על ספרו של יואל ריפל "צ'ה פאצ'י?"

סטימצקי 2016, 112 עמ'

בספר ההומוריסטי החדש, השלישי במיספר אחרי "אנחנו הרומנים" (2014) ו"אנחנו הישראלים" (2015) – צוחק יואל ריפל, באהבה גדולה ובסלחנות רבה – יש לומר, על המשטר הקומוניסטי ברומניה, על הבלגן הדמוקרטי בארץ, על העולים מרומניה ועל הקליטה על ידי הוותיקים, אבל בעיקר הוא צוחק על עצמו, בעצם על "עצמו המורחב" – אימו, אביו, אישתו, בנותיו, נכדיו.

מסתבר שהומור עצמי הוא נשק נפלא בקרב האבוד עם המשמיצים את העלייה הרומנית: "רומני גנב", "מרוקאים של האשכנזים", "סבונים" (הרי פחדנו להילחם נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה!)

יואל מעלה בספר זה זיכרון צורב איך חבר כיתה כינה אותו "רומני גנב" על לא עוול בכפו, לקול צחוקם של חבריו – מאורע שהשאיר שרטת עמוקה בליבו לכל חייו.

בדידי הווה עובדא: בנעוריי ובבחרותי גרנו במושב בעמק, ובני שכבתי נהגו "לסחוב" פירות מחצרות המושבניקים עבור "הקומזיץ" בלילות שבת. אני פחדתי להיכנס לחצר לא-שלי ולגנוב, ולכן הייתי מביא קלמנטינות מהבית. החברים תפסו אותי בקלקלתי, ודרשו בתוקף שאסחוב גם אני, כמו כולם, וכדי להיות בטוחים שלא ארמה – דרשו שאביא פומלות, שהיו רק בחצר אחת בכל הכפר. בפחד נורא נכנסתי לחצר, והתחלתי לקטוף פומלות... כשסטירה אדירה נחתה על לחיי. זה היה עוד כלום לעומת הבושה שחוויתי: המושבניק הניזוק הביא אותי לאבי, וסיפר לו את מעלליי. אבי לא כעס עליי, אבל היה מאוד מאוכזב: "חשבתי שאתה ילד חכם... אם ילד אחר במושב היה נתפס – היו אומרים 'ילד שובב', לא הבנת שאם תופסים אותך – תפסו – 'רומני גנב'?"

מאז נשבעתי שלעולם לא ידבק בי רבב!

אני מתנצל על איזכור החווייה האישית, אבל באמת הייתי מוכרח. יואל ריפל מזכיר את החוויה הנ"ל כטראומה ממש, שגרמה לו להצניע את מוצאו, ובמקום זה שיקר, כמו רוב הרומנים בשנות החמישים והשישים, שטענו כי באו מטרנסילבניה, בוקובינה וכו' (ראו עמ' 111) – העיקר לא לראות את בן השיח מפשפש בכיסים שמא מעצם השיחה עם רומני – נעלם לו הארנק.

יואל מציין בצדק שכל ההשפלות האלו לא גרמו לכך שעולי רומניה יקטרו ויתלוננו על קיפוח. ובאמת העלייה מרומניה היא השנייה בגודלה אחרי זאת מברית המועצות וחבר הלאומים, פי שניים מזאת שבאה ממרוקו, ופי ארבעה מזאת שהגיעה מעיראק או מתימן, ומעולם לא היתה טענה על כך שלא משמיעים בגלי צה"ל שירים רומניים (והרי הלחן של "התקווה" 'נגנב' משיר עם רומני. ראו בספר עמ' 30).

בפרק 8 (עמ' 85-84) משתעשע יואל ריפל עם הרעיון שיהיה בארץ מהפך, וייבחר ראש ממשלה מעולי רומניה, והוא יודע כי זה חלום באיספמיה, כי יש סיכוי יותר טוב שימונה רמטכ"ל תימני, כחלומו של בן גוריון. כל זכויותיה של העדה הזאת לא יועילו (ראש פינה, זיכרון יעקב, האהרונסונים, מרסל ינקו, ראובן רובין, אהרן ידלין, עמי איילון, בני גנץ, 47 קיבוצים, 50 מושבים וכו') – עד שאין לך תווית של "מקופח", עד שלא תקטר – אין לך סיכוי חברתי-פוליטי.

הספר הומוריסטי ברובו, אבל יש בו גם פרקים נוגים על מורים וחברים מעולי רומניה שנפלו במערכות ישראל (ראו, למשל, עמ' 76, 80), וכן הערות לא מעטות החושפות את האהבה הכבירה של המחבר לנס הזה שנקרא מדינת ישראל (עמ' 35, 108).

בעיני יואל ריפל, הנופים בשווייץ ובריביירה הצרפתית הם הד חיוור לנופים של ביקאז, דרך פאגאראש, קלוז', בראשוב, ושפך הדנובה לים השחור, שלא לדבר על המסעדות – כשבצרפת אתה יורד מנכסיך עבור צלחת גדולה עם דוגמית של כבד אווז, ואילו ברומניה אתה אוכל מעדנים לשובע במחירים שווים לכל נפש.

זה לא מונע ממנו לתאר את עלילות השלטון הקומוניסטי שהוא חווה בילדותו בבוקרשט: ברומניה היה חופש דיבור – מי שהתחיל לדבר – נגמר לו החופש (עמ' 12). ברומניה הקומוניסטית היו בחירות חופשיות – יכולת לבחור להצביע, או להיחקר על ידי הסקוריטאטה. הבחירות היו גם חשאיות – הבוחר מעולם לא ידע מה יש במעטפה שאיש הביטחון שם בה (עמ' 20).

למי שקנה את השפה העברית לאחר שגדל על שפה אחרת – יש הומור מיוחד במינו, הומור הנסמך על מוזרויות העברית, שמי שנולד עימה – לא שם לכך לב. על כך מושתתת, בין השאר, ההומורסקה של אפרים קישון ("העולה היורד לחיינו", "הגענו לעמק השווה משהו"). את ההומור הזה נקל למצוא בספרו זה של יואל ריפל: הוא נדהם שבארץ מדברים חופשי על שר כמו משה דיין שאסף עתיקות וצעירות (עמ' 34). בנעוריו הסריטו בקולנוע סרטים עם ג'יימס דין ואסי דיין – היום אין דין ואין דיין (עמ' 40). ניקו הפסימי רואה תמיד את המנהרה בקצה האור (עמ' 60). האב הזקן מצא אישה – הלכה הירושה (עמ 65). אריה דרעי יהיה שר הפנים (תחת ראש ממשלה רומני), כי כבר היה שר בפנים (עמ' 84). צנח לו ז"ל ז"ל (עמ' 88). המתים הם סם החיים במודעות האבל של העיתונים (שם). ברומניה לא קיבלנו תשובה מדוע הגז הולך לרוסיה, בישראל יש תשובה, וכל הגז הולך אליו. (עמ' 106).

לי היתה שעה של נחת בקריאת הספר השלישי של יואל ריפל, אשר כמו קודמיו –רווי אהבה וסליחה והמון הומור טוב. וכן, מי שתמה על השם המוזר – "צ'ה פאצ'י?" משמעו ברומנית – מה שלומך? (מילולית – מה מעשיך), ושימש לא אחת בשנות החמישים והשישים כשם נרדף לעולה מרומניה.