לאחר עיכובים רבים ומסע הסתה בלתי פוסק נגד הוצאתו לאור מצד גורמים רבים ובייחוד מצד שוקן ושכירי העט שלו, יצא סוף סוף לאור ספר האזרחות החדש והוא פתוח לקריאה לציבור כולו.
הנה הקישור לספר:
http://meyda.education.gov.il/files/katalog_hinuchi/books/Being_Citizens_in_Israel.pdf
כשהתפרסמה הטיוטה שלו כתבתי את הדברים הבאים: ("חדשות בן עזר" 1116)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01116.php

ספר האזרחות החדש מה יש בו ולא צריך להיות בו
(השוואת אלטלנה לרצח רבין),
ומה אין בו וצריך להיות בו (הנרטיב הערבי)
הטיוטה של ספר האזרחות החדש שפורסמה (אני מקווה שאינה נכונה) לפיה נכתב בו כי הטבעת אלטלנה ורצח רבין היו "פשעים אידיאולוגיים" – הינה שערורייה.
למרבה הצער הנאראטיב השקרי הזה נפוץ בציבור כאשר נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין, מסרב מטעמים אידיאולוגיים להנציח את חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת הפוטש של אלטלנה נגד המדינה. וכאשר רבים וביניהם למשל יוסי אחימאיר, בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל עלילת דם בזויה על יצחק רבין כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ("מה לרבין ול'דג נחש'?" – גיליון
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00491.php
עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני. 

למרבה הצער בספר האזרחות החדש גם לא מוצג הנרטיב הערבי, שגם המפמ"ר הקודם למקצוע האזרחות אדר כהן, סירב להכניסו לתוכנית הלימודים.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00764.php
לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור, ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי.

קיימת חובה ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי:
 1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
 2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלישתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.
  3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים. "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי מחמד אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
  4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.
  נקווה שבספר שיצא לאור יתוקנו כל הליקויים.

אז הנה בשנה ה-68 למדינת ישראל הספר יצא לאור.
ספר האזרחות החדש הוא עב כרס 513 עמודים, (הייתי מקצרו בחצי) וניכר שהושקעה עבודה רבה בכתיבתו. הספר מקיף את כל הנושאים הקשורים לתחום המדינה והחברה, ולמרות הביקורת דומה שנעשה בו מאמץ רב להיות מאוזן ולשקף את מגוון הדעות.
אני, אנסה לבדוק את הספר החדש שיצא לאור. מה יש בו, ולא צריך להיות בו, ומה אין בו, וצריך להיות בו. נתחיל בפירוט החסר. מה אין בו, וצריך להיות:

הנאראטיב הערבי-מוסלמי החסר
פרופ' אסעד גאנם, הגזען הערבי-מוסלמי-סוני (מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של הפת"ח, לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי), העובד כמרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, עומד בראש המאבק נגד הספר החדש בנימוק שהוא אינו משקף את הנרטיב הערבי-מוסלמי, והוא מרכז בתמיכת ועדת המעקב של ערביי ישראל צוות של כ-30 אנשי חינוך להכנת חוברת ייחודית אותה הוא מתכוון לפרסם לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה במגזר הערבי. ("הארץ" 12.5.16)
פרופ' גאנם צודק. יש אמנם בספר התקדמות רבה בהצגת הנאראטיב הערבי לעומת ספר האזרחות הקודם, אבל עדיין רובו פשוט חסר.
מבין ארבעת עמודי הנאראטיב הערבי, שלושת הראשונים 1. תורת מוחמד. 2. האמנה הפלישתינאית. 3. אמנת החמאס. (ראו פירוט למעלה) חסרים בספר לחלוטין.
העמוד הרביעי, "חזון ערביי ישראל" מוצג בספר, אבל לא במלואו.
בטקסט העוסק ב"מסמכי החזון של ערביי ישראל" נאמר שמטרתם הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". והמושג הזה "מדינת כל אזרחיה" מוסבר בספר כתביעה להקמת מדינה דו-לאומית, ולא היא.
המושג "מדינת כל אזרחיה" בתביעה הערבית אינו מוצג נכון. כי השם "מדינת ישראל" מראה את השייכות ל"עם ישראל".
מבחינתם אם המדינה נקראת "ישראל" היא אינה שייכת גם לערבים, לפלישתים או ליבוסים. לכן הפירוש הנכון מבחינתם למונח "הפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה" היא הפיכתה ל"מדינה ערבית-מוסלמית", ואת ההבחנה הזאת יש להוסיף בצורה ברורה לספר.
בהקשר לכך, בפרק העוסק בזהות הערבית חסר דיון במהות ההגדרה "אומה ערבית", לעומת "אומה מוסלמית", ומאבק הדמים הניטש כיום בעולם הערבי-מוסלמי בין שתי האידיאולוגיות הללו.
אם נסכם, כפי שתבענו לפני שנים בפני אדר כהן, יש להוסיף לספר החדש את שלושת עמודי הנאראטיב החסרים, ולעדכן את העמוד הרביעי.
יש להעריך את כותבי הספר על כך שלמקורות הסכסוך הערבי-ישראלי הכניסו גם את המימד הדתי, סיבה שנעדרה לחלוטין מהספר הקודם, אבל כאמור קודם רק השלמת ארבעת העמודים בספר תסביר ותנהיר יותר את המימד הדתי לסכסוך.
לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור, ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי על ארבעת העמודים שלו.
קיימת חובה ללמד בשיעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי.

פרשת אלטלנה יוק
אולי בגלל הביקורת שנמתחה על טיוטת הספר שבה נכתב כי הטבעת אלטלנה ורצח רבין היו "פשעים אידיאולוגיים", נעלמה מהספר כליל פרשת אלטלנה. מן הראוי היה להוסיפה כדוגמה לסכנה לדמוקרטיה כאשר מתקיים פוטש מזוין נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמה.
מן הראוי היה להזכיר גם את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל שחלקם ערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, שאפילו נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין מסרב לפעול להנצחתם.

פלשתינה – השם, ההתנגדות לו, וקבלתו
יש להעריך את כותבי הספר על הכנסת התוספת שלא היתה בספר הקודם, והיא הכנסת סקירה היסטורית של המונח "פלשתינה". מי המציא את המושג (הרודוטוס), ומי השתמש בו (הדריינוס קיסר), אבל חסרה סקירה על יחס הערבים למושג הזה, יחס שהשתנה מהתנגדותם הראשונית לקבלת השם "פלישתינאים", כאשר מנהיג ערביי ירושלים עארף אל עארף שטבע את הסיסמה "בשם הערבים נלך ובשם הערבים נמות" התנגד להיקרא "פלישתינאי" כינוי שלטענתו שייך ליהודים, ולכן הוא תבע להיקרא "סורי דרומי", וביחד עם המופתי של ירושלים מוחמד אל חוסייני הקים את הארגון המייצג של ערביי א"י וקרא לו: "הועד הערבי העליון", ולא הועד הפלישתינאי, עד לאימוצו של השם "פלשתינה" מאוחר יותר מטעמים פוליטיים.
את הסקירה הזו יש להוסיף לספר.

מלחמת השחרור
חבל שהספר משתמש בשם "מלחמת העצמאות", ולא בשם "מלחמת השחרור". השם מלחמת השחרור מתאים יותר, ומן הראוי היה להשתמש בו.
"מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון עם זר, ושחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי.
בהקשר למלחמת השחרור ותוצאותיה כאשר מדובר על הפליטים הערבים, מן הראוי היה להזכיר כי כל שטחי א"י שנכבשו ע"י הערבים (העבר-ירדנים והמצרים) נותרו נקיים מיהודים.

העמים החסרים בספר
בטקסט העוסק במיעוטים במדינת ישראל נכתב כך: "במדינת ישראל חיים יהודים, ערבים, מוסלמים ונוצרים (שחלקם מגדירים עצמם ארמים), דרוזים, וצ'רקסים."
משום מה נשכחו העמים הבאים החיים במדינת ישראל:
1. רוסים פרובוסלבים (דתיים וחילונים) למעלה מ- 300 אלף.
2. טטרים-מוסלמים. כ- 15 אלף (מספר הגדול בהרבה מאשר מספר הצ'רקסים 5000).
3. ארמנים, כ- 7000 ארמנים.
3. העם השומרוני כ-750 נפש.
במו כן לא מוזכרת כלל בספר הדת האחמדית, דתו של ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) אימן עודה, דת שמהיותה מוגדרת באיסלם כדת כפירה אינה יכולה להתקיים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, (כ-13 מיליון קמ"ר, 23 מדינות) ויכולה להתקיים רק תחת השלטון היהודי-ציוני.
את כל אלו מן הראוי להוסיף לספר.

עבר הירדן הדוגמה החסרה למדינה דו-לאומית
בספר מובאת בלגיה (המחולקת לפלמים ולוולונים) כדוגמה למדינה דו-לאומית. חסרה הדוגמה של מדינת עבר הירדן המחולקת לעם הערבי-מוסלמי העבר ירדני, ולעם הערבי-מוסלמי פלישתינאי. כדוגמא למדינה בה המיעוט, העם הערבי-העבר-ירדני, שולט ברוב, העם הערבי-פלישתינאי.

על הדת הדרוזית
בפרק פרק ט, העוסק בערבים, בדרוזים, ובצ'רקסים, כתוב על הדרוזים שהנביא יתרו הוא נביאם. משום מה לא מוזכר כי זו עובדה השנויה במחלוקת. ח"כ לשעבר, הדרוזי סעיד נאפע (הנמצא כעת בכלא) הצהיר תמיד כי הזיהוי של נבי שועייב עם הנביא יתרו הוא רק המצאה יהודית-ציונית.
בנוסף לא מוזכר כלל בספר העיקרון הדתי המרכזי שקבע את גורל העדה הדרוזית להיות נרדפת וחיה רק בשולי החברה במקומות מבודדים בהרים – והוא האמונה באלוהותו של אל חכים באמר אללה, אמונה המנוגדת להגדרת האל באיסלם, שכתוצאה מכך נהפכה הדת הדרוזית לדת נרדפת שאינה זכאית אפילו לחיות תחת חוקי ההשפלה של "בני החסות" כשאר "עמי הספר".

החסר בפרק על השסעים במדינה:
בסעיף על השסע הלאומי נאמר כי התחיל במאה ה-19 ולא היא. השסע התחיל עקב ראיית המוסלמים את היהודים כחייבים להיות בני חסות מושפלים של האיסלם. בסקירת הסכסוך הישראלי ערבי נעדר לחלוטין האלמנט של הגזענות המוסלמית כלפי היהודים.
בסקירה על חוזה אוסלו לא לא מוזכרים דברי עראפאת ש"חוזה אוסלו" עבורו דומה ל"חוזה חודיביה" – ההודנה – שביתת הנשק לעשר שנים שחתם מוחמד עם אבו סופיאן מנהיג הכופרים אנשי מכה, עד שיתחזק.
וכמובן לא מוזכר כלל שהאמנה הפלישתינאית מ-,1964 שאמורה היתה להתבטל עם הסכם אוסלו, לא בוטלה למרות ההבטחות.
בסעיף על השסע דתיים חילוניים נאמרת אמירה תמוהה מפי פרופ' אליאב שוחטמן ״ההלכה היהודית עצמה שוללת אכיפת קיום מצוות בכוח.״ אמירה טיפשית שמן הראוי למחקה, ולעומת זאת יש להוסיף את תיאור "ארבע מיתות בית דין" על פי ההלכה.
בהמשך הפרק על השסע דתיים חילונים נכתב בספר על "אלימות על רקע השסע הדתי כגון יידוי אבנים על מכוניות הנוסעות בשבת ורצח שירה בנקי במצעד הגאווה ב-2015, אבל חסר דיון נרחב יותר על יחס הדת לאפליית הלהט"בים, ומן הראוי היה להוסיפו.
בסעיף על ה"שסע העדתי" יש לשרש ראשית את המונח "מזרחיים" ולקבוע במקומו את המונח "יהודי ערב והאיסלם", שהרי רוב יהודי ערב הם "מערבייים" (מוגרבים).
דבר נוסף, בתיאור הסיבות לפער העדתי, הכתוב מדבר רק על "חוסר בהשכלה פורמלית" של יהודי ערב, ולא מוזכר כלל אחוז האנאלפבתיות הגדול של העולים מארצות ערב למעלה מחמישים אחוז.
למותר לציין שלא מוזכרת כלל הגזענות האנטי-אשכנזית העולה כפורחת והופכת לגזענות אנטי-שמית ואנטי-ציונית. את כל אלו יש להוסיף.

מה יש בו ולא צריך להיות בו
מה להוריד
בתחילת הספר יש פרק העוסק בהצדקות לקיום מדינה יהודית. זהו פרק מיותר לחלוטין. בשום מדינה בעולם לא לומדים מה ההצדקה לקיומה, ושום עם אינו נדרש להצדיק את קיומו.
העם היהודי ומדינתו אינם צריכים הצדקה. עצם הדיון הוא טעות דידקטית-חינוכית גדולה מפני שעצם השאלה מעלה תהייה אולי יש צדק בקרב התובעים את חיסולה.
את המאבק בגזענות הערבית-מוסלמית ובגזענות חוגי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני השוללים את קיום העם היהודי והלוחמים לחיסול מדינת היהודים יש לעשות בהתקפה נגד הגזענות ולא באפולוגטיקה.

הפסוקים מהמקורות הדתיים
כנראה בגלל עליית אחוז היהודים הדתיים, והערבים המוסלמים והנוצרים – רצו מחברי הספר להביא בכל נושא מיבחר פסוקים מן המקורות היהודיים, הנוצריים, והמוסלמיים. לעיתים זה מיותר לחלוטין, ולעיתים אף מביך, ועדיף שלא היו מביאים אותם כלל.
בפרק על שיטת הבחירות היחסיות מובאים למשל דברי הרב קוק בזכות השיטה. מן הראוי היה לציין שהרב קוק התנגד באופן מוחלט להשתתפות נשים בבחירות.
טוב עשו עורכי הספר שהורידו את המובאה מהאיסלם שהיתה בספר הקודם באזרחות על הצדקת הפלורליזם. בייחוד את המסקנה שלה: "קיומם של זרמים אלו מבטא את חופש הדעה והביטוי באיסלם," אבל עדיין נותרה בספר החדש המובאה האמורה להראות על "כבוד האדם" באיסלם. אמירה שמן הראוי היה לא להביאה שכן במונח "כבוד האדם" אין מדובר על כבוד "האדם היהודי" שהוא בחינת קוף וחזיר שיש להרגו. באותה מידה המובאה על "שוויון בני האדם באיסלם," הוא פשוט שקרית ומגוחכת, ומוטב היה שלא להביאה.

אפילוג
הספר כל כך גדוש ומלא שנשאלת השאלה מתי בכלל יספיקו התלמידים ללמוד אותו?

מרכז רבין – יום הזיכרון 2016
ביום הזיכרון השנה החלטתי לנצל את ההזדמנות של ביקור חינם ולראות לראשונה את מרכז רבין.
http://www.rabincenter.org.il/Web/He/Default.aspx
לפני הכניסה לבניין יש גן יפהפה ומעוצב של עצי זית הגזומים באחידות. הגן מוקדש לזכרו של המלך חוסיין הראשון, מלך עבר הירדן.
בניין המרכז עצמו הוא ענקי, יש אומרים מגלומני, והוא חולש על כל הסביבה. מרגיש חו"ל.
הכניסה המוזרה לבניין היא מגרם מדרגות תלול וגבוה. אל דאגה יש גם מעלית בה עולים ומגיעים לקומת הכניסה.
מקומת הכניסה יצאתי למרפסת הענקית הצופה על נוף מדהים. למלא רוחב העין נשקפות תל אביב ורמת גן הנראים מצפון מזרח. המראה ממש מנהטן.
והנה באה הצפירה בשעה 11:00. מלמעלה רואים שיש מכוניות שממשיכות לנוע בלי לעצור.
הכניסה למוזיאון עצמו משונה. עליה במעלה מדרגות תלול, ומשם ממשיכים לאורך המסלול כאשר כל צופה מצויד במכשיר עם אוזניות המסבירות את המוצגים.
התצוגה מראה את כל ההיסטוריה הפרטית של יצחק רבין כאשר בתחילה יש פריטים אישיים שלו מן הילדות. שמתי לב לפרט מעניין. על אלבום הבולים כתוב: שייך לרחל ויצחק רבין-כהן. הילדים צרפו לשמם את שמות המשפחה של האב רבין, ושל האם רוזה כהן.
במקביל להיסטוריה הפרטית מוצגת ההיסטוריה הציונית. כן, ומוזכר גם סיפור אלטלנה, וכן, גם מוזכרים שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשה.
התצוגה במוזיאון מאוזנת ולדעתי יש בה תרומה חשובה לכל תלמיד או תייר הרוצה להכיר את ההיסטוריה הציונית.
בסוף המסלול חדר זיכרון מוחשך עם אורות מנצנצים, ועל הארץ הכתובת: "אני, מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלום."
אני אישית אינני מבין את המילים "צבא השלום" או "קורבנות השלום".
למרות שביום הזיכרון הכניסה היתה חינם (כרטיס עולה 50 שקל) המוזיאון היה כמעט ריק. מעניין כיצד ימשיכו למממן את הפעילות בו.
נ.ב. בכל המוזיאון לא מוזכר שם המשפחה המקורי – רוביצוב.

מרים סיבוני-רגב – ההָגמוניה המערבית (מוגרבית) ניצחה
פולחן האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנה במקום האחד במאי
שרת התרבות מרים סיבוני-רגב המתנאה בבורותה ("איני קוראת את צ'כוב") התנאתה בניצחון תרבותה המערבית (מוגרבית) באמרה: ההָגמוניה השתנתה (כך ההָגמוניה). ואכן השנה ניצחה התרבות המערבית (מוגרבית) בגדול, כאשר הפולחן הבֶּרְבֶּרִי לכבודה של האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנָה, נהפך לדבריה של שרת התרבות לחג לאומי בישראל. לא ברור רק של איזה לאום.
הפולחן הבֶּרְבֶּרִי לכבודה של האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנָה, דחק השנה כמעט לחלוטין את חג האחד במאי.
השרה הבטיחה לנו גם לראשונה מוזיקה מערבית (מוגרבית) בעת טקסי יום העצמאות, הבטחה שהגשימה בחלקה.
פולחן, המנון, ולאום תלויים הרי ברוח הזמן.

האינטרנציונל – התרגום המוטה של אברהם שלונסקי
אפלטון ב"פוליטיאה" – ספר המדינה, מסלק ממדינתו הטוטליטארית-אוטופית את המשוררים. המשוררים, טען אפלטון, פועלים על הרגש. הרגש מסכן את השכל ואת שיקול הדעת. השירה היחידה שיש להשאיר במדינה היא ההימנונים: "אין להכניס למדינתנו שום שירה חוץ מהימנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם."
הימנון אמור תמיד לשקף את האידיאולוגיה של מי ששר אותו, ולאור זאת שינוי האידיאולוגיה יביא מיידית לשינוי ההימנון. גם תרגום מילות ההמנון הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה של המתרגם.
 
הנה המקור הצרפתי (הבית הראשון והפזמון):
L'Internationale
Debout, les damnés de la terre
Debout, les forçats de la faim
La raison tonne en son cratère
C'est l'éruption de la fin
Du passe faisons table rase
Foules, esclaves, debout, debout
Le monde va changer de base
Nous ne sommes rien, soyons tout
C'est la lutte finale
Groupons-nous, et demain (bis)
L'Internationale
Sera le genre humain
 
שלונסקי תירגם את האינטרנציונל תרגום יפה, מלבד הפזמון. האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של שלונסקי, חייבה אותו ל"עבֵּד" ולשנות את הרעיון האידיאי המובע בפזמון.
ניתן כמובן להתווכח על טיב התרגום במילה שבחר שלונסקי – "נחרימה", שכן במקור הצרפתי לא נאמר נחריבה, ולא נחרימה, אלא, שמהעבר נעשה "שולחן נקי" (טאבולה רזה).
 
הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל
קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,
עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:
לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!
          זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
          עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.
 
הנה התרגום מילולי של הפזמון:
C'est la lutte finale
Groupons-nous, et demain (bis)
L'Internationale
Sera le genre humain
זה יהיה מאבק אחרון,
נתלכד ומחר
האינטרנציונל (הבין לאומיות)
יהיה המין האנושי כולו.
 
רעיון איחוד המין האנושי וביטול הייחוד הלאומי לא יכול היה להתקבל על-ידי נושאי דגל הציונות-הסוציאליסטית, שנלחמו מלחמה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית והבונדיסטית ששללה את הציונות. הציונים רצו להקים סוציאליזם במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ולא להקים סוציאליזם אינטרנציונליסטי שבו ייעלם העם היהודי. לכן שלונסקי חייב היה לשנות את המקור ובתרגומו מופיעות מילים סתמיות על היחיד במקום הרעיון הקולקטיבי:
 
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.
 
אידיאולוגיה דומה, של הדגשת הייחוד של "העם הסובייטי" היא, היא שהביאה את סטלין לבטל את ה"אינטרנציונל" כהימנון בריה"מ ב-1944, תוך כדי המלחמה בנאצים (שהרי גם הנאצים קראו לעצמם "סוציאליסטים" – "נציונל-סוציאליזם").

ציפורה מסריחה
לציפורה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר לא עזרו כל ריקודי ה"מה יפית" שלה בפני הערבים-המוסלמים. בעת הופעתה בהרצאה בארה"ב הותקפה כמסריחה.
ידוע הרי לכל האנטישמים שהיהודים הם מסריחים. שום בושם או ריקוד "מה יפית" לא ישנה את דעתם.
http://rotter.net/forum/scoops1/306947.shtml

עוזיאל הלפרין – עוזי אורנן – הבלשן הגזען – עכשיו גם היסטוריון
כבר כתבתי כאן על הבלשן עוזיאל הלפרין הידוע יותר בשמו עוזי אורנן (בחר לקרא לעצמו ע"ש ארוונה היבוסי-הכנעני), שבדומה לבלשנים הגרמנים שקדמו לו, שהפכו תורה בלשנית המבדילה בין שפות אריות לשמיות לתורה גזענית המבדילה בין הגזע הארי לגזע השמי, הפך את תורתו הבלשנית בעברית לתורה גזענית אנטישמית שלפיה אין בנמצא עם יהודי, ולכן יש להביא לסופה של מדינת היהודים.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01049.php
והנה, בדיוק כקודמיו הבלשנים הגרמנים, האידיאולוגיה האנטישמית שלו מביאה אותו עכשיו להיהפך גם להיסטוריון.
הסיפור על יציאת מצרים הוא מיתוס, כותב הלפרין-אורנן. ("מיתוס שנותן תקווה", "הארץ", תרבות וספרות 6.5.16), בדרך כלל עמים יוצרים מיתוסים של גיבורים ולא של עבדים, לכן, הוא מסביר, המיתוס הזה לא נוצר בימי בית ראשון, אלא בזמן שהחברה היהודית היתה במצב של עבדות, והמיתוס נכתב בתקווה שאלוהים יבוא ויציל אותם מעבדות, אם רק ידעו לציית לו כראוי ולשמור את מצוותיו.
בעולם העתיק, מסביר הלפרין-אורנן, היה מקובל שכל ארץ והעם שלה יש להם זכות לקיים את ארצם ובו עמם. "תפישת 'עם וארץ' כמקשה אחת מקובלת לכל אורך ההיסטוריה, (ואפשר לקרוא לה תפישת מולדת')".
מובן ש"ההיסטוריון" מתעלם לחלוטין (בגלל האידיאולוגיה שלו) מההיסטוריה הממשית, ומעלים את דוגמת הכיבוש הערבי-מוסלמי וההתנחלויות הערביות שמחו את העמים הקודמים שישבו בהם. (היום השטחים הכבושים ע"י הערבים הם רק 13 מיליון קמ"ר. בעבר היו הרבה יותר, כאשר הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הגיאורגים, הארמנים, ולאחרונה הדרום סודנים והכורדים – הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי ולבטל את ההתנחלויות הערביות).
"גם לפי עקרונות האו"ם," מוסיף הלפרין-אורנן, "כל מדינה מתקבלת כמות שהיא כולל העם היושב בה, גם אם המקור למצב זה אינו לפי האמונות הדתיות, אלא לפי התפישה שלכל אדם (ולכל עם בעקבות זאת) יש זכויות שוות, והשוויון בין בני האדם הוא העיקרון הראשון במעלה."
"המיתוס של יציאת מצרים וההתנחלות בארץ," מדגיש הלפרין-אורנן, "הורס את הסדר הקיים בעולם, שלפיו, עקרונית, ארץ ועם הם יחידה אחת שאין לפרקה."
"על ידי שחרור העבדים והעברתם לארץ אחרת," הוא מדגיש, נוצר מצב ש"עם" ו"ארץ" אינם יחידה שלמה אחת, אלא אלה הם שני דברים נפרדים ואלוהים הכל יכול הוא היחיד שיכול לקחת "עם" ולשתול אותו ב"ארץ" שבחר".
הבנתם? הציונות הורסת את הסדר הקיים בעולם, שהרי לדידו של הבלשן-ההיסטוריון אין בכלל עם יהודי, והמיתוס השקרי הזה של יציאת עם ישראל ממצרים הביא לכך ש"העם היהודי" (שאינו קיים) שתל את עצמו בארץ הערבית-מוסלמית שבחר לו.
מיתוס יציאת מצרים הזה, קובע "ההיסטוריון", הוא הרסני לעולם, ולכן צריך ללחום נגדו, עד לביטולה של מדינת היהודים.

ביקור בטריזנשטט
"הביקור עלה יפה מאוד," סיפר המבקר: "המצב הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. יש אצלם דגש על חינוך ועל בריאות והם שמים דגש על הפרט."
"לא ראינו עוני. מה שראינו זו האמת. חלק היה הצגה אבל אי אפשר הכול להציג."
אופס, טעות! החליפו את טריזנשטט בצפון קוריאה.
המתרשם לאחר הביקור בה, הוא פרופ' אהרון צ'חנובר.

מוסינזון – "חבורת סוד מוחלט בהחלט" והיציאה מן הארון
לאחר מותו של יגאל מוסינזון, כתבה שפרה האפרתי ספר בשם "לא תשווה" שהציג את גיבורי הספר חסמב"ה ככישלונות מזדקנים החיים על תהילת עברם.
בשער האחורי של הספר נכתב: "שנים עברו מאז פעלה חבורת חסמבה בין נופי הארץ הנאבקת, ניצחה אויבים מסוכנים וסיכלה פעולות חבלה. שרידי החבורה, קשישים נטושים, זועמים ופגועים, מנסים להתאחד עכשיו להרפתקה אחרונה בהחלט."
התיאור הפארודי של החבורה משמש ניגוד לתיאור ההרואי בסדרת הספרים המקורית. הדמות הבולטת בעיבוד החדש היא דמות המפקד האגדי ירון זהבי המתואר עתה כגבר הומוסקסואל מזדקן המכור לאלכוהול.
אלמנתו של מוסינזון, חנה מוסינזון, נזעקה וניהלה מאבק משפטי ארוך למנוע את הפצת הספר. בייחוד חרה לה השחתת דמותו של ירון זהבי והצגתו כהומוסקסואל.
בשנת 2003 דחה השופט יהודה זפט מבית המשפט המחוזי בתל אביב את תביעתה ואישר את הפצת הספר, בנימוק כי אין פגיעה בזכות היוצרים, כי אפרתי עיצבה דמויות משלה העומדות בניגוד לדמויות חסמבה.
והנה גילי מוסינזון, בנם של יגאל וחנה מוסינזון, יצא מהארון וגילה את הסוד המוחלט ביותר – שהוא עצמו דומה לירון זהבי בספרה של אפרתי.

אהוד: ואני לתומי חשבתי כי מקצוע "האזרחות" כולל, כפי שהיה בראשיתו, בעיקר את ההסברים על המיבנה החוקתי והדמוקרטי של מדינת ישראל, אכן מקצוע משעמם למדי, אבל בשום אופן הוא לא בא להחליף את מקצוע ההיסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל – מקצוע שאין לו שום שייכות ל"אזרחות" אלא הוא חלק מלימוד ההיסטוריה הכללית והיהודית-ישראלית.
האם כבר לא מלמדים היסטוריה בבתי הספר שלנו ולכן נזקקים לשעטנז מוזר מסוג ספר האזרחות המוזר הזה?