על ספרה של רחל סבוראי

"שלושה שחיברו – מבט חדש על יוצרי התנ"ך"

תמוז 2012, 237 עמ'

לפני שכותבים על ספרה של רחל סבוראי – חובה לספר מעט על המחברת, על האישה המרשימה שחיברה את הספר, ואתחיל קודם בהיכרות האישית שלי עימה: במשך שנים רבות נאבקתי עם המוסדות השונים להעניק יד ושם להרוגי מאורעות תרפ"א ב"בית החלוץ" ביפו – אלה שנלחמו במוטות ברזל וביתדות שנעקרו מהגדר – כנגד פורעים שהיו מצוידים בנשק חם, ואשר הסתייעו בשוטרים ערביים שהסירו מעל מדיהם את תגי הזיהוי. תוצאת הקרב היתה נוראה: נמצאו בחצר שלוש-עשרה גופות, ועוד שני פצועים שנפטרו כעבור זמן מפצעיהם. בין ההרוגים היו גם דובה ויהודה צ'רקסקי, ממנהלי המקום, שאירגנו את ההגנה, ואשר השאירו אחריהם שלושה יתומים – הבכור שביניהם, בסך הכול בן שלוש-עשרה, היה אביה של נורית רעייתי.

פניתי אינספור פעמים לעיריית תל-אביב לקבוע שלט ברחוב יפת 34 – שיזכיר את המאורע הקשה הזה, שבאמת יש לו משמעות לאומית במאבק על חיינו כאן בארץ הזאת – ללא הועיל, עד שיורם קניוק ז"ל נרתם לסייע, וכתב מאמר ב"עיתון תל-אביב" (30.4.1992), בו הישווה את מה שאירע ב"בית החלוץ" לנפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי שנה קודם. המאמר השפיע, והשלט נקבע במקום.

המשימה השנייה שלקחתי על עצמי היתה לשכנע את משרד הביטחון שיש לשפץ את קבר האחים שבכניסה לבית העלמין טרומפלדור, שם טמונים 43 מהרוגי תרפ"א, ביניהם הרוגי "בית החלוץ", וכן ברנר וחבריו, יצקר האב והבן (רחל סבוראי היא בתה של שרה סבוראי לבית יצקר). הקבר התפורר, וממש עמד להתמוטט, ואז נכנסה רחל סבוראי לתמונה, ובאמת שום דבר לא היה יכול לעמוד בפניה – תוך זמן קצר נקראנו לישיבות עם המחלקה להנצחת החייל, הקבר שופץ, ושנינו הופקדנו על הכיתוב שעל הקברים (לגבי ההרוגים שהצלחנו להשיג מידע מארכיונים ומהמשפחות). לולא הבולדוזריות של רחל סבוראי – המונומנט הלאומי הזה היה הופך לתל חורבות.

רחל סבוראי ז"ל היתה באמת אישה עשויה ללא חת – הציבור יודע כי היא ומאיר הר- ציון היו הראשונים שהגיעו לפטרה (1953), ומן הבודדים שחזרו משם בשלום (ביניהם – "כושי", הוא שמעון רימון בן כיתתי), אבל קדמו לכך מעשים נועזים, כגון פיצוץ גשר אדם ב-1946, השתתפותה במלחמת השחרור בגדוד 4 של חטיבת הראל. היא נאבקה כנגד הנטייה של חלק ממנהיגינו להחזיר את הגולן לסורים, ונאבקה נגד מגמת הקיבוצים להפרטה. לא בכל מאבקיה היא ניצחה, אבל בכל אחד מהם היא הקדישה את כל כוחותיה.

כך היא נהגה גם בספר שלפנינו, כשהיא מתכוונת להתמודד עם החידה הגדולה מכולן – מי חיבר את התנ"ך?

רחל סבוראי ניגשה אל המשימה הגדולה הזאת כאשת מקצוע ממש – הגם שהיתה אוטודידקטית (למדה אמנם מיספר קורסים כשומעת חופשית באוניברסיטת הנגב, אבל מילייה מחקר המקרא בוודאי לא היה רואה בה סמכות אקדמאית). היא מוכיחה בספר הזה בקיאות מושלמת בתורת המקורות (P D E J), מכירה לפרטיו את המחקר הלועזי והעברי של המקרא (ותעיד על כך הרשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר, ממנה ציטטה לכל אורכו). היא הרי הית הרגילה לגשת אל משימותיה בכל הכוחות, ולכן לא ניגשה אל המשימה הענקית שהטילה על עצמה לפני שדשה בכל פרטי מחקר המקרא המודרני. עוד דבר שצריך לזקוף לזכותה: היא מביאה דברים בשם אומרם, ומצביעה בהערכה ובתודה על האישים בתחום חקר המקרא, מהם קיבלה את ההשראה לקביעותיה.

ובכן, ראשון המצוטטים בספר הוא אליהו אורבך בעל הספר "המידבר וארץ הבחירה", ממנו למדה שאביתר הוא היהויסט (J). הוא בן נינו של עלי הכוהן, שבעצמו מצאצאיו של משה. לדעת המחברת, שלוש סיבות לקביעה שהוא המחבר של הסיפורים ההיסטוריים של ספר שמואל ושל ספר בראשית:

1. הוא ליווה את דויד מצעירותו ועד מותו, לכן היתה לו היכרות קרובה עם קורות שאול (שהשמיד את משפחתו בנוב), קורות דויד וקורות ירושת הכיסא,

2. כנצר לשושלת כוהנים, היה בקיא בכל המקומות הקדושים המוזכרים בספר בראשית.

3. לאחר שגורש על ידי שלמה לענתות – היה לו די פנאי לשבת ולכתוב את סיפורי ספר בראשית. המחברת אינה מסתפקת בזה, והיא מייחסת לאביתר גם את רוב מזמורי תהילים המוקדמים, אלה המוקדשים לדויד, או המזכירים אירועים מחייו של דויד.

אלא שאין בכל הכתובים שרחל סבוראי מביאה שום רמז שאמנם אביתר היה סופר מתעד, ועל פניו מוזר שאביתר יכתוב את סיפור ירושת הכיסא באובייקטיביות מוחלטת – הרי באירוע זה הוא יוצא בשן ועין (השתתף בהמלכת הנפל של אדוניה בן חגית), מגורש לענתות, וכמחבר איננו מזכיר אף במילה אחת את העוול שעשו לו?!

המצוטט השני הוא נחמיה רבן, בעל הספר "ישעיהו השני, נבואתו, אישיותו ושמו". בעקבות קביעותיו מגיעה רחל סבוראי למסקנה כי "ישעיהו השני" (פרקים מ'-ס"ו בספר ישעיהו) הוא עבד ה' (שם, מ"ב 19), ולא רק זאת, אלא ששמו הוא "משולם" ("מי עיוור כי אם עבדי, וחירש כמלאכי אשלח, מי עיוור כמשולם, ועיוור כעבד ה'?" – שם שם). אלא שמהתקבולת מובן שהמילה "משולם" זהה למילה "עבד", שהרי משלמים לרכישת עבד, וברו שלא מדובר בשם פרטי.

על פי הקבלות לשוניות שונות קובעת רחל סבוראי כי "משולם" אחראי גם לעריכה בתוך רוב כתבי הנביאים, כמו ישעהיו ב' 4-3, י"א 6, ל"א 2, עמוס ט', מיכה ד' 4-1, עובדיה, ירמיהו מ"ט 19-13 ועוד. והרי כתוב מפורשות שמתעד דברי ירמיהו היה ברוך בן נריה: "ויקרא ירמיהו את ברוך בן-נריה ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דיבר אליו על מגילת ספר (ירמיה ל"ו 4 וראה את כל הפרק). מה יכול להיות יותר ברור מזה? אלא שרחל סבוראי טוענת בתוקף שישעיהו השני, הוא "משולם", היה עורך ספרו של ירמיהו ושל שאר ספרי הנביאים, ואילו ברוך בן נריה היה רק "מלווה". רחל מתארת את חייו של "משולם" מלפני החורבן והגלות ועד לשיבת ציון, ושוב מציינת שהפנאי שהיה לו בגלות בבל אפשר לו להתמסר לעבודה הענקית שהעמיס על עצמו, עבודה שכללה גם את המזמורים המאוחרים של תהילים.

המחבר השלישי המוזכר בספר (שם הספר הרי - "שלושה שחיברו") הוא בעל דברי הימים, שגם לו מעניקה רחל סבוראי שם: "יעבץ" בעקבות יואל ויינברג (בעל הספר: Der Chronist in seiner Mitwelt), על פי הפסוק "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ..." (דברי הימים א' ב' 55).

המחברת מתעכבת על לשונו הפרוזאית המיוחדת של בעל דברי הימים, על מלחמות שאין להן מקבילות בספר מלכים, הבנויות באותה תבנית, למיספרים הפנטסטיים של הלוחמים במלחמות אלו, ומגיעה בעקבות כך למסקנה שסיפור מלחמת השבטים נגד שבט בנימין בספר שופטים חובר על ידיו (בעיקר מסתמכת רחל על תיאור מפורט של מקומה של שילה (שופטים כ"א 19), מקום שהיה ידוע מאוד בתקופת השופטים, וממש לא ידוע בפחוות יהודה הנשלטת על ידי הפרסים (תקופתו של בעל דברי הימים). מלחמת העי בימי יהושע מתוארת באותם ביטויים כמו זו של המלחמה נגד שבט בנימין. רחל מכנה את ההתערבויות של בעל דברי הימים בכתובים קדומים בשם "טריזים", ואלה מצויים גם ב-במדבר ל"ב ויהושע כ"ב (פרשת שניים וחצי השבטים), במדבר ל"א (המלחמה במדיינים, המתוארת בצורה סכמטית ובמספרים פנטסטיים), המפקדים בספר במדבר, סיפור הגבעונים בספר יהושע (ט'), סיפור אבימלך (שופטים ט' 43-40), קרב אבן העזר (שמואל א ד' 10-2, ז' 14-8), העלאת הארון לירושלים (שמואל ו' 9-1).

הטענה לגבי מעורבותו של בעל דברי הימים באוספי הכתובים העתיקים נראית בעיניי די סבירה, אלא שהיומרה לנקוב בשמו של מחבר זה – "יעבץ" היא ממש לא לעניין.

סבוראי טוענת, בעקבות חוקרים רבים לפניה, כי עזרא הסופר היה אחד העורכים האחרונים של המקרא, ובאמת יש תחושה שרסיסי פסוקים על כך ששכם בן חמור טימא את דינה בת יעקב (בראשית ל"ד, 5, 13, 24), ניתן בהחלט לשייך לדרך חשיבתו של עזרא, האיש שגרם לגירוש המוני של נשים נוכריות על ילדיהן, כדי לא לטמא את זרע הקודש.

בסוף הספר יש ארבעה נספחים, והיפה והמעניין שביניהם הוא הנספח המתאר את נאמנותם של בני צרויה, ובעיקר של יואב, למלכותו של דויד, וכפיות הטובה של דויד אליהם, שבאה לידי ביטוי, בסופו של דבר, בהוצאתו להורג של יואב, שר צבא שלא היה מוכשר ונאמן כמוהו בכל קורות מלכות יהודה וישראל.

רחל סבוראי, שהיתה רגילה להתמודד עם אתגרים אדירים, התמודדה בספר זה עם אתגר שגדולים ממנה במחקר המקרא לא הצליחו לעמוד בפניו. לזכותה ייאמר שיש טעם בחלק גדול מדבריה (בעיקר לגבי מפעלו הספרותי-היסטורי של בעל דברי הימים), ולולא היומרה לפתור את רוב חידות חיבורו של המקרא, ואפילו להעניק שמות למחברים – הספר יכול להיחשב כנדבך חשוב בחקר המקרא.