רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י

היה זה למטה מכבודו של אורי בן-עמי להגיש את מועמדותו לבחירות של ועידת הסתדרות הסטודנטים, מאחר וראה עצמו שייך לספירות גבוהות יותר של החיים הציבוריים בארץ. למן אותה פגישה מכינה של פרופיסורים ומרצים מן האוניברסיטה, שהתכנסו כדי להזהיר מפני "הלכי-רוח אשר התעוררו בציבור בעקבות הפרשה," ואשר לדעתם "יביאו ליחס של אדישות וזלזול בפוליטיקה ובעוסקים בה מצד האזרח הפשוט" (ואף הכינו גילוי-דעת חתום כדי לפרסמו בעיתונים בימים הקרובים) – נעשה אורי בן-עמי כמין דבּר של הסטודנטים בפני הציבור, לא מתוקף היותו נבחר על-ידם למוסדותיהם, כמו מתוקף היות אישיותו הספרותית המבטיחה שוכנת כבוד בין כתלי האוניברסיטה.
כדי להדגיש את האינדיווידואליות שלו ולשוות לה ברק הולם, ביקש לאסוף סביבו קבוצת סטודנטים הקרובים לו בדעה, ולשוות לעמדתו הציבורית האמיצה אופי ייצוגי יותר. פוליק נראה לו "פְּיוֹן" מתאים, כמין חייל פשוט, כדי לצרפו אל מחנהו, ולהיעזר בו במניפולציות המוסריות והאידיאולוגיות אשר תקופה הרת גורל זו מחייבת לעשותן.
הוא הכיר את פוליק בשנת הלימודים הראשונה, ואותו אורח כבד ובוהה של הסתכלות על דברים, אותה ישרנות חסרת פשרות, אותו גימגום שמרמז על נשמה מורתחת ובוסר נפשי, כל אלו מצאו חן בעיניו משום שהזכירו לו את עצמו לפני כמה שנים, למרות שהיה מבוגר מפוליק רק בשנה אחת. בסוף השנה הציע לפוליק להתכונן עימו יחד בקיץ לבחינות בתולדות הפילוסופיה היוונית, ופוליק קיבל בחפץ-לב את ההצעה, והיה גאה על כך שאורי בן-עמי חפץ בחברתו. אף סיפר על כך לעפרה.
עתה לא היה פוליק אדיב ביותר, ובכל זאת שמח על שמישהו עדין זוכר אותו ובא לבקרו. הוא קינא באורי בן-עמי על שהכול עולה בידו בקלות יתרה. העיתונים וכתבי-העת הספרותיים מפרסמים את דבריו. רק בשבת האחרונה הופיע בעיתון פרק מתוך הרומאן החדש שלו. ויחד עם זאת בז לו על אותה תכונה של חוסר כבוד עצמי, ויהירות חלקלקה שאינה נקייה משמץ חנופה, שניתן היה לנחשן בנקל גם מתוך סיפוריו על פגישותיו עם אנשים מפורסמים, או אנשים שיכלו להיות לו לתועלת בדבר-מה.
הנה למשל בשבת האחרונה התפנה ממלחמתו הפוליטית והסכים להשתתף בביקורת תיאטרון ברדיו. ממש הכריחו אותו. וכי העלה אי-פעם על דעתו שהוא מתאים להיות מבקר תיאטרון? אבל הם קראו את הסיפורים שלו והתפעלו מן האירוניה הדקה. הם הפצירו בו לכתוב למענם תסכית אקטואלי, אם אפשר בעקבות הרומאן החדש שלו על מלחמת סיני. כל זאת סיפר אורי בן-עמי מיד בהיכנסו, ולא בלי ציחקוק מלאכותי של ליגלוג עצמי, ורק כבדרך-אגב סיפר, משום שפוליק, שנבוך מהופעתו הפתאומית, אמר ששמע אותו ברדיו.
"ראית מה שכתב עליי ליאונרד וינטר? לא? לא ראית? לא חשוב. שטויות. אתה יודע, העיתונאים האלה, עם מושחת, תמיד מסלפים את דבריך."
מי הפציר בו לכתוב תסכית? הרהר פוליק. האם רק במקרה דיבר טובות על מחזה שכתב חבר טוב שלו וביים חבר אחר, והאם רק במקרה עורך התוכנית הוא גם שותפו בעסקים של מפיק ההצגה? ואלה הם שיוצאים להגן על לבון! מה ההבדל בין היושר האינטלקטואלי שלהם לבין יושרם של הקצינים שהשתתפו בזיופים ובעדויות השקר כדי להדיח את לבון? מה, בכלל, ההבדל בין פלוני לאלמוני, לבד מכך שפלוני מצליח ואלמוני נכשל?
"מה אתה עושה?" שאל אורי בן-עמי.
פוליק לא היה יכול להתגבר על יצרו. אמנם את ניסיונותיו הספרותיים לא הראה, כי פחד ממשפטו של אורי בן-עמי, וגם לא רצה לחשוף בפניו את אהבתו לעפרה, שמבצבצת ועולה מכל דף שכתב. אך את עבודתו בפילוסופיה היוונית הניח לפניו, גם את הטבלה הגדולה בה רשם את סוגי האידיאות הגדולות של אפלטון לפי סדר הדיאלוגים בהם הן מופיעות, וגם את עניין הקטע ב"סופיסטס" e248. הנושא היה קרוב לשניהם מאז למדו יחד לבחינות בקיץ וגילו יחד אותו עולם מופלא שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.
אורי בן-עמי התייחס בחשד לעבודתו של פוליק, ובייחוד נרתע נוכח ההתלהבות המוגזמת שכמו פירפרה בנפשו של פוליק שעה שהיה הולך ומסביר את דבריו. האם ייתכן שסטודנט הלומד שנה שנייה פילוסופיה גילה דברים ששום חוקר אפלטון לא הבחין בהם עד כה? רצינותו של פוליק היתה מפחידה. הוא החזיק בידיו את צרור הדפים, הכתובים פנים ואחור בכתב-יד בלתי-קריא, כאילו היו סוד מדינה כמוס, ולא היה מוכן לשמוע שום ביקורת על עבודתו.
"אתה כבר יודע יוונית? קראת את הדיאלוגים במקור?"
פוליק הודה שלא. בשנה הבאה הוא מתכונן להתחיל ללמוד יוונית. בינתיים הוא נעזר בתירגום האנגלי של קורנפורד. זאת אינה שאלה של שפה. הוא משוכנע שהצדק עימו. הוא יכול להסביר את הקשר בין כל האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון, בתור שיטה פילוסופית כוללת אחת. דבר שאיש לפניו טרם הצליח לעשות, משום שלא היתה לעיניהם הטבלה המקשרת, אשר לפיה כתב אפלטון את הדיאלוגים, וחילק בכל אחד מהם את האידאות השונות, שהן בעצם מקבילות זו לזו. עיניו הבריקו. משקפיו התלחלחו והוא הסיר אותם וצחצח את העדשות במטלית של עור דק.
"מעניין," הודה לבסוף אורי בן-עמי, ודרך אגב הוסיף שאף הוא עסוק עתה ב"סופיסטס" לצורך עבודתו הסמינריונית, וייתכן אף שיכתוב מאמר על כך ברבעון הפילוסופי. פשוט, ביקשו ממנו, התנצל, מה הוא יכול לעשות?
פוליק התבונן בו בקינאה. האם הוא משקר? ובכל זאת נתן לו את אחד ההעתקים של הטבלה הגדולה, בלוויית הסברים קצרים, אשר הדפיס בתוך הטבלה במכונת-כתיבה. אחר כך התחרט על שפיזר את דבריו מתוך חדוות התפארות, אך כבר היה מאוחר לבקש את הדף בחזרה.
ואז, כאילו שכח את המטרה אשר לשמה בא, סיפר לו אורי בן-עמי מעשה מופלא. בחורה אחת, פוליק אולי מכיר אותה, בוודאי שמע עליה, יפה מאוד ומתלבשת בטעם, אורי מבקר אצלה לעיתים, הם מיודדים מאוד, – חייך באפוטרופסות אל מול פני פוליק, שעיניו נעוצות בו ופיו פעור והוא בולע את דבריו וכולא את התרגשותו, – העיקר, ערב אחד הוא בא לבקר את אותה בחורה, ואצלה אור בחדר, הוא מצלצל אך לא עונים. הוא קורא בשמה, ואין תשובה. חיכה כמה רגעים, וכאשר עמד ללכת הבחין כי מבעד לתריס הסגור-למחצה אפשר להציץ אל פנים החדר. הצמיד פניו אל הסדק, ומה הוא רואה? הגברת הצעירה יושבת על ספה, לבושה בחליפתה הלבנה, ולצידה, מי, למשל, מתאר פוליק לעצמו? פרופסור - - -! – והוא אמר את שמו של פרופסור מסויים מן האוניברסיטה, אדם קשיש ומוכר, והיא תלמידתו. עמדה שתיקה בחדר המואר. לאט-לאט גלש הפרופסור ממקום מושבו לידה על הספה, וכרע ברך לרגליה. שפתיו דובבות בלחש תפילה של אוהבים, לקח בידיו את רגלה הקטנה, הצמיד לחיו אליה, ונאנח. אחר חלץ בזהירות ובחרדת קודש את הנעל הלבנה, הניח אותה לצידו ככלי זכוכית יקר, נשק לכף הרגל מבעד לגרב השקוף, נשק אחת אחת לאצבעות, ובכה. אדמומית קלה פשתה בלחיה האחת, והיא בחנה אותו בעיניים גדולות וסקרניות, נחיריה רטטו אז כאילו נהנתה. אחר כך שמטה רגלה ממנו בבהלה, "לא צריך, - - - " קראה לו בשם משפחתו, והמשיכה ופנתה אליו בגוף שלישי, "הוא לא צריך לעשות את עצמו מגוחך. הרי אי-אפשר כך, אני לא מתאימה לו." התחילה צוחקת עד שדמעות עלו בעיניה, ודידתה ברגל יחפה והנעל בידה, והוא אחריה, מפציר, מתחנן על נפשו. "את משוש-חיי, אהבתי היחידה," ומשלא הפסיקה לצחוק, "אל תצחקי ליגון חיי."
"וזה הכול?" היסס פוליק, והתנשם בכבדות.
"היה רעש מהתריס. נגעתי, בלי כוונה, פחדתי שהרגישו בי, והסתלקתי מהר."
עמדה דממה מתוחה בחדר.
"היא... זה סוד?"
"לא. מה פתאום? זה כל כך חשוב לך?"
פוליק שתק.
אורי בן-עמי אמר את השם, ולפוליק היתה הרווחה. לא, זאת לא היתה עפרה. אבל, הלא משך כל זמן הסיפור ראה רק אותה שם, בחליפה הלבנה, היא ראויה שפרופסור - - - ינשק את כף-רגלה. כל אחד היה עושה זאת, במקומו. אין לה ריח, מפני שאוהבים אותה.
למזלו של פוליק לא הרגיש אורי בן-עמי במבוכתו הקודמת. אמנם היה סופר, אך מהיותו ער רק למתרחש בתוך נפשו, לא שם לב לאחרים.
סוף-סוף ניגש אורי בן-עמי למטרת ביקורו. מה דעתו של פוליק על המצב?
פוליק סיפר שיש לו צרות עם המילואים. לא נותנים לו ללמוד, לא מניחים לו לעסוק בעבודתו. לפעמים נדמה לו שמתנקמים בו. זה משגע אותו להיות כל השנים חייל פשוט, שכולם רוכבים עליו ואומרים לו מה לעשות.
אורי בן-עמי שתק בצורה מוזרה, כאילו לא נעים לו הנושא.
"למה לך צרות איתם?" אמר לבסוף, "השתגעת, אין לך מה לעשות רק ללכת לבית-סוהר?"
פוליק התבונן באורי בן-עמי, מין תשוקה מוזרה היתה לו תמיד לדעת מה עושים אחרים במילואים, כדי לבחון אם מצבם טוב משלו. ובמשך השנים הרגיש שהתפתחה בו, על כורחו, כמין גישה של קינאה באנשים, השופטת אותם רק על פי מילוי אותה חובה שעליו היא שנואה בתכלית. אך אורי בן-עמי שתק ולא תרם את חלקו ואת ניסיונו האישי לשיחה.
בן-גוריון יצא לחופשה ארוכה, הוא נמצא עכשיו בטבריה, ולא קיבל את מסקנות ועדת השרים. ממקור מוסמך שמע אורי בן-עמי כי בן-גוריון יתפטר אם לא יקבלו את דעתו – להרשיע את לבון. איך אפשר להיות אדיש? אנשי הרוח, הפרופסורים והסטודנטים כאחד, צריכים להתארגן ולהשמיע את קולם בשעה הזו. לא ייתכן שלבון יודח רק מפני שצדק בריבו!
"אתה מאמין שתוכל לשנות משהו?" אמר פוליק, וכל הזמן היה חושב על משהו אחר. "אני כבר התייאשתי."
לעיתים, ברגעי ייאוש, חדל גם הוא להאמין בהשפעת דבריו על עיצובו של ההווה. – אמר אורי בן-עמי, והוא כופה על עצמו ענווה בלשונו, לשון סופר המשתדל להגניב בחשאי ללב מכריו ולדעת הקהל את דיוקנו כאדם צנוע. הוא אמנם התגבר בדי עמל על יהירותו, שאף שהיתה מוצדקת בעיניו, כי העריך את עצמו יותר מכל אדם אחר, הרי הכיר בה שהיא נחשבת מגרעת אצל הזולת ומגחכת אותו בעיניהם. ובאמת היה רדוף פחד היסטרי מפני כישלון, שמא ייראה נלעג. ועל כן עטף עצמו ברשת כזבים גדולים וקטנים, בהילה של רמזים מעולפי-סוד.
– ברגעי ייאוש מכתיבתו הוא אומר לעצמו: "מילא, על ההווה לא תשפיע. לא יתנו לך ללכת בראש. להנהיג. כמו ביאליק. כמו ברנר. הם אומרים שבימינו הסופר מזדנב אחרי המחנה. מזדנב? כן, לאט לאט ובביטחון, כמו פסק-דין נחרץ ועימו נקמה. מה יישאר מן התקופה שאנחנו חיים בה, ומה יידעו עליה, אם לא השתקפותה בספרים שאני כותב? מה נשאר מפטרבורג? דוסטוייבסקי. והלא המבקרים בני תקופתו טענו נגדו כי ראסקולניקוב שלו איננו הסטודנט הפטרבורגי המצוי! איפה הם ואיפה ראסקולניקוב? כל כתיבה אמיתית על ההווה היא הוצאת פסק-דין על העבר, ובעקיפין כוח המשפיע על העתיד."
"הנה כך אני אוסף חומר לספריי," אמר, נסחף בשטף הדיבור על אודות עצמו. "בשבוע שעבר, בדרך לאוניברסיטה, פגשתי פתאום חבר לכיתה מבית-הספר העממי, לא חכם ביותר, עד כמה שאני זוכר, ולא ראיתי אותו אולי יותר מעשר שנים. הוא עובד עכשיו במחלקת ההתיישבות של הסוכנות, בחבל ההר. קצת שמן, לבוש 'בטל-דרס' חאקי, מעיל-רוח כזה, בקיצור, אחד משלנו, שלא נהיה עדיין כמו כל הפקידים האלה. שמו עכשיו אילנות. יחיאל אילנות. היתה אצלנו במדור לא מזמן, – כך סיפר, – אסיפה בקשר לתנאי העבודה. כולם דיברו על השכר. לזה לא מספיק וגם לזה לא. על כך יש תמיד תשובה מצד הממונים: תקן, דירוג, ו... כך המצב בכל המחלקות האחרות.
לבסוף ביקש יחיאל את רשות הדיבור. תראו, אמר, אתם יודעים שלא המשכורת קובעת אצלי. משהו אחר מעיק עליי. הנה, לפני שלוש שנים, שתי שנים, הייתי מסוגל לקום באמצע הלילה, לנסוע למשרד, לשבת לעבוד, לתכנן משהו חדש, איזה רעיון מוצלח שקפץ ובא לי. ושעות נוספות מעולם לא שילמו לי. התרוצצתי מכפר אל כפר, ועכשיו – כשאני בא בשבע וחצי בבוקר למשרד, אז כבר בשמונה יש לי חשק לחזור הביתה. אני כבר לא מסוגל להתלהב כמו פעם. אז אולי תסבירו לי מה קרה? זה לא קשור בכלל במשכורת. – ועל כך לאיש לא היתה תשובה. הם אמרו שאני לא-נורמאלי. אותם מעניין רק תוספת, דרגה. אז מה זה, אולי תסביר לי אתה?
"אמרתי לו שמה שהוא סיפר מעניין מאוד. הגישה שלו לגמרי לא שטחית. היא אפילו אכסיסטנציאלית. הוא לא הבין כל כך. – גישה פילוסופית, חזרתי ואמרתי לו, מתוך תקווה שהמילה השגורה יותר תגרום לו נחת רוח. ובכן, הוא הביט בי כאילו אני המשוגע. – אולי אתה צריך להחליף תפקיד? ניסיתי. ייתכן שמיצית כבר את כל האפשרויות. – לא, לא נכון, אמר, היתה לי שיחה עם הבוס שלי, והוא זרק לי בפניי הרבה רעיונות. דברים שלא חשבתי עליהם. יש עוד הרבה מה לעשות. אבל מה לעשות כשאין חשק? כבר אין. והלך.
"אבל אני מבקש ממך," המשיך ואמר לפוליק, "שאם תחשוב אי-פעם לכתוב סיפור, אז אל תשתמש במה שסיפרתי לך כאן הערב. אתה יודע איך זה: אחד רואה וסובל, וקורים לו כל מיני דברים, אחר כך בא השני, שומע, ובלי כל מאמץ עושה מזה סיפור, ועוד מקבל שכר-סופרים!"
"אתה לא צריך לדאוג." אמר פוליק.
"מפני שהסיפורים האלה הם אצלי בתוכנית בתור חלק מרומאן."
האם הוא גם טיפש? הרהר פוליק והחל מאבד את סבלנותו. אך היתה לו גם הנאה משונה מטיפשותו של אורי בן-עמי, שהיא כמין עונש משמיים על הצלחתו. הוא לא ירחיק לכת. מהר מאוד יהיה כמו כולם. פרימדונה עירונית שהקהל מוחא כף לחמוקיה הנועזים והולך בה רכיל מתוך שיעמום ומחוסר עניין טוב יותר לענות בו.
"אתה מוכן להשתתף בהפגנה?"
"מה?" התעורר פוליק מהרהוריו. בעצם רצה לשאול את אורי בן-עמי אולי הוא יודע על איזו עבודה. אולי שם, בחבל ההר של הסוכנות, צריכים מישהו. אך כבר אי-אפשר היה להפסיק את אורי בן-עמי.
"נצטרך להסתכן בהליכה לבית-סוהר. אי-אפשר לשבת בבית בתקופה כזאת, להסתגר במגדל השן. אתה מוכן לארגן עצומה בין הסטודנטים, למען הצלת הדימוקרטיה? לא, לא אתה לבד, מתארגנת ביחד קבוצה של פעילים, גם אני ביניהם, מוכרחים ליצור משקל שכנגד ל'מסע ההתעוררות' שהם מארגנים כדי לטמטם כאן את כולנו. אתה יודע מה אמר המזכיר הכללי שלהם? שאם ניתן עכשיו לבן-גוריון ללכת – זה יהיה צעד לקראת התפוררות המדינה. הוא אמר שזה יהיה 'חורבן בית שלישי'. לא שמעת שהכריז כי חמישה-עשר מן החברים הוותיקים של המפלגה החליטו לצום עד מוות אם בן-גוריון יילך! עוד מעט יעשו עצומה למענו ברחובות, והצדק ייוושע ברוב קולות ההמון שפוחדים מפני הסתלקותו! איך אתה יכול בכלל לשבת בשקט בחדר בימים כאלה?"
"תגיד לי, מה, בעצם, אתה עושה במילואים?" התמלטה פתאום השאלה מבין שפתיו של פוליק.
"אני? אני לא מבין אותך, מה זה קשור?"
פוליק התעקש. "קשור או לא קשור. אותי זה מעניין."
"תראה," שלף אורי בן-עמי מכיסו דף נייר, "זאת הטיוטה של העצומה לשמירת ערכי הדימקורטיה. אני מאוד מחשיב את הדעה שלך, ואני רוצה שתקרא אותה לפני שאתה חותם. ואם אתה מוכן לעזור לנו להפיץ אותה, אתה צריך להרגיש כאילו אתה בעצמך חיברת אותה."
פוליק שתק.
"בוא נגמור קודם את העניין הזה." הפציר אורי בן-עמי, והנייר נשאר בידו המושטת אל פוליק. "טוב תראה, אני לא יודע מה הסקרנות הפתאומית הזאת שקפצה עליך, ומה זה קשור בכלל לדברים המהותיים שעומדים עכשיו בפני כולנו. אם אתה רוצה לדעת, אני אחד הליצנים שלהם."
"מה?"
"תראה," התפתל אורי בן-עמי בצחוק קשה, המעיד על מבוכת-נפש. "כל העניין מצחיק כהוגן. כשהייתי בחוץ-לארץ היכרתי קצין גבוה אחד, נספח, והוא העביר אותי לענף של הווי ובידור. פשוט, הלא הייתי כותב פזמונים פעם, בתנועה, אז הם התייחסו אליי כמו לאיזה בדרן. אבל זה לא מצא חן בעיניי, והצלחתי לעבור ליחידה הזאת של העיתונות. אתה מבין, עכשיו אני מוצב בתפקיד עיתונאי. אני עושה להם כתבות מפעם לפעם. גם הפרק מן הרומאן, שראית בעיתון של שבת, התחיל אצלי מראיונות ושיחות שעשיתי עם חיילים שהשתתפו במבצע סיני."
"ואתה לא צריך להשתתף אף פעם באימונים השנתיים? לא קוראים לך?"
"מה זאת אומרת קוראים? כל פעם קוראים לי, כשצריכים אותי. אנחנו הוצאנו עכשיו חוברת של כל הראיונות עם החיילים שנלחמו. נותנים את זה לחיילים בתור חומר קריאה, בשדה."
"לא. אני שאלתי אם היית צריך פעם לבוא ממש, בתור חייל פשוט, בלי..."
"תראה, אתה חושב שזה נעים כל-כך לכתוב סיפורי גבורה? פעם אחת קיבלתי צו-קריאה לבוא לאימוני הקיץ. אני לא יודע איך זה קרה. כנראה טעות, מפני שאני הייתי מוצב בכלל בתפקיד אחר. בכל זאת, חשבתי, מה יש, לעזאזל! אני לא יכול ללכת לאימונים פשוט כמו כל חייל אחר? אז באתי לשם, זה היה בקיץ, והיה חם נורא, ולפני משרד הגדוד עמד תור ארוך של חצי-חיילים חצי-אזרחים כדי לקבל ציוד ונשק. עמדתי גם כן. אמרתי לעצמי, מה יש? אם כולם יכולים. לפניי עמדה בחורה אחת, קטנה, חיילת. אמרתי לעצמי, אם היא יכולה, אז אני – למה לא? מה אני, עשוי מפלסטלינה? ובכל זאת, כאשר נתנו לה את הציוד, ממש ריחמתי עליה, אתה יודע, שמיכה צבאית ישנה כזאת, קשורה בקצוות כמו אוזניים, ובתוכה מצלצל כל החגור, וקסדת הפלדה, וה'מסטינג', ואת-החפירה, ואוהל, וכל היתר. וממול, שם חילקו רובים, והרגשתי פתאום שאני לא יכול, פשוט נשברתי. להיות כך – שבוע וחצי בשמש, בחוץ, מבלי לדעת כלל מה הולכים לעשות איתנו. ואני בכלל לא חזק בהליכה. אתה יכול להאמין לי, אחרי שאני הולך איזה מאה מטרים, אני כמעט מתעלף. בשמש.
"אז יצאתי מן השורה והלכתי אל המשרד של הקצין ההוא שהיכרתי, ורק אמרתי את שמי, הפקידה מיד הכניסה אותי אליו לפי בקשתו, למרות שאני בסך הכול טוראי, והוא אמר: 'אנחנו צריכים את כישרון הכתיבה של אורי בן-עמי, ולא את זיעתו!' – ושלח אותי הביתה, לא לפני שהושיב אותי בין כל הקצינים הכפופים לו ודיבר איתי על ספרות ופילוסופיה, אולי כדי להשפילם, וביקש ממני לבוא לתרגיל המסכם כדי לערוך כתבה עליו. מה שבאמת עשיתי, למרות שאני מעדיף את היצירה הספרותית הטהורה על פני הצורה הזאת של כתיבה-מטעם. אבל תאמין לי, זה היה מאוד לא נעים לי לשבת בבית כל אותו שבוע, לשתות מים קרים מהמקרר, ולאכול אצל ההורים כמו בן-אדם, עם שולחן ומפה וצלחות. אתה צריך להיות גאה שאתה בחטיבה קרבית. שצריכים אותך. אנחנו כמו חצר של ליצנים. אתה יודע, כל אלה שכותבים."
"עכשיו תסתלק מכאן!" אמר לו פוליק.
"מה איתך, פוליק? השתגעת? מה רצית, שאספר לך כל מיני סיפורי גבורה? חשבתי שאנחנו חברים! שמע, אתה מתחיל ממש להרגיז אותי. מה אתה חושב, שאני משתמט? אתה חושב שאני לא מסתכן? לא עובד קשה? אתה יודע שהצטרפתי פעם לפעולת תגמול אחת ותיארתי אותה? הייתי תחת אש! כן, מה שאתה שומע! אתה חושב שאצל הצנחנים זה משחק? שם נהרגים אנשים!"
"כן, אני משוגע! ואתה תסתלק מפה מפני שאתה מחליא אותי!"
אורי בן-עמי נבהל. "טוב, אם אתה מדבר כך, באופן לא ראציונאלי, אז אין לי מה לעשות כאן יותר. להגיד לך את האמת, אני מצטער בכלל שבאתי. אני לא יודע מה קרה לך!" הוא קם, והתמהמה, תוחב לכיסו את הטבלה של פוליק יחד עם טיוטת העצומה.
"אתה מפרסם עכשיו רומאן על מבצע סיני, פּוֹץ שכמוך! אתה הלא בכלל לא היית שם!"
פניו של אורי בן-עמי הסמיקו בחמת זעם והוא לחש בלשון מורתחת, "פוליק, אתה הלא ממש משוגע!" וזה קרה בדיוק כאשר פוליק פתח את הדלת ודחף אותו בתנופה אחת החוצה מדירתו.
הוא מפרסם עכשיו רומאן על מלחמת סיני! רומאן שישקף את המלחמה! ואני משוגע! זקוק לפסיכיאטר. מי משוגע? והלא ב-1956 היה בשליחות של תנועת הנוער בחוץ-לארץ. עכשיו הוא מראיין את הבחורים שהשתתפו במלחמה כדי לשחזר את האווירה. הפרק שהופיע בעיתון של שבת היה מצויין. עברית חגיגית. מלאה סמלים. כמו תשבץ. ממש ליום השבת אחרי הטשולנט. חסרה רק האמת. ההרגשה: הוא עומד מאחורי מה שהוא כותב. יש לו כיוון. לא. הוא מתנודד עדיין בין פאציפיזם-כביכול (המצדיק בעיניו במשהו את השתמטותו מן המלחמה והאימונים) לבין פולחן הגיבורים (פרי התבטלותו בפני הלוחמים, וקינאתו בהם). המחשבה שהוא היה עלול להיות במצבם מעבירה בו חלחלה של פחד. כתיבתו היא כמין מנוע נפשי שמונע בדלק של זרים – המצפון הרע יוצר למענו את נפשות הגיבורים, גיבוריו המתלבטים, וההתלבטות מסייעת לכפר-כביכול על חטאיו ופחדנותו.
ואילו הקוטב המנוגד, המלחמה, זו שהיא מפוארת ומלכדת – מחבבת את יצירתו על הקהל. מצפון רע בתוספת קצת שמאלץ פאטריוטי הם סגולה טובה להצלחה של רומאן, ואפילו של פזמון ומחזה. אבל מה, הסופר צריך לשמור על חייו, כי אם ייהרג הגאון – איך יכתוב? ואם לא הוא, מי יכתוב את ספריו? אך אסור לו לדאוג לשמירת החיים מתוך ציניזם, כי אז יהיה מנודה. יוצא מכך שעליו להצטרף למקהלה הלאומית, וביתר שאת, כי מצפונו כבד עליו, ובליבו מפרפרת האמת כמין אהבה עתיקה וראשונה אל נערה אשר מעודה לא התמסרה לו. הוא סובל מרגשי אשמה, סובל – ויוצר. כי מה תכלית היצירה אם לא הסבל? סופר ליצן, עצוב ושבע, אתה מסדר מרחוק, כמו שוקולדים בבונבוניירה: מוות, מלחמה, אהבה, טירוף, ומשקף את המציאות של תקופתך מעשה עבד הכותב על פי עריצות מצפונו הרע.
מן החלון השקיף לעבר אורי בן-עמי היוצא מחדר-המדריגות, ורצה להשליך בראשו עציץ, אך נזכר בבודלייר, וחדל. מה הוא עושה לכל הידידים שלו? עפרה צודקת, אי-אפשר לסבול אותו. הוא?
הלך לבית-השימוש וישב שם שעה ארוכה וספר את החריצים שבין אריחי החרסינה. זימזם את שמה של עפרה ודיבר אליה בקול רם, ואמר לעצמו בנוסח קרייני החדשות: "רפאל שומרון זכה בפרס ישראל לחקלאות על מחקריו בתחום הפילוסופיה היוונית העתיקה." והוציא את צו-הקריאה החדש מארנקו והתבונן בו שעה ארוכה:
"עליך להתייצב ביום 8.1.61 בשעה 08.00 במקום המפגש של יחידתך - - - - - - למטרה: שירות מילואים פעיל לתקופה עד 13.1.61. עליך להביא את כל הציוד הצבאי הנמצא ברשותך. הערות: התייצבותך חובה! עליך לדייק! חתימת המפקד: רס"ר לוי אליהו."
גם אני צחקתי יחד עם כולכם על מצבם של אנשי הרוח והפרופסורים בסין העממית, שאינם רשאים לעסוק ביצירה ובמחקר, אלא אם כן מילאו את חובתם במחנות עבודה ממשלתיים מדי שנה. גם אני נחרדתי ממצבם של הסופרים והאמנים בתקופת סטאלין. גם אני חשבתי לתומי, כך חינכו אותי בתנועת הנוער, כי המאבק של הפרט מול המדינה, יחיד נגד הכלל, הוא טראגי ומתאים למציאות של מדינות ותקופות רבות בעולם, רק לא בישראל. אני מבין שהסכנה לקיומנו היא ממשית, ושנאת הערבים אלינו היא אי-רציונאלית. אני רק שואל אם הערבים לא הולכים ומשיגים את טרתם בכך שהפכו גם אותנו למשוגעים, למין ספרטה מודרנית ונצורה בלב המזרח התיכון, מדינה של חיילים שאינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות של שלווה וחופש, אשר בלעדיהם לא תיתכן שום יצירה רוחנית ואמנותית בעלת חשיבות.
אם הייתי בדרן או מין עיתונאי צבאי כמו אורי בן-עמי, היה מצבי טוב יותר במילואים, כי אותם צריכים, אך מי צריך אותי? אני הלא תבוסתן, מדכא, רואה שחורות מטבעי, ובעל נטייה מסוכנת להרס עצמי. לאתונה היה לפחות סוקרטס בשביל להרעיל אותו במו-ידיו, אבל מה השאירה אחריה ספרטה? רק את אורח-החיים הספרטני.
יש לו שיטה להסביר את כל החיים בארץ לפי פרשת לבון, אמר לעצמו, יושב עדיין על האסלה, כי אהב מאוד לשקוע בהרהורים בחדר הקטן ההוא – הלא זה ברור כשמש! כל הפרשה צמחה על רקע המלחמה בערבים, וכאשר אי-אפשר להתגבר על המחנק אשר סובב אותנו מבחוץ, אנו מרעילים את עצמנו בהאשמות הדדיות ובמציאת שעיר לעזאזל. הלא צריך לצאת ולצעוק את זה ברחובות! בגלל זה מתנקמים בו ורודפים אותו ולוקחים אותו למילואים.
בבוא יום-הדין ומתיך-הכפתורים ישראל אותו מה עשה בחייו, יצורך לענות: "אני מצטער מאוד שלא הספקתי לכתוב בספר את הפילוסופיה שלי. המצב היה מתוח וישבתי וחיכיתי לצו-קריאה. שנים ישבתי וחיכיתי. הרס"ר שלי אמר שכתבתי מספיק פילוסופיה. נכון, יש לי דפיקות לב בהגיע השעה לפתוח, מדי יום, את תיבת הדואר, פן הגיע אליי צו-קריאה חדש."
אני לא חושב שמתיך-הכפתורים יסלח לי על כך. גם לפר-גינט לא סלח. אם אדם אינו ממלא את ייעודו, אז עצם העובדה שלא מילא את ייעודו הוא העונש הנורא ביותר. וזה מה שקרה לפר-גינט. והמצב הביטחוני של המדינה הוא תירוץ עלוב למדי לאדם כדי לתרץ את כישלונו בהשלמת ייעודו. והוא נזכר בפסוק של המשורר הגרמני, עליו חזרה באוזניהם שוב ושוב, בקולה הצרוד והאיטי, המורה הייקית הזקנה, שאותה העריץ: "טוב לכשול בייעודך מהשלים ייעוד לא לך. איש ייעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה."
אולי פשוט צריך להחליט כי בישראל היום אין אפשרות למותרות של פילוסופיה וכתיבת ספרים. אז לפחות שיגידו את הדבר בפירוש, וייוודע מלוא המחיר שאני משלמים בעד מלחמת הקיום שלנו.
משלמים? מי משלם? כלום אין המילואים והערבים תירוץ זול לאותה ריקנות אשר בנשמה? אולי רק דוסטוייבסקי חי באמת, למרות שחי חיים נוראים, כי לחייו היתה משמעות, והיא קיימת גם היום, ותתקיים תמיד, אבל אני, שאינני גאון כמוהו, ולא קצין כמו צבי, ולא רס"ר כאליהו, ולא פּוֹץ כאורי בן-עמי, ולא ולא ולא... מה אעשה?

המשך יבוא

הערה: כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, אולי גם בקינאה, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" (אחרי שיצאו בה "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.
באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב, ושום חוקר ספרות לא התייחס לכך.