על ספרה של תמי ארד "על חוט השערה"

כתר 2016, 345 עמ'

לא נראה לי סביר לגשת אל הספר הזה – המתאר את כאבן של שתי נשים על היעדר בעליהן האהובים – בכלים מן הביקורת או מתורת הספרות. הספר שלפנינו מתאר את העינוי שעוברות שתי נשים, שבעליהן נעלמו מחייהן בעקבות מילוי משימה ביטחונית. אישה אחת היא ידועה מאוד, מהמאבק הבלתי נלאה שלה להחזיר את בעלה מהשבי בלבנון, ואחר כך, כמסתבר, משביים של האיראנים – הלא היא תמי ארד, המחברת עצמה. והשנייה היא נוגה, דמות בדויה, שחייה מקבילים לאלה של תמי, וההבדלים ביניהן רק מוכיחים שאין תחתית לכאב.

בן, בעלה של נוגה, מהנדס בעל תואר שלישי, נשלח מטעם "המשרד" לאפגניסטן. איש הקשר שחיכה לו שם – בגד בו, והוא הוכרז כנעדר – וכאן נחשף השוני הגדול בגורל של כל אחת משתי הנשים: תמי ארד נאבקת כלביאה בכל החזיתות כדי לקבל מכתב, תמונה, מידע על הימצאותו של רון ועל מצבו. היא פונה לכל הגורמים הרלוונטיים בארץ ובעולם, מתראיינת, מפגינה, נוסעת לארצות הברית, לספרד, לפורטוגל, לצרפת, לשווייץ, נפגשת עם שרים ושועים, בארץ ובעולם, נפגשת עם מתווכים אמיתיים ומדומים, הופכת עולמות יחד עם בתה, יובל, ושאר בני המשפחה.

לעומתה, לנוגה אסור לגלות את סוד היעלמותו של בן, וכל מכריה ושכניה משוכנעים שבן פשוט נטש אותה. ועוד דבר: תמי ארד יכולה להתנחם בבתה יובל, שנותנת לה טעם לחיות, ואילו לנוגה אין ילדים – היא ובן ניסו במשך שבע שנים, ללא הצלחה, להביא ילדים לעולם.

הספר מתחיל בכך שנוגה מאושפזת בבית חולים לאחר התעלפות, ואחר כך במוסד לחולי נפש, ורק לקראת סוף הספר (עמ' 264 ואילך) נודע לקורא כי ד"ר אדם מילר (מומחה לטראומה ולפסיכיאטריה – מועסק על ידי "המשרד"), כופה עליה לחזור ארצה מרומא, שם בילתה בחברתו של מריו, מלצר איטלקי, שבינו ובין נוגה נטוו יחסים רומנטיים. מסתבר ששם סוממה, והתעלפה. היא אושפזה בבית חולים ברומא, ואחר כך, כאמור, הוטסה ארצה למוסד לחולי נפש. מריו וחבריו שבילו עימה יחד באותו הפאב, נעצרו, אך שוחררו מחוסר אשמה.

כאמור, אין בודקים ספר כזה בזכוכית מגדלת של כלי הביקורת, אבל באמת הסופרת איננה נותנת שום נקודת אחיזה כדי להבין איך נוגה, הנשמעת כאדם שבור, אבל הגיוני לחלוטין – מדוע היה צריך לאשפז אותה? ולא רק זה – מרומז בספר שבעת אשפוזה בארץ הרדימו אותה, בדקו את גופה, ושמו לה בטבעת רכיב אלקטרוני כדי לעקוב אחרי כל תנועותיה. ובאמת בכל הספר מתואר איך "המשרד" יודע בדיוק איפה היא נמצאת ועם מי היא מתרועעת. הבולט ביותר בין אנשי "המשרד", העוקב בדאגה ובאהבה אחריה, הוא ד"ר אדם מילר, שרגשותיה של נוגה כלפיו נעים בסקאלה שבין שנאה על כך שהוא יודע הכול עליה, ובין הכרת תודה על מסירותו, ואפילו אהבה אליו, וגם קנאה בבת הזוג שלו.

נוגה מקבלת מאדם את היומנים של תמי ארד, והיא קוראת בהם בשקיקה. לא ערכתי סריקה מדויקת, אבל ההתרשמות שלי היא שכשליש מהספר מאוכלס בציטוט היומנים האלה המשתרעים כרונולוגית על פני כתשע שנים – מנפילה בשבי של רון ארד (אז היתה נוגה בת עשר) ועד תום שנת 1993. כדרכם של יומנים, גם ביומן זה יש הרבה חזרות (געגועים, מחשבות אובדניות, הטיפול ביובל הנוטה לחלות), וגם הרבה מידע שציבור הקוראים התוודע אליו מדפי העיתונים.

קטע מוזר נוסף בספר הוא ניסיונה של נוגה לברוח מהמוסד לחולי נפש: היא עולה על גדר הבוגנוויליה וגדר תיל, נופלת מגובה ונפצעת אנושות: ד"ר אדם מילר תופר את הפצעים הפתוחים, אבל יש לה שברים בכל הגוף, ובעיקר בעצם הזנב ובאגן. והנה, תוך חודשיים וחצי היא מתאוששת, וכעבור זמן קצר נוסף, היא אפילו חוזרת לרוץ.

"המשרד" מעוצב בספר בקווים של "אח גדול": שלושת נציגיו: אדם, שרקי וקלוני יודעים על כל צעד שנוגה עושה. אדם מתגלה כאדם מסור ביותר לנוגה, למרות המשימה שלו לעקוב אחריה ולהדריך אותה. כשהעיתונאים חשפו את היותה של נוגה אשתו של סוכן "המשרד" שנעלם, היא מועברת לדירה אחרת. המשרד מעביר את חפציה, מכין לה זר פרחים, דואג לשפץ את הדירה החדשה ולשכור (בעצמו) את דירתה הקודמת. כשהיא ברומא, אדם דואג מהארץ שיביאו לה לחדר יין וכיבוד. כשהקשר בין נוגה למריו האיטלקי מתהדקים, אדם יודע על כך, וממליץ לה לנתק קשר זה. כשנוגה מתרועעת עם איתן (סטודנט נשוי נשואים "פתוחים"), שרקי ממש דורש שזה ייפסק (בהמשך מסתבר שאיתן הוא קצין מודיעין, ויודע על היעלמותו של בן. באחת השליחויות לבלגיה, בתוקף תפקידו, הוא נהרג בתאונת דרכים. נוגה חושדת ש"המשרד" הרג אותו בגלל פטפטנותו על תפקידו החשאי). שרקי גם דואג להלוויה של זאב, אביו של בן, שלכל אורך הספר הוא מתואר כלוקה בדמנציה.

במשך כשלוש שנים נוהגת נוגה כאלמנת קש, ואינה יוצרת שום קשר עם גברים, אבל בהמשך היא מקיימת קשר רומנטי ומיני עם מריו האיטלקי, עם איתן הנשוי, ולבסוף עם מיכאל, שהיא גם הרה ממנו. שרקי מסביר לנוגה שהיא יכולה להתגרש מבן (איך?!), אבל נוגה אינה מסכימה. כשנודע לנוגה שמיכאל הוא גם כן איש "המשרד", היא זועמת ומגרשת אותו, למרות היותה בהריון מתקדם ממנו. היא חושדת שהמשרד הטיל על מיכאל משימה לנחם אשת סוכן, וכל וידוייו של מיכאל, שהוא באמת אוהב אותה – לא הועילו. מדהים שבספר אין שום רמז לכך, שעל פי ההלכה, הבן הילוד לנוגה ומיכאל יוכרז כממזר.

הספר מסתיים בביקור חוזר של נוגה ברומא אצל בית הכנסת שבגטו היהודי, שם תלוי מזה שנים הפוסטר של רון ארד, פוסטר שבכל ביקור שלה ברומא היא מגיעה אליו. הפעם היא מגיעה עם בנה הפעוט שמסתבר כי קיבל את השם רון.

למרות ההבדלים המהותיים בין גורלן של שתי הנשים, הרי יש גם הרבה מהדומה: שתיהן מחליטות ללמוד באוניברסיטה כדי לאוורר את המחשבות, שתיהן מבקרות אצל מכשפות, אסטרולוגים וקוראות בקפה, הגם שהן יודעות שמדובר בסתם רמאות, שתיהן קונות בגדים לבעלים, כאילו או טו טו הם חוזרים, לשתיהן יש מחשבות אובדניות כי אינן רוצות לחיות בלי הבעל האהוב.

צריך לציין ששני הנעדרים מתוארים כבעלים מושלמים, אוהבים ומפנקים, רון גם נחשב לאב נהדר. גם שאר הגברים בספר מתוארים כאנשים חיוביים שכל כוונתם להיטיב עם נוגה – כאלה הם אפילו מריו, איתן ומיכאל, ובוודאי אדם, שמתואר כמסור בלב ובנפש לנוגה. גישה כזאת היא בוודאי משיבת נפש בים הכתבים הפמיניסטי, האנטי מסקוליני.