ישראל כהן והבנות – הפרופסוריות לספרות נורית גוברין וחגית הלפרין
פרסום חוזר עקב שיבושים שנפלו בנוסח הקודם
נתחיל באב, ישראל כהן (1905-1986) סופר, מסאי, מבקר ספרות ומתרגם, עורך "הפועל הצעיר" ויו"ר אגודת הסופרים בארץ. עוד בנעוריו בגליציה למד עברית כאוטודידאקט, היה במפלגת "הפועל הצעיר", ב-1925 עלה לארץ לקבוצת חולדה ויצא בשליחות הקיבוץ לפולין ולגליציה לעודד עלייה. עקב מחלת כליות לא תאם לעבודה פיסית, עבר עם רעייתו צביה לתל אביב והיה חבר מערכת השבועון "הפעל הצעיר", ביטאון תנועת הפועל הצעיר ואחרי האיחוד עם אחדות העבודה – ביטאון מפא"י. ב-1948, כשנפטר העורך יצחק לופבן, התמנה כהן לעורך השבועון, אותו ערך עד שפרש לגמלאות ב-1970.
"אבא היה אדם נעים הליכות ונוח לבריות. אנשים באו אליו להתייעץ," אומרת בתו הבכורה, נורית גוברין (נולדה 1935), פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. "הוא הקפיד שהעיתון יהיה הגון, דובר אמת, עם כבוד לבעלי הדעות – אבל בוויכוח עם הדעות. הכול כמובן בעברית צחה. כל שבוע כתב את דבר המערכת בענייני המדינה, בשם המפלגה, ומאמרים – בשמו. אבא רצה שבנותיו תלכנה בדרכו אבל לא היה מתנגד לוּ הלכנו בדרך אחרת. היו לי הורים נפלאים. בית חם ומפרגן. ספרייה ענקית. כל יום הביא אבא ספרים ואני פתחתי את התיק ומיהרתי לקרוא. מעולם לא אמר לי 'זה לא בשבילך.'
"הייתי תלמידה טובה. אחרי התיכון הלכתי לקיבוץ מעיין ברוך. שם הכרתי את בעלי, שלמה גוברין (בנו של ח"כ לשעבר עקיבא גוברין). שלמה עבד בבריכות הדגים ואני בדיר. נישאנו במעיין ברוך – 'מפא"י התחתן עם מפא"י...' – ועברנו לתל-אביב. בעלי למד הנדסת בניין בטכניון, כשסיים, כבר היה לנו בן."
היא למדה באוניברסיטה ספרות ותנ"ך, סיימה בהצטיינות יתירה תואר ראשון, נעשתה מורה לספרות ולתנ"ך, המשיכה לתואר שני ושלישי בספרות, וקיבלה דוקטורט ב-1972. עוד בנערותה ערכה את "עדתון" עלון עדת "אחדות" ב"תנועה המאוחדת". באוניברסיטה החלה ללמד בחוג לספרות עברית (1966) וההובי הפך למקצוע חיים.
מי שמלמד באוניברסיטה חייב לכתוב – ונורית החלה לעסוק בחקר סופרים. "חלק מהסופרים שעליהם כתבתי היכרתי עוד מאבי," היא אומרת. "ראיתי את אבי לנגד עיניי... סופרים נפתחו בפניי גם בתור הבת שלו."
ספרה הראשון היה "מעגלים" (1975) שכונסו בו מחקרים על ברדיצ'בסקי, ג. שופמן ודבורה בארון. שיטתה "הביוגרפיסטית" עוררה תחילה ביקורת. ראו בה ריאקציונרית: חוקרים לא היו אמורים אז להתעניין בחיי הסופר – רק ביצירותיו. כמה התנגדו לפרופסור יוסף קלאוזנר שהעלה את פרטי חייהם של סופרים! – "אני יצאתי נגד המגמה השלטת בחקר הספרות – התעלמות כמעט מוחלטת מחיי הסופר. טענתי תמיד כי היכרות עם חיי הסופר עוזרת לי להכיר את יצירתו. כיום זה מובן מאליו."
היא פירסמה ביוגרפיה על אהרון מגד, שנפטר לאחרונה – "חסד החיים", שם הלקוח מדברי אביו, משה מגד. תולדות חיים, הערכה ותיעוד על אהרון מגד עד שנת תש"י, 1950, בה עבר מקבוץ שדות ים לתל-אביב – והחלה תקופה חדשה בחייו והופיע ספרו הראשון "רוח ימים".
"חסד החיים" משלב את קורות חייו של מגד, חתן פרס ישראל, עושה היכרות עם הוריו, היחסים בבית, אווירת המושבה רעננה בה נולד וגדל. יצירתו מלווה את החיים בארץ מתקופת המנדט עד ימינו. זו ביוגרפיה קלסית של יוצר מסופרי "דור בארץ" שנולדו בארץ-ישראל או התחנכו בה בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. על רקע הזמן המשותף עם הסופרים בני דורו בולט אהרון מגד בייחודו, וקולו הספרותי הבלעדי מזדהה ומבקר כאחת. ל"חסד החיים" מבואות, הערות ומסמכים, המשווים פנים חדשות ליצירת מגד. גוברין חושפת את סיפוריו הראשונים, שלא כונסו בספריו, לרבות מחברות מתקופת בית-הספר. סקירתם מגלה מאפיינים יסודיים של יצירתו לכל תקופותיה.
עד כה כתבה פרופסור גוברין למעלה מעשרים ספרים, ביקורת על סופרים ותולדותיהם בליווית מבואות, הערות וביבליוגרפיות. מקום מיוחד ביצירתה תופשות המונוגרפיות על יוצרים מרכזיים בספרות העברית, ביניהם דבורה בארון, ש. בן ציון וגרשון שופמן, וגם של סופרים פחות ידועים, כראובן פאהן, נחמה פוחצבסקי ושלומית פלאום, עליה כתבה ספר בשם "נוסעת אלמונית". כמו כן ערכה 14 ספרים.
בשנת 2002 פירסמו שני הכרכים הראשונים בסידרה:"קריאת הדורות" – שורת מחקרים ומסות שפירסמה לאורך השנים בכתבי עת שונים וחדשים. כותרת הספר "קריאת הדורות" מבטאת את הרצון לקרוא בספרות הדורות הקודמים ולקיים עימם דו שיח מתמיד. ואילו כותרת המשנה, "ספרות עברית במעגליה" – מעבירה את השקפת המחברת בצורך להכיר את הספרות בהקשריה הרחבים ולהבינה על רקע זמנה ומקומה, בפרספקטיבה היסטורית ואקטואלית כאחת.
הספרות העברית הנה היסוד המאחד בתרבות העברית והיא בתהליך שינוי מתוך המשכיות ובמתח מתמיד בין מסורת לחידוש. בספר – דורות בשירה ודורות בפרוזה, מפה נרחבת של מרכזי הספרות העברית בגולה, ספרות השואה, כתבי-עת ספרותיים ותרומה מקורית להבנת ספרות הנשים, הסכסוך הערבי-יהודי, הפולמוסים הספרותיים ועוד. בשער החותם את כרך ב', שני פרקים אישיים: פועלו של אביה, ישראל כהן – ודיוקן של בני דורה, חניכי תנועות הנוער החלוציות בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. כרכים ג + ד הופיעו בשנת 2008 וכרכים ה + ו – בשנת 2015.
פרופסור אמריטה (בגימלאות) נורית גוברין, היא מהחוקרים המרכזיים של הספרות העברית בדורות האחרונים, עברה את כל השלבים בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב – מאסיסטנטית עד פרופסור מן המניין. היא זכתה בפרסים ספרותיים, בהם פרס ביאליק (1998), פרס עיריית רמת גן למפעל חיים בספרות, פרס ישראל אפרת. היא יקירת תל-אביב, תואר בו זכה גם אביה. לכבודה פורסם: "ממרכזים למרכז – ספר נורית גוברין, במלאות לה 70 שנה", בעריכת אבנר הולצמן. היא היתה האישה הראשונה שהוענקה לה דרגת פרופסור מן המניין בספרות עברית. אלפי תלמידים עברו דרכה. אחרי ארבעים שנה פרשה לגמלאות. ועדיין היא מלמדת בהתנדבות בחוג לתקשורת באוניברסיטה. "מכניסה את הספרות העברית בדלת האחורית – בחוג לתקשורת, דרך הקורס: "פרקים בתולדות העיתונות העברית." היא מהמומחים לתולדות העיתונות העברית מראשיתה בגולה ובארץ ישראל.
לנורית גוברין שלושה בנים, כולם אנשי רוח – פיסיקאי, דוקטור למדעי הצמח, פסיכולוג (שמותיהם, אגב, מתחילים בעי"ן, כשם אבי אביהם). לכולם המקצוע הוא גם ההובי. יש לה שמונה נכדים ושני נינים. היא "מאושרת שכל המשפחה בארץ, גם הנכדים. כולם סביבי. יש עוד משפחות כאלו..."

עשר שנים אחרי שנולדה נורית, ב-1945, נולדה אחותה חגית, כיום פרופסור חגית הלפרין ("חגית – כי כי אבא אמר שיום הולדתי היה יום חג"). בילדותה רצתה להיות מגלת ארצות והרפתקנית. על ספרות כמקצוע לא חלמה. מאוד אהבה לקרוא ונרשמה בשתי ספריות, שלא לדבר על ספריית אבא, מהספריות הפרטיות הגדולות בארץ. "בספרייה של אבא היו כמה מדפי מחזות שקראתי בשיטתיות, משקספיר עד ברנרד שואו ומה שביניהם. כל הבית חי ספרים. זה היה נושא מרכזי אצלנו. קראתי מה שרציתי, אבא לא פיקח על הקריאה שלי," היא אומרת – בדיוק כפי שמציינת גם אחותה הגדולה נורית.
יסודי היא למדה ב"הקליר" – ("כולם שם היו בורגנים, לא בתנועת נוער, אך אני הצטרפתי ל'תנועה המאוחדת'") והמשיכה ב"תיכון חדש", בו רכשה הרבה תובנת ספרות מהמורה יוסף רפופורט. אחר כן-שנתיים בנח"ל בכפר רופין. "עבדתי בטיפול בילדים. בת 19, בלי הכשרה... מאוד נהניתי."
בנח"ל הכירה את בעלה לעתיד, עמיחי הלפרין. הוריו מחולדה. אביו נפל במלחמת השחרור כשהיה בן שנתיים וחצי ואימו היתה בהריון עם אחיו שנקרא בשם אביו, אשר. גם הורי חגית היו בחולדה אך עברו לתל-אביב, שם נולדו הבנות. ("מזל שהיכרנו בנח"ל, לא בקיבוץ," מחייכת חגית. "לו היכרנו בחולדה לא היינו מתחתנים. ילדים מאותה שכבת גיל גדלים כמו אחים ואחיות – ואלה אינם מתחתנים.")
"כשנגמר השירות בנח"ל חשבתי מה לעשות. היינו אמורים ללכת לקיבוץ האון, אבל בקיבוץ לא ידעו לקלוט את הגרעין שלנו, ולא מצאו לנו תעסוקה הולמת," היא אומרת. היא נרשמה לאוניברסיטת תל-אביב, למדה ספרות ותיאטרון אצל פיטר פריי. ראתה שתיאטרון אינו בשבילה ושינתה ללשון עברית. סיימה יחד את שני המקצועות ועברה לירושלים, בה למד בעלה כלכלה וניהול עסקים. שם עשתה תעודת הוראה. אז הוקם מכון כץ של האוניברסיטה, כיום מרכז קיפ – והוצע לה לעסוק בניהול עיזבונו של אליעזר שטינמן, ושלחוה להשתלם בארכיון עגנון בירושלים. לאחר מכן קיבלה למשמרת ארכיונים נוספים כמו ארכיון אלכסנדר פן, אברהם שלונסקי, אמיר גלבע, יעקב שבתאי, יצחק אורפז, אהרן מגד, חנוך ברטוב ורבים נוספים. בלי להתכוון קיבלה את חקר הספרות על מגש זהב. בעבודתה בארכיוני סופרים הקפידה ליצור קשר הדוק וחם עם משפחות הסופרים. לדעתה חשוב מאד שהארכיונאי יאמץ קוד אתי הולם מתוך ידיעת החשיבות שבחשיפה ובפירסום חומר מתוך הארכיונים, אך גם מתוך כבוד והתחשבות במשפחות הסופרים וברצונותיהן.
עבודת הדוקטור שלה היתה על המשורר אלכסנדר פן. אז לא ספרו את פן. הוא היה בשמאל הקיצון של המפה הספרותית, מנודה כמעט כמו אורי צבי גרינברג, מצידה הימני הקיצוני. בחייו הוציא ספר יחיד – "לאורך הדרך", שרבים משיריו כלל אינם כלולים בו. ספר שני, "היה או לא היה" – הופיע יומיים (!) אחר מותו. בספר זה שירים רבים שהתפרסמו לראשונה וכן נוסחאות שונות של שיריו הנודעים. איסוף השירים לספר החל כשפן כבר היה חולה, ונעשה בידי יוסי גמזו וסינילגה אייזנשרייבר פן, בתו השלישית של פן. פתאום הפך המשורר למיתוס.
חגית השקיעה כמה שנות עבודה במחקר על פן. ב-1989 הוציאה את הספר "שלכת כוכבים" – חייו ויצירתו של אלכסנדר פן עד שנת 1940, ו"צבע החיים", ביוגרפיה שלמה של המשורר ויצירתו ב-2007 , וכן ערכה את המהדורה האקדמית של שיריו בת שני הכרכים (2005).
היא ניסתה לפענח את תולדות חייו יוצאי הדופן שאין דומה להם בתולדות משוררינו. חקר חייו מזכיר רומן בלשי. פן סיפר כי אימו הייתה סובוטניקית בת לרוזן שבדי, שהיה צייד דובים בסיביר. היא למדה במוסקבה, פגשה את אביו שהיה יהודי, והשניים נישאו. האם נסעה לבקר את אביה בצפון הרחוק, שם ילדה את אלכסנדר והשאירה אותו אצל אביה והוא גדל בבית הסב. פעמיים-שלוש באה לבקר את בנה, אך מתה בגיל צעיר. יום אחד התנפל דוב לבן על הסב ופצעו קשה. לפני מותו נתן הסבא לילד את המען של אביו, ואלכסנדר הקטן נדד יחידי ברחבי רוסיה עד שהגיע לבית אביו, שם גדל.
ברור שאביו היה יהודי. מי היתה אימו – על כך כמה גרסאות. בתו הבכורה של פן, זרובבלה ששונקין, סיפרה כי פן היה בן בלתי חוקי, בנה של האומנת שגידלה את ילדי המשפחה משום שאם המשפחה היתה חולה ואושפזה תקופה ארוכה. לפי גירסה אחרת האם היתה יהודייה כשרה, גירסה נוספת מסר פרופ' דב סדן שכתב לחגית הלפרין שעגנון סיפר לו שפן סיפר לו את תולדות חייו, והוא הכניסם לרומן "שירה" כפרשת נישואיהם של הוריה של שירה.
גם שמו ושם משפחתו אפופים סודות ורמזים. הוא נולד כאברהם פפליקר שטרן, ובחר לשנות גם את שמו הפרטי וגם את שם משפחתו. חגית חקרה מנין שם המשפחה "פן" – ולדעתה זה צירוף של תחילת שני שמות המשפחה פפליקר-שטרן. בספרה היא מפרשת מדוע בחר בחיבור שני שמות משפחה. הסופר יוסף סערוני סיפר כי בין ידידיו רווחה השמועה כי שם המשפחה "פן" נוצר מקיצור שם משפחתו של הסופר הרוסי הנערץ אלכסנדר פושקין.
"הרבה התאהבו בפן," מתלוצץ עמיחי, בעלה של חגית, "אבל את היחידה שהתאהבת בו אחר מותו..."
"לא התאהבתי בו," מעירה חגית. "הרגשתי אליו אמפתיה. קשה לי עם יחסו לנשים."
(אגב, לוח הזיכרון לפן מוצב על המדרכה. בעלת הבית התנגדה להצבתו על קיר הבית, בגלל יחסו לאשתו).
מחקר עיקרי נוסף עשתה פרופסור הלפרין על חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי. ספריה על שלונסקי: "מעגבניה עד סימפוניה," השירה הלא קנונית של אברהם שלונסקי, 1997.
ה"מאסטרו" (כינוי שהעניק למשורר הסופר משה שמיר) חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, 2011.
וכן ערכה את הספר "שלונסקי מסות ומאמרים, העשור הראשון", מהדורה אקדמית, 2011.
חגית הלפרין עסקה לא מעט גם ביצירתו של הסופר צבי פריגרזון – הסופר האחרון שכתב בעברית בברית-המועצות. פרוגרזון נאסר וישב במחנות, ואשתו וילדיו העבירו לארץ את כתב ידו דרך שגרירויות זרות. ספרו "אש התמיד", שיצא בשנת 1966, הופיע בהוצאת "עם עובד" בפסבדונים: א. צפוני. חששו לפרסם את שמו האמיתי. הלפרין כינסה את סיפוריו וכן ערכה (יחד עם רחל סטפק) מהדורה אקדמית של זיכרונותיו ממחנות ההסגר בתקופת סטלין.
רוב ספריה הופיעו בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב ומכון כץ (כיום מרכז קיפ), בשיתוף ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד.
הלפרין עבדה בארכיונים 43 שנים עד שפרשה לגימלאות ב-2013. היא עודה ממשיכה בהוראה לתואר שני במדעי הרוח בסמינר הקבוצים. לה ולבעלה שתי בנות, בן, ותשעה נכדים.
האחיות לבית כהן, נורית וחגית, עוסקות שתיהן במחקר ובביקורת ספרותית, ועוברות בין הטיפות של מושאי כתביהן. ומה היחסים בין שתי האחיות למשפחה ולמקצוע?
היצר הרע מנסה לדמות כי בין השתיים שוררים יחסים מתוחים, תחרות, קנאה... למרבה הפלא, לא דובות ולא יערות. שום סנסציה.
"אנחנו משתפות פעולה," אומרת הבכורה, נורית. "לפעמים גם מתייעצות אחת עם אחותה. שתינו הוצאנו ספר זיכרון (אגב, הדור מאוד) לאימא צביה כהן לבית גורדון. כל אחת שמחה בהצלחת השנייה. אף פעם לא היתה קנאה בינינו. חגית היתה אחראית על ארכיוני הסופרים באוניברסיטת תל אביב ולימדה בסמינר הקיבוצים, ואני לימדתי באוניברסיטה. היא כתבה ספרים וביוגרפיות בעיקר על אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, ואני על הסופרים בדורות האחרונים מסוף המאה ה-19 ועד היום. הנושאים של שתינו שונים אבל בביקורת הספרותית אנחנו בראש אחד – אולי הראש של אבא."