על "החיים ומה שלבשתי" מאת שלי גרוס, כתר 2015, 209 עמ'
סיפור המעשה ב"החיים ומה שלבשתי" ניתן לתמצות בפיסקה לא גדולה מדיי: ליבי גרנות-בנאי (שום קשר לכותב רשימה זאת!), כתבת אופנה בכתב העת "היא", נמצאת במשבר כפול: היא על סף גיל ארבעים (הנחשב לגיל משברי), ומשרת העורכת הראשית של כתב העת, שהובטחה לה, וכבר היו לה תכניות מרחיקות לכת לגביה – הוענקה לטלי רביץ נבות (בראשי תיבות: טר"ן), אויבתה עוד מבית הספר התיכון. טלי רוצה להיפטר ממנה, ועושה כל שביכולתה להמאיס על ליבי את עבודתה. בין השאר, היא נוסעת עם האסיסטנטית שלה, צללית, לשבוע האופנה בפאריז, נסיעה שהיתה הפררוגטיבה של ליבי בתוקף תפקידה בכתב העת "היא". ולא רק זאת, לטלי (שבן זוגה נטש), יש תוכנית שטנית – לפלרטט עם יונתן, בעלה של ליבי, בתירוץ של ריאיון ל"גברים נחשקים" עבור כתב העת. הסוף הוא "טוב": נטע, חברתה הטובה של ליבי (לליבי 3 חברות נפש כמו ב"סקס והעיר הגדולה"...) מוצאת לה תפקיד נחשק אחר, והיא מתפטרת ממערכת "היא". כל הגיבורים נפגשים בחתונתה של צללית שחזרה לשמה המקורי – נועה, ושם טלי מתנשקת ומתחבקת עם ליבי ועם יונתן.
זהו פחות או יותר, אבל זה, כמובן, לא העיקר – העיקר הוא בפרטים "הלא חשובים": בספר 13 פרקים, וכל פרק מתחיל בפריט לבוש, בושם, תיק וכד'. הרי דוגמה: "פרק ראשון – חולצת כפתורים לבנה, או: להספיק עד גיל ארבעים." בתוך הפרק חייבת להיות מוזכרת החולצה הלבנה בתוך גודש של פריטי לבוש שנועדו לגודש של אירועים – מה לבשה הגיבורה, ומה לבשו חברותיה ויריבותיה לאירועים השונים, וברור שהתיאור מלווה בביקורת על טעמן של אלו, וכן כלאחר יד מתוארים בתי האופנה המפורסמים בעולם על מרכולתם בשנים השונות. ברור שטלי מזלזלת בטעמה של ליבי בלבוש וגם בכתיבתה בתחום התמחותה, למרות שליבי אמורה להיות המומחית לאופנה בכתב העת. כמעט בכל פרק יש רשימות של "עצות טובות" בקריצת עין, וכן בשאלונים: לאישה בת ארבעים, לנערה בת שבע-עשרה, למי שמתכוננת להגיע לחתונה, פירוט סדר הפעולות למי שנכנס למלון וכו' וכו'.
הקורא ימצא גם רשימה מלאה של המשקל של ליבי מהלידה ועד גיל ארבעים. רשימה של משקאות שחברותיה אוהבות לשתות, סוגי תסרוקות, שמות בשמים, ואיזה בושם מתגבר על האחרים, פירוט מה ליבי לוקחת במזוודה לפני הטיסה, פירוט דרכי האיפור, ואופן האיפור של גיבורות הספר.
ליבי, ושאר גיבורות הספר הן גרופיות של סדרות טלוויזיה וסרטים. תמר, אחת משלוש החברות של ליבי, פסיכולוגית במקצועה, משבצת בעצותיה למטופליה ציטוטים מדוייקים מסרטים. כולן כמהות להסתופף ליד סלבס, ואלה חלק נכבד מהשיח שלהן – הן כמהו ל... ראו את... דיברו עם... ראיינו את... – אנג'ליה ג'ולי, ברוק שילדס, ג'וליה רוברטס, סטיבן ספילברג, ג'ק ניקולסון, אודרי הפבורן, ג'ון קנדי ג'וניור, קוקו שאנל, פנלופה קרוז – רשימה חלקית. המחברת מצהירה באמצעות גיבורתה, ליבי, שהיא רואה כהוריה הרוחניים את קורט וונגוט (אולי בגלל ההומור השחור שבספריו?) ואת נורה אפרון ("האימא" של "כשהארי פגש את סאלי" ו"נדודי שינה בסיאטל").
כפיצוי על כך שנמנעה מליבי הנסיעה לשבוע האופנה, שולחת אותה טלי לפאריז עם "כוהנת היופי", דורין שריקי, וכל המועמדות לתחרות הדוגמניות, כשהמטרה היא ראיונות וצילומים. ליבי מתארת את הריקנות האינטלקטואלית של הדוגמניות בנות התשע-עשרה, אשר נדמה להן שיש להן מה להגיד על כל נושא – ומייחלות שרק יראיינו אותן. לשבחה של שלי גרוס צריך לומר שהיא גם לועגת לעצמה (כלומר, לגיבורתה – ליבי).
אני מודה שנשארתי המום משפע תהלוכות האופנה, אינספור השמלות, התספורות והתסרוקות, הבשמים, המניקור והפדיקור והערצת הסלבס – שהם תמצית חייה ותכלית חייה של גיבורת הספר, ויחד עם זאת, יש להודות שהכתיבה הקלילה וההומוריסטית מושכת מאוד ומהנה.
ועוד דבר: מזמן לא קראתי ספר של סופרת שבו הגברים אינם מתוארים כמפלצות, או למצער – כקריקטורות (עמליה כהנא כרמון "במעלה המונטיפר", דורית רביניאן "החתונות שלנו", ענת גוב "עקר בית", יוכי ברנדס "וידוי" – רשימה חלקית). יונתן, בעלה של ליבי, הוא מהנדס השוקד על סטארט-אפ עם חברים, ובינתיים, עד שהמיזם יניב פירות – הוא ושני ילדיהם מתקיימים ממשכורתה של ליבי. הוא איננו חש מושפל על כך כגבר, ורק מנסה להחזיק מעמד לנוכח הכורח של רעייתו לעמוד בקצב המסחרר של קניית מותגים, תספורות וכו', כמפורט לעיל. הוא מתואר כאיש נאה, שקול, ועיקר העיקרים: הוא מודה שאשתו צדקה כשניסתה להניא אותו מלהתראיין אצל אויבתה – טלי, "השטן שלא לובשת פראדה," והוא באמת "מבריז" לטלי, ואינו מתראיין, וכמובן – נחת רוח לליבי.
גם שאר הגברים בספר אינם מעוצבים בקווים דימוניים – ורווח לי.
2. חידות ללא פתרון
על ספרו של אמיר גוטפרוינד "הר האושר",
זמורה-ביתן, 2016, 197 עמ'
"הר האושר" ראה אור לאחר פטירתו ללא עת של אמיר גוטפרוינד, ונקל להתרשם שמדובר במקלדת המבורכת והמיוחדת שלו בכתיבת פרוזה. בסיפור המעשה ימצא הקורא הפתעות דרמטיות, ליד קטעי הומור מרניני לב. הגיבור הראשי הוא הפרופסור השוודי בן החמישים, סמואל ניטר, שנושאי מחקריו הם עגות שונות של בני אדם בהווי פוליטי חברתי קיצוני. הוא שולט בשפות רבות, ביניהן – עברית (היה מתנדב בקיבוץ בשנות העשרים של חייו). למען מחקר שהתרכז בעגה הניאו-נאצית, הוא התחפש לניאו-נאצי בעצמו (כולל מעשי בריונות שבעטיים נעצר), חדר לתוך המאורות שלהם, ונודה משום כך על ידי כל האינטליגנציה, ופוטר מהאוניברסיטה. כשהמחקר "קולות אמיתיים במרחב הנאצי" ראה אור – הוא קיבל לא רק ריהביליטציה, אלא גם קידום ופרסום עולמי, ויחד עם זאת, גם שאיפת נקם מצד אלה שחשבו כי הם חבריו לסוד.
הספר מתחיל באירוע מביך: הוא מוזמן להרצות בבית כנסת בסטוקהולם על ליל הבדולח, ובשל אי תשומת לב, הוא פוגע בקיר זכוכית שעוצב על ידי אמן בשם יעקב טורדה, פגיעה שאין לה תקנה, כי האמן נפטר – שבירת חלון בבית הכנסת – דווקא לפני הרצאה על ליל הבדולח...
סמואל ניטר הוא רווק מזדקן, שמתרועע עם צעירה ליטאית בשם נטליה. הוא מוזמן על ידי פרופסור ישראלי בשם ארנון תג, להשתתף בכנס מדעי באוניברסיטת חיפה. גם האוניברסיטה וגם המזמין אינם ראויים בעיניו, אבל מאחר שארנון תג הוא אחיו של הרב טאגבאום (המכהן בבית הכנסת בו סמואל ניטר הרס את קיר הזכוכית האמנותי) – הוא מסכים להגיע.
כאן מתרחשת קומדיה של טעויות: שירי, העובדת במשרד של דורין ("דורין – שיאי תקשורת") אמורה לראיין מישהו שמתחזה לאמן הבינלאומי מוג'יהי, ראיון שעשוי להביא לעסקה יחצ"נית מכניסה. היא טועה לחשוב שהשוודי המבוגר (סמואל ניטר), הנמצא באותו בית קפה, עזב את המקום, ושכח את נוסח הרצאתו על השולחן. היא נוטשת את האמן המתחזה, ורודפת ללא סיכוי אחרי השוודי, שבינתיים חזר לשולחן מהשירותים, ומצא שמישהו סילק לו את הניירות, להם הוא זקוק עבור ההרצאה בכנס. שירי רוצה לרצות את דורין ואת השוודי, אך כל מאמציה מסבכים עוד יותר את המצב, ובסוף מתוך ייאוש, היא נכנסת למספרה לשפר את התסרוקת שלה, ואחר כך לעשות פדיקור... הקטעים האלה מלאי הומור, בעיקר מצחיק האופן שבו שירי מתנתקת מכל חובותיה, כשנדמה לה שמישהו אינו מעריך את יופייה ונשיותה: היא מבקשת להגיע לחדרו של סמואל ניטר במלון כדי להסביר לו כי היא שמה את הקלסר עם הניירות בתיבת הדואר של הקונסוליה השוודית, וצילום של הדפים (צילום שעלה לה הון, כי ההרצאה השתרעה על עשרות עמודים) – הפקידה בבית הקפה שבו התרחשה התסבוכת הנ"ל. בטעות היא מקישה על דלת בחדר 608, שם מחכה גבר לנערת ליווי. הוא נדהם לראות שהגיעה אליו אישה לא מוכרת, ונועל בפניה את הדלת. כששירי רואה את נערת הליווי הצבועה והמפורכסת, שכן מתקבלת בברכה לחדרו של אותו גבר, היא זועמת נורא, וכי היא פחות מושכת מהמפורכסת? כדי ללמדו לקח היא עורכת לגבר הזה סדרה של הצקות – ממש תענוג!
הספר עושה מיספר נסיגות בזמן, ומתאר את מוצאו של סמואל ניטר – מסתבר שאביו, שהיה יתום, נוכלים הועידו אותו לשמש טרף לפדופיל. הוא מצליח להימלט מהמלכודת, ועובר אודיסיאה שלימה של אירועים ביבשות שונות, השתתף במלחמת צ'אקו בין פרגוואי לבוליביה שהפילה עשרות אלפי חללים, מלחמה חסרת הגיון (ייתכן שכוונת הסופר לערוך אנאלוגיה למלחמות המתחוללות באזורנו); השתתף במלחמת האזרחים בספרד, ובסוף הוא גונב את תעודותיו ופרטיו של מתנדב שוודי שנהרג בקרבות עם חייליו של פרנקו, ומהגר לשוודיה, שם הוא נושא אישה ומוליד את סמואל ואת ארון אחיו.
נסיגה אחרת בספר עניינה – מוצאה של שירי – מסתבר שהסבתא שלה, בעקבות האירועים הקשים שעברה במלחמת העולם השנייה – נטרפה עליה דעתה ושמה קץ לחייה, ואילו סבא שלה היה מידידי אטלנטיס (אותו אי אגדי שאפלטון מזכיר בכתביו), ושירי עצמה נדרשה לטפל בכנס של ידידי אטלנטיס, שמארגן עורך דין ערבי מנצרת. אבא שלה, דויד, הוא מדען הלוקח חלק בחקר מאיץ החלקיקים בסרן שבשווייץ. סמואל ניטר מתחקה במחקריו אחרי שיחם הנלוז של הגזענים, ואילו לדויד, אביה של שירי, יש תיאוריה שהגזענות היא בעצם מנגנון הגנה, ואשר על כן, אין סיכוי שהיא תחלוף מהעולם, ולא משנה עד כמה היא אינה הולמת את התקינות הפוליטית. זאת אף זאת, דויד חושד בסמואל שאם הוא הצליח כל כך להתערות בין הניאו-נאצים – כנראה שהוא לא רחוק מהם בתוך תוכו. סמואל עצמו מודה שבהיותו בחבורת הניאו-נאצים – לא חש כלל בדיכאון, ממנו סבל לאחר שנטש אותם.
הספר מתאר התעלסויות לוהטות בין סמואל המבוגר ובין שירי הצעירה – בארץ ובסטוקהולם, ובעקבות שיחה ארוכה בינו ובין הרב טאגבאום, הוא מחליט לבוא ארצה כדי לחיות עם שירי.
דמות מעוצבת לעילא היא דמותה של דורין: פיה מלא גסויות וגידופים, אישה חשקנית, שהיו לה שני בעלים "קקה", אבל ילדה את בתה אספה (שתמיד יש לה "קקי" ברגע הכי פחות מתאים!) מתרומת זרע. היא שונאת את שירי ואוהבת אותה חליפות, ואינה יכולה לחיות בלעדיה. איכשהו מצליח הסופר לגרום לכך שדמות המונית זאת תשובב את נפש הקורא.
גם סמואל ניטר וגם הרב טאגבאום מצטטים בהערצה את שיריו של המשורר השוודי, חתן פרס נובל, תומס טראנסטרומר (שב"הווה" של העלילה – 2013 – הוא היה עדיין בחיים), בעיקר מודגשות שורותיו המצביעות על כך שאין שלימות, וטוב שכך.
על גב הספר מציינת עורכת הספר, הילה בלום, כי היו לה מיספר שאלות אל הסופר, אלא שהאיש נפטר, והשאלות נותרו ללא מענה. אינני יודע בדיוק למה העורכת התכוונה, אבל גם לי יש מיספר שאלות:
מדוע בחר אמיר גוטפרוינד להביא מוטו מדרשת האושר של ישו (מתי ה' 10-3), ובהמשך לשים בפיו של סמואל כי את ההשראה למחקריו על השיח האנושי קיבל כשביקר בכנסיית האושר שבצפון ים כנרת. הספר מסתיים בכך ששירי, הקודחת מחום, חולמת על הר האושר (מכאן גם שם הספר). אני מודה שזה התמיה אותי, כיוון שהברית החדשה היא הרי ספר הבסיס לשנאת ישראל הנוצרית.
תמיהה אחרת היא בעובדה שהסופר סטה מהאחדות המצופה בכל אמנות: רוב הספר כתוב בגוף שלישי, ופתאום, ללא כל אזהרה – הוא עובר לגוף ראשון – כך מדבר דויד, וכך מדברת בתו שירי, ויש אשר הוא עובר מתבנית של סיפור לתבנית של מחזה. המעברים האלה הם בעיניי חידה, וזו תישאר, כנראה, ללא פתרון.