רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ט

ההליכה בסימטאות השוק, המקורֶה שקי בד של יוטה, שובבה את נפשו. שם זרמו החיים האמיתיים. שם זרמו החיים האמיתיים. שעות ארוכות אהב לשוטט מדוכן לדוכן, והצטער על שאין לו משפחה כדי לקנות למענה. לעמוד על המקח ולשוחח עם המוכרים הרעשניים, אשר מפיהם אפשר לשמוע פניני-לשון שמורכבות עברית וערבית, ולחזור עם סלים גדושי כל טוב.
בחנותו של מוכר החמוצים נמצאו בחביונות ובפחיות שלל זיתים וירקות כבושים. זיתים שחורים קטנים וזיתים שחורים גדולים ורכים הקרויים "מסלינס" בנוסח יוון וטורקיה. זיתים עבים וקשים שצבעם בין שחור לחום. זיתים נפוחי מידות בצבע חאקי, והם עשויים בשום ובחומץ ובמלח, בשמיר בחומץ ובמלח, בטעם "אשכנזי" אשר פוליק לא אהב. זיתים ירוקים בגודל בינוני, עשויים במלח ובפרוסות-לימון ובפלפל-חריף, בטעם ערבי ארץ-ישראלי, והם דפוקים וטריים, צבעם ירוק בהיר, נוצצים בשמן, תאווה לעיניים וריחם מגרה. זיתים ירוקים קטנים עשויים ברוטב אדמדם של פלפל חריף, טחון בשום ובמלח. בחבית-עץ רחבה צפו בתוך מי-המלח פלחים של עגבניות חמוצות שצבען ירוק-חיוור, מטבעות של מלפפונים, נתחי פלפל ירוק, מטריות זעירות של ראשי כרובית לבנבנים וגבשושיים, פלחים משוננים של דלעת כתומה, גזר צהבהב ופלחי גמבה אדומים כדם.
בעל חנות לצמר כבשים ישב ומרט פרוות כבשים שצבען חום וצהוב. מחוץ לחנותו, על פני המדרכה, היו פרושים על גבי שקים קווצות של צמר מרוט ולח, לייבשן בשמש לאחר שטיפתן. בחשכת חנותו נראו ערימות של פרוות, שקים מלאים באניצי צמר, ויריעות עבות ומגוללות של צמר לבן וגס.
באמצע הסימטה, תחת לתקרת יריעות השקים, יש גמד גיבן על גבי ארגז עץ, הניצב על צידו הצר, ואשר רופד בכר של סמרטוטים. לפניו היה שולחן מתקפל, ועליו פרושות איגרות של מפעל הפיס, כריבועי שחמט. בקושי הגיע ראשו אל שפת השולחן. גופו הזעיר נחבא למטה. רגליו הקטנות השתלשלו באוויר. פניו היו חיוורות ושקופות, כפני שועל חולה, וכתם שמש בודד מטייל עליהן. חבש כומתה כחולה וידיו הדקות טיילו על פני השולחן כנאחזות בו.
"הי גמדיקו! יא אבּוּ-בַּארֵט!" צעקו אליו שני בחורים, ועברו הלאה משם, ולראש האחד מהם רשת חבלים ממולאה בפיתות עגולות, רחבות מאוד ודקות, שהיו סדורות זו על גבי זו, גבוהות כמגדל, וצנופות על קדקודו ככובע.
השוק היה מלא ערימות של תפוזים, אשכוליות, לימונים, פירות אבוקדו, תפוחי-עץ, עגבניות, עלי חסה, ראשי כרוב וכרובית, גזר, קולרבי, צנונים וצנוניות אדומים שנרחצו מבעוד בוקר, פירות מיובשים, בגדים זולים, כלי מטבח ועוגיות, בשר, דגים, עופות, וזמירות התגרנים בקולי-קולות.
"תפסיק יא מכונת-קקה שכמוך," שמע פוליק מישהו צועק מעבר לאחד הדוכנים. "מה אתה עושה כל היום? אוכל, מחרבן וישן!"
ומה אני עושה כל היום? אמר אל נפשו. כל יום? האם אני בסדר שאינני מוכן לצאת למילואים מפני שאני מרגיש שם כמו עבד? – "מי שנמשך אחר תאוותו עד שאין בידו לראות ולעשות שום דבר שמועיל לו, הוא בייחוד עבד," אומר שפינוזה, "ובן-חורין אינו אלא מי שחי בלב שלם לפי הנהגת התבונה בלבד. אמנם פעולה לפי פקודה, כלומר ציות, מבטלת במידת-מה את החופש, אך לא היא עושה מיניה-וביה עבד, אלא טעם הפעולה. אם תכלית הפעולה אינה תועלתו של הפועל גופו, כי אם תועלתו של המצוֶוה, הרי הפועל הוא עבד, ואינו מועיל לעצמו."
תכלית הפעולה אשר לשמה קוראים לי כל פעם היא טובת המדינה כולה, ובתוכה גם טובתי שלי כאזרח, אך מה לעשות אם בינתיים אני עצמי הולך ומשתגע גם בתור אדם פרטי וגם בתור חלק של המדינה?
שני פקחים מן העירייה התנפלו על רוכל ירקות מפני שצעק והכריז בקול רם על סחורתו.
"כל היום לא צעקתי!" צעק, "אם לא אצעק – מי יבוא לקנות? הנה, משם צועקים!" הצביע אל פינת הסימטה, "לכו תצעקו עליהם!" הוא היה מבוהל וחיוור, וכמעט פרץ בבכי, והללו משם צעקו והחזירו לו: "יא חתיכת חרא אחד! שתוק! יא מלשין בן מלשין בן כּוּס-אימו המלשינה!"
אבל רק הסתלקו הפקחים, וכבר חייך המסכן כאילו כלום לא קרה, וצבע פניו העליז שב אליו, "כּוּסָה! אוי כוסה כוסה כוסה..." שר והכריז על קישואי חורף נדירים.
במדרכה אשר ממול, ליד קיר בית בעברו השני של רחוב אגריפס, עמד יהודי אשכנזי זקן עם קופסת עץ קטנה, מלאה כרטיסי קרטון אפורים, שהיו שחוקים מרוב שימוש. סביבו התקבצה ובאה עדת ילדים ארוכי פיאות וחבושי כובעים שחורים, פרחי ה"חדר" או הישיבה הסמוכה, ועסקו בהגרלות. כל הגרלה עלתה עשר אגורות, המגריל היה משלשל מטבע לידי היהודי הזקן, ומוציא כרטיס ממוספר מקופסתו. על אצטבת עץ עתיקה, סמוכה לקיר, ניצבו סדורים במדפים וממוספרים כל פרסי ההגרלה: חפיסות שוקולד גרוע "נוּגַט" בעטיפות לא להן, כמה חפיסות שוקולד משובח (שהעלו אבק ובהן לא זכה איש) וחפצים של כלום: צפצפות, עפרונות, מחקים וסוכריות. הזוכים בפיס העלו בחלקם רק את חפיסות ה"נוגט", והם החזירו, כרגילים בדבר, את עטיפותיהן השאולות לידי הזקן, והתחלקו ביניהם בשוקולדה הגרועה, שנזלה על אצבעותיהם.
לולא המילואים, אמר פוליק אל נפשו, היה העולם כל-כך יפה, מדוע עליו להיזכר מדי פעם בצו-הקריאה החדש המונח בארנקו? המעמד המשפיל, בבוקר, בצריף המשרד של קצין-הקישור החטיבתי, מילא אותו כעס אין-אונים, שהצטבר בחזהו ובגרונו כמין מחנק נפשי. כמה חבל שאי-אפשר להביא את עפרה לכאן ולטייל איתה. מראות יפים היו מרככים את ליבה, ואם היתה רואה שאפשר למצוא בו, בפוליק, עניין וחוויות חדשות, היתה רוצה לשהות יותר בקירבתו לאהוב אותו.
במורד רחוב אגריפס, ליד סימטה המובילה למסעדתו של מנטלו, עמד פועל, כנראה לפני הפסקת הצהריים שלו, ו"רחץ" את עצמו בברז האוויר של הקומפרסור, בו עבד. הוא היטה את הזרם לעבר עורפו, שערותיו, שף ידיו בזו אחר זו, הגב, החולצה, רגליו ונעליו, וכאשר ניקה עצמו היטב מן האבק, עלה כחוגג למסעדה. פוליק עקב בקינאה אחר גבו הרחב, ונכנס מיד אחריו.
ממול, בסימטה, תלוי הנשים שורות של כבסים צבעוניים, שנשארו תלויים לרוחב הרחוב על גבי חבלים בין המרפסות הגבוהות, מבית אל בית, כמין קרנבל עליז של עניים.
אצל השולחן העמוס צלחות ריקות ושיירי פיתות ישב לאכול זקן חרומף, ולו שיער שיבה דליל המזדקר לאחור. כתפותיו החזיקו במכנסיים חומים, תלויים בריפיון, וחולצת חאקי נקייה ומהוהה מאוד, כאילו גיהצוה פעמים אין-ספור, הסתתרה מתחת למקטורן אפור וישן. פניו היו חרושות קמטים ושחומות. על אצבעו טבעת כסף רחבה, ועליה מוטבעות אותיות בולטות: "אני לדודי ודודי לי." לצידו הניח קופסת פלאסטיק מלבנית בעלת מיכסה ירוק, וכאשר ניגש אליו הבחור המגיש, ביקש "פלייש מיט קארטופלאך", הוא התכוון כנראה לקחתם עימו בקופסה.
הבחור לא הבין את דבריו, ואחר כך הסביר לו כי אפשר לקבל כאן רק חומוס, מרק שעועית, אורז, קציצות ברוטב ופול.
הזקן קם מבלי לאכול, רטן והלך.
הבחורים הצעירים שעבדו בהגשה היו חגורים מגבות מיטבח כחלחלות, שהתנוססו כסינורים על מותניהם. מכנסיהם שחורים היו וצרים. הם רצו משולחן לשולחן, ואל חלון המיטבח הקרוע בקיר, וחזרו בקול רם על שמות המנות שהתבקשו להביא.
הרדיו ניגן מוסיקה מזרחית.
אל השולחן הצטרף עתה אדם מבוגר ושמן, שתום עין וחבוש כיפה שחורה. מצחו גבוה וחלק, וקווצת שיער אפורה, כמעט לבנה, ונוצצת, סדורה על רום מצחו במאוזן, ולמעלה ממנה מתגבעת קרחת בהירה אשר דמתה כשייכת למצח יותר משהיא קרובה במהותה לקדקוד, כמין מצח בן קומותיים. אפו היה גדול ובולבוסי. פניו מחוטטים ולהם כתמים חומים אדומים של זיקנה. הוא ביקש מרק שעועית, וטבל את הפיתה בצלחתו. לא התחיל לאכול וכבר הזעיק את המלצר, כשהוא מנופף בידו את הפיתה. בינתיים תלש והוציא את חלקה האמצעי, והפרוסה שנבצעה היתה טבולה ומזדקרת כתורן במרק האדום שבצלחתו.
פוליק הזמין מנה חומוס עם "יותר שמן" אצל בחור זריז וקצר-רוח שניגש אל שולחנם. הוא אהב את שמן הזית הערבי הירוק, שטעמו מריר במקצת.
[באותן שנים שמן הזית הירוק היה נדיר, וטרם נפוץ בכל חנות בארץ. ירושלים המתוארת כאן היא מלפני יוני 1967. עיר מוקפת גבול ירדני מצפון, ממזרח ומדרום].
"מה יש, פּוּאֵנְטוֹ?" שאל הבחור המגיש, חגור במגבת.
שתום-העין שמתקרא פואנטו מילמל דבר-מה, והשאר צחקו לו. צחקו בקול רם. מסעדתו של מנטלו לא איכלסה קהל של בטלנים, עונבי עניבות ובעלי צווארון לבן, אלא קצבים שכפות ידיהם ורודות ובחריציהן עקבות דם שאינם נמחים אפילו לאחר רחצה. מוכרי עופות שבגדי עבודתם מכוסים נוצות דביקות. נגרים אשר כתמי דבק נקרש על סינורם ומעבה את ציפורני אצבעותיהם. משחיז סכינים שמבטו פיקח. סמרטוטרים, סבלים כבדי מבט, תגרנים, שוליות, ילדים שברחו מבית-הספר, ונערות מספרה צחקניות, בחלוקים בהירים, שיותר משנהנו מן האוכל השתעשעו בדוחק ובצביטות בעכוזיהן.
"לא יכול, קשה!" מילמל פואנטו.
"הוא אמר שלא יכול!" הרים קולו מעל להמולה הכללית אותו בחור דק גזרה וחגור מגבת, וצעק לעבר אדון מנטלו, שניצב מאחורי דלפק הסודה, ממלא בדייקנות מפחידה, בזו אחר זו, כוסות משקה של פטל ולימון, מבלי לסגור את הברז אף כהוא-זה, ומבלי להסתכל על הקילוח שאינו פוסק.
"מדוע לא יאכל?" הרים גם האדון מנטלו את קולו.
"לא יכול!"
"אה! אז למה לא תדבר ברור?" סגר אדון מנטלו את ברז מי-הסודה ויצא אל פואנטו. "מה יש יַא חבּיבּי, יַא סידני, יַא עֵיני, יַא חוּבּי, יַא עַיוּני!" חיבק אותו, "למה לא תאכל, מחמל-נפשי?"
פואנטו נופף בפיתה אשר בידו, כאילו נחנק, והדיבור ניטל מפיו. אדון מנטלו לקח מידו את הפיתה, בחן ושקל את טיבה בכובד-ראש, כשהוא מעביר אותה בין אצבעותיו וממשמש בה, והחזיר אותה ברוגז.
"תחליפו לו!" אמר. "אין אצלי לחם לא טרי."
הביאו פיתה חדשה.
"כּוּל פיתה זיפת!" ציפצף פואנטו, "כמו קרש במרק!" ולא נרגע.
"קירש?!" הצטווח אדון מנטלו, "קירש עליך, יַא קירש!" וחטף מידו את הפיתה החדשה, קרע ופורר אותה אל תוך צלחת המרק, קורע ותוקע, קורע ותוקע בפואנטו מבט מזרה אימים. נגמרה הפיתה הלבנה בין אצבעותיו העבות, ותפח המרק בצלחת כפליים ממידתו, ומראהו כגבעת כופתאות. השיקוי האדמדם נספג במטליות הבצק החיוורת. השעועיות הפשילו את לבנונית קליפתן השקופה, ונותרו ערומות וחסרו לחלוחית בינות לבצקיות הפיתה שנעשו ורדרדות.
בכל המהומה שמסביב לשולחן נותר לשבת בשקט רק שכנו הארוך של פואנטו, שישב ליד החלון. עיניו תקועות בצלחתו, גביניו מכווצים בתשומת-לב של תיאבון אדיר. והוא מושך פילפל חריף אחד אחרי השני מצלחת הפח אשר באמצע השולחן, סוחט את מי החמוצים בין אצבע לאגודל, נותנו בפיו, ויורק את עוקצו מעבר לחלון, כקליפות זרעוני החמנית.
פואנטו המשיך לקרוא חמס בלשונו האילמת, וכמו קירקר למול מעשה האונס שעשה אדון מנטלו במנת אוכלו, אשר עבורה יהא עליו לשלם במיטב כספו. הקולות בקעו מפיו מקוטעים וחנוקים. מטלית פיתה, טבולה ברוטב המרק, שהעז לשלות מצלחתו ולשים אותה בתוך פיו – חזר ופלט מיד בבהלה.
"שמע, יא קירש!" דחף לעומתו אדון מנטלו את הצלחת, לקח כיסא פנוי והתיישב בראש השולחן, הכף בידו, והחל מאכילו בכוח. "תיזהר, אדון פואנטו, תיזהר! שלא תצא להגיד שהיית רעב אצלי. שמעת?"
פואנטו הניע בראשו.
"הוא בוכה!" אמר מישהו מן הקהל שסבב אותם במעגל.
פוליק תקע עיניו בצלחתו, משתדל לצמצם עצמו ולהתעלם מן המתרחש ממש בסמוך לו. אנשים דחפו אותו בגבו.
"תאכל עזריה! תאכל, בתיאבון!" אמר מישהו מן הסקרנים שעמדו מאחורי פוליק – ואותו בחור ארוך המתקרא עזריה, הרים לפתע את עיניו וביקש מנה נוספת של פלפלים חריפים.
"אל תפריע!" אמר לו אדון מנטלו, אך הוא לא נבהל והשיב בכובד ראש: "פילפל אֵין אַחְסַן מִינוֹ, מפני שנותן לך כוח, בביצים!"
פואנטו העלוב התבונן בכף המאכילה אותו.
"מה יש?" התרעם עליו אדון מנטלו. "העלבתי אותך? תגיד? מה עשיתי לך? אתה כמו אורח שלי, אתה כמו מלך פה, אתה, אתה כמו אח שלי, הנה," התכופף לעברו ונשקו על גולת מצחו הכפול, לעיני כולם, נשיקה קולנית במיצמוץ שפתיים. "מה יש פה, סינימה? סינימה בלש?" גער במתקהלים סביבם, "יאללה, לעבוד!"
כאשר התכופף לעברו, לחש לו פואנטו העלוב, שאין לו שיניים. שכח אותן בבית.
"לא צריך לצחוק מבן-אדם!" אמר אדון מנטלו. "הוא אומר שאין לו שיניים. שכח אותן בבית. בוא, יַא מסכן שלי, תקבל יותר מרק בצלחת." לקח את הצלחת ונתן אותה ביד הבחור חגור המגבת, שניצב עליהם, "פעם יותר מרק בשביל השיניים של פואנטו! – על חשבוני," הוסיף ואמר לפואנטו.
פואנטו חייך לעומתו, מקרב עינו האחת, בהכרת תודה, כזוכה מן ההפקר. לראשונה עבר חיוך על פניו מלאות הכתמים, משעה שישב לאכול. אבל – "הרווחת, מה?" טפח לו אדון מנטלו, בקומו, על גבו עד שהתפוקקו עצמותיו. "אין דבר, סחתיין, שיהיה לך לבריאות!"
פניו של פואנטו שבו ונעצבו. שום דבר בחיים אין מקבלים בחינם. המכה בערה בעצמותיו. עזריה הארוך קיבל בינתיים את פילפליו והמשיך לפצחם בשיניו ולזרוק את עוקציהם מבעד לחלון החוצה. דומה היה כי כל ארוחתו, האורז ברוטב השעועית, הסאלאט, הקציצות במיץ הבשר – אינם משמשים לו אלא כתבלין לפילפליו החריפים.
בינתיים, לאט-לאט ובזהירות, למען לא יישפך תוכנה. הביאו מחלון המיטבח צלחת גדושה עד לשוליה בשיקוי מרק שעועית, שהיה חם ואדום וסמיך. שם צפו בצקי הפיתה שנתלשו בפרהסיה, ועתה התפנקו ותפחו כספוג מלא כל טוב, אדמדם ורך, שוחים בשמנונית המרק הטוב. גם השעועיות, שחרב עליהן מקודם מקום חיותן, חזרו והתמסמסו עתה בשיקוי המהביל והטעים, התרככו ומחדש התבשלו, כמו היתה להן עדנה אחר התייבשן.
"תפאדל, תפאדל!" עמד עליו אדון מנטלו וזירזו כמארח, "לֵישׁ מַא בּתאכּוּל? למה לא תאכל?"
"אִל חַמְד-לִילָה!" שיבח פואנטו את מיטיבו בנשאו אליו את עינו האחת.
והנה, לאחר שהסתלק אדון מנטלו, והתפזרה החבורה שסביב לשולחן, ראה פוליק את פואנטו מוציא משהו מכיס מקטורנו בזהירות ובהסתר, מכסה עליו בכף ידו ומחליקו במהירות כלפי מעלה, עד שנתנו בתוך פיו. אלה היו השיניים התותבות שהוציאן מכיסו, ועתה התקין עצמו לסעודת המרק.
אז קינח עזריה הארוך את ארוחתו בשאריות הגזוז האדום שבכוסו. הדליק לעצמו בניחותא סיגריה, פתח את פיו, גיהק, שיהק, ואמר לפואנטו:
"בוא אספר לך סיפור. כאשר האנגלים היו שולטים בבגדאד, שולטים מאוד, הלך אחד קצין גבוה, אנגלי, הלך בבוקר אל המשרד שלו. הולך והולך וכשהוא בא על-יד התיעול, זאת אומרת, הביב, נופלת מהכיס שלו דרכמה שלמה אל תוך הביב. שמעת מה זה ביב?"
"זה הג'ורה." אמר פואנטו בפה מלא.
"יותר טוב תגיד – הג'ורה העירונית. ואתה יודע כמה שווה דרכמה? חמישים פילס. כמה זה בכסף של ישראל? אולי בסך הכול איזה שילינג אחד. אצלנו. העיקר, הולך הקצין וקורא לערבי אחד ושואל אותו:
"'כמה אתה לוקח בשביל יום עבודה לנקות את הביב?' – זאת אומרת, את הבור ההוא?
"אמר: 'איזה חמש דרכמות.'
"'בסדר,' אומר לו הקצין. 'עכשיו תלך בבקשה תנקה את הבור, תוציא ממנו את כל החרא, ותעשה ככה טוב במסננת את כל החרא ההיא, עד שתיראֶה את הדרכמה ההיא, שהלכה אצלי לאיבוד.'
"'נעם, יא-סידי,' אמר הערבי, ובלב שלו חשב, 'אנגלי מג'נון רוצה לשלם לי חמש דרכמות בשביל שאני יוציא לו דרכמה אחת, ההיא, מתוך החרא, ההוא!? – מה איכפת לי?' – ולאנגלי אמר: 'אבל צריך לקנות כזאת מסננת גדולה, בשביל ההסתננות.'
"שאל אותו הקצין האנגלי הגבוה: 'בכמה יעלה זה הפילטר?'
"אמר לו הערבי: 'שתי דרכמות.'
"אמר לו הקצין: 'בבקשה!' ונתן ולו.
"לא יכול היה הנהג של הקצין האנגלי ההוא הגבוה לשתוק על זה ואמר: 'אדוני הקצין, אני לא מצליח להבין את ההיגיון שלך. למה הולך אתה, בן-אדם רציני, ומפסיד שבע דרכמות טובות בשביל לחפש אחת מסריחה, אֶת ההיא?'
"אמר לו הקצין: 'אני יסביר לך. כל בוקר שאני הולך לעבודה, אני צריך לעבור אצל הביב הזה. כל בוקר אני צריך לזכור שאני איבדתי בתוך הביב הזה דרכמה אחת שלמה, ולהתרגז על זה. כל בוקר להתרגז על זה. כל בוקר להתרגז על זה מחדש? זה כדאי? לא יותר כדאי לשלם שבע דרכמות בשביל לחיות בשקט?' – בשביל השקט? עכשיו אתה מבין, פואנטו?"
ושניהם קמו לשלם, ויצאו את המסעדה. פוליק האריך במנת החומוס שלו, ואכל לאט את האורז עם הקציצה, כדי לשמוע היטב את סופו של הסיפור, וכאשר התרוקן השולחן, קם ויצא אף הוא. קנה שקית ניילון שקופה ממולאה בכעכי 'סומסום' מלוחים, שטעמם חם בפה ומרשרש בשיניים, ומיהר בפסיעות גסות לאורך רחוב אוסישקין לכיוון רחביה.
ליד בית-העם החדש עבדו פועלים וגידרו את המקום לקראת משפטו של אדולף אייכמן. הוא עבר על פני שכונת "נחלת אחים", השמש הירושלמית היתה כמקסם-שווא ולא חיממה. והוא חש בטוב בהיותו מכורבל במעילו. למזלו היו מים חמים במקלחת.
גברת לוי הנהיגה בדירה חוק בל יעבור: מים חמים רק פעמיים בשובע. וכאשר ניסה תקופה קצרה, בראשית החורף, להדליק את ה"בוילר" פעם נוספת, בחשאי, האשימה אותו הזקנה, לאחר שהצטננה וחלתה בשפעת קשה, כי בגללו חלתה – מאז שהתחיל לרחוץ במים חמים פעם נוספת בשבוע, צריכה היא לעשות במים קרים את רחיצתה השבועית השנייה, ומפני כך הצטננה וחלתה! אך הבוקר, השבח-לאל! נסעה לבקר את אחותה בחיפה, ולקראת הנסיעה חיממה את המים, מחוץ לתור, והתרחצה.
ומי הגיש לה כוס טה בשעה שהיתה חולה? פוליק. היא היתה קמצנית, אבל גם אהבה אותו. רצתה שילמד אותה עברית. לא היתה לו סבלנות. היא ביקשה כי יתקן לפחות את שגיאותיה בדיבור. הסכים בחצי-פה, והתעצל להעיר לה כשטעתה. היה משתמט ממנה.
בבוקר, כשהוא מתגלח ומדליק את החשמל בחדר-האמבטיה החשוך, היתה תופסת אותו, לשם שיפור העברית שלה, ביודעה שעם קצף הסבון על פניו לא יוכל להימלט ממנה. היתה מכבה את האור ואומרת בתמימות:
"עיניים מקלקלים מחשמל."
ומחכה.
ופוליק שותק וממשיך להתגלח.
"אה! תפסתי אותך!" היא אומרת, "אומרים על עיניים מקלקלות, לא מקלקלים! אתה לא אומר לי השגיאה שלי!"
ופוליק מתפתל ועונה, כי השגיאות הקטנות שלה הן כל-כך זעירות עד שלא צריך לתקן אותן, ואילו השגיאות הגדולות כל-כך נדירות עד ש... הקיצור, כל אימת שהוא משתמש במנורת השולחן באמצע היום, עוברת הזקנה ואומרת:
"לא חשוב החשמל, רפאל, אבל העיניים מקלקלים!"
הוא התרחץ היטב והלך לישון. כאשר התעורר כבר היה חושך בחוץ. הוא היה רעב וראשו כאב. לא הספיק לשטוף את פניו וכבר צילצלו בדלת. אורי בן-עמי.

המשך יבוא