרובוקציה הפרברסית: "משפחת השכול, כוללת כל משפחה שכולה, בין אם בנה הרג חפים מפשע בעזה או בג'נין בכלי נשק משוכללים ומתוחכמים ובין אם דקר אדם ברחוב בסכין מטבח."
ניתן להגדיר את פלד אלחנן כאדם נטול מוסר.

* נגד החלוקה – בראיון ליום העצמאות ה-11 של ישראל (1959) הפתיע נשיא ארה"ב בעת הקמת המדינה, הארי טרומן, את המראיין, סופר "מעריב" בארה"ב ה. יוסטוס. יוסטוס בירך אותו על תמיכתו בתוכנית החלוקה, והוא מיהר להסות אותו ואמר: "אני התנגדתי לחלוקה. דעתי היתה כי צריך לתת ליהודים את ארץ ישראל בגבולותיה הרחבים ביותר ואת הערבים אפשר היה לפצות... אבל האחרים לא רצו ללכת איתנו... אנגליה. ולא רק אנגליה. גם צרפת."

* מדינת כל אזרחיה – מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. היא מדינת אזרחיה בדיוק כמו כל מדינה דמוקרטית, וזה מובן מאליו. אין צורך לציין זאת, כפי שלא מצוין שצרפת היא מדינת כל אזרחיה.
המותג "מדינת כל אזרחיה" הוא מותג שקרי, שהמנוולים האנטי ציונים המציאו כדי לקעקע את צביונה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם המציאו מושג שלא קיים ואין לו אח ורע בעולם, כדי להציג את השקר הנתעב כאילו יש סתירה בין מדינת לאום, לבין שוויון אזרחי לבני מיעוטים – סתירה הקיימת, כביכול, אך ורק במדינת הלאום היהודית.
יש להבחין בין המציאות, המובנת מאליה, שישראל היתה, הינה ותהיה מדינת כל אזרחיה, לבין אותו מותג שקרי של אלה המנסים להחריב את מדינת ישראל, כלומר את מדינת הלאום היהודית, ולהפוך אותה לעיסה קוסמופוליטית חסרת טעם, ריח וצבע, אותה הם מכנים "מדינת כל אזרחיה".
מגילת העצמאות הגדירה מהי מדינת ישראל: "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
כל המגילה היא ההסבר מה משמעות "זכותנו הטבעית וההיסטורית," שהיא התוקף להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
ובאותה מגילה, נאמר שמדינת ישראל, כלומר המדינה היהודית בארץ ישראל, תעניק זכויות שוות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. לא זו בלבד שישראל עושה זאת – היא עושה זאת למרות מצב המלחמה בינינו לבין עמו של המיעוט היושב בתוכנו, הלוחם עד היום נגד קיום המדינה. לא היה בהיסטוריה האנושית אח ורע לכך, ובמקום להיות גאים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, כל הזמן מתבכיינים אצלנו על כך ש... שמה? שכלום. קשקושים.
מי שטוען שיש להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, כמוהו כמי שטוען שיש להפוך את אורי הייטנר לאורי הייטנר, באמצעות ניתוח לשינוי מין וכפיית התאסלמות, ואולי עוד כמה שיפוצים כמו גדיעת יד ורגל. אבל לא צריך להפוך אותי לאורי הייטנר. אני כבר אורי הייטנר. הוא הדין במדינת ישראל. היא מדינת כל אזרחיה. מי שטוען שיש להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה" בסך הכל המציא כותרת פוליטיקלי קורקט לבטא את שאיפתו להחריבה.

* הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי – אל סדרת השקרים, על פיהם קיימת סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין מדינת לאום יהודית למדינת כל אזרחיה, השאלה המתחכמת "מה אתה קודם אדם או יהודי" וכד', נוסף בשנים האחרונות שקר נוסף, על פיו קיימת סתירה בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי מן השואה. סליחה, לא לקח לאומי, לקח "לאומני".
הדיבור על הלקח הלאומני לעומת הלקח האוניברסלי הוא שקרי וציני. המסר המרכזי שבו הוא שלילת הציונות – הלאומיות היהודית, והצגתה כ"לאומנות". לאומיות ולאומנות הן שתי תופעות שונות בתכלית. בעוד הלאומנות, המבוססת על אגואיזם לאומי ושנאת האחר היא רגש שלילי ביותר, הלאומיות, המבוססת על רגש פטריוטי, על אהבת העם והארץ, על הזדהות עם בני העם, עם ההיסטוריה שלו ועם התרבות שלו, היא רגש חיובי ביותר. טיפוח הלאומיות הוא הדרך הנכונה למאבק בלאומנות. 
יש להפיק מן השואה לקחים אוניברסליים ולאומיים. הלקח הלאומי, הוא הציונות – נטילת אחריות אקטיבית של העם היהודי על גורלו ולא תלות פאסיבית ברצונם הטוב והרע של אחרים. קיומה של מדינת לאום יהודית, ריבונית, עצמאית, חזקה בא"י. מקומם של היהודים אינו בגולה אלא במולדתם, כאזרחי מדינת הלאום שלהם. הצורך בצבא חזק, בגבולות בני הגנה, בהרתעה בלתי קונבנציונלית ובסיכול הצטיידות של אויבי ישראל בנשק השמדה המונית, כדי להבטיח בכל מקרה את ביטחונו של העם היהודי, ביטחונה של מדינת ישראל, שלומם של אזרחיה.
הלקח האוניברסלי הוא ההומניזם – מאבק נחרץ בגזענות על כל סוגיה, באנטישמיות, בשנאת הזר, בשנאת האחר. הצורך להיות טובים יותר, לקיים חברה צודקת, להיאבק ברוע. ביסוס החברה על ערכים דמוקרטיים ומאבק ברודנות ובדיקטטורה למיניה. אי השלמה עם משטרים דיקטטוריים, אי אמון במשטרים כאלה ובפיסות נייר עליהם חותמים רודנים.
 אין כל סתירה, אף לא שמץ של סתירה, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי. אין הם סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה. הפקת הלקח האחד ללא הלקח האחר, אינו הפקת לקחים מן השואה. הצגת לקח אחד כלא רלוונטי, היא התחמקות מהפקת לקחי השואה. מצג השווא של סתירה, כביכול, בין הלקח הלאומי והלקח האוניברסלי, הוא התחכמות צינית, פוסט ציונית, שנועדה לשלול מן הנוער את החינוך הציוני. הסתירה, כביכול, בין שני סוגי הלקחים, היא תעמולה פוליטית צינית. יש לדחות את הצגת הסתירה הזאת בשאט נפש.

* הרבה יותר בזוי מהכחשת השואה – בעבר נהגתי להגדיר את תעשיית הזוועה והשקר, המציגה את ישראל בדמות הנאצים, כסוג של הכחשת שואה. ולא אחת נעניתי באמירה המיתממת: "אבל הם לא טוענים שלא היתה שואה." ולכן, איני חוזר עוד על ההגדרה הזאת. נכון, ההשוואה הנואלת הזאת אינה הכחשת שואה במובן הפשטני של המושג. זו תופעה הרבה הרבה יותר חמורה מהכחשת השואה.
במאמר ערב יום השואה ב"הארץ", עמירה הס לא כתבה הפעם ישירות שישראל נאצית העושה שואה לפלשתינאים. היא כתבה זאת בצורה מתוחכמת. היא כתבה על "השואה שהמיט הקפיטליזם (האירופי, האמריקאי המתהווה והמתבגר) על חברות באפריקה, ואחר כך על המיליונים שהובלו כבקר ליבשת החדשה ועל צאצאיהם," והציגה זהות בין השואה הזאת, לבין מה שאנו מעוללים לפלשתינאים.
כדי שלא תהיינה אי הבנות, ושיהיה ברור שההשוואה העקיפה שלנו היא לנאצים, הס משווה את "השואה של הקפיטליזם," לשואה שעשו הגרמנים, אך היא חמורה יותר כי היא עוד נמשכת. "כדרכה של כל שואה, גם רישומה של זו שחולל הקפיטליזם נגד האפריקאים והאפרו־אמריקאים אינו נמחק. שלא כמו שואה אחרת (שהמיטו גרמניה הנאצית ובעלות בריתה), זו האמריקאית ממשיכה לצמח שלוחות של דיכוי מוסדי וניצול, אפליה וגזענות, השפלה וזלזול נגד צאצאי השורדים."
וכאן באה ההשוואה הבלתי נמנעת בין "קורבנות השואה הקפיטליסטית" לבין הפלשתינאים: "אין פלא, אם כן, שבדיוק בתקופה זו – שבה חיילים, שוטרים ומאבטחים פרטיים ישראלים ממשיכים להוציא להורג פלסטינים חשודים בסכינאות, בלי לנסות להשתלט עליהם בעודם בחיים – מתהדקים הקשרים בין נציגים של התנועה השחורה האמריקאית לבין פעילים פלסטינים. בשני הצדדים עושים הקשרים וחיבורים ומדברים על הזלזול של ההגמון, השליט, בערך חייהם, ובעצם חייהם, של השחורים והפלסטינים... אין אפרו-אמריקאי שמדינתו הרשמית היום ואזרחיה הלבנים לא גרמו למשפחתו ולו אסון נורא בעבר הקרוב או הפחות קרוב, ולרבים מאוד גם בהווה. אין פלסטיני (אזרח, תושב, פליט בגלות או נתין), שישראל ואזרחיה היהודים לא גרמו וגורמים לו ולמשפחתו אסון נורא בעבר הקרוב ובהווה: מגירוש מהמולדת, הרג יקירים וקרובים, גזל אדמה ובית ופרנסה, קטיעת שורשים ושכתוב היסטורי, ניסיון למחיקת זהויות, הפרדת משפחות..." וכו' וכו'.
הוא שאמרנו, הרבה יותר חמור, הרבה יותר בזוי, מהכחשת השואה.
אגב, כאשר היא מדברת על השואה שחוללו הגרמנים ובעלות בריתם, היא לא מזכירה את היהודים. היא "שוכחת" לציין מי היו הקורבנות. אז אולי היא בכל זאת מכחישת שואה?

* חכמים, היזהרו בדבריכם – והרי הודעה שנתקבלה זה עתה. השגתי את תגובתו של התנא אבטליון, אב בית הדין, על דבריו של סגן הרמטכ"ל: "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל."

* מילה קטנה אבל גדולה – כאזרח, איני מכיר את קציני צה"ל ואין לי די כלים להעריך אותם באופן מעמיק, כמו למשל פוליטיקאים, אמנים או עיתונאים. אולם מהמעט שאני יודע על סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, אני יודע שהוא פייטר אמתי, קצין אמיץ ונועז, חותר למגע, נחוש, חותר לניצחון – רחוק מרחק רב מעולמם של מי שבימים האחרונים מצטטים אותו כמוצאי שלל רב.
אין לי ספק שכוונותיו בנאומו היו טובות וראויות. כקצין ערכי, הדבק בערכי המוסר וטוהר הנשק בצה"ל, הוא רצה להעביר מסר ערכי ולצאת נגד תופעות ואמירות שליליות ביותר הקיימות בחברה הישראלית, וקיימות תופעות כאלו, של שנאת זרים, גזענות וכהניזם.
אלמלא הנפילה שלו, ההשוואה האומללה, האיומה והנוראה, לגרמניה לפני 70 שנה, המסר שלו עשוי היה ליפול על אוזניים קשובות. זהו מסר ראוי ונכון. אולם אי אפשר להעביר מסרים ערכיים בדברי שקר, וכל השוואה כזאת היא שקר וכזב. ההשוואה הזאת, שהיא זאת שעוררה את הזעם והעלבון הציבורי, היא זילות השואה. השמעת ההשוואה הזאת בימים שבהם ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה שליבתה היא הניסיון הנואל להשוות את ישראל לנאצים, היא חוסר אחריות משווע.
אין לי ספק, שיאיר גולן, קצין המקדיש את כל חייו לביטחון מדינת ישראל, הוא פטריוט לעילא ולעילא, לא פחות מאף אחד ממבקריו, לא פחות ממני. אין בי צל של ספק באשר למחויבותו הלאומית. אולם דבריו האומללים היו טעות חמורה, וגרמו לנזק כבד.
לא יגרע דבר מכבודו של גולן, אם יואיל לחזור בו, להודות בטעותו ולהתנצל. אני משוכנע שהוא היה נותן כל הון שבעולם כדי לחזור 48 שעות אחורה, לקחת טיפקס ולמחוק את פסקת הבלע, עם ההשוואה שהוא עצמו הגדיר אותה למחרת כאבסורדית. ניתן לצפות ממי שגילה אומץ בשדה הקרב, לגלות גם אומץ אזרחי, ולומר בגלוי, בפיו, מילה אחת, קטנה אבל גדולה: טעיתי.

* שקרן ומסית – דבריו של סגן הרמטכ"ל שגויים וחמורים, אולם אני מוקיע את מסע ההסתה והשקרים נגדו. למשל, קראתי ש"סגן הרמטכ"ל השווה את חיילי צה"ל לקציני אס.אס." – שקר וכזב. סגן הרמטכ"ל אמר שצה"ל הוא צבא מוסרי, השומר על טוהר הנשק ועורך תחקירי אמת לחריגים הפועלים בניגוד לערכים אלה. מי שמעליל על סגן הרמטכ"ל שהוא השווה את צה"ל לאס.אס. הוא שקרן ומסית.

* שבחים מעוכר ישראל – כאשר קצין בכיר בצה"ל קוצר שבחים משונא ישראל הפנאט רוגל אלפר, אות הוא שדבריו היו אומללים. כיוון שרוגל אלפר אינו מסוגל באמת לשבח קצין בכיר בצבא הכיבוש ופשעי המלחמה, שבעבורו הוא צבא אוייב, הוא תוקף את סגן הרמטכ"ל על "התנצלותו". האמת היא שהאלוף גולן לא ראוי לביקורת הזאת, כיוון שלא התנצל, אפילו לא חזר בו, אפילו לא הודה בטעותו, בסך הכל הבהיר ש"לא התכוון". אבל די בכך כדי שאלפר ייצא נגדו.

* מותר להשוות – יש להוקיע את תופעות הגזענות ושנאת הזרים בתוכנו, את קריאות "מוות לערבים" שאין כל הבדל בינן לבין הקריאות "מוות ליהודים", את התופעות נוסח ארגון להב"ה – קו קלוקס קלאן הישראלי, "לה-פמיליה" וכו'.
אולם כדי להוקיע את הרע, אין כל סיבה להעליל עלילות שקר על החברה הישראלית. אם רוצים להשוות, ההשוואה היא בשום פנים ואופן לא לגרמניה לפני 70 שנה. כדי להשוות בין תופעות, הן צריכות להיות על מישור אחד, וזה לא המקרה, כמובן. ההשוואה הנכונה, היא בין ישראל לדמוקרטיות המערביות היום. גם בהן יש תופעות של גזענות ושנאת זרים. ושם מפלגות ימין רדיקליות הן מפלגות מרכזיות ביותר, וזאת בלי שהן נמצאות במלחמת קיום עם עמו של המיעוט החי בתוכם. אצלנו החיה הכהניסטית אינה מצליחה להיכנס לכנסת גם כאשר היא רצה בבריתות עם מפלגות כמו זו של אלי ישי. צריך להוקיע את התופעות, כיוון שיש להילחם ברע באשר הוא. אך אין לעשות זאת בדרכי שקר, עלילה והכפשת החברה הישראלית בכללה.

* שיח אוטומטי – יש משהו מאוד מתסכל, לפחות מבחינתי האישית, בדיון על דברי האלוף גולן.
הצדדים במחלוקת על דבריו, כמעט זהים לצדדים במחלוקת על הירי בחברון.
אני מוצא את עצמי מול האנשים שהייתי עימם באותו צד של המתרס בפולמוס "החייל", ובאותו צד עם אלה שהתעמתתי אתם.
ונראה לי שבמידה רבה זו התייצבות אוטומטית של אנשים, ב"צד" שבו הם כבר מלוהקים, יותר מאשר התייחסות עניינית לכל מקרה לגופו.
הבעייה בדבריו של סגן הרמטכ"ל היא ההשוואה האומללה לגרמניה של שנות השלושים והארבעים. אני סבור שגם אנשים, שכמוני – סבורים שאוראל אזריה הוא חייל שסרח, שנהג בפחדנות, שעשה מעשה שלא יעשה, שתגובת צה"ל היתה נכונה, ששר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את הדברים הנכונים וראוי היה שיאמרו אותם, שהתמיכה באזריה ובמעשהו והצגתו כ"גיבור" היא מבישה, שההפגנה בעדו הייתה הפגנה נגד צה"ל – גם הם צריכים לגנות את דברי סגן הרמטכ"ל. באמירתו זו הוא חצה קו אדום, מבחינה ערכית ומוסרית.
יש לי תחושה חזקה מאוד, שרבים מן המתייצבים להגנתו של סגן הרמטכ"ל לא באמת חשבו עד הסוף על משמעות דבריו ועל הנזק שהם גרמו. הם פשוט קפצו כאוטומטים. וחבל.
אני יודע טיפה היסטוריה, ויודע מה היה בגרמניה לפני 70 ו-80 שנה. אני יודע מה עשו הגרמנים להוריי לפני 75 שנה. אני יודע מה הם עשו לבני עמנו. איך אדם נורמטיבי מסוגל להעלות על דל שפתיו השוואה אומללה כזאת? איך סגן הרמטכ"ל של צה"ל יכול לומר דברים כאלה? ואיך אפשר לתמוך בו ולגבות אותו?
יש להיאבק על המוסריות בצה"ל ובחברה הישראלית, יש להיאבק על ערכים כמו טוהר הנשק. הדרך לכך היא הצבת רף מוסרי גבוה וחינוך לאורו. הדרך לכך אינה יכולה להיות באמצעות השוואה חסרת שחר עם נקודת השפל של ההיסטוריה האנושית.
ובוודאי שאסור לעשות זאת, בתקופה שבה הגרועים בשונאינו מטפחים את ההשוואה הנואלת והשקרית הזאת כדי לעשות לנו דה-לגיטימציה.

* לא להתקרנפות – אני מסרב להשתתף במשחק המנסה לכפות עליי בחירה בין תמיכה בגזענות נוסח סמוטריץ', לבין תמיכה בהשוואת ישראל לגרמניה הנאצית. וכאשר אני רואה את החברה הישראלית מידרדרת למציאות של שני עדרים המתייצבים אוטומטית לקול תופי הטם-טם, אני מסרב להיות חלק מכל אחד מהעדרים האלה. אני מחפש שותפים לקול ציוני דמוקרטי שפוי, העומד מול נחשול א' ומול נחשול ב'. אני מחפש אנשים בעלי חוט שדרה, המסוגלים לעמוד בפרץ, ולומר לא להקצנה.

* חלאה גזענית – אילו ח"כ סמוטריץ' היה אומר על מעשהו של אוראל אזריה שאינו מעשה גזעני אלא נקמה, ניתן היה לקבל את הדברים. אני סולד מן המעשה ומן השקר כאילו היורה פחד שהמחבל הפצוע עלול להפעיל חגורת נפץ. היה זה מעשה נקם. הוא ירה במחבל כנקמה על כך שדקר חייל. הוא לא ירה סתם בערבי, אלא נקם. אבל סמוטריץ' אמר את הדברים על הצתת משפחה, על הצתה למוות של תינוק. מה עשה התינוק שהוצת? כל פשעו הוא היותו ערבי. זהו פשע גזעני, וגם דבריו של סמוטריץ' הם פשע גזעני. בצלאל סמוטריץ' = חלאה גזענית.

* בדרכו של הלייבור – אם "הארץ" ישעה את העיתונאים שלו, המתבטאים ברוח הדברים שעליהם הלייבור השעה כמה מחבריו, בקושי יישארו בו כותבים.

* מפגינים נגד – האם המפגינים נגד גדר הביטחון, יפגינו גם נגד חשיפת המנהרות?

* ירון לונדון מתפכח – ירון לונדון פירסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" והודה בכך שטעה לאורך עשרות שנים בתמיכתו בנסיגה מהגולן, ואימץ את עמדת יריביו. בעובדה שהתפכח, כאשר המציאות ברורה כשמש, אין שום דבר מיוחד. מה שמיוחד, הוא האומץ להודות בגלוי בטעות. על כך הוא ראוי לשבח. על כל מתפכח המודה בטעותו, יש עוד מאה שאין בהם האומץ והיושרה לעשות כן.

* חי בסרט – בכל פעם שאני קורא את תיאורי המציאות המדומיינת של רון וייס, אני מאחל לו שלא יתדרדר למצב המנטלי החמור, שבו הוא עצמו יתחיל להאמין במה שהוא כותב.

קול באישה – ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה של יישובי צפון הגולן, היה חזק, עמוק ומשמעותי ביותר. הוא עסק בנושא הארצי הכללי – המאבק של היהודים בשואה על השמירה צלם האדם, צלם היהודי, על היותם בני תרבות ואנשי תרבות. ניתן בערב גם מקום לסיפורים של חברים בקהילה על הוריהם וסביהם. והייתה בו שירה; שירה הבוקעת מהלב ופותחת שערי שמיים. הזמרים והזמרות ששרו היו שליחי ציבור במלוא מובן המילה.
לאחר הטקס, הופתעתי לפגוש במקום את אחד מרבני היישובים הדתיים בדרום הגולן. מסתבר שהוא הולך עם אשתו ותינוקם שבעריסה, לאורך שביל הגולן, והם הגיעו למרום גולן, מהלך שלושה ימים, ברגל, ובאו לנכוח בטקס.
המילים הנרגשות נעתקו מפיו. הוא נדהם מן העוצמה הרוחנית והיהודית, שלא נתקל בשכמותה באף טקס ביישוב דתי. "אני מבין שאתה כתבת את הטקס," הוא אמר לי, והשבתי שאני הייתי בסך הכל קריין של שני קטעים, ולא היתה לי כל מעורבות מעבר לכך.
"ייקח לי עוד זמן להפנים את עומק החוויה, את עומק המשמעות של הערב שחוויתי כאן," הוא אמר לי. ניכרים דברי אמת.
זה לא היה המקום והזמן לדברים שעלולים לעורר פולמוס, ולכן התאפקתי מלשאול אותו, אם גם הוא מבין עד כמה שירת הנשים היתה חלק מהותי ברוחניות של החוויה שחווה. קול באישה – קדוּשה.

* ביד הלשון: אחרי מות קדושים אמור – אנו מצויים בשבוע שבין שבת פרשת "קדושים" לשבת פרשת "אמור". הפרשה של השבוע שעבר הייתה "אחרי מות".
החיבור של רצף הפרשות הזה, יצר את הפתגם העממי המתאר את המנהג לדבר טובות על הנפטר, אחרי מותו: אחרי מות, קדושים אמור. ניתן להעניק לביטוי שתי פרשנויות שונות. האחת – כפשוטה: הפתגם מתאר את הדבר הראוי, הנאה, לומר על המת דברים טובים, להאיר את צדדיו החיוביים, להצניע את צדדיו השליליים. וניתן לפרש את הפתגם על דרך האירוניה – כל אחד, אחרי שמת נהיה פתאום קדוש... והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אירוניה על ההגזמות בתיאור מעלותיו של אדם והצגתו באופן בלתי אמין.

4. ללכת שבי אחרייך
הבה נעשה תרגיל קטן.
אני משוכנע שהרוב המוחלט של הקוראים, מכיר את שירם של אהוד מנור ונורית הירש, אותו שרה אילנית, "ללכת שבי אחרייך."
ובכן, זה התרגיל:
זמזמו בקול רם את המנגינה הפותחת את הפזמון, מנגינת השורה "ללכת שבי אחרייך."
איזו אסוציאציה עולה לכם?
איזו שורה משמעותית מאוד בתרבותנו, היא באותה מנגינה?
"עוד לא אבדה תקוותנו." אותה מנגינה. ולא במקרה.
אין מילים המתמצות בצורה מופתית יותר מ"עוד לא אבדה תקוותנו", את המסר של השיר "ללכת שבי אחריך."
ההתאמה הזאת, המשתלבת בטבעיות כזאת במנגינת השיר כולו, היא מלאכת מחשבת של מלחינה גדולה, היורדת עד שורש מהותו של הטקסט שהיא מלחינה, ויוצקת במילים עוצמה שאי אפשר לבטא במילים.
את "ללכת שבי אחרייך", כתב אהוד מנור אחרי מלחמת יום הכיפורים, בעיצומו של המשבר הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי מלחמה שבה רבים מחבריו ומבני דורו נפלו, שנים אחדות אחרי שאחיו הצעיר יהודה נפל במלחמת ההתשה.
אהוד מנור אינו מייפה את המציאות, אינו אומר "החיים שלנו תותים" ולא "חייך, הכל לטובה." אדרבא, הוא הולך עם הקושי, עם האבל. אולם הוא נותן לו פשר ומשמעות, הוא נותן לו תכלית. הוא כותב על ארץ ישראל כ"ארץ של חלב מרור ודבש". ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, אך היא גם ארץ של מרור. לא "הכל דבש". אבל גם לא הכל מרור. הוא כותב על "האדמה הנוראה והיפה הזאת."
ואחרי אותה ארץ של חלב מרור ודבש, הוא הולך שבי. הוא נולד בכל בוקר מחדש. מאין הכוחות? יש לנו מחויבות. "לשאת חלום מבטן, מדורות." אנו הדור שזכה להגשים את חלום הדורות של העם היהודי. הקשיים והסבל שלנו, מחיר הגאולה הלאומית, הם כאין וכאפס לעומת הסבל בגולה הדוויה. מה שהחזיק את קודמינו בקושי ובסבל הוא אותו חלום, לשוב לארץ ישראל. האם אנו, שזכינו להגשים את החלום, יכולים להרשות לעצמנו להישבר בשל מחיר הגשמת החלום?
השיר מסתיים בתפילה לשלום. תפילה המתכתבת הן עם "ופרוש עלינו סוכת שלומך", והן עם תפילת יום הכיפורים:

יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב
וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר
וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב.
יַעֲלֶה קוֹלֵנוּ מֵעֶרֶב
וְיָבוֹא צִדְקָתֵנוּ מִבֹּקֶר
וְיֵרָאֶה פִדְיוֹנֵנוּ עַד עָרֶב.

כתב אהוד מנור ונורית הירש הלחינה:

עם ערב הד קולנו יעלה,
מבוקר יום אלינו הוא יבוא
ופדיוננו יראה עד בוא ערבו,
מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.

החיבור של נורית הירש לתפילה ולבית הכנסת הוא מילדות, מבית אבא. בשירים רבים, התכתבה נורית הירש בלחניה עם התפילה, במשפט פה או שורה שם, כאשר הדבר התאים למסר של הטקסט.
על זיקתה לתפילה ולבית הכנסת, סיפרה נורית הירש: "סבא וסבתא שלי היו מחצרו של הרבי מלעלוב ובימי הצנע, כשהיה קשה לרכוש דירה, גרנו אצלם," היא מספרת. "בשבתות ובחגים הייתי לובשת את חצאית הפליסה שלי והולכת עם סבא לבית הכנסת. בהשפעתו אהבתי לשמוע חזנות. הקרעכץ, אותן האנחות מפרקי החזנות, נכנסו לי לדם וחדרו לעשרות משירי, אפילו 'בפרדס ליד השוקת'."
גולת הכותרת של השיח של נורית הירש עם התפילה, הוא בלחנה לתפילת השלום, הפסוק מתוך הקדיש, "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו: אמן."
כמה אנשים יודעים שנורית הירש כתבה את הלחן המוכר? כמה בכלל חושבים על הלחן הזה, ככזה שמוסיקאי כתב אותו? הרי ברור לנו שהלחן הזה הוא מקדמת דנא; שימיו כימי מילותיו העתיקות.
כשנורית הירש נשאלה על כך, היא אמרה שכלל אינה מתוסכלת, נהפוך הוא. היא רואה כהישג אדיר, את העובדה שהיא הצליחה לכתוב מנגינת עם.
ביום העצמאות תקבל נורית הירש פרס ישראל לתרבות עממית וזמר עברי.
נורית הירש בת ה-74 היא יוצרת פוריה מאוד, הניצבת כבר 50 שנה בשורה הראשונה של הזמר העברי. היא כתבה למעלה מ-1,600 שירים, בסגנונות רבים והחותם העמוק שהטביעה הוא רב תחומי. אין כמעט תחום במוסיקה הישראלית, שלא נמצא בו את טביעות אצבעותיה.
את המוסיקה החסידית והתפילות כבר הזכרנו.
שירי ילדים? הילדים שלי גדלו על הקלטות המקסימות שלה "דיג-דיג-דוג", אך גם אני כילד גדלתי על "מקהלה עליזה". לאורך כל השנים היא יצרה לילדים, לפסטיבלי הילדים ולפסטיגלים.
מוסיקה לקולנוע? "בלדה לשוטר" שהלחינה למילותיו של אהוד מנור לסרט "השוטר אזולאי" נבחר לפני שנים אחדות לשיר האהוב ביותר על הקהל בתולדות הקולנוע הישראלי, ואי אפשר לשכוח את "תני לי יד" של בועז שרעבי מן הסרט "מאחורי הסורגים".
תיאטרון? "אח יא ראב" מן המחזמר "סלאח שבתי" אף הוא נכס צאן ברזל, בליבת הקלסיקה הישראלית.
אירוויזיונים? השיר הראשון שייצג את ישראל באירוויזיון, בשנת 1973, כאשר עוד לא התביישנו בשפה ובתרבות שלנו וטרם שיגרנו חקיינות לועזית פרובינציאלית, היה "אי שם", שנורית הירש הלחינה למילותיו של אהוד מנור בביצוע אילנית. נורית הירש שניצחה על התזמורת בשיר הזה, היתה האישה הראשונה שניצחה על התזמורת בתולדות תחרויות האירוויזיון. הצמד אהוד מנור ונורית הירש, שהירבה מאוד ליצור יחד, כתב גם את השיר הישראלי הראשון שניצח באירוויזיון, "אבאניבי", בביצוע יזהר כהן.
אולם אהבתה הגדולה, הגרסא דינקותא של נורית הירש, היא המוסיקה הקלאסית. אביה של נורית הירש היה זמר אופרה בווינה וניגן על כינור. כבר בהיותה ילדה קטנה נהג אביה לקחת אותה לצפות באופרות. היא התאהבה במוסיקה, באופרות, במלחינים הקלאסיים ובראשם מוצרט. מגיל שבע היא מנגנת על פסנתר. כבר כילדה היא הצטיינה כפסנתרנית מחוננת. בהיותה בת עשר זכתה בפרס מוצרט על נגינת אחת הסונטות של המלחין האהוב עליה. כנערה צעירה כבר החלה להתפרנס מליווי זמרים מהאופרה הישראלית, שבאו להתאמן עימה בביתה. כבר כנערה היא למדה באקדמיה למוזיקה; לימודים אותם מימנה ממתן שיעורי פסנתר ואקורדיון לילדים, נגינה בסטודיו לבלט וליווי רביעיית מועדון התיאטרון. במקביל היא החלה ללמוד ג'אז.
עם גיוסה לצה"ל שירתה נורית הירש כפסנתרנית בלהקת גייסות השריון. היא החלה להלחין להנאתה. נעמי שמר ששמעה מנגינה שהיא כתבה, אמרה לה שהיא מוכרחה להתאים למנגינה הזאת מילים. אורי אסף כתב את המילים, והיה זה שירה הראשון – "פרח הלילך". הראשונים ששרו אותו היו שלישיית שריד, אך מי שפרסמה אותו היתה חוה אלברשטיין, שכנערה הופיעה בתיאטרון החמאם, שבו עבדה נורית הירש כפסנתרנית, לאחר שחרורה מצה"ל.
נורית הירש הלחינה לטובי הפזמונאים והמשוררים. הפרטנר העיקרי שלה היה אהוד מנור, עימו כתבה עשרות שירים. היא הלחינה פזמונים של יורם טהרלב, דן אלמגור, עמוס אטינגר, יוסי גמזו, דודו ברק, רחל שפירא, שמרית אור ועוד רבים וטובים.
שיר שכתבה עם יורם טהרלב, ימחיש את הצד האנושי של נורית הירש.
בעת חופשה בניו יורק, ב-1985, נענתה נורית הירש לבקשה של חברה אצלה התארחה, לבוא למועדון לילה של ישראלים, שם מופיעה פעמיים בשבוע זמרת מישראל, שמשבוע לשבוע רואים כיצד היא הולכת ומידרדרת. הירש הופתעה לפגוש את רבקה זוהר, לה כבר כתבה עם אהוד מנור מספר שירים, כמו "הבית ליד המסילה" ו"בן יפה נולד". רבקה זוהר היתה שקועה עמוק בסמים. נורית הירש החליטה לסייע לה. היא הגישה לה קלטת ועליה מנגינה שכתבה. היא אמרה שהשיר נכתב בעבורה, כדי שתבוא לשיר אותו בפסטיגל.
בקושי רב היא שיכנעה אותה לקבל את ההצעה. נורית יצרה קשר עם יורם טהרלב, סיפרה לו את הסיפור. יורם טהרלב כתב על המנגינה את השיר "בדרך אל הכפר". השיר נכתב על סיפורה של רבקה זוהר, בת משפחת זינאתי מפקיעין, המשפחה שמעולם לא עזבה את ארץ ישראל. בשיר, היא מבטאת את הפליאה:

איני יודעת מה קרה.
אי אבדה הדרך הברוכה,
אי אבדה הדרך אל הכפר,
הדרך בה רציתי לשוב בחזרה.

השיר מסתיים בהבטחה אופטימית של קימה מעפר ושיבה לארץ, אל הכפר:

בלילות הארוכים הלבנים,
עת הנפש לא תמצא מנוחתה,
אני קמה מעפר, אני שבה אל הכפר
כמו ילדה שחוזרת אל ביתה.

השיר הזה הציל את חייה של רבקה זוהר, הקים אותה מעפר, הרים אותה מאשפתות, והחזיר אותה לארץ ישראל.
כעבור שנה, שבה רבקה זוהר והופיעה בפסטיגל, עם שיר נוסף של יורם טהרלב ונורית הירש, מעין שיר המשך – "חלקת אלוהים".

חלקת אלוהים ופיסת שמיים.
דבר לא אבקש – רק אבן קטנה,
ראשי להניח בצל הזית,
ולשקוט ארבעים שנה.

למעלה מ-1,600 שירים שנורית הירש הלחינה זורמים במחזור הדם של התרבות הישראלית, עד שקשה לדמיין את התרבות הישראלית בלעדיה. על מפעל חייה הוענק לנורית הירש פרס ישראל. הפרס לנורית הירש הוא מתנת חג העצמאות לכל אוהבי הזמר העברי.