במאמר הביקורת שלו על הרצנזיה של דוד זונשיין על ספרו של מנחם קליין "קשורים: סיפור של בני הארץ" קובע אורי הייטנר: "אין חיה כזאת 'יהודי-ערבי'. זהו אוקסימורון. זו זהות מומצאת בידי אידיאולוגיה פוליטית הזקוקה לה." ("חדשות בן עזר", 1149).
אז נכון שהמונח "יהודים ערבים" נתמך ע"י אקטיביסט פרו-איסלאמי, אנטי-ציוני, ואנטי אשכנזי – פרופסור יהודה שהרבני-שנהב:
https://he.wikipedia.org/wiki/יהודה_שנהב
אבל אין בעובדה זו לפסול את המושג. פשוט משום שהוא המושג הנכון.
בהינתן שהמונח "אשכנזים" אינו כולל רק את יהודי אשכנז (גרמניה) אלא בהכללה את כל יהודי אירופה, איך נכנה בכינוי משותף את כל היהודים מארצות ערב?
מה המשותף בין יהודי מעיראק, תימן, ומרוקו?
האם נכנה אותם "ספרדים"? – הכינוי "יהודים ספרדים" כולל למשל יהודי כבנימין זאב הרצל, או סופר כ-י.ל. פרץ, אבל אינו כולל יהודי כעבדאללה-עובדיה יוסף, או סופר כפואד אליאס נאצח ח'לסצ'י (אלי עמיר) – העיראקיים.
האם נכנה אותם "מזרחיים"? – הכינוי "יהודי מזרחי" מתאים למשל ליהודי כיוסף טרומפלדור (יליד פיאטגורסק בקוקז) אבל אינו מתאים ליהודי כאריה מכלוף דרעי המוגרבי-מערבי-מרוקאי. (אגב דרעי גם אינו ספרדי. דרעי הוא שם של שבט בֶּרְבֶּרִי).
מכאן אם המשותף בין יהודי ארצות ערב אינו המרכיב הספרדי ולא המרכיב המזרחי, הדבר המשותף היחיד הוא היותם יהודים מתרבות ערבית-מוסלמית. יהודים שלשונם היתה ערבית (בעגות שונות), ולכן הכינוי המשותף לכולם הוא יהודים-ערבים.
בהגדרה זו אין שום נתינת תוקף למציאות של יחסים טובים בין יהודים לערבים, שמעולם לא היתה. לכן אין כל פסול בהגדה הזו, ונהפוך הוא, בפסילת ההגדרה יש אולי שמץ גזענות.

אבוי – העצה לא התקבלה
בפיגוע בשרונה נרצח איש "שלום עכשיו", והתנועה פירסמה את גילוי הדעת הבא:
"כאבנו לגלות הבוקר בין שמות הנרצחים בפיגוע, גם את שמו של ד"ר מיכאל פייגה (58) מרמת גן, שהיה תומך 'שלום עכשיו', ואף כתב מחקרים וספרים שעסקו בפעילות התנועה."
ד"ר מיכאל פייגה היה סוציולוג-אנתרופולוג במרכז למורשת בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וראש המסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטה. מחקריו עסקו בחקר הזיכרון וההנצחה.
ספרו "שתי מפות לגדה" התפרסם ב-2002 כספר חשוב שזכה בפרסים, העוסק בוויכוח על עתידם של השטחים, ההתנהלויות והיחסים עם הפלסטינים ובתנועות הפוליטיות "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו".
כזכור איש "שלום עכשיו", פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, הפך ליועץ הטרור של ערפאת, כאשר שלח לו מסר ובו אמר שהוא רואה את "ההתנגדות" (הטרור הפלשתינאי) כלגיטימית, אבל הוא מייעץ לו שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).
והנה אבוי. הטרור המוסלמי הרצחני לא מבדיל בין תומכים בכיבוש הערבי מתנועת "שלום עכשיו", ליהודים המתנגדים ל"כיבוש הערבי".
כמה עצוב. הטרוריסטים הערבים-מוסלמים לא שעו לעצתו של איש "שלום עכשיו" פרופסור שטרנהל.

היהודים תמיד אשמים ברציחתם (1)
בנאומו המפורסם של היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939, האשים היטלר את היהודים בגרירת העולם למלחמת העולם, וניבא כי "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."
"אני," הכריז היטלר, "הומניסט גדול, היהודים אשמים בכול."
בדומה להיטלר גם ארמנד עמיר פרץ (כרגע במחנה הציוני, מחר מי יודע) מאשים בטרור בתל-אביב את היהודים, ולא את הרוצחים הערבים.
באירוע שבתרבות שנערך ב-11.6.16 בגבעתיים פרץ האשים את ראש הממשלה כאחראי המרכזי לכך שפעולות טרור מתרחשות במרכז תל-אביב.

היהודים אשמים (2)
רון אבז'נסקי-חולדאי תומך בטרור ומזמין פיגועים
מיד לאחר רצח ארבעת האזרחים היהודים בשרונה הזדרז ראש עירית תל-אביב רון אובז'נסקי-חולדאי והצהיר כי רק אם יהיה כאן אירוע טרור גדול שעוד לא היכרנו, אז המנהיגים שלנו יבינו שצריך לסיים הכיבוש ולפנות לדרך השלום...
אז לאיזה אירוע טרור גדול שעוד לא הכרנו מייחל אובז'נסקי-חולדאי, האם לפצצת אטום שתיזרק על תל-אביב?
אובז'נסקי-חולדאי כבר הוכיח את אדישותו לדם תושבי תל-אביב כאשר בתוקף רב הוא מתנגד לתוכנית התמ"א של חיזוק בתים מסכנת רעידת אדמה במרכז תל אביב, מצידו מה איכפת לו שאלפים ימותו.
לראש עיר שמייחל למותם של תושבי עירו נאמר די! חזור לחולדה!

היהודים אשמים (3)
"בזמן שמזילים דמעות תנין על המתים בפיגוע במושבה הגרמנית, (וכמובן שוכחים שאילו הם היו יורדים מהארץ ומתבוללים – היו ניצלים בוודאות) – זה הזמן להכיר את העוול האמיתי שנעשה בשרונה. העוול הציוני.
"אני מתכוון לגזל אדמות הגרמנים, שהוא בעיניי חמור אפילו מהנכבה, כי גנבנו וגזלנו רכוש נדל"ני יקר ערך מאירופאים טובי לב, שהשתדלו כמיטב יכולתם להביא לארץ הלבנטינית את אירופה הקלאסית. גירשנו אותם, כי אנחנו לא ראויים לבאך ולמוצרט אלא רק לקובי פרץ עם ניחוח קבבונים.
"דווקא ביום כזה אני גאה יותר מכל פעם להיות אזרח אירופי אנטי-ציוני, שמבקש סליחה על הגירוש.
"בתמונה תוכלו לראות אותי במבט מתנצל בכנסייה גרמנית בארוקית. הכנסייה יפה כמו שרק הגרמנים יודעים לבנות, וגם אני נראה מהמם למרות העצב על פניי."
http://rotter.net/forum/scoops1/320853.shtml
אין ספק שהיופי של הכותב, פרופסור אמיר עציוני, באמת מהמם. ראו ותיווכחו.
אגב היהודים שילמו על רכוש הטמפלרים הנאצים שגורשו ע"י הבריטים ע"י קיזוז מהסכם השילומים.

אהוד: איך, איך חדל-אישים, בור ועם-הארץ שכזה – יכול להיות "פרופסור"? מי הכתיר אותו בתואר הזה?
 
דולצ'ה דה לה מרמור – המתיקות שבמרמור
מסתבר שגם לאחר מותו של יוסף שניידר-שריד (גרומפי רטנני) השפעתו רק מתחזקת. מיום ליום מתגבר המרמור אצל חבורת הממורמרים שלא בע"מ.
ממרום החווילה הענקית שלו בגבול יפו, שהוחרמה מסוחר ערבי עשיר, מתנאה הגרפיקאי הזעיר-בורגני דוד טרטקובר בעצמו בהיותו מה שהוא מגדיר "מעצב הבית של השמאל הישראלי," ומנבא שיישאר רק אבק ממדינת היהודים. "צעירים צריכים לברוח מכאן," הוא מכריז. (מוסף "הארץ", 10.6.16)
כמה נעים המרמור. כמה נעים לשקוע במרמור העצמי ובצדקנות העצמית.
אם טרטקובר הבורגני, השבע מרכוש ערבי, הוא המייצג ומעצב הבית של השמאל הישראלי, אין תימה שאותו שמאל הפך לאבק.
כמוהו גם הממורמר רוגל אלפר שממליץ לכולם לברוח מכאן והוא מודיע לכולם שהוא רץ ודאג לבתו לדרכון אמריקאי שתברח מכאן, אבל באכזריות רבה הוא לא עשה כן לבנו האוטיסט, אותו הוא משאיר למות בארץ הפאשיסטית והאכזרית ישראל, שתעלה עוד מעט באבק.

סוף הכיבוש
ב-7 ביוני 1967, היום השלישי למלחמה, נשא המלך חוסיין בן טאלאל ההאשמי, צאצאו של נביאו מוחמד, נאום בו קרא לנתיניו ברוח נביאו אבי שושלתו: "הִרְגוּ את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הִרְגוּ אותם בזרועותיכם ובידכם, וציפורניכם ובשיניכם."
צבא ירדן החל להפגיז את בסיס רמת דוד ואת ירושלים המערבית. כוחות צה"ל נכנסו לעיר העתיקה.
ירושלים העתיקה שוחררה מהכיבוש העבר-ירדני. לאחר 1897 שנים חזרה הריבונות על ירושלים ועל הר בית המקדש ליהודים. קול השופר שנשמע בכותל המערבי למול שרידי בית המקדש, הרעיד את הלבבות. ברכה [?] שמעה את קול השופר ברדיו ובכתה בכי רב מהתרגשות. הוגשם חלום הדורות "להיות עם חופשי בארץ ציון וירושלים."

העקביות האידיאולוגית של האקטיביסט הפרו-איסלמי רון וייס
אי אפשר לומר שרון וייס האקטיביסט הפרו-איסלמי אינו עקבי בדעותיו. זה כלל לא מפתיע שרון וייס, שכל ימיו תומך באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית, והילל בעבר את חיילי ה.ס.ס. בהונגריה ("חדשות בן עזר", גיליון 771), מביע עתה אהדה לבעלת הברית של גרמניה במלחמת העולם – יפן (כנ"ל, גיליון 1150), ויוצא נגד ארה"ב שאת מלחמתה נגד יפן הוא מכנה "פשע מלחמה".
אין ספק רון וייס עקבי בדעותיו.

סממני הפאשיזם במדינה
בעקבות דברי סגן הרמטכ"ל, ידידתי רוחלה קומלוש מקוננת על עליית הפאשיזם במדינה.
פעם לפני שנים רבות, בזמן שיא הדמוקרטיה, ולפני עליית הפאשיזם במדינה, היא מספרת, בכל מקום היתה תלויה תמונת המנהיג בן גוריון, והיום עם עליית הפאשיזם בשום מקום לא תולים יותר את תמונת המנהיג. נורא! ממש פאשיזם!
פעם לפני שנים רבות, בזמן שיא הדמוקרטיה ולפני עליית הפאשיזם במדינה, היינו הילדים שורפים במדורות ל"ג בעומר בובה של הרודן המצרי נאצר. היום עם עליית הפאשיזם הופסק המנהג הזה. נורא! ממש פאשיזם!
פעם לפני שנים רבות, בזמן שיא הדמוקרטיה ולפני עליית הפאשיזם,שרנו שירים: "נאצר מחכה לרבין, פעמיים כבר חיכה, והכנסנו לו דפיקה!" – ושרנו: "אנחנו נעבור, בחושך ובאור, עם דגל כחול לבן, במיצרי טיראן."
היום, עם עליית הפאשיזם, הופסקו כליל השירים הפטריוטיים. ממש נורא! ממש פאשיזם!
אבוי איזו מדינה פאשיסטית נהיינו.

מפרשת פנמה לפרשת עוקץ המאה – יהודים ואנטישמיות
שערוריית פנמה היתה פרשיית שחיתות שפרצה בצרפת בשנת 1892 בקשר לבניית תעלת פנמה, בה נרשם הפסד של קרוב למיליארד פרנק, כשהממשלה לקחה כספי שוחד כדי לשמור על שתיקה, במה שנחשב כשערוריית השחיתות הכספית הגדולה ביותר במאה ה-19.
כ-800,000 צרפתים הפסידו את השקעותיהם במניות, אגרות חוב ומניות יסוד של "חברת תעלת פנמה" בסכום של 1.8 מיליארד פרנק זהב צרפתי בקירוב. מתשע ההנפקות קיבלה חברת תעלת פנמה 1.2 מיליארד פרנק, שמתוכם 960 מיליון פרנק הושקעו בפנמה, כאשר סכום גדול שילשלו לכיסם אנשי ממון ופוליטיקאים.
510 חברי פרלמנט, כולל 6 שרים (ובהם ראש הממשלה העתידי ז'ורז' קלמנסו) הואשמו בלקיחת שוחד מנשיא חברת תעלת פנמה, פרדיננד דה לספס, עבור אישור ההנפקה, שהובילה למשפט שחיתות נגד לספס ובנו שארל.
על לספס ובנו, חברי ההנהלה והמהנדס גוסטב אייפל, נגזרו בתחילה עונשי מאסר ארוכים, אולם מאוחר יותר הם בוטלו.
הבארון ריינאך, היועץ הפיננסי ממוצא יהודי-גרמני של חברת תעלת פנמה והמוציא לפועל של תשלומי השוחד השונים, התאבד.
לפרשה היתה חשיבות עצומה בהתפתחותה של אנטישמיות צרפתית, בגלל מעורבותם של שני יהודים ממוצא גרמני: הבארון ז'אק דה ריינאך (Reinach) וקורנליוס הרץ (Herz). אף שהשניים לא היו בין חברי הפרלמנט מקבלי השוחד או בהנהלת החברה, הם הואשמו בכך שהיו אחראים על חלוקת כספי השוחד. ריינאך היה יועץ פיננסי סודי של הממשלה וטיפל בקשריה עם חברת תעלת פנמה. הרץ היה איש הקשר של ריינאך באגף הרדיקלים.
לפני התאבדותו מסר ריינאך לעיתון היומי האנטישמי La Libre Parole ("המילה החופשית") של העיתונאי אדואר דרימון רשימה של חברי הפרלמנט המודחים לדבר עבירה, בתמורה לטיוח חלקו שלו בפרשה. הסיפור הפך את העיתון בין לילה מגיליון זניח לאחד העיתונים המשפיעים בצרפת.
רשימת השותפים לפשע פורסמה מדי בוקר בחלקים קטנים בהמשכים, כך שמאות פוליטיקאים היו צריכים לחיות במתח רב במשך חודשים. השערורייה הראתה שהמתווכים בין הסקטור העסקי לבין המדינה היו כמעט אך ורק יהודים, ובכך עזרה להכשיר את הקרקע לפרשת דרייפוס.
בפרשה הקרויה "עוקץ המאה" (ה-21) נאשמים אחד עשר אנשים (במקרה או לא – יהודים) בתרגיל עוקץ שבו קשרו קשר להעלמת תשלומי מס ערך מוסף בצרפת בגובה של 280 מיליון אירו או יותר. לטענת התביעה בצרפת, ארנו מימרן הוא מנהל הכספים של הקבוצה.
הקבוצה עסקה במסחר במכסות פחמן דו-חמצני, על פי פרוטוקול קיוטו לצמצום גזי החממה, המסדירה את נושא הפליטה של פחמן דו-חמצני. על פי האישום, מימרן גבה מס ערך מוסף על עסקאות בתחום זה, אך לא העביר את הסכומים שנגבו למשרד האוצר הצרפתי.
הוא נעצר ב-20 בינואר 2015 בפריז על ידי חוקרים מטעם בית הדין של שירותי המכס הלאומי (SNDJ) והועמד לדין באשמת הונאה, הלבנת הון והסתרת הונאה מאורגנת.
במהלך המשפט התבקש מימרן, בין השאר, להסביר את יחסיו עם בנימין נתניהו, הכוללים מיספר תרומות כספיות.
בעיתון השמאל "ליברסיון" הובלט הקשר היהודי של השחיתות עם הקישור לבנימין נתניהו. האנטישמים חוגגים. הנה הסטראוטיפ מוכח. איך אמר מרקס: "האלוהים של היהודי הוא הממון."

נשיקת אשת העכביש – או נשיקת יהודה איש קריות
אחינועם ניני שרה "מה יפית" לאבא של מאזן
הזמרת אחינועם ניני יצאה לרמאללה לחזק את ידיו של של אבא של מאזן לקראת ועידת פריז.
"הנשיא," אבא של מאזן, היא מספרת בהתפעלות ובהתרגשות, "חיבק ונישק אותי. (מעניין האם היא כיהודייה לא טימאה ומטמאת אותו?) – ודיבר בצורה מדהימה: על הכמיהה לשלום, על הרצון להידברות, על ההכרה במדינת ישראל (האם אמר לה כמדינה יהודית?) – על פשרה בעניין הפליטים, על שתי מדינות, על פיתרון אזורי, על כל מדינות ערב שרק מחכות שיזמינו אותן לשולחן הדיונים, (על אילו מדינת ערב הוא דיבר? עיראק, סוריה, לבנון?) – על הסכם שיכול לסיים את הסכסוך ולהביא את המזרח התיכון כולו למקום שרק חלמנו עליו, עם שיתוף פעולה ביטחוני (שכבר קורה ובגדול!) – כלכלי , תרבותי, וכו'."
ובכן, מסכמת ניני, "יש עם מי לדבר? יש ויש! ועוד איך. יש עם מי לדבר! יש פרטנר, יש הרבה פרטנרים."
אם הזמרת ניני סבורה שריקוד "מה יפית" וליחוך פנכתו של אבא של מאזן יגביר את אהבת הגויים שונאי ישראל אליה והיא לא תשמע יותר בהופעותיה קריאות נגדה שהיא "נציגה של רצח עם" – היא פשוט טועה. שום חנופה לא תעזור לה בזה.
בשיחה הבאה שלה עם אבא של מאזן עליה לשאול אותו האם הוא רואה בדברי מוחמד (המובאים ע"י המופתי שמינה אישית) – לפיהם יש לרצוח את כל היהודים בעולם כולל את גברת ניני – הם בעיניו גזענות שהוא מגנה, או מופת מוסרי?

ונניח –
ונניח שאכן אבא של מאזן מסכים לחתום שלום עם ישראל על בסיס תוכנית אולמרט. (מה שלא יקרה לעולם) ומה אז?
איזה ערך יש בכלל לחתימה שלו? איזו סמכות יש לו בכלל?
אבא של מאזן שולט בזכות חיילי צה"ל, וברגע שצה"ל ייסוג הוא מיד יופל משלטונו. אז איזה ערך יש בכלל לחתימתו על הסכם שלום.

פתרון שתי המדינות – אחת, שלוש או ארבע
יצחק הרצוג דוחק במיליקובסקי-נתניהו לדבוק ב"פתרון שתי המדינות", ונתניהו (עתה עם ליברמן) חוזר על מחוייבותו לכך.
לא ברור מדוע הרצוג דורש זאת כשם שלא ברור מדוע "האח" בנט מתנגד לכך, הרי זהו המצב הנוכחי כיום. יש את מדינת ישראל, ומדינה ערבית-מוסלמית-פלישתינאית-חמאסית שנייה בעזה (את עבר הירדן נשאיר מחוץ לדיון).
גם נתניהו וגם הרצוג היו יכולים להסתפק בזה. הנה יש כבר שתי מדינות. אבל השאלה העומדת על הפרק היא הקמת מדינה ערבית-מוסלמית נוספת ביו"ש. כלומר יש להכריז ברורות שמדובר על "פתרון שלוש מדינות", ולא פתרון שתי מדינות.
לעומת זאת הערבים מדברים על פתרון המדינה האחת.
הפלישתינאים של הפת"ח, באמנה הפלישתינאית (שלא בוטלה), מדברים על כיבוש מדינת ישראל במטרה לאחד את האומה הערבית למדינה אחת.
הפלישתינאים של חמאס והסלפים למיניהם מדברים על כיבוש מדינת ישראל במטרה להקים חליפות מוסלמית סונית אחת.

על הבושה – למה הם מתביישים?
אם "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב", העוסקת במאבק בגזענות הערבית-מוסלמית, היתה מקבלת תמיכה של מדינות זרות, הייתי רץ ומפרסם זאת בשמחה רבה. מתפאר בפני כולם על התמיכה הזרה במטרות הצודקות של העמותה.
לכן נשאלת השאלה מדוע העמותות המקבלות מימון ממדינות זרות מתביישות בכך, ומונעות את קבלת החוק המחייב שקיפות?
רשימת העמותות מסבירה את הדבר. משרד המשפטים פירסם עתה רשימה הכוללת 25 עמותות המקבלות לפחות 50% מתקציבן ממדינות זרות. ואלו הן:

"הוועד נגד עינויים", "המכון לחקר הסכסוך הישראלי פלסטיני – אל מרסד", "המרכז הערבי לזכויות האדם ברמת הגולן", האגודה לתרבות ערבית", "זוכרות", "מרכז הייעוץ הערבי לחינוך", "נאמנות הלו בע"מ", "קואליצית נשים לשלום", "מרכז לקידום פליטים אפריקאים", "יש דין", "הקרן לשיתוף פעולה כלכלית", "במקום מתכננים למען זכויות תכנון", "ירושלים דלמטה", "ח.ל. חינוך לשלום בע"מ", "בצלם", "הטלוויזיה החברתית לקידום סדר יום חברתי בע"מ", "עיר עמים", "שוברים שתיקה", "גישה מרכז על השמירה על הזכות לנוע", "מרכז מקרו לכלכלה מדינית", "עמק השווה בע"מ", "המוקד לפליטים ומהגרים", "עמותת המרכז הישראלי להגירה הבינלאומית ולקליטה", "סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי".

שימו לב – העמותות רובן ככולן משרתות את האינטרס הערבי-מוסלמי. למרבה הצער שום מדינה זרה אינה מוכנה לתרום למאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית אלא רק נגד הגזענות היהודית.
לכן מובן מדוע רוצים האקטיביסטים הפרו-איסלמיים להסתיר את העובדה שהם נתמכים ע"י מדינות זרות. אכן הבושה מוצדקת.
אגב נשיאת "הקרן לישראל חדשה", עו"ד טליה ששון, אמרה כי כמחצית מהעמותות שברשימה גם נתמכות על ידי הקרן.

אין בעמותת "סיכוי" שום סיכוי
ואם בעמותת "סיכוי" עסקינן, הרי הסיכוי שזו תתרום משהו לערבים אפסי.
כימאי בשם עבד ל. עזב פרסם מאמר אמיץ בשם "בואו נודה אנחנו הערבים, עם אלים" ("הארץ", 6.6.16)
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2967734
ודוק, המאמר אינו עוסק באלימות הערבים כלפי היהודים, שזה דבר מובנה בתרבות הערבית-מוסלמית, שהרי נביאם מוחמד דרש להרוג את כל היהודים בני הקופים והחזירים, המאמר עוסק אך ורק באלימות הערבית כלפי הערבים עצמם.
והנה עונה לו סמאח סלאימה, המתנאה בתואר "מנהלת המאבק באלימות הערבית בעמותת סיכוי" – ומתקיפה אותו קשות. האשָם באלימות של הערבים כלפי הערבים לדידה (לא שהופתענו) הוא לא בערבים, אלא... כמובן בגזענות של היהודים. ("הארץ", 10.6.16).
אז תגידו אתם, אם עמותת "סיכוי" מעסיקה גזענית ערבית-מוסלמית מסוגה של סמאח סלאימה, וזו המסקנה של זו האמורה לטפל באלימות הערבית (כלפי הערבים) – הרי גם תרומות מדינות אירופה לעמותת "סיכוי" לא תוכלנה תעזור.
למרבה הצער אין בעמותת "סיכוי" שום סיכוי לערבים.