אודי מנור, "יגאל אלון ביוגרפיה פוליטית 1980-1949", הוצאת דביר תשע"ו 2016, 471 עמ'

ב-2004 התפרסמה סוף סוף הביוגרפיה המיוחלת של יגאל אלון, מגדולי המנהיגים של ישראל. "אביב חלדו", פרי עטה של פרופ' אניטה שפירא היא ביוגרפיה מרתקת, המציגה את עלייתו המזהירה של האיש, מפקד הפלמ"ח, המנהיג הבולט והחשוב ביותר של דור תש"ח, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור. אלא שמשום מה הסופרת החליטה להרוג את הגיבור ב-1949. לטענתה, במלחמת העצמאות הוא הגיע לשיאו, ומאז הוא היה אכזבה, הוא לא מעניין, וכמעט השתבחה בהמתת החסד שהשאירה אותו צעיר, יפה והבטחה גדולה. ומכאן, שפשוט אין צורך בספר המשך.
במאמר ביקורת על ספרה, שיבחתי את חצי הביוגרפיה ותקפתי את בחירתה השערורייתית לקפד את פתיל חיי הגיבור בעודו באיבו. סיימתי את מאמר הביקורת בהבעת חשש, שלא יהיה מי שיעז להיכנס לנעליה הגדולות של שפירא ולכתוב ביוגרפיית המשך.
לשמחתי הרבה התבדיתי. יש גואל ליגאל. בימים אלה יצאה לאור ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, פרי עטו של ההיסטוריון ד"ר אודי מנור, המתחילה בנקודה שבה מסתיים ספרה של אניטה שפירא: מ-1949 עד מותו של אלון ב-1980. וכיוון שהמעז מנצח, מנור אף הרחיב את נפח הנעליים, בביוגרפיה מרתקת, כתובה היטב, מיטיבה לנתח את ההיבטים האידיאולוגיים והפוליטיים של אלון והשקפת עולמו. סיפור המחצית השנייה של חיי יגאל אלון, כפי שבאים לידי ביטוי בספר, מפריכים את גישתה של אניטה שפירא ואת אובדן העניין באלון הפוליטיקאי והמדינאי.
בחירתה של שפירא שגויה מבחינה עקרונית. כל סיפור חיים הוא סיפור מעניין וכל סיפור חיים הוא מקיף ושלם. כאשר מציגים את סיפור חייו של אדם, ראוי שהוא יוצג בשלמותו.
היא שגויה גם בשל ראיית הפוליטיקה כתוכנית ריאליטי או כתחרות ספורט על המקום בפסגה. בספורט אף אחד אינו זוכר את הזוכה במקום השני, וכיוון שאלון לא זכה במקום הראשון, הוא חשוב כמת. זו גישה אבסורדית ובעייתית מאוד מבחינה ערכית. סיפור חייו של אלון, כפי שבא לידי ביטוי בספרו של מנור, מפריך את התפיסה הזאת, בהשפעתו הגדולה של אלון על דרכה של ישראל ועל דרכה של תנועת העבודה, שלא נפלה מהשפעתם של ראשי ממשלות. אם המשותף לספריהם של שפירא ומנור הוא כתיבה מרתקת על דמות מרתקת, הרי שהמפריד ביניהם, הוא הנטיה של שפירא לתיאור החיים הציבוריים כתוכנית ריאליטי לעומת הנטייה של מנור לתיאורם כהתמודדות בין דעות והשקפות עולם. וכך, בעוד הסיפור המרכזי בספרה של שפירא הוא התחרות האישית בין דיין לאלון, שני אבירי דור תש"ח, שני גיבורי תמונת החניכה כשהם חבוקים בזרועות יצחק שדה בעלייץה לחניתה, שהתמודדו על הבכורה – התמודדות שלאחר מלחמת השחרור זכה בה דיין והפסיד בה אלון; הסיפור המרכזי בספרו של מנור הוא על התמודדות אידיאולוגית פוליטית בין דרך שאותה ייצג אלון לדרך שאותה ייצג דיין (ואחריו פרס). ולמרות, שכפי שאציין בהמשך, אני חולק על חלק מתובנותיו של מנור, דומני שניתוח פוליטי כשלו הרבה יותר מעניין; הוא אולי פחות רומנטי ופחות צהוב, אך בעל ערך רב יותר.
"יגאל אלון, ביוגרפיה פוליטית 1980-1949" היא ביוגרפיה מרתקת על אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.

בשנות ה-90 המוקדמות הייתי שותף להקמתה של תנועת "הדרך השלישית" שלימים היתה למפלגה פרלמנטרית. בראשית הדרך, כשהתלבטנו בשם התנועה, שקלנו לכנות אותה "תנועת אלון". יהודה הראל אף השתעשע בציור לוגו בדמות עץ אלון. בסופו של דבר, אימצנו את השם שהציע חיים גורי. גורי, חברו ותומכו של אלון, עמד בראש חבורה שהתייצבה לתמיכה במאבק נגד הנסיגה מהגולן והיתה מעין מועצת חכמי "הדרך השלישית" – "הפלמ"חניקים" כפי שכינינו אותם: גורי, עמוס חורב, יצחק חופי וצביקה זמיר. הארבעה פרשו מן התנועה עם הפיכתה למפלגה.
לא בכדי, תנועה שהתלבטה אם להיקרא על שמו של אלון, קראה לעצמה "הדרך השלישית". לא זו בלבד שתוכניתה המדינית היתה מבוססת על עקרונות תוכנית אלון בהתאמה למציאות שנות ה-90, אלא שהיא ביטאה את תפיסת העולם המורכבת, שאינה נעה לקצוות האוטומטיים, לחלוקה האוטומטית של "ימין" ו"שמאל", "ניצים" ו"יונים", אלא יוצאת מחוץ לקופסה ומחפשת פתרונות מורכבים יותר, המנסים לענות על מגוון של אתגרים ובעיות, להבדיל מן הפתרונות הפשטניים של "הכל או לא כלום".
כזו היתה דרכו של אלון. וכהגדרתו של מנור: "את דרכו של אלון הנחה עקרון ה'גם וגם' התובעני, ולא גישת ה'או-או' השטחית."
יש המתלהבים מהרומנטיקה שבהחלטיות ה"או-או" ונדים למורכבות האפורה של ה"גם וגם" שלכאורה היא "בלתי קוהרנטית", ואינה מסעירה את הדמיון. אולם בעיניי, דווקא גישת ה"גם וגם" מרתקת לאין ערוך, כיוון שהיא מקורית יותר, שבלונית פחות, מחייבת יתר מחשבה ויצירתיות ומייצרת פתרונות אמת.
תימה נוספת בספר, היא גישת ה"כלים שלובים" של אלון. המאמר של אלון "כלים שלובים" היה המצע הרעיוני של התמודדותו על ראשות מפלגת העבודה, מול שמעון פרס, שבעיצומה – הוא נפטר מהתקף לב. המאמר היה הבסיס לקובץ "כלים שלובים", שיצא אחרי מותו. הספר היה המתנה שקיבלתי מחברתי ליום הולדתי ה-18, והוא השפיע עליי עמוקות, לאורך שנים. "כלים שלובים" היא התפיסה הרחבה, הכוללת, של השקפת עולם ציונית סוציאליסטית חובקת כול, שיש בה חוץ וביטחון, חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, עלייה לארץ וזיקה ליהדות התפוצות, דת ומדינה והכל כמכלול אחד. הא בהא תליא. זו גישה נכונה לחיים, בוודאי שזו גישה נכונה למנהיג.
עם זאת, אחת המגרעות בספר היא ההתייחסות של המחבר לכלים השלובים כאל מקשה אחת, שיש לקבל או לדחות אותה כמות שהיא, וכיוון שהוא מקבל אותה, נעדר הספר את מידת הביקורתיות והספקנות הראויה לביוגרפיה.
הספר מתאר את תרומתו הגדולה ופורצת הדרך של אלון לתחומים המיניסטריאליים שהיו באחריותו – שר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך והתרבות, שר החוץ וכסגן ראש הממשלה הוא היה הראשון שעסק בתחום איכות הסביבה. בכל התחומים הללו באה לידי ביטוי השקפת העולם הכוללת, ברוח הכלים השלובים.
אך עם כל החשיבות הרבה מאוד של אותם תחומים, הנושא המדיני ביטחוני עמד במרכז עולמו של אלון ובמרכז ספרו של מנור. הספר החשוב ביותר של אלון, לטעמו של מנור (ולטעמי), הוא "מסך של חול" – תפיסתו האסטרטגית, המדינית ביטחונית, שאותה עיצב, ניסח ופירסם ב-1959. אלון פרסם את הספר בשנית, עם אפילוג עדכני, לאחר מלחמת ששת הימים. עובדה זו מעניינת, לנוכח המהפך שחל בעמדותיו, מתומך מובהק ברעיון ארץ ישראל השלמה, למוביל רעיון הפשרה הטריטוריאלית. עובדה זו מעידה על כך שאלון לא ראה בשינוי הזה מהפך אידיאולוגי, אלא התאמת החזון למציאות המשתנה. אלון דבק כל ימיו בשלמות הארץ כרעיון מכונן. הוא מעולם לא דיבר על שטחי א"י שהוא הציע לסגת מהם במונחי "כיבוש". נהפוך הוא, כאשר הוא דיבר על "שטחים כבושים", כוונתו לשליטה הירדנית ביהודה ושומרון והמצרית ברצועת עזה (ע' 88).
נקודת המוצא של תוכנית אלון, כפי שהוצגה בכל הזדמנות, בכתב ובעל פה, היא "היסוד המוסרי" כהגדרתו של אלון, כלומר זכותנו על א"י והעובדה שלא כבשנו שטחים לא לנו, אלא שיחררנו חבלי מולדת, שזכותנו עליהם אינה נופלת מזכותנו על גינוסר ועל ת"א. על כך נוספת זכותנו להגנה עצמית והעובדה שהשטחים שוחררו במלחמה צודקת שנכפתה עלינו, ולכן אין כל הצדקה לדרישה מאיתנו לסגת. תפיסה מרכזית בעיצוב דרכו היא ההכרה בחשיבות העומק האסטרטגי ובגבולות בני הגנה, ומכאן הגישה המחייבת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן והגולן.
מה שהביא לשינוי בגישתו של אלון היה הנושא הדמוגרפי. במלחמת השחרור נטשו הערבים את האזורים ששוחררו בידי צה"ל וכשאלון תבע את שחרור יהודה, שומרון ורצועת עזה, היה זה בהנחה שגם אותם הם יעזבו. לכן הוא ביכה כל השנים את ההחלטה להימנע משחרורם והתנגד להסכמי שביתת הנשק. הוא העריך, שגם במלחמה עתידית התוצאה תהיה זהה: "בריחת חלק מהאוכלוסייה הערבית מזרחה חייבת להיות חלק מהתכנון הצבאי."
משהמציאות היתה שונה, הוא עיצב את תוכנית אלון עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הדבר כמעט בלתי נתפס – אדם שכל ימיו הטיף לרעיון מסוים, גיבש תוך כדי מלחמה תוכנית אחרת, המתייחסת למציאות שהשתנתה, ומציעה פשרה טריטוריאלית על בסיס דמוגרפי – ויתור על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, וריבונות והתיישבות רבתי באזורים חיוניים לביטחון ודלילים יחסים באוכלוסיה פלשתינאית.
תוכנית אלון היא בעיניי תרומתו הגדולה ביותר של אלון להיסטוריה הפוליטית של ישראל, והפרק על תוכנית אלון הוא החשוב בספר. אף שהתוכנית מעולם לא התקבלה רשמית, עליה התבססה תוכנית ההתיישבות של ממשלות ישראל בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון. תוכנית אלון היתה דרכו של רבין גם כשחתם על הסכם אוסלו (אף שקבלת אש"ף כפרטנר מנוגדת לעקרונות אלון ולדרכו של רבין עד ההסכם) כפי שהציגם בנאומו האחרון בכנסת. זו היתה דרכה של מפלגת העבודה עד ימי ברק בשנת 2000.
לדעתי, המצב האסטרטגי והבינלאומי של ישראל היה היום טוב לאין ערוך, אילו אימצה את התוכנית ופעלה על פיה, כמצע מדיני, ביטחוני והתיישבותי. אני סבור שגם היום, חרף תמורות הזמן, תוכנית אלון, בהתאמות לשינויים שחלו, היא הדרך הנכונה שבה על ישראל ללכת.
אלון האמין שתוכניתו, שכללה מאמץ מדיני בלתי פוסק לשלום עם גורמים מתונים בעולם הערבי ובקרב הפלשתינאים, תביא לשלום. גם מנור סבור כך. אני שולל את ההערכה הזאת. הערבים שדחו על הסף את הצעות ברק ואולמרט – קל וחומר שהיו דוחים את תוכנית אלון. הערבים טרם השלימו עם קיומנו. זו הסיבה להיעדר שלום, ולא מדיניות ישראל. למרבה הצער, מציאות זו אינו עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין.
אלון לא קיבל את ההערכה הזאת ואודי מנור אינו מקבל אותה. בעיניו זוהי גישה דייניסטית-פרסיסטית, המבוססת על "התחפרות" והתבססות על העוצמה הגרעינית של ישראל. כך הוא מפרש את גישתם של דיין ופרס כשהם מתנגדים לכל נסיגה ושהם תומכים בנסיגה עמוקה. ובעוד הוא מיטיב לנתח את דרכו של אלון, עקב אכילס של ספרו, הוא האופן שבו הוא מנתח את דרכם: ניתוח מעניין, אך לוקה באונס פרשני של עמדותיהם המשתנות, והצגתן על פי דוֹגמה שאימץ.
ניכרת בספרו של מנור השפעת אסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים" ופרופ' יגאל וגנר. בין ספרה של שפירא לספרו של מנור, יצא הספר "לקראת הימים הבאים" – קובץ מאמרים על אלון, ברוח וגנריסטית מובהקת, המציבה את אלון ב"מחנה הנכון" בהרכב כוחות חובק עולם, שתקצר היריעה לתארו כאן. מנור רחוק מאוד מדוגמטיות וגנריסטית. הוא מתאר בספר, למשל, את הערכתו הרבה של אלון לבן גוריון וקירבתו אליו חרף המחלוקות הפוליטיות והאישיות, ואת העדפתו האידיאולוגית והאישית על לבון, הגם שהוא תמך פרגמטית בלבון בפולמוס "הפרשה".
מנור מבהיר בפירוש את תמיכתם של אלון וגלילי בפרויקט הגרעין, ואת הוויכוח בינם לבין דיין ופרס כמחלוקת על שאלת העמימות. הוא קצת מעמם, לדעתי, את העובדה שב"ג עצמו היה בוויכוח הזה לצידם של אלון וגלילי. לטעמי, הוא מפריז בחשיבות המחלוקת על הגרעין, כבסיס למחלוקת האידיאולוגית בין מחנה "ההתחפרות" והססטוס-קוו למחנה "היוזמה" האסטרטגית (במלחמה ובשלום). החלוקה הזו, והאופן שבה מנור מפרש על פיה את המציאות, מושפעת מתורת וגנר. קריאת הספר לא שיכנעה אותי בצדקתה. אני גם סבור, שבהצגת המחלוקות בין אלון ליריביו אך ורק כביטוי למחנות פוליטיים אידיאולוגיים – מוגזם. הגם שאיני רואה בפוליטיקה תחרות ריאליטי, אי אפשר להתעלם מכך שיש בה גם מימד של תחרות אישית, בדיוק כפי שהיא קיימת באקדמיה, בצבא ובכל מערכת אנושית. לא "הכול אישי", אך התחרות האישית אינה "פולקלור" בלבד, כטענתו של מנור. הרי גם אלון לא כפר בקיומה של "פוליטיקניות".
מה שעוד חסר בספר, לטעמי, הוא הצגת הדינמיקה המרתקת בין טבנקין לאלון. אלון עשוי היה להיות "נסיך הכתר" ואף לזכות בביוגרפיה מלאה מאניטה שפירא (!), אלמלא דבק בפרשת הדרכים של 1949 בטבנקין האיש, בדרכו של הקיבוץ המאוחד ובחבריו לתנועה. טבנקין ראה באלון את בן טיפוחו ותלמידו המובהק. אולם אלון גילה עצמאות לאורך כל הדרך ופרץ דרכים פוליטיות חדשות. הוא הבין לפני חבריו את חוסר התוחלת בברית המוזרה עם "השומר הצעיר" במפ"ם "הגדולה" – ודחף להיפרדות הבלתי נמנעת. הוא היה הראשון בין חבריו לאמץ אוריינטציה מערבית. יחד עם גלילי הוא הוביל להקמת המערך, בניגוד לדרכו של טבנקין, והוא מרד בו בנכונותו לפשרה טריטוריאלית. הדרמה הזאת לא מצאה ביטוי הולם בספר.
לקראת סוף הספר מצטט מנור את אהרון ידלין, שהתקומם על עיתונאי שהגדיר את אלון "האיש שלא היה" – לא היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה: "לא נכון הדבר... יגאל הוא האיש שהיה. האיש היה גדול מצביאי מלחמת השחרור; האיש שהיה מהוגי הדעות המדיניים הפוריים ביותר אחרי מלחמת ששת הימים. האיש שהיה מחדיר שאר רוח ואופקים רחבים ותעוזה וחדשנות בכל תפקיד ממלכתי. האיש היה המאחד הגדול של תנועה קיבוצית. היה יחיד סגולה בקרב המנהיגות הישראלית בתחושתו ובהכרתו כי החברה הישראלית היא פלורליסטית מובהקת."
אכן, אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים, ולא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.
אני ממליץ בחום על הספר המצוין. נפלו בספר מיספר טעויות, שראוי לנכשן לקראת המהדורות הבאות:
אלון לא "השתתף בוועדות כנסת שונות" אלא בוועדות שרים (ע' 30).
הוא היה מועמד ברשימת מפ"ם ולא ברשימת מפא"י (49).
מועמדי מפ"ם אחרי טבנקין, שעמד בראש, הם יערי וחזן ולא חזן ויערי (50).
כפר דרום אינו בפתחת רפיח אלא ברצועת עזה (262).
שמואל תמיר לא היה איש גח"ל שבקואליציה אלא איש "המרכז החופשי" שבאופוזיציה. ולכן, ביקורתו על "תוכנית אלון" לא היתה "ביקורת גם משותפיו לקואליציה הרחבה" (266).
ראש לשכת הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים היה אבנר שלו ולא אריה שלו, שהיה עוזר ראש אמ"ן למחקר (312).
בעמ' 315 מוצגת הפרשה שבה ערב הטבח במעלות (15 במאי 1974) דיין ופרס הודיעו על התפטרות, גולדה עמדה למנות את רבין לשר הביטחון וברגע האחרון השניים חזרו בהם בטענה של מתיחות בגבול עם סוריה. הפרשה הזאת אכן קרתה, אך במרץ 1974, בעת המו"מ על הרכבת ממשלת גולדה, שאחרי הבחירות לכנסת השמינית (לאחר מלחמת יום הכיפורים). הטבח במעלות היה למעלה מחודש לאחר התפטרות גולדה בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ו' אגרנט, הממשלה הייתה ממשלת מעבר (שאי אפשר להתפטר ממנה), רבין היה בשלבים מתקדמים של מו"מ על הרכבת ממשלתו, שמלכתחילה לא אמורה היתה לכלול את דיין.
ב-31 במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ולא עם מצרים. ההסכם עם מצרים נחתם ב-18 בינואר 1974 (328). "על המחיר שישראל עמדה לשלם [תמורת שלום עם מצרים, לאחר ביקור סאדאת] נודע לכל המאוחר בינואר 1978.
בין השאר נאמר: "פינוי היישובים הישראליים." זו טעות. בינואר 1978 פורסמה תוכנית השלום של בגין, שכללה את האוטונומיה ביש"ע ואת הנסיגה הישראלית מכל סיני. אך על פי התוכנית, היישובים היו אמורים להישאר תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי חזק. רק בקמפ-דיוויד, כעבור 8 חודשים, ישראל הסכימה לעקור את היישובים (391).
הטעויות הללו תתוקנה, ואין הן מעיבות על איכותו של הספר.

גילוי נאות – שמי המופיע ברשימת התודות מעיד על כך שקראתי חלק מן הטיוטות והערתי עליהן. מחקרי "הקיבוץ המאוחד בשאלת שלמות הארץ 1973-1967" הוא מקור שצוטט פעמים אחדות בספר.

המאמר פורסם לראשונה בכתב-העת המצויין "כיוונים חדשים" 34, מאי 2016.

2. צרור הערות 25.5.16

* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.
הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.
הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.
העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.
בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

* כדורי הטניס של ליברמן – התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.
ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו – הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

* רווח לי – חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה."
רווח לי.

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן." פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.
אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

* מצפן – לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פירסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:
"ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?"

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

* צה"ל חוטף ילדים? – קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..."
ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופייה.

* כשל חינוכי – בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו – שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.
ועוד בימים האחרונים – מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" – קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...
מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.
משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה היתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

* פרופורציות – קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים":
"במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.
"על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

* החירותניקים האחרונים – בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול המימשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערביים, כבר בהקמתה ב-1948).
האם ייתכן דבר כזה היום?
מה דעתכם?
התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.
מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של מימשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.
אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה היתה היום בשלטון והיתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.
חבל.
אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

* התנאי של בנט – מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תוכנית הצפון" – תוכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התוכנית, היה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.
אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

* אופוזיציה למדינה – תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.
ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, היתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

* מודעות עצמית – תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.
לא היתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא היתה לנתניהו בעייה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.
אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.
מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שייפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

* צ'ק פתוח – לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?
אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.
כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

* חצי יובל למבצע שלמה – 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.
מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.
את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

* ביד הלשון: "נגע בקיר" – בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לגעת בו ולחזור.