רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ח
[חלק שני ואחרון]

למחרת בצהריים, יום שישי, קיבל צו-קריאה ליום ראשון הקרוב, למטרת בירור, על שלא התייצב למילואים כנדרש. ועוד נאמר שם: "התייצבותך חובה! עליך לדייק! במידה ולא תופיע תועמד למשפט!"
המצב אינו נורא כל כך, אמר לעצמו, אם במקום לאסור אותי הם בסך-הכול מזמינים אותי לבירור. אם יראו שאני מתעקש ומוכן אפילו להיאסר ובלבד שלא ללכת למילואים, יסכימו סוף-סוף להניח לי לנפשי. יותר טוב שיחשבו שאני משוגע, ויגידו לעצמם: למה לנו צרות איתו? ואם ירגיזו אותי אצעק כך שהקירות ירעדו!
הבוקר היה גשום ורטוב, וכאשר ירד מירושלים (בסיס החטיבה נמצא באחד ממחנות הצבא שבשפלה) נראו שתי מכוניות הפוכות באחד מעיקוליה החלקלקים של דרך שער-הגיא, אות מבשר רעות להמשכו של יום. הוא היה לבוש חם מאוד, לפי מידות יום חורף ירושלמי, וכאשר הגיע האוטובוס לסביבות רמלה, החל מזיע, וחש עצמו מסורבל בבגדים מיותרים, כמין דב ישנוני שנקלע לאיזור הטרופי.
רס"ר אליהו קיבל אותו בחיוך, ובפני שתי הפקידות, חיילות צעירות שישבו במשרד, אמר לו: "רפאל! איזה צרות את עושה לנו? אתה לא יכול לצאת למילואים כמו כולם?"
פוליק שתק.
"יוצאים אנשים עם ארבעה ילדים, ואין להם אפילו מקום עבודה מסודר, ולא מתאוננים. רק אתה, מתפנק."
פוליק אמר שלא מתחשבים בו. יש לו קשיים נפשיים, והוא אינו יכול ללמוד. הוא כותב עכשיו עבודה חשובה על תולדות הפילוסופיה היוונית.
"אם היוונים יכלו לחכות אלף שנים עד שאתה תכתוב עליהם, הם יכולים לחכות עוד שבוע אחד. ממילא השיניים של אף אחד מהם כבר לא כואבות."
פוליק אמר שעברו כבר קרוב לאלפיים וחמש מאות שנים מאז.
"מה אמרתי לך? אז בטח שאין מה למהר!"
פוליק הזיע ותקע מבטו בעקשנות ברצפת הבטון הסדוקה. הוא הוריד את המעיל הכבד שלו. הוא נראה, במעיל האפור ובסוודר הירושלמי העבה והכתום, כמי שבא מעולם אחר. יוצא דופן לעומת העסקנות הצבאית שבצריף המשרד, סוכת הש"ג החמוש בשער המחנה. כל אותם בעלי מדים ודרגות שמסתובבים בחוץ. ועצי האיקליפטוס, והמכוניות הצבאיות והזחל"מים שהיו חורצים מדי פעם את הכביש ברעש מחריש אוזניים.
"אז מה יהיה?" שאל הרס"ר, שהיה לערך בגילו של פוליק.
"אני לא יודע."
"תשמע רפאל, למה אתה עושה צרות? תצא, תיפטר מזה, ואחר כך יהיו לך לפחות שלושה חודשים של חופש. תוכל לכתוב כמה פילוסופיה שאתה רוצה, ולהיות יותר מפורסם אפילו משפינוזה."
פוליק חייך במרירות. שפינוזה!
"הוועדה שליד קצין העיר לא פטרה אותך מן השירות." המשיך ואמר הרס"ר. "שם יושבים אזרחים, לא אנשי צבא. ואם הם החליטו שזה לא יפגע בלימודים שלך, אז הם יודעים מה שהם עושים, לא? אולי יש לך טענות גם אליהם?"
"לא." אמר פוליק. "הם לא יכולים להתנהג אחרת."
"אתה רואה?"
פוליק שתק.
"אז מה יהיה?"
"אני לא יודע. תעשו בי מה שאתם רוצים."
"תראה," אמר הרס"ר, "אני רוצה להיות 'פייר' איתך. למה לך לעשת עניינים? בהתחלת חודש ינואר מתקיים מחזור נוסף של אותו אימון. אתן לך צו-קריאה חדש למועד ההוא, ונגמור בינינו את העניין כאילו שום דבר לא קרה. 'פייר' או לא? תגיד? זאת האפשרות האחת."
"ומה השנייה?"
"שנלך עכשיו לשליש החטיבתי."
"הוא מוכן לדבר איתי?"
"לא. הוא אומר שכבר נפגשת איתו פעם והסברת לו את מצבך. הוא גם קרא את המכתבים היפים שלך, ששלחת לנו. אם אנחנו הולכים אליו זאת אומרת שאתה תעמוד למשפט בפניו. וזה הסיכון שלך. אי-אפשר לדעת מה יהיה. אתה יכול להיכנס משם ישר לשלושים וחמישה יום בבית-סוהר צבאי. זה לא צחוק. רק לפני שבוע הוא הכניס לכלא אב לשלושה ילדים שלא התייצב לשירות המילואים. בלי שום חוכמות."
"אני..."
פוליק חש כמין חמימות של העזה ופחד שעולה ופושטת בכל גופו. זהו זה. בא האות! ברצון היה פושט גם את הסוודר הכתום שלו, אולם היה עליו לעשות זאת מעל ראשו, כי הסוודר היה ללא כפתורים, ואגב כך ייפרע שערו, ומראהו יהא מגוחך אז, בהתפשטו.
במעומעם זכר שעכשיו, כמו בשעות בהן היה נמצא עם עפרה ומתבונן בכפות רגליה הערומות, הוא מתרגש ומשקפיו מהבילות. כמעט בכה. הוא הבחין בקושי במבטיהן של שתי הפקידות, החיילות הצעירות, אך מרוב התרגשות היטשטשו פניהן בעיניו, ולא היה מכיר אותן אילו פגש בהן מיד לאחר צאתו מן המשרד. אף לא היה לו מושג כלשהו במה עסקו שתיהן כל אותה שעה.
"אז מה החלטת?"
"אני לא יודע." ענה פוליק בעקשנות. מצד אחד הוא יודע שסופו להיאסר, במוקדם או במאוחר. הם לא יניחו לו לחיות בשלווה. את המאבק הזה יהיה עליו להיאבק פעם אחת ויסודית עד שירוצצו אותו. הוא לא יימלט מן המאבק הסופי. לולא התבייש היה מכריז על עצמו זה מכבר בתור סרבן-מלחמה. אולם הוא סלד מן הפרסומת שתתלווה לכך. ומה יגידו בני-משפחתו? ואיך יתייחס הציבור ברצינות לתגליתו הגדולה על הקשר הסמוי, והניתן להוכחה, אשר קיים בין האידיאות הגדולות שב"סופיסטס","פיליבוס", "פרמנידס" ו"טימאיוס" – אם ידעו שהוא סרבן-מלחמה?
וחוץ מזה, במה יועיל אם יילך עכשיו למאסר? לפתע פתאום ייעלם, וגם אם ידאג לו מישהו, לא יוכלו לעזור לו בכלום. להיפך, עוד יגידו שמגיע לו. הצבא הוא מכונה חזקה, אם אתה נכנס בה שוב לא תצא אלא אם כן יטחנו אותך קודם כל לפי מה שהם רוצים. והם רוצים "להראות לו" מי חזק יותר. ומה יוסיפו לו שלושים וחמשת הימים במאסר, ההשפלות, תנאי הכלא הגרועים והעונשים הנוספים? ממילא לא ישנה במאום את מצבו. האדם בימינו רגיל לציית.
"אז מה החלטת?" אמר הרס"ר. "שבוע אחד או שלושים וחמישה יום? מה יותר טוב לך?"
מה יותר טוב?
פוליק הסתובב הנה והנה בחדר הצריף הצר, והרהר. משקפיו העלו דוק של ערפל והוא ניגש לחלון וניקה אותם שוב ושוב. בינתיים הופיעו אנשים נוספים לבירור, אף הם לא יצאו לשירות במועד שנקבע להם. כולם היו מבוגרים מפוליק. האחד גחן אל הרס"ר ודמעות עמדו בעיניו, וסיפר (בנוכחות שתי הפקידות הצעירות, שכמעט יכלו להיות בנותיו), כי רב עם אשתו והיא ברחה ממנו והשאירה אותו לבד עם שלושה ילדים. נקבע לו מועד לבירור העניין בבית-הדין של הרבנות בתל-אביב, והנה גם ההזמנה, אישור לדבריו. הסברו הניח את דעת הרס"ר, והוא פטר אותו בלא כלום. האיש שאשתו ברחה ממנו נשבע והבטיח כי לא תהיינה שום בעיות נוספת בעתיד, והודה לרס"ר בהתרפסות נרגשת, שהביאה במבוכה את הרס"ר.
האזרח השני הביא מכתב של קבע מרופא צבאי האוסר עליו לצאת לאימוני-שדה מפני שנפצע ברגלו.
"מדוע לא הודעת לנו את זה מקודם?" שאל הרס"ר.
"חשבתי שאתם יודעים. תמיד קוראים לי בטעות, ואני לא צריך בכלל לצאת."
אף הוא נפטר בלא כלום.
השלישי סיפר שאשתו חלתה לפתע והוא אפילו לא היה יכול לצאת לעבודה, אלא נשאר בבית עם ילד בן שבעה חודשים וילדה בת שלוש.
"לא יכולת להביא מישהו מהמשפחה?"
"מה אני יכול לעשות? אין לי את מי להביא." ענה האיש בקול שאינו משכנע ביותר.
"מה אתה, מינקת?"
"לא, נותנים עכשיו חלב מהבקבוק," ומיד הגיש את הפתק של הרופא, המאשר את מחלת האישה.
"טוב," אמר הרס"ר, "יש לנו אותו אימון בדיוק בעוד שבועיים. אז זה יהיה נוח לך לצאת?"
"כן." אמר הלה מחוסר ברירה, ולא נראה מאושר ביותר.
"בסדר," רשם לו הרס"ר צו-קריאה חדש ושלח אותו בברכת החלמה מהירה לאשתו.
"ובכן, רפאל, מה החלטת?" שאל את פוליק כאשר גמר עם היתר.
פוליק שתק. האיש שהשתופף על הרס"ר, ודמעות בעיניו, מול שתי הבחורות הצעירות, כמעט שגרם לפוליק לבכות עימו יחד. מצד שני, מאושר כמוהו, נפטר בלי עונש בזכות המריבה עם אשתו.
"נו באמת, למה לך להיות שונה מכולם? הלא ראית עם איזה בעיות באים אנשים לכאן. תגיד את האמת, זה לא 'פייר' מה שאני מציע לך?"
"כן."
"אז למה אתה מחכה?"
פוליק הוציא את לוח-הכיס שלו. היתה לו בחינה בלשון האנגלית בשבוע ההוא. אולי זה יציל אותו?
"יש לי בחינה באנגלית." אמר בקול מהסס.
"שמע, טוב, אי-אפשר בלי. כל אחד מוכרח להיות גם קצת דפוק במשהו. מה אתה רוצה, שהכול יילך חלק, בלי להפסיד שום דבר? זה אי-אפשר. אם היית יוצא בשבוע שעבר לא היית מפסיד כלום."
פוליק הרהר במרירות, כן, שום דבר, חוץ מאשר לקנות נעליים עם עפרה, ולשבת איתה בקפה "טעמון" ולקרוא חצי קורנפורד ולמצוא את העניין הזה עם מקומו של "היש המושלם" ב"סופיסטס" e 248.
"אז אני כותב לך צו-קריאה חדש, בסדר? וגם שובר-נסיעה ברכבת מירושלים."
"לא צריך," אמר פוליק, "יש לי עוד את השובר הקודם."
"תקרע אותו. התאריך כבר עבר."
והוא רשם במהירות, במילוי דק של עט כדורי, צו-קריאה, ואמר לפקידה להכין לפוליק את שובר-הנסיעה ברכבת.
""תראה," אמר לו פוליק, "אני באמת לא יודע מה לעשות אתכם כל פעם. כבר חשבתי להכריז על עצמי כסרבן-מלחמה או ללכת לפסיכיאטר. אני לא יודע מה יהיה הסוף. אתם לא רוצים להבין אותי בכלל. נמאס לי. אני לא יכול להיות כל השנים מין כזה סתם מישהו, חייל פשוט שכולם דופקים אותו."
"תפסיק שטויות!" אמר הרס"ר, "מה פתאום? יש לך כאן תפקיד בחטיבה. אתה חובש! בהחלט לא סתם מישהו. ואני גם רואה שאתה מספיק לגמרי לא רע, ללמוד באוניברסיטה, להיות סטודנט. לבוש טוב. אתה נראה, בלי עין הרע, אינטיליגנַט, כמו איזה צ'כוב אחד. אין לך שום סיבה מוצדקת להתלונן. המצב שלך טוב בהשוואה לאחרים. תגיד, לא כתבת כבר מספיק עבודות בפילוסופיה שלך?"
"רק אחת," אמר פוליק , "ואתם לא נותנים לי לגמור אותה."
"לא צריך להגזים."
"בכל זאת, הייתי רוצה להגיש בקשת העברה מן החטיבה. אפשר?" שאל פוליק, כחושש פן יעליב את הרס"ר.
המצב שלי טוב בהשוואה לאחרים? מי הם האחרים? איכפת להם בכלל מהפילוסופיה? ואתה איכפת לך שאין לי בכלל ממה לחיות השנה? שבשבת האחרונה התקיימתי רק על לחם ואבוקדו? ובקיץ אתם לא נתתם לי לעבוד? נכון שאני לא אוהב לעבוד, אבל כשאני יודע שצפויים לי שבועות ארוכים של אימונים בחום הקיץ, עובר לי לגמרי החשק לעשות משהו, מחוץ לישיבת הבטלה, והציפייה המעצבנת של חודש תמים, עד ליום היציאה למילואים.
היום הראשון הוא הנורא ביותר. חלוקת הציוד. החוֹם. הלכלוך. שמן-הרובים. המזון הקלוקל. צעקות המפקדים. החלפת הבגדים האזרחיים במדי עבודה צבאיים, קרועים ומטולאים וחסרי כפתורים, שהם מקומטים ואף פעם אינם לפי מידתך, או תלויים כשק או צרים מדי, ואתה נראה בהם כמו אסיר.
הרס"ר הוציא ממגירת שולחנו טפסים אחדים.
"בהעברה," אמר, "הכול 'מן אללה'. אתה לא יכול לדעת אף פעם לאן תתגלגל. כאן לפחות כבר מכירים אותך."
"בכל זאת תן לי." אמר פוליק.
"בבקשה. אבל זה לא פוטר אותך מן האימון שבעוד שבועיים."
"אני יודע."
והוא יצא מן המשרד באמירת שלום רפה. גזעי האיקליפטוסים בחוץ היו מסוידים לבן. הוא הלך ברגל לצד הכביש, עד לתחנת האוטובוסים הקרובה, ועבר על פני מגרש ובו מכוניות צבא מצריות ישנות מדגם סובייטי, שאריות השלל ממלחמת ביני ב-1956. זיעתו יבשה עליו, אך השמש החורפית של השפלה גרמה לו להזיע שוב בסוודר הכתום, במהרו ללכת. הוא השתוקק לחזור לירושלים מהר ככל האפשר, ומבלי להתעכב אפילו בבית-אימו בתל-אביב. שם בעיר המרוחקת, הגבוהה וההררית, בה השלג יורד, מצא כמין אשלייה של מקלט מפני הצבאיות של האימונים השנתיים כל קיץ, בנגב ובגליל.
למה התכוון הרס"ר שעה שאמר לו שמצבו "טוב בהשוואה לאחים?" – אולי לכך ששום אדם אחר בחטיבה לא כתב עד כה מאומה על אודות אפלטון, גם לא הלך לקנות נעליים עם עפרה? באיזשהו מקום חותרים הדיבורים הללו בתוך נפשו והופכים אותו למטורף שקט. העולם החדש שביצר לעצמו בירושלים מכוּון לאפשר לו ניתוק מן המציאות שסובבת אותו, למען יוכל לחיות במציאות אחרת, שלמה יותר, – אמנם בדוייה, – של ההגות הפילוסופית ושל לימודיו. בדרך הזאת אין פשרות. רק כך אפשר להגיע למשהו. מפני כך לא השתוקק מעולם שיהיה לו מכשיר רדיו בחדרו, וחדל לשמוע חדשות ברדיו הישן של גברת לוי הזקנה. אם תהיה מלחמה כבר יודיעו לו, אמר. גם עיתונים ניסה לחדול לקרוא, אך פרשת לבון כמו רדפה אחריו ולא הניחה לו, והוא חפר בעיתונים ונבר בהם בלהיטות, תאב לדעת יותר ויותר מה מסתתר מאחורי הכינויים המרמזים שהותירה הצנזורה לפרסם, מה מסתירים אותם כתמים לבנים בעיתון, המראים על קטעים שהוצאו מן הדפוס מפני שאינם מותרים בפירסום.
אך הסתגרותו אינה מועילה לו. צו-הקריאה מגיע כסדר, והורס לו את כל בנייני רוחו, מזכיר לו שכל עבודתו הפילוסופית ולימודיו, המוקדשים לתכלית האחת של חיי חופש ומחקר, אינם אלא משחק אינפנטילי. בעצם הוא חייל ולא סטודנט, ועליו לשבת בביתו ולחכות להוראות המפקדים שלו ולציית להן באופן עיוור. ומתוך פרספקטיבה זו של הרס"ר הממונה על גורלו, עליו לראות את כל חייו בשנים הקרובות, שהן שנות הלימודים והמחשבה הטובות ביותר.
גם הוא חלם פעם להשתקע בנושאים מיטאפיזיים, פילוסופיים, דתיים, להבין את חידת האדם כשהוא לעצמו. הלא לכן בא ללמוד. גם הוא רצה להוסיף משהו לתרבות המערב, משהו השווה בערכו ובתהודתו לתרומת אחד מאנשי הרוח, החוקרים והסופרים היהודיים החיים כיום בארצות המערב, אך הדבר נבצר מיכולתו. המצב בו הוא נתון, המחנק הזה, הידיעה המתמדת שהשלווה והחופש, שהן תנאי ראשון לכל יצירה רוחנית, אינן בהישג ידו, כל הגורמים האלה מתנים את חייו וקובעים את הנושאים המעסיקים את מחשבתו, ויוצא שהבעייה העיקרית של חייו הרוחניים היא המציאות המחניקה בה הוא כפרט נשחק והולך.
ומדוע, למשל, צריכה פרשת לבון, או פרשת הצרות שלו עם המילואים – לעניין מישהו בעולם? מה זה קשור לאפלטון? השירות בצבאט, הערבים, הגבול, פשיטות התגמול הנועזות, ואפילו המלחמה, רחוקים מלהיות נושאים מיטאפיזיים. הם טובים רק כדי לעורר הד גדול בעיתונות שיכורת הפטריוטיות, אשר מלבה את רגשות הפחד והניצחון, ואין לה ולא כלום עם חירותו של האדם.
שפינוזה. ההרצאות בתורת המידות והמדינה. האולם בבניין לאוטרמן למטה, עם העמודים בתוכו. עפרה, שלפעמים מתגנבת לשמוע הרצאה בפילוסופיה, למרות שמתחילה כבר להתייאש מלימודיה ומדברת על כך שבסוף השנה תעזוב את ירושלים. כל לילה הוא חולם שמריצים אותו על פני גבעות, מאמנים אותו, מלבישים אותו מדי-עבודה של חייל-מילואים, נותנים בידו רובה ו'מסטינג', צועקים עליו, מענישים אותו, מוליכים אותו במסע מפרך בנוף הרים זר הדומה להרי ירושלים אך ירוק מהם, מטיפים לו מוסר כאילו הוא ילד מפגר, או עבד, והוא מתעורר שטוף זיעה קרה, וכעבור זמן לא רב קורה לו כל זה במציאות, מאחר שהוא חייל פשוט כל השנים, חובש מחלקתי.
"הללו, שמנהיגים או שמחזיקים בידם את הממשלה, משתדלים לחפות תמיד חיפוי של חוקיות על כל מעשה רע שהם עושים, ולהוכיח לו לעם שהמעשה נעשה בהגינות. מה שעולה אמנם בידם על נקלה, כשכל פירושם של הדינים תלוי בהם בלבד." לא, זה רק על הערבים, כל מה שאומר שפינוזה שם, בפרק "על מדינת העברים".
בעת שיצאו העברים ממצרים הם מסרו את זכותם הטבעית להנהגתו של משה, ובכך יצרו תיאוקרטיה בה לא התבונה מושלת בכיפה, אלא מצוות הדת ותועלתם של אלה הנושאים את דבר האל. לכן אין שלטונו של משה השלטון הטוב ביותר, והחברה העברית העתיקה לא היתה כלל וכלל אידאלית, כפי שחושבים הרמב"ם ובן-גוריון, אלא להיפך – העם, בגלל בערותו ובורותו, האמין יותר במזל מאשר בחוקיות, ושיעבד עצמו ביד המנהיגות החריזמתית של משה, אשר ראה עצמו שלוחו של האל, ואשר כך גם באו אלינו תיאוריו על פי סיפורי העם.
על רקע זה מצטיירת דמותו של משה ושל מדינת העברים העתיקה כתיאוקרטיה, אשר השתמשה בתורה כאמצעי כדי לשלוט בעם באמצעות הפחד והתקווה, כלומר בדרך של ליבוי ההיפעלויות הרגשיות והיצרים, ולא באמצעות החופש והתבונה. אז משה זה נאצר? או בן-גוריון? בן-גוריון יצא לחופשה ארוכה לאחר שהממשלה אישרה את מסקנות ועדת שבעת השרים, שהן לטובת לבון. העיתונים כותבים שהמדינה תתפורר אם בן-גוריון יתפטר ויילך. מי יגן עלינו? מי ילכד אותנו? נאצר?
בשירותו האחרון, בקיץ, היה עליו לתרגל בערב, עם כל המחלקה, אחר יום אימונים קשה ומפרך של סופות חול בנגב, משך שעה ארוכה, הלוך וחזור, תרגיל של יציאה מן המאהל למיסדר תוך חמש-עשרה שניות, מאחר שהמחלקה (שהיו בה חיילים מבוגרים ממנו בעשר שנים כמעט) לא היתה די זריזה, לדעת הסמל.
מה עליו לעשות?
האדם, אומר שפינוזה, הוא אופן סופי של הטבע. הוא חופשי רק כאשר הוא נקבע על פי הטבע, ורק אז אין סתירה בין שמירתו על קיומו העצמי, חופשו ואושרו – לבין הבנתו הרציונאלית את הטבע ואת מעמדו בו. המעבר מן המצב הטבעי לאמנה החברתית צריך לקום בצורת השלטון הדמוקרטי, ויש לקוות כי שלטון זה ינוהל עלפי התבונה.
לעומת זאת, בעת שהפחד והתקווה, כהיפעלויות הנפש, או רוח העריצות, או התעמולה האידיאולוגית – הם שקובעים את דרכה של החברה, באה שעתן של התיאוקרטיה ושל המונרכיה מן הסוג הגרוע. כן, ושל העמדת הפנים ושל הזיוף. מה היה עושה שפינוזה אם היה עליו להשתפשף בבסיס-טירונים במקום ללטש זכוכיות אופטיות באמסטרדם? האם היה יכול לכתוב "מאמר תיאולוגי-מדיני" בתור חייל-מילואים, בצל קריאות-פתע והשפלות מצד טיפשים ופחותים ממנו במעלה? מזלה של הדימוקרטיה ושל התרבות הישראלית שנחלצים להגנתה בחורים דגולים כאורי בן-עמי, להם אין, כנראה, בעיות עם הצבא.
מה עליו לעשות?
עומדות בפניו כמה ברירות, שהאחת גרועה מן האחרת.
הוא יכול לסרב לצאת למילואים ולהכריז על עצמו כעל סרבן-מלחמה. ואז יישפט ויישלח מיד לבית-סוהר צבאי, וייעשה למנודה בעיני חבריו ומוריו, ששופטים אותו לא רק על פי בקיאותו בשפינוזה ותגליותיו בפילוסופיה היוונית, אלא גם על פי מידת הפטריוטיות שלו. מן התועלת היא לחרוק שיניים בשקט ולהידום, להיות "בחור טוב", כך עושים כולם. אחרת, שום עיתון לא ידפיס את מאמריו ואת סיפוריו, ושום הוצאה ישראלית לא תוציא את הספר שהוא מתכוון לכתוב על הפילוסופיה היוונית, אלא אם כן יהיו לו קשרים כמו שיש לאורי בן-עמי, אשר גם בהיותו מתנגד כביכול למשטר, יודע לומר מילה טובה היכן שצריך, להיות "יריב הוגן", כלומר, יריב שמגדיל את המוניטין של מתנגדיו בהתפלמסו עימם. מתכבד בפירסומו המוסרי הגדל והולך בתור נון-קונפורמיסט, והופכו לעמדה של כוח שיש עימה טובות הנאה רבות על חשבון הציבור. הוא הפיץ שמועה כי כדי ל"נטרל" אותו באמצע מאבקו להצלת הדימוקרטיה, הציעו לו משרת שליח לענייני תרבות והסברה באחת מבירות אירופה, הצעה שהוא כמובן דחה בשאט-נפש. לא איש כמוהו יעמוד למכירה. דחה! בעוד שנתיים, מי אם לא הוא, יקבל! והלא כבר נסע פעם.
עם ישראל, אומר בן-גוריון, הוא העם הנבחר ומטרתו להיות "לאור גויים". אור? איזה אור? בגידת אנשי-הרוח?
שפינוזה, בפרק "על בחירת העברים", אומר: "העם העברי לא נבחר על-ידי אלוהים מיתר העמים מבחינת השכל, ולא מבחינת שלוות-הנפש, כי אם מבחינת החברה והמזל שעל-ידו השיג את ממלכתו והחזיק בה במשך שנים כה רבות. ודבר זה ברור בתכלית מן המקרא עצמו: שכן אם יחזור אדם על המקרא אפילו ברפרוף, יראה בבירור כי העברים לא הצטיינו על פני שאר העמים אלא במה שהצליחו במעשיהם השייכים לביטחון החיים והתגברו על סכנות גדולות, וזאת בייחוד רק בעזרתו החיצונית של אלוהים. ואילו בשאר הדברים היו שווים ליתר העמים, ואלוהים נטה חסד לכולם במידה שווה."
מה לעשות?
להמשיך במצב כמו שהוא, ואז – מה יהיה בסופו? יגיע לבית-משוגעים, או שיחליט ללמוד יוונית ולהיות בן-חורין לעסוק בפילוסופיה רק לאחר שיבוא השלום עם הערבים? ובינתיים אולי בכלל מוטב לו שיתגייס לצבא, כי אז, לפחות, אחרי עשרים שנה, יוכל לקבל פנסיה, בעוד אשר בתור פילוסוף-מתחיל (הוא אכן ראה עצמו כמי שעתיד לקשור את גורלו בפילוסופיה) לא יגיע לעולם אפילו לידי כך.
עכשיו? לצבא? לתמיד? כשהשבוע האחד ממרר לו את חייו? ומה יהיה על הלימודים, ועפרה, ועל המדינה ופרשת לבון? והלא הטבעת מתהדקת סביבו, כל הזמן היא מתהדקת. אין חוכמות. כל זמן שאני לא חופשי, אני עבד. הצבא והמילואים הם הצלב הפרטי אשר כל אחד מאיתנו נושא על גבו: נידון, כפוף לפקודות, ושותק, ואחדים יוצאים מדעתם.
"אך במדינה ובממשלה, שבה שלום כל העם כולו, ולא שלום השליט, הוא החוק העליון, הרי כל מי שמציית בכול לרשות העליונה לא ייקרא עבד שאינו מועיל לעצמו, כי אם נתין. על כן החופשית שבמדינות היא זו שחוקיה הושתתו על התבונה הבריאה, כי שם עשוי כל אחד, לכשירצה, להיות חופשי, כלומר לחיות בלב שלם על פי הנהגת התבונה."
יעזור לי הרבה – אם גם בתור נתין אני משתגע, בין אם יש בכך מן ההנהגה על פי התבונה הבריאה, בין אם לא, אני לא יכול יותר.
הוא ירד מן האוטובוס בתחנת השוק של מחנה-יהודה. אני צריך לפצות את עצמי במשהו על כל הצרות של היום, אמר אל נפשו. האוויר הירושלמי החורפי והקר היה לו כמשיב נפש, שמש צוננת האירה שמיים כחולים וצלולים, נקיים מענן, רחובות העיר היו רחוצים בגשם אשר ירד בבוקר. והוא השתרך לאיטו בסימטאות השוק ההומות והלך לאכול ארוחת-צהריים אצל מנטלו.

המשך יבוא