כאשר 888אני מדריך קבוצות על תולדות ההתיישבות בגולן, אני נוהג לפתוח את הסיור במצפה גדות. אין מקום מתאים ממנו להצגת המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים והפכה את שחרור הגולן להכרח; צעד שהיה בראש ובראשונה שחרור יישובי הגליל מסיוט מתמשך. מצפה גדות הוא מקום שממנו ראוי להצדיע לוותיקי גדות על דבקותם העיקשת באדמתם, בתנאי ביטחון קשים ביותר, ולשאוב מהם השראה, כמופת ציוני. ובמצפה גדות אני מספר איך בגדות נזרע הזרע להתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים.
אני מספר על המותג מזרה האימה – "הרמה הסורית", שייצג את המהות המאיימת כל כך, שעה שהסורים ישבו למעלה והישראלים למרגלותיהם. וטרם צאתנו מן המקום אנו עוברים בתחנת ההסברה האוטומטית, שיצר אבי זעירא, ומאזינים לשיר "בתי את בוכה או צוחקת", שירו של יובב כץ, המיטיב לתאר את המציאות של גדות משני עברי מלחמת ששת הימים. "הביטי למעלה בתי אל ההר," אומרת האם לבתה, לאחר צאתה מן המקלט בתום שישה ימים, כדי להיווכח ש"אין בתים עוד במשק". ומרחיבה: "ההר שהיה כמפלצת."
והיה מי שהלעיג על התיאור הזה, במסע של סילוף ההיסטוריה. אך לא רק מי שחי אז למרגלות ההר יודע עד כמה התיאור מדויק, אלא גם מי שחוקר את התקופה ביושר.

במלאת עשור להקמת גדות, בדצמבר 1959, פירסם העיתונאי והסופר מנחם תלמי כתבה ב"מעריב" על הקיבוץ. כותרת הכתבה הייתה "מול קו מאז'ינו הסורי" [קו מאז'ינו – מערכת הביצורים הצרפתית על גבול גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה]. וכך כתב תלמי, בין השאר:
"מי שרוצה לספוג אל קירבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול. מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. ... לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים, החולשים על משק גדות, יכסוהו בברד כדורים ופגזים... זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי... קומץ 'מטורפים': בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות 'מוזרים' בהלך רוח הכללי השורר היום ברחוב... האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: 'קו מז'ינו הסורי'... שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק... מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראייה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים... אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם... יראה מבנה מפוצץ ולא נשאר ממנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפולים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש... כשמאותה גדה מזרחית נעלמים לפתע העדרים, וכשמג'לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים 'לעשות שמח'!"
אכן, כן. ההר שהיה כמפלצת.

ב-4 בדצמבר 1949 התיישבו על חורבות המושבה משמר הירדן, שנפלה בתש"ח, החלוצים שהקימו את קיבוץ הגוברים, שלימים שינה את שמו לגדות. כעבור יומיים, מעט מערבה ממנו, עלה המושב בני צפת, שלימים שינה את שמו למשמר הירדן, להנצחת שם המושבה. שני היישובים קמו בתוך מה שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כשטח מפורז. שטח מפורז, הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבאיים, או שכניסת כוחות צבאיים אליו מוגבלת. ואכן, כך הוגדר השטח בהסכם שביתת הנשק. אולם לסורים היה פירוש יצירתי לפירוז – הם שללו כל פעילות ישראלית, גם אזרחית, חקלאית, התיישבותית, והשתמשו בפעילות זו כתירוץ לתוקפנותם. לאחר שנה וחצי עבר הקיבוץ מאות מטרים צפונה, לנקודת הקבע שלו. ב-1953, לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפו אליו חברי הקבה"מ שעזבו את קיבוץ יפתח. עד מלחמת ששת הימים, גדות היה קיבוץ קטן מאוד, שמנה כמה עשרות חברים.
לאורך השנים שבין מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, סבלו מאוד מנחת זרועם של הסורים, היישובים לאורך הגבול – דן, דפנה, שאר ישוב, חולתה, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב, האון וכו'. אך שני היישובים שנפגעו יותר מאחרים, היו תל קציר וגדות. מלבד עצם מיקומו של קיבוץ גדות סמוך לגבול ובתוך השטח המפורז, הוא גם היה נתון בצבת בין שני מיזמים לאומיים ישראליים, שהסורים לחמו נגדם. מצפון – ייבוש החולה ומדרום המוביל הארצי. את ייבוש החולה הסורים לא הצליחו למנוע. הם הצליחו לסכל באלימות את התוכנית המקורית של המוביל הארצי – תפיסת המים אחרי גשר בנות יעקב והובלתם לבקעת בית נטופה. ישראל נכנעה, והמירה את התוכנית באבסורד הכלכלי של שאיבת המים מן הכינרת, 210 מ' מתחת לפני הים. בין עבודות החולה לעבודות המוביל ניצב קיבוץ גדות – וספג.
במשך קצת יותר מחצי שנה ב-1957-1958, בשלושה אירועי תוקפנות סורית נפרדים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הקטן.
"הילדים לא זעקו," הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57', יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ: "קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי, ואיתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות, לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?'"

אפשר להמחיש את המציאות של קיבוץ גדות בהצגת הכרוניקה של האירועים – אירוע אחר אירוע: טרקטור שעלה על מוקש, ירי על היישוב, מחסן שעלה באש, הפגזה גדולה על היישוב, רצח חבר שטייל ליד הירדן עם חברתו וכן הלאה. אני אעשה זאת באופן שונה, באמצעות ציטוטים מארכיון גדות, שנאספו לפני 35 למחקר מקיף שערך גבי שריג, שייטיבו לתאר את האווירה ואת החיים בקיבוץ באותה תקופה.
מן הסקירה מצטיירת קהילה צעירה וקטנה, נחושה לקיים חיים אזרחיים: תרבות ומשק, חינוך ומשפחה, אך במובנים רבים היא למעשה מוצב צבאי. יש לציין, שבשל מגבלות הפירוז, יכולת הצבא להיות בשטח ולהגן על היישוב היו מצומצמות ביותר.
מיקום הקיבוץ נקבע על פי שיקולים צבאיים. ניסיון מלחמת העצמאות לימד את אנשי הביטחון של הקיבוץ המאוחד וצה"ל שיש לשבת על צירי פלישה אפשריים של הערבים ממזרח ולשלוט עליהם בנשק קל. מיקום הקיבוץ אמור היה לשלוט בתצפית ואש על המעברים, כולל גשר בנות יעקב. הדיר והלול מוקמו כך שהעובדים בהם: הלולן והרועה, יכלו לצפות על בית המכס התחתון והגשר. לימים, כעשור לאחר הקמת הקיבוץ, נשקלה הזזתו מעט מערבה, באופן שאמנם לא יגן עליו מפני אש תלולת מסלול, אך הוא לפחות לא יהיה מאוים בנשקו האישי של כל חייל סורי. ההצעה נפלה מסיבות תקציביות, אך נבחנה מפעם בפעם.
כאשר ביקש הקיבוץ להקים ענף מִדְגֶה, הוא ביקש אישור מצה"ל. האישור ניתן, וכך נומק: "הרעיון חיובי ויכול לסייע כמכשול נ"ט. צה"ל יסייע במימוש הרעיון."
ולפני קציר, פנה הקיבוץ לצה"ל בבקשת סיוע: "השטח נמצא בטווח קצר מאוד ממוצבי הסורים וניתן על ידם לשליטה מוחלטת. בזמן הזריעה היו כמה ניסיונות התנגדות של האו"ם בטענה שהסורים מתנגדים לזריעת שטחים שהיו בבעלות ערביי הקרד ושבאזור המפורז. אנו מאוד חוששים שהסורים עלולים לנסות ולהפריע לביצוע העבודה ודורשים את אבטחת צה"ל. כן פנינו למוא"ז לארגן כמה קומביינים ממשקי הסביבה ע"מ שנוכל לבצע הקציר במהירות מקסימלית."
מה שימחיש יותר מכל את ההוויה החצי-צבאית של היישוב, הוא הסיפור הבא. ביוני 1958, אסיפת הקיבוץ החליטה להוריד חבר לשלושה חודשי מועמדות, כיוון שלא ניקה את נשקו וסירב להופיע לבירור בפני ועדת הביטחון. משמעות הדבר, שלאחר שלושה חדשים, יצטרך החבר לעבור הצבעה ב-2/3 בקלפי כדי להישאר בגדות.
המצב הביטחוני השפיע גם על המראה החיצוני של היישוב. לאחר הפגזה מאסיבית על גדות, ביקר במקום שר האוצר ויו"ר המחלקה להתיישבות, לוי אשכול, וסוכם עימו על הקמת סוללות עפר ליד חדר האוכל, בית התרבות ובתי מגורים והגבהת הסוללות הקיימות בחצי מטר.
פעמיים פונו ילדי גדות מהיישוב בשל המצב, ב-1953 לגינוסר וב-1958, יחד עם הנשים, לחוקוק. פעמים נוספות סירב הקיבוץ לפנות אותם.
בשנות השישים המתח עבר לאזורים אחרים וגדות נהנתה משקט יחסי, אולם באפריל 1967, היא ספגה את ההפגזה המאסיבית ביותר שספג יישוב בישראל – 300 פגזים בחצי שעה. 16 מבנים נפגעו ו-30 משפחות איבדו את מקום מגוריהם. צריף נשרף. כל המערכות העל-קרקעיות: מים, הסקה וחשמל – נהרסו. בערב נפגשו החברים והרימו כוסית, לחגוג את העובדה שלא היו פגיעות בנפש.
במשך חודשיים שוקמו הבתים במאמץ אינטנסיבי, ואז פרצה מלחמת ששת הימים, וכמעט כל היישוב נהרס בימים ולילות של הפגזה בלתי פוסקת. התושבים יצאו מן המקלטים, ראו את ההריסות והחורבות, והיו מאושרים – הגולן שוחרר, והם שוחררו מן האימה והתופת. "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן. בוכה וצוחק שם גם אבא."
ב-10 ביוני 1967, היום לפני 49 שנים, שוחרר הגולן. בשעה 16:11 שיגר מח"ט חטמ"ר 3, מנו שקד, מברק לחמ"ל של קיבוץ גדות: "הסיוט חלף – אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים."
מברק התשובה מגדות: "לצה"ל ולחטמ"ר 3 – כה לחי. ממשק גדות."

שבוע לאחר המלחמה, נכתב בעלון גדות: "הרמה הסורית בידינו. משפט קצר – וכמה משמעות יש בו? האם לכולנו באמת נתפש הדבר? האם הצלחנו כבר לעכל את מלוא משמעות הדבר? ... לא עוד תותחים וטנקים מאיימים על כל צעד ושביל בתחום הנקודה. לא עוד כוננות של מי יודע כמה יחידות לעבודה בחלק ה'סוללה', שמתחת לדוריג'את ויותר מכך – סוף סוף עיבוד שטחים חדשים שהיו בעבר הרבה בחדשות אבל לא כמעובדים – חלקה 4, 120 ד' וכו' – שעתה נוכל לגאלם. שמות ומקומות כמו: 'הסכר', 'בית המכס', ה'גשר', גדות הירדן – מקבלים היום משמעות חדשה. שוב עומדים הם לרשותנו, לנו לילדים לכולם – מקומות ששנים חלמנו לבקרם שוב יפתחו לפני חברינו וטיילינו."
אך אל האושר הזה נלוותה דאגה – החשש שמא כמו לאחר מלחמת סיני יופעל לחץ מאסיבי על ישראל לסגת, הממשלה תיכנע והסיוט יחזור. ראשי היישובים בגליל העליון התכנסו לישיבת חירום בגדות לטכס עצה – איך מקדמים את פני הרעה. הם קיבלו את הצעתו של איתן סט, חבר גדות: מקימים התיישבות יהודית בגולן לאלתר. איתן גוייס בידי המועצה להוביל את התהליך. כעבור שבועות אחדים הוא כבר יכול לדווח בעלון הקיבוץ:
"הפעולה שנעשתה ע"י המועצה האזורית כללה יצירת לחץ ציבורי להשארת רמת הגולן בידינו ומימוש נוכחותנו בשטח, כדי שלא יכול שלא להתחשב בנו בכל צעדים שהם הולכים לבצע. כתוצאה מכך שלא רצו שישראל תראה כמספחת שטחים, כלפי העולם וכן מכמה נימוקים פנימיים, נתקלנו בקשיים מסוימים בהתמקמות למעלה, בד בבד עם תמיכה של גורמים שונים, רשמיים או בלתי רשמיים. כיום יושבים ברמה 22 חברים בהם 15 חברי משקים ו-7 מתנדבים מקבוצת הדרום אפריקאים שבגדות. גרים במחנה הצבאי עלייקה והחיים הולכים ומתארגנים. עוסקים כיום באחזקת הבקר של משרד החקלאות ועומדים להתחיל בדיש קטניות. בימים אלה עומדים לחכור אדמות ממנהל מקרקעי ישראל שקיבל אפוטרופסות על השטחים. הכוונה להיכנס לעיבוד שטחים וזריעת תבואות חורף. פנינו לסוכנות היהודית שתממן את הפעולה שם, אך למרות גישה עקרונית חיובית הקיימת בסוכנות, עדיין לא סוכם כל דבר מעשי. הקיבוץ המאוחד החליט שבראש העדיפויות הוא מעמיד את ההתיישבות ברמת הגולן ואת המגויסים לשם הכניסו למכסת הגיוס."
איתן הופיע במועצת הקיבוץ המאוחד ברמת הכובש, שבועיים לאחר המלחמה, והבהיר: "חברי גדות אינם מסכימים כי הרמה שמעליה תישאר כמו שהיתה עד השמונה ביוני. יש להבטיח שתישאר בידינו, ומשמעו של דבר – התיישבות מיידית עליה... חייבים להבטיח זאת. לגבי יישובי הגליל אין זו שאלה של שיקולים, אלא שאלה של קיום. מכאן, העדיפות הראשונה להיאחזויות מהירות ברמת הגולן."
חבר נוסף של גדות שהשתתף במועצה, שלמה אריאלי, אמר ש"מראה ההרס של קיבוץ גדות, שבתיו נהרסו בהפגזות הכבדות של הסורים במלחמה מדכא, אך השמחה על כיבוש הרמה חזקה ממנו. ...אנו מקווים כי הסיוט שהוסר מעלינו לא ישוב לעולם."
אף הוא קרא ליישב לאלתר את הגולן.

אני עומד במצפה גדות, צופה לכיוון הקיבוץ. העצים שגדלו כבר מסתירים אותו מן העין. אני מביט בהערצה ובהשתאות, ומנסה להדביק בתחושות אלה את הציבור המאזין לדבריי. צדק מנו שקד, ברגע ההיסטורי שבו ההר שהיה למפלצת חזר להיות הגולן הישראלי: "מכאן אתם נראים עליונים שבעתיים."

2. צרור הערות 5.6.16
* דוגמה אישית – יש לי חלום. שבית ראש הממשלה יהיה מופת להעסקה הוגנת, כחלק מהדוגמה האישית של ראש הממשלה לציבור. במקום שבו אין דוגמה אישית – אין מנהיגות.

* התלהמות בלתי נסבלת – אף מוסד בדמוקרטיה אינו חסין מביקורת, גם לא בית המשפט. גם אני מתחתי לא אחת ביקורת, עניינית ומנומסת, על בית המשפט. אולם התלהמות, דה-לגיטימציה אישית ומסע הכפשות אישי כלפי שופט בישראל; לא בסוגיה עקרונית כמו החלטות בג"ץ בשאלות לאומיות / חברתיות / פוליטית, אלא בסוגייה אישית, היא התנהגות עבריינית, שאינה הולמת מנהיג ולבטח לא ראש ממשלה. מטרת ההתלהמות הזאת היא להלך אימים על שופטים בישראל. החל בכך העבריין המורשע אולמרט ("פרקליטי אולמרט") במסע ההכפשות נגד השופט רוזן וממשיך בכך נתניהו ("פרקליטי שרה") במסע ההכפשות נגד השופטת פרוז'ינין. ההתלהמות הבלתי נסבלת הזאת היא התנקשות בשלטון החוק.

* שרת המשפטים מילאה את חובתה – כמצופה משרת המשפטים, תקפה איילת שקד את המתקפה שלוחת הרסן של בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו על כבוד השופטת פרוז'ינין.
ונשאלת השאלה – היא?! הרי היא עצמה תקפה את בית המשפט העליון בנאומה בכנס עורכי הדין באילת.
ובכן, זה בדיוק ההבדל. בנאומה באילת, הציגה איילת שקד את השקפת עולמה בסוגיית תפקידו של בית המשפט העליון במערכת הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. אפשר לחלוק עליה או להסכים איתה (אני באופן כללי הסכמתי עם רוב דבריה), אך זה דיון עקרוני, חשוב, ראוי ותפקידה כשרת המשפטים להביע בו את דעתה.
היא הביעה דעה מנומקת והציגה אותה בכל הכבוד ובנימוס רב. באותו נאום היא העלתה על נס את מערכת המשפט בישראל ואת איכותם של שופטי בית המשפט העליון.
לעומת זאת, בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו השתלח בפראות בשופטת שעסקה על פי דין בפרשה אישית הנוגעת לו, כדי להלך אימים על כל מי שעוסק ויעסוק בענייניה. הוא התנהג במקרה זה כאחרון העבריינים. טוב עשתה השרה, שהעמידה אותו במקום.

* חוק הפנאטים השלובים – מתקפתו הפרועה ושלוחת הרסן של בנימין ("פרקליטי שרה") נתניהו על שופטת בישראל, שביצעה את מלאכתה נאמנה, מתוך דבקות באמת ובצדק, פתחה את הסכר, ועדרי ימננים אוטומטיים יוצאים בהשתלחות רבתי על מערכת החוק והמשפט בישראל. הרשת מוצפת בכל מיני בדלי "הוכחות" לכך שהמערכת מעוותת, שקרית ועוינת.
פשוט מדהים עד כמה הם תאומים זהים ל"שוברים שתיקה" וחבר מרעיהם. כמוהם, גם הם קופצים על כל בדל ידיעה, נכונה או שקרית, של איזה שופט או פרקליט שטעה או אפילו סרח, כדי להשמיץ את מערכת המשפט המפוארת של ישראל. בדיוק כפי ש"השוברים" עושים למערכת הביטחון של ישראל ולצה"ל.
כמובן שמערכת המשפט ומערכת הביטחון נתונות לביקורת, ולבטח אינן חפות משגיאות. גם אני מבקר, לא אחת, כל אחת משתי המערכות הללו. אולם בין ביקורת עניינית למערכת עלילות והשמצות, רב המרחק
בכלל, הדמיון בין הימין הפנאטי לשמאל הפנאטי - פנומלי. תמונת ראי מושלמת. אותה שנאה יוקדת למדינת ישראל, לממלכתיות הישראלית, למוסדות המדינה. אותן שיטות. אותם שקרים. אותה דמגוגיה. אותם דברי בלע. חוק הפנאטים השלובים.

* השרשרת ההייררכית – אילו התעמרה אשת ראש הממשלה בעובדים בעסק פרטי, היתה גם בכך חומרה רבתי והיה גם בכך עניין ציבורי. אולם כאשר במעון ראש הממשלה, עובדי המדינה, הממלאים את תפקידם, חווים מסכת התעללות מצד אשת ראש הממשלה, זאת מציאות בלתי נסבלת, שמדינת חוק חייבת לשים לה קץ.
אולם בלי קשר לגיהנום המתקיים המקום הזה בעידן נתניהו, יש לגבש תפיסה עקרונית אחרת באשר לאופן התנהלות מעון ראש הממשלה. מדובר בבית שרד שמשלם המסים מממן ומעסיק בו עובדי מדינה, נאמני הציבור. העובדים כפופים אך ורק לממונים עליהם במשרד ראש הממשלה.
לאשת ראש הממשלה, גם כאשר תהיה שם אישה נורמטיבית, או איש נורמטיבי שאשתו תהיה ראש(ת) הממשלה, אסור שתהיה דריסת רגל בשרשרת ההיררכית הזאת. אם יש לה בקשה כלשהי, ודוק: בקשה, לא "דרישה", עליה להפנות את הבקשה לגורם המוסמך במשרד ראש הממשלה, והוא יחליט אם להורות לעובדים שתחת אחריותו למלא את מבוקשה.

* האם ליברמן זגזגן? – בעקבות הצהרותיו המדיניות המתונות של ליברמן, הוא הוגדר כזגזגן. האם הוא באמת זגזגן?
בנושא הביטחוני, ודאי שהוא זגזגן. אולי נכון יותר להגדיר זאת כשרלטן. כל הפוזה של הדמגוג ה"ביטחוני" שמציע הצעות "ביטחוניות" פופוליסטיות שניתן לסכם אותן בשתי מילים כ"יאללה כסאח" ובשלוש מילים וחצי כ"נכנס באם-אמא שלהם", נעלמה בשנייה, ברגע שהאחריות הוטלה על כתפיו. היא מעידה על מהות ההתלהמות הדמגוגית. כנ"ל ההצעות המתלהמות לעונש מוות למחבלים, התמיכה בחייל שסרח וכו'. איזה נזק לחברה הישראלית ולשיח הישראלי הוא גרם, איזה זיהום של השיח, כאשר הוא לא האמין כהוא זה ב"הצעותיו".
לעומת זאת, בנושא המדיני הוא דווקא מגלה עקביות. את האמירה ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ הוא אומר בעקביות עוד מאז היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה לפני עשרים שנה. תמיכתו בחלוקת הארץ ובשתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 1949 עם חילופי שטחים ואוכלוסיות היא עקבית, הוא כתב אותו בספר, במאמרים ובמצעים מדיניים. בכך, אין חדש. בנושא המדיני ליברמן היה ונשאר יונה.

* מעשיו יקרבוהו – ביקרתי בחריפות את מינויו של ליברמן לשר הביטחון, ועוד יותר מכך את הדחתו של שר הביטחון הקודם, המצוין, יעלון. אני שלם עם כל מילה שכתבתי בנדון.
אולם כרגע ליברמן הוא שר הביטחון, וכאזרח מדינת ישראל אני מאחל לו הצלחה מכל ליבי, כיוון שהצלחתו היא ביטחוננו. שיפוטי אותו מעתה, בדומה לשיפוטי כל בעל תפקיד, היא על פי הכלל: "מעשיך יקרבוך – מעשיך ירחיקוך."

* רוסופוביה – לביקורת הציבורית העניינית שהוטחה בליברמן, נלווה גל עכור ומכוער, של רוסופוביה וגזענות נגד יהודי חבר העמים. פוטין... סובייטי... ועוד ועוד. זהו גילוי נורא של שנאת האחר, שנאה גזענית, מצד המתהדרים בנאורות, כביכול. שנאת זרים, באשר היא, הינה תופעה נאלחת. על אחת כמה וכמה, כאשר ה"זרים" הם אחינו, עצמנו ובשרנו, יהודים כמונו.

* פיקוח נפש – לתשומת ליבם של התוהים באיזו חוצפה מבקשים שוטרים מאנשים החשודים כשב"חים להזדהות – מבצע פיגוע הדקירה השבוע בת"א הוא שב"ח. אז באיזו חוצפה? הנה, הגדרת החוצפה: כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא.

* מתקפה ברברית – הטליבאן באפגניסטן, דאעש בתדמור והוואקפ הירושלמי בהר הבית, הן שלוש שלוחות של הקנאות האיסלמיסטית המנהלת מלחמה ברברית נגד התרבות והנאורות, בניסיון אלים ונואל למחוק את שכיות החמדה התרבותיות והארכיאולוגיות של כל מה שאינו מוסלמי, מעל ומתחת לפני האדמה.
ממשלת ישראל, לאורך שנים, מגלה רפיון מדאיג בניסיון לעצור את המתקפה הברברית.
כפי שכתבתי לא פעם בעבר, אני מתנגד לכל פגיעה בסטטוס-קוו בהר הבית, ולכל המאבקים של נאמני הר הבית לסוגיהם. אולם לצד שמירת הסטטוס קוו, חובתה של המדינה להגן על התרבות היהודית והאנושית מפני המתקפה הברברית.

* יומני היקר – שלום לך יומני היקר! קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים וידיים וחשבתי מה היום יזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

* קקה פיפי נאצי – יש לשים קץ לתועבת השוואת ישראל לנאצים. זאת הסתה בזויה וכל כולה מבוססת על שקר. צריך לחזור לשפיות. בוויכוח שפוי, ניתן להקשיב לביקורת. אולם אי אפשר להקשיב לקקפוניה, תרתי משמע, של צווחות: קקה פיפי נאצי קקה פיפי נאצי קקה פיפי מזכיר לי תהליכים קקה פיפי. זהו הרג הדיון הציבורי.

* שיחזרו בתשובה – ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב, רבנים באירופה יוצאים נגד העלייה לארץ. מן הראוי שנתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* חשוב וחשוב יותר – יום ההצדעה למערך המילואים חשוב מאוד. חשוב שהחברה הישראלית תעלה על נס את האנשים המתנדבים, גם כאנשים בוגרים, בעלי משפחות, עובדים, בעלי עסקים, לעזוב למיספר שבועות בשנה את שגרת חייהם ואף לחרף את נפשם, כדי להבטיח את קיומה וביטחונה של המדינה ואת שלום אזרחיה. ראוי להצדיע למערך המילואים, שמאחד ישראלים מכל מגוון הדעות והאמונות יחד, למשימה משותפת, כי המשותף –אהבת הארץ והעם, ציונות ופטריוטיות, חזק ומשמעותי מהמחלוקות על האופן שבו על המדינה להתנהל.
אבל יש דבר חשוב יותר מהצדעה למילואימניקים, והוא להבטיח שביום פקודה ימתינו להם ימ"חים מלאים עם ציוד ואמל"ח כשירים, כדי שיוכלו לבצע את תפקידם. על פי הדו"ח האחרון של מבקר המדינה, יש לנו סיבה לדאגה.

* לחיים ולמוות – היום 5 ביוני, מלאו 49 שנים למלחמת ששת הימים. דברים שכתב האלוף ישראל טל ("טליק"), מפקד "אוגדת הפלדה" בפקודת היום שלו, ערב היציאה לקרב, אקטואליים ורלוונטיים היום, כשהיו ביום כתיבתם:
"היעד העומד בפנינו אינו רק יעד פיסי של שטח וכוחות, אלא בראש ובראשונה יעד פסיכולוגי ומוראלי. מי שינצח יעבור מבחינה מוראלית לאופנסיבה, ומי שייכשל יעבור לנסיגה מבחינה נפשית. מדינות אחרות יכולות להרשות לעצמן להפסיד את הקרב הראשון, להפיק לקחים מן המפלה, להתארגן, להתקיף שנית ולנצח. לנו אסור בשום אופן להפסיד דווקא את הקרב הראשון. לכן הדבר הוא פשוט: גורל הקרב ביבשה תלוי בהצלחת הקרב שלנו. פירושו, שגם גורל המדינה כולה תלוי במה שאנחנו נעשה. עכשיו אני הולך להגיד דבר חמור, אך אין לנו ברירה אחרת. הקרב הזה יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבדות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה."

* מורשת רבין – לכבוד יום ירושלים, אני מציג את מורשתו של רבין בנדון. בנאום בכנסת על הסכם אוסלו, ב-21 בספטמבר 1993, אמר רבין: "ירושלים השלמה והמאוחדת היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו וחלומותיו של כל יהודי."
בנאום בפני תלמידי תיכון ב-1995, זמן קצר לפני הירצחו, אמר רבין: "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה: הבה נוותר על השלום."
ב-25 באוקטובר 2005, עשרה ימים לפני הרצח, נאם רבין בעצרת בוושינגטון ואמר: "אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל... אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים היתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד."

* ביד הלשון: שופכים את דמה – "כבר עשרים שנה שופכים את דמה של שרה נתניהו," אמר ניר חפץ בראיון טלוויזיוני. למה הוא התכוון? איפה נשפך דם? על איזו שפיכות דמים הוא מדבר? כמובן שהוא לא המציא את הביטוי. זה ביטוי נפוץ, בעיקר בקרב פוליטיקאים, שבאמירתו הם חשים פטורים מלהתייחס באופן ענייני לביקורת הנמתחת עליהם.
מהיכן לקוח הביטוי? המקור הוא באיסור על הלבנת פנים. הלבנת פנים, פירושה בִּיוּש אדם – "שיימינג" או העלבתו. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים." שפיכות דמים היא אחת משלוש עבירות עליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור." מכאן, שהלבנת פנים הנה עבירה חמורה ביותר. יש לכך גם הסבר פלסטי – העלבון גורם לאדם להחוויר, ודומה שאזל הדם מפניו.
המקרים שבהם אנשים התאבדו בעקבות שיימינג הנם הוכחה שחז"ל לא כל כך הגזימו.

3. האוקסימורון היהודי-ערבי
תגובה לדוד זונשיין, "לאן נעלם היהודי-ערבי", "הארץ", "ספרים", 3.6.16
במאמר הביקורת שלו על ספרו של מנחם קליין "קשורים: הסיפור של בני הארץ" (תגובתי מתייחסת רק למאמר, כיוון שאת הספר טרם קראתי), מביע דוד זונשיין געגוע וערגה לזהות הילידית היהודית-ערבית של יהודים וערבים שחיו בצוותא בא"י "לפני שהלאומיות הפרידה בין שתי המילים בברוטליות ותבעה להזדהות רק עם אחד הצדדים."
אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה.
ניתן לשאול – למה לא? האין משמעותה של טענת האוקסימורון – מחיקה של כל היהודים שאינם אשכנזים? הן זונשיין כתב על הזהות הלאומית היהודית-ישראלית הקיימת, שהיא "זהות יהודית נוקשה, שמשאירה 20 אחוז מאזרחי ישראל מנוכרים לה, ועוד לפחות 50 אחוז מהנותרים, היהודים יוצאי מדינות ערב, באיום מתמיד על חלק יסודי בזהות שלהם."
למה יכולים להיות יהודים רוסים, יהודים פולנים, יהודים אשכנזים ולא יכולים להיות יהודים ערבים?
אני מקפיד לא להגדיר יהודים שעלו מרוסיה כ"רוסים", יהודים שעלו מפולין כ"פולנים" וכו'. הם יהודים, שמוצאם הגיאוגרפי או מוצא הוריהם הוא מרוסיה או מפולין. בזהות שלי, למשל, אין כל משמעות ל"אשכנזיותי". אני יהודי, ציוני, ישראלי, שבמקרה אימי נולדה בעיר רובנו שבפולין ואבי בעיירה רדאוץ שבבוקובינה, אך אין בי שום דבר פולני או בוקוביני. הוריי נולדו בגולה ועלו לארץ ישראל, חזרו למולדתם. אני זכיתי להיות יליד – יהודי שנולד במולדתו.
אך גם אם נקבל את ההגדרה המקובלת בשיח הישראלי המתייחס לארץ המוצא ומכנה יהודים ישראלים כ"רוסים" ו"פולנים" – גם על פי ההגדרה הזאת, אין חיה כזאת "יהודי-ערבי". המקבילה ל"רוסים" ול"פולנים" היא "עיראקים" "תימנים" ו"מרוקאים", כלומר יהודים שהמוצא הגיאוגרפי של הוריהם הוא מעיראק, תימן או מרוקו. הערביות אינה הגדרה גיאוגרפית אלא לאומית. יהודי מרוקאי, הוא בן ללאום היהודי, שמוצאו הגיאוגרפי במרוקו. הוא אינו יהודי-ערבי.
הניסיון המגושם להמציא זהות "יהודית-ערבית" הוא פרי באושים של האידיאולוגיה האנטי ציונית. כיוון שזכות ההגדרה העצמית מוכרת כזכות טבעית, ולכן זכות קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל היא זכות טבעית שאינה ניתנת לערעור – מנסים האנטי ציונים לערער על עצם הגדרת הלאום היהודי. ההגדרה "ערבי-יהודי", משמעותה: בן ללאום הערבי שהוא בן לדת היהודית. על פי אותה תפיסה, המככבת באמנה הפלשתינאית, שכיכבה בתעמולה הסובייטית וכעת היא מככבת בתעמולה הפוסט והאנטי ציונית, היהדות היא רק דת ואין לאום יהודי. מגמת האידיאולוגיה שבשמה כותב זונשיין, היא מחיקת הלאום היהודי.
לשם כך, הוא יוצר רומנטיזציה של התקופה הפְּרֶה-ציונית, שבה יהודים וערבים חיו זה לצד זה בצוותא כ"ילידים", חיי אחווה נפלאים. העם היהודי ששב למולדתו, הוא עם של "מהגרים" שדוחק את רגלי "הילידים", כולל הערבים והיהודים-ערבים; הוא מדמה אותם לצלבנים, הוא מצטט את אמיל חביבי המגדיר אותם כ"כובשים גוזלים", ומפנטז במבט לעתיד, "אם הישראלים היהודים חפצים בעתיד," על מחיקת הלאומיות היהודית והשתלבות היהודים הישראלים "במרחב הערבי שהם חלק ממנו."
האידיאולוגיה שבשמה כותב זונשיין, היא אידיאולוגיה אכזרית ואנטי-הומניסטית, המנסה למחוק את זהותו של עם שלם, ולכפות עליו זהות מומצאת שנבנתה במעבדת ניסיונות אידיאולוגיים. את הזהות הלאומית היהודית אי אפשר למחוק. כל עוד העולם מתחלק לזהויות לאומיות, ולמיטב הכרתי תמיד הוא יהיה מחולק כך, כל ניסיון למחוק רק את הלאומיות היהודית, הוא ניסיון אנטישמי.
אילו הציג זונשיין תפיסה קוסמופוליטית השוללת את עצם הלאומיות באשר היא ומנסה ליצור אנושות אחת, הייתי משיב לו שאני מוכן לכך, בתנאי שהעם היהודי יהיה האחרון להצטרף לעיסה הזאת. הרי אנו כבר שילמנו יותר מכל עם אחר את מחיר העדר ריבונות לאומית במולדתנו. הרי תמיד יהודים היו הראשונים לקפוץ בראש על כל עגלה קוסמופוליטית, ואח"כ הם היו הראשונים לשלם את מחיר הניסוי. אך הוא אינו מציע זאת. הוא מקבל את הלאומיות, ורוצה למחוק את הלאומיות היהודית בלבד, ואת היהודים הישראלים להטמיע בלאומיות הערבית.

אהוד: העפתי עין על המאמר של זונשיין, אוסף של שטויות ובורות היסטורית, הנראה כל כך מופרך ואידיוטי, שלא בא לי אפילו להתפלמס איתו. נדמה לי שיש "פרופסור" אחד ממכון ון- ליר שרואה עצמו "יהודי-ערבי".