ליישוב מסויים, פנתה משפחה בבקשה לקליטה. בתהליך ההיכרות שערך היישוב, נמצאה המשפחה כבעלת פוטנציאל בעייתי מאוד מבחינה חברתית. על פי חוק ועדות הקבלה, אין סמכות ליישוב לא לקבל משפחה, אלא רק לוועדת קבלה אזורית, שנציגי היישוב בה הם מיעוט, ורק בהתאם לחוות דעת של איבחון אישיותי. האיבחון, שאותו נציגי היישוב אינם מוסמכים לראות אלא רק לשמוע את עיקריו בוועדת הקבלה, אושש את עמדת היישוב, והצביע על אי התאמה של המשפחה ליישוב, ועל פוטנציאל לבעיות חברתיות אם תיקלט בו. על סמך חוות הדעת, החליטה וועדת הקבלה לדחות את בקשת המשפחה להיקלט.
המשפחה החליטה לפנות לוועדת ההשגות של משרד המשפטים. במאמר מוסגר – התעקשותה של משפחה לכפות עצמה על קהילה שהחליטה לא לקלוט אותה, מעידה על בעייתיות בתפיסת הקהילתיות ובמשמעות הצעד שלה. בוועדת ההשגות אין כל ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לתנועה המיישבת ולחטיבה להתיישבות. יש בה אנשי מקצוע בתחום המשפט והרווחה, אך אף לא איש מקצוע אחד בתחום הקהילתי-התיישבותי.
ועדת ההשגות קיבלה את ערעור המשפחה וכפתה על היישוב לקבלה. לא פחות מעצם ההחלטה, מעניין הנימוק. בחוות הדעת של מכון האיבחון, אחרי כל ההסברים המילוליים והמיספריים, מופיעה ההמלצה הסופית. ההמלצה הסופית נעה על רצף בין 1 ל-5.
1 – מומלץ לא לקלוט. 2 – ספק אם מומלץ לקלוט. 3 – אפשר לקלוט. 4 – מומלץ לקלוט. 5 – מומלץ מאוד לקלוט.
כל מי שמכיר את האיבחונים יודע, שהתוצאות 1 ו-5 כמעט שאינן קיימות. לאורך השנים הרבות שאני עוסק בקליטה, שבהן קראתי מאות חוות דעת, רק פעם אחת נתקלתי בציון 1. על אף כל הכתוב בחוות הדעת, חרף עמדת היישוב וועדת הקבלה האזורית, פסקה ועדת ההשגות, שכיוון שלא נאמר שמומלץ לא לקלוט אלא שספק אם מומלץ לקלוט, אין עילה מובהקת לטענת אי ההתאמה החברתית, ולכן יש לקבל את המשפחה. ואכן, המשפחה עברה לחיות ביישוב, כנגד רצונו.
לא אציין את שם היישוב, אולם מי שמכיר את החוק יודע, שמדובר ביישוב כפרי קהילתי בגליל או בנגב, שמיספר תושביו נמוך מ-400 בתי אב, והמספר המירבי של תושביו מוגבל בתוכנית מיתאר ארצית או מחוזית. אלה היישובים היחידים שהחוק מאפשר לקיים בהם ועדת קבלה.
סיפרתי כל זאת, כדי להעמיד באור נכון את חוק ועדות הקבלה, המנוגד כל כך לתדמית הציבורית שיצר כלפיו הקמפיין האנטי ציוני נגד ההתיישבות.
בשיח הכזב הפוסט-ציוני בישראל, תדמיתו של חוק ועדות הקבלה הוא אולי המקרה הקיצוני ביותר של השקר והדמגוגיה. הטענה היא שהוא חלק מגל עכור של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית ההורסת את המדינה, את ערכיה, את המסורת הדמוקרטית שלה ומזכירה לנו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. אם נשאל 100 אנשים ששמעו או קראו על החוק בכלי התקשורת, 99 מהם יהיו בטוחים שמעולם לא היו ועדות קבלה ביישובים, והחוק הקים ועדות קבלה, כחלק מ"גל החקיקה הגזעני," כדי לחסום את היישובים מפני ערבים הרוצים להתקבל אליהם.
האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזה. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.
אם עד החוק, כל יישוב כפרי קהילתי בכל מקום בארץ, רשאי היה לבחור את חבריו כמעט ללא הגבלה, המצב אחרי החוק שונה לגמרי.
החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)." הוא נוגע ליישובים קהילתיים קטנים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים קטנים בגליל ובנגב.
החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באיבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית."
זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים אירגוני "זכויות האדם". אולם עוכרי ההתיישבות וגורמים פוסט ציוניים, המנהלים מלחמת שמד נגד ההתיישבות, נלחמים לשחיטת כבשת הרש הזאת. הם נחושים למוטט את ההתיישבות באשר היא.
את המלחמה הזאת לא מובילה היום בל"ד. מי שהציע הצעת חוק לביטול חוק ועדות הקבלה, הוא חבר המחנה הציוני (!) יוסי יונה. ועל הצעתו האנטי ציונית חתומים חברים רבים מפלגתו, ובהם חברים מרכזיים כשלי יחימוביץ' ואיתן כבל. איזו בושה!
אני מבקש להעלות על נס את פעולתו הברוכה של ח"כ איתן ברושי, שיצא להגנת ההתיישבות והציונות והוביל את המערכה לבלימת החוק נגד ההתיישבות.
לעיתים אני שומע בתוכנו, בתנועה הקיבוצית, דיבורים נגד חוק ועדות הקבלה. הרי אנו חייבים להתייצב כאוטומטים לקול תופי הטם טם של העדר. לכאורה, זה לא נוגע לנו. הרי החוק אינו עוסק בקבלה לאגודה השיתופית.
זו גישה צינית. עלינו, כמתיישבים, לגלות סולידריות עם היישובים הקהילתיים, שהם חלק מהמועצות האזוריות שלנו ושותפינו לבניין הארץ וליישובה, לבניין הגליל והנגב, להתיישבות הכפרית בישראל. החוק נוגע ישירות גם לנו – לכל קיבוץ בגליל ובנגב שיש לו הרחבה קהילתית. והעיקר – משלֶה את עצמו ומרמה את עצמו מי שחושב שהנחשול של עוכרי ההתיישבות יעצור על סף דלתנו. אם חלילה הם יצליחו להרוס את היישובים הקהילתיים, אנו הבאים בתור. איני רוצה לתת רעיונות, אבל ברור לי באילו טיעונים הם ישללו את זכותו של קיבוץ לבחור את חבריו.
ההתיישבות נמצאת תחת מתקפה. חובתנו להתגונן.

2. צרור הערות 8.6.16

* חגנו הוא אידו – כאשר שונאי ישראל באבל, כנראה שיש לישראלים סיבה טובה לשמוח. גדעון לוי על יום ירושלים: "יום אבל לאומי. הדגלים יורדו לחצי התורן, הצופרים ייללו והישראלים יעמדו דום." וכאשר גדעון לוי באבל, זהו אות לשמחה עבור כל פטריוט ישראלי. חגנו הוא אידו. אידו הוא חגנו; חג ירושלים – חג שחרורה, חירותה ואיחודה של ירושלים, בירת ישראל, בירת העם היהודי.

* לזכותו של השידור הציבורי – צפיתי בחדווה ובהתרגשות בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת, שהועבר בשידור חי בערוץ הראשון. את הערוצים המסחריים זה לא מעניין. ... ויש מי שרוצים להחריב את השידור הציבורי.

* ניצחון האור – מושל מדינת ניו-יורק הודיע על שורה של פעולות חריפות נגד BDS ועיקרן – החרמת מי שמחרים את ישראל. אני מאמין שהוא סנונית ראשונה, ושעוד ועוד מדינות בארה"ב תלכנה בעקבותיו.
זו בשורה חשובה ומשמחת למדינת ישראל, המצויה במאבק נגד תעשיית הדה-לגיטימציה, השקרים, עלילות הדם והחרמות נגדה, אך זו בשורה חשובה יותר לארה"ב. זו בשורה המעידה על כך שהאומה האמריקאית מתנערת להגן על ערכי החירות והדמוקרטיה, מפני הגזענות והאנטישמיות המסכנות אותה.
ככל שהמהלך נגד BDS יצבור תאוצה, תהיה זו בשורה חשובה לעולם כולו – ניצחון האור על החושך, ניצחון הנאורות על האנטישמיות.

* הזרוע הישראלית של מנגנון החושך – שעה שבארה"ב אנו עדים למתקפת נגד כלפי מנגנון החושך של ה-BDS, דווקא בישראל הוא מככב. דבוקת שוקן מטיפה באובססיה של מיספר מאמרים בשבוע לחרמות וסנקציות נגד מדינת ישראל.
שתי דוגמיות מן הימים האחרונים. ב. מיכאל פירסם פשקוויל נאצה תחת הכותרת "והעולם שותק" – כחלק מטרנד הנאציפיקציה של ישראל, ש"מזכירה לנו תהליכים" וגו', הוא הלך צעד נוסף. ישראל היא נאצית ו"העולם שותק." פיסקה אחר פיסקה הוא מתאר בצבעי שחור עז את המדינה השנואה עליו כל כך, ואחרי כל פיסקה מופיע הפזמון החוזר, הפורט על הנימים העדינות והרגישות ביותר, "והעולם שותק."
ואז הוא פונה בתחינה לעולם, שיפסיק לשתוק ויתחיל לפעול נגד מדינת ישראל, ואף נותן מיספר רעיונות, בתור התחלה (ההמשך כנראה יהיה "פתרון צבאי"): "הלא בקלות יתירה יכול היה להציל אותנו. דרישת ויזה לכל ארצות תבל, רמז דק על קיצוץ בתמיכה, פה ושם איזה וטו קטן, הרהור מעשי במודל שהשיב את דרום אפריקה למוטב... וכבר מדינת ישראל נחלצת חיש קל מתוך המדמנה שבה היא צוללת כמו צוללת. אבל העולם שותק.
אז צא כבר משתיקתך, עולם אכזר!
כי אם בכל זאת תתמיד בשתיקתך, עולמי האדיש, תהיה זו ראייה חותכת לכך שאתה באמת אנטישמי, בדיוק כפי שסיפרו לנו תמיד."
ולמה הוא כותב זאת ב"הארץ" דווקא? כיוון שהוא יודע שאת "הארץ" קוראים בעולם. והוא אומר זאת בפירוש: "לסיום, אבקש רק זאת: יתורגמו־נא כל המילים דלעיל לשפות כל המדינות הנאורות, ויישלחו למנהיגיהן."
וכך כתבה חברתו לדבוקה עלית קרפ: "הכיבוש אכזר, הכיבוש מיותר, הכיבוש משחית, ואפשר להוסיף עוד רשימה ארוכה של שמות תואר. אבל הדבר העיקרי שמאפשר אותו הוא התערבויות חיצוניות כמו למשל התמיכה האמריקאית חסרת הגבולות בישראל..."
כלומר, הפתרון הוא הפסקת התמיכה והסיוע הכלכלי והביטחוני של ארה"ב בישראל. "זה יעמת את ישראל עם הכוח האמיתי שלה, ועם מצבה האמיתי. כשנעמוד על רגלינו שלנו ולא על רגליה של אמריקה שהביאונו עד הלום, ונראה עד לאן מגיע הרפש, או אז אולי נצליח להיחלץ מהבוץ שאותו יצרנו ושבו שקענו."

* חוזר בי – אני חוזר בי מהאשמתי נגד רוגל אלפר, שתחביבו האובססיבי הוא פגיעה במשפחות שכולות של חללי צה"ל ושמחה לאידן. הנה, השבוע הוא פירסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה נגד יהודה הישראלי, שנפצע קשה מאוד ב"צוק איתן" ומשפחתו וחבריו נאבקים למימון יחידת דיור שתאפשר חזרתו לשיקום בביתו. אלפר מגדיר פעולה למען נכה צה"ל, ועוד מתנחל, כהתגלמות הפאשיזם. הישראלי כלל אינו חלל צה"ל ומשפחתו אינה משפחה שכולה, ובכל זאת הוא נהנה להתעלל בהם. אז למה אני סתם משמיץ?

* נפשו האפלה – כמו כל אב, כל סיפור על ילד שנשכח במכונית מזעזע את מנוחתי ומעורר בי שאלות קשות. האם זה עלול לקרות לי? תשובתי חד משמעית – לי זה לא יכול לקרות. אבל אני יודע שזאת תשובתו החד-משמעית גם של זה ששכח את ילדו, דקה לפני שזה קרה לו. מוטב להכריח את עצמי לחשוב שזה עלול לקרות לי, כדי לחייב אותי לתרגולות מקטינות סיכון.
גם רוגל אלפר כתב על כך. גם הוא פתח בתובנה שלו זה לא יכול לקרות, אך בהמשך גם הוא מבין, שהדבר עלול לקרות לכל אחד, והסביר שזה מחיר אורח החיים החולני של העולם המתועש; איזה הסבר אמורפי ולא ממש מנומק.
אבל בדרך, הוא לא יכול להתאפק ותיאר את האוטוסוגסטיה שבה הוא מרגיע את עצמו, שלו זה לא יקרה. ועל הדרך הוא חשף את תהומות נפשו האפלה ואת האוטו-אנטישמיות החולנית הטבועה בו:
"אני מיד מחפש ומאתר סימנים שמבדלים אותי מהאב שעשה את הטעות המחרידה הזאת. אני חמוש בדעה קדומה שכבר הספקתי לגבש, מבוססת על ניתוח מגמתי של מקרים קודמים. ובניתי לי פרופיל סטריאוטיפי ונוח של ההורה ששוכח את ילדו הפעוט באוטו. נו, אני אומר לעצמי, מתברר שעלה הביתה לאסוף את התפילין ששכח. נו, בטח. ידעתי. אני עושה לו דמוניזציה. אני צריך להאמין שהוא מפלצת. כדי להרחיק ממני את הזוועה. כדי שלא איאלץ להכיר בכך שזה יכול היה לקרות גם לי. לכל אחד."

* לפני שהמציאו את ההדתה – "... גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם. ויהי ה' עמכם." מתוך פקודת היום של מפקד פיקוד הדרום, האלוף שייקה גביש, יהודי חילוני, פלמ"חניק, ב-5 ביוני 1967, יום פרוץ מלחמת ששת הימים. זה לא עופר וינטר. זה לפני שהדוסופובים המציאו את המילה הכעורה "הדתה". כשעוד היה מותר.

* המתמטיקה של ימי הביניים – כאשר בנט מונה לשר החינוך, המתינו לו בפינה עם נבוט. או-טו-טו הוא יציע הצעה לתגבור לימודי היהדות חלילה, או לחיזוק לימודי התנ"ך רחמנא לצלן, ואז יפתח קמפיין אויאויאוי, משתלטים עלינו... חומייניזם... ימי הביניים וכל הארסנל המוכר.
אבל בנט הבריז להם. הצעד הראשון שלו היה תוכנית גדולה לעידוד לימודי 5 יחידות מתמטיקה. וזאת בעייה. איך אפשר לתקוף מתמטיקה? האם ניתן לומר שבלימודי המתמטיקה הוא מחזיר אותנו לאפלת ימי הביניים? לקח קצת זמן להתעשת, אך אל דאגה. נמצא פתרון. ההתמקדות של בנט במתמטיקה, משמעותה הדרת ההומניסטיקה, כיוון שבנט מפחד מההומניסטיקה, כי הומניסטיקה היא הומניזם, ואויאויאוי, משתלטים עלינו... חומייניזם וכל הארסנל המוכר.

* איוולת – השתתפות שגריר ישראל בארה"ב דרמר באירוע ערב בחירות לנשיאות, שאף שבאופן רשמי אינו של המפלגה הרפובליקאית – כך הוא נתפס בציבוריות האמריקאית, הוא מעשה איוולת, הפוגע בארה"ב, אך יותר מכך הוא פוגע בישראל. מעשה כזה היה חמור גם אילו בראש המפלגה הרפובליקאית עמד מועמד נורמטיבי. לא כל שכן, כאשר המועמד הוא טראמפ. מעשה כזה היה איוולת גם אילו המועמד הרפובליקאי היה הפייבוריט, קל וחומר כאשר על פי הסקרים סיכוייו לנצח נמוכים. אנו מוחים נגד התערבות מדינות זרות בעניינינו הפנימיים, ובעצמנו אנו נוהגים באותה דרך, ופוגעים ביחסינו עם ידידתנו הגדולה.

* לא יוזמת שלום – היוזמה הסעודית / הערבית, אינה יוזמת שלום. אין בה בסיס המאפשר שלום. זהו תכתיב המנסה לגמד את ישראל לקווים בלתי אפשריים ובלתי נסבלים מכל בחינה שהיא – קווי 4.6.67 – ולהטביע את כבשת הרש שתיוותר ממנה במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה.
ניתן לקבל את המחווה המדינית של נתניהו, שהצהיר שיש נקודות חיוביות ביוזמה, כמחווה של רצון טוב לצורך הפחת חיים בתהליך המדיני. אולם כאשר מנהיגים ערביים תובעים קבלת התכנית כתכתיב, הם מכשילים כל סיכוי להתקדמות לעבר השלום.

* הליברמן התורן – כאשר ליברמן מונה לשר הביטחון כתבתי שעכשיו בנט יהיה הליברמן של ליברמן.

* משחקי מזל – החלטתו של שר האוצר כחלון לבטל את מכונות המזל ומרוצי הסוסים ערכית, ראויה ונכונה. כוונתו להתיר כ"פיצוי" הגרלות באינטרנט, עלולה להפוך את ההחלטה הנכונה לחסרת משמעות.

* שייך למיעוט הקטן – בניגוד לרוב המוחלט של הישראלים, אני שייך למיעוט הקטן מאוד של אלה שאין להם דעה בפרשת נתניהו-מימרן. ולא כיוון שאיני דעתן, אלא כיוון שהמחלוקת כאן היא על העובדות: האם ניתנה תרומה בלתי חוקית או תרומה חוקית. כיוון שאין לי שמץ של מושג מה האמת, אין לי דעה. אני סומך לחלוטין על היועה"מ שיבדוק את הנושא ללא משוא פנים.

* ביד הלשון: הצעת מחליטים – בפינתי שהוקדשה למכון וולקני, הזכרתי את הצעת המחליטים שהועלתה על שולחן הממשלה, לקראת החלטה על העברת המכון לגליל. נשאלתי, בעקבות הפינה, לפשר המושג "הצעת מחליטים".
המחליטים הם הדרג המדיני, ממשלת ישראל. "הצעת מחליטים" היא ההצעה המוגשת להחלטת המחליטים. לגיבושה שותפים המערכת המקצועית של המשרדים השונים, מזכירות הממשלה, גופים המעורבים בגיבוש הצעות, גורמים הדוחפים הצעות להחלטה. בסופו של תהליך ההכנה, מגובשת הצעה סופית העולה לשולחן הממשלה, להכרעת השרים, זו הצעת המחליטים.