ב-3.6.2016 ב"7 ימים", המוסף של "ידיעות אחרונות", כתב מאור זגורי כתבה גדולה על שני עמודים, בה הוא מאשים את המדינה (קרי: האשכנזים) על כך שבשנות החמישים חטפו ילדים תימניים (בעיקר) ומסרו אותם למשפחות חשוכות ילדים. ניסיתי להגיב על כך, אך העיתון התעלם מפנייתי. הרי התגובה לפניכם:

זגורי מעניק לכתבה שלו שם המתכתב עם זיכרון השואה – "לזכור ולא לשכוח", ואם מישהו לא הבין את הרמז, הוא קובע מפורשות: "אימא שהילד שלה נחטף לה מהידיים היא עסק של כולם כמו השואה" (ההדגשה במקור). בסוף כתבתו הוא מכריז: "אנחנו לעולם לא נשכח. אבל אם תתוודו כראוי – יש סיכוי שמתישהו נסלח."

לא, אין כל סיכוי שאי פעם תירגע המחאה על העוולות שכביכול עשה הממסד (האשכנזי, המפא"יניקי, הקיבוצי) ליוצאי ארצות האיסלאם, ואין גם סיכוי שאי פעם יפסיקו להשוות את מה שקרה להם בארץ הנפלאה הזאת למה שקרה בשואה: כשהשר אהרן אבו חצירא הורשע בדין, קראו חסידיו שזאת "שואה ספרדית", וזיגל ובורג "הנאצים" ייתנו את הדין.

עוזי משולם, שפקד לירות על השוטרים ולזרוק עליהם בקבוקי תבערה (מאור זגורי רואה בו מנהיג אמיץ בעל עקרונות שאין כמוהו היום!) – טען שהאשכנזים חטפו את ילדי תימן ומכרו אותם לארצות הברית לצורך ניסויים נוסח מנגלה –

זה לא ייפסק לעולם, כמו שעלילת הדם לא פסקה מעולם: רבנים הזמינו כמרים לראות במו עיניהם איך אופים מצות לפסח, זה לא עזר: בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הופצו עלילות דם בדמשק, בקורפו, בהונגריה, בחבל הרהיין, בצרפת, ברומניה וברוסיה (משפט מנדל בייליס המפורסם). היום שונאי ישראל שבארצות ערב משוכנעים שעלילת הדם הזוועתית הזאת היא אמת הנשענת על עובדות. הם גם טוענים שההירתמות ההומניטארית של ישראל להצלת הנפגעים מהרעש בהאיטי ובשאר המקומות מוכי האסון – נועד לקצור איברים.

אין סיכוי שמאור זגורי יקבל את הממצאים של ועדות הבדיקה והחקירה בנדון, ואין סיכוי שיסלח.

ואתה יודע מה, מאור זגורי היקר? זה כבר לא איכפת לי – כך לימד אותי אחד העם במאמרו האל-מותי "חצי נחמה".

ד"ר משה גרנות

רמת השרון