פרק מתוך רומאן גס נידח ונשכח
"המושבה שלי"
בהוצאת אסטרולוג 2000
שאינו שייך לספרות העברית החשובה
כי מעולם לא נכתב ולא ייכתב בה רומאן כדוגמתו
אזל

האילם נורדאו סבל... מעודף הורמונים.
כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.
לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.
כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!
באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משורתת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.
יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.
האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.
הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.
אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.
לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.
שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערוריה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.
על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפֶה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאָה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפָה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפֶה..."
הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.
כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.
לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.
ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי. מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שׂרונה ווילהלמה.
האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שיריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.
האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלֶה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.
לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("וֵיין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"
ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.