הקונצרט נפתח ביצירה קצרה ומהממת שכשמה כן היא: "זיקוקין די נור" אופ' 4 של איגור סטרווינסקי (1882-1971) משנת 1909. בתוכניה נכתב כי "סטרווינסקי כתב את 'זיקוקין די נור' כמתנת חתונה לקראת נישואי בתו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, נדז'דה, למקסימיליאן שטיינברג. השניים נישאו ימים ספורים לפני פטירתו של אבי הכלה. רימסקי-קורסקוב היה מורו הנערץ של סטרווינסקי.
בהמשך ניגן הפסנתרן הרוסי הצעיר דניל טריפונוב, יליד 1991, את הקונצ'רטו מס' 2 בדו-מינור לפסנתר ולתזמורת, אופוס 18, משנת 1900, של סרגיי רחמנינוב (1873-1943). בזיכרוננו נחרט הקונצ'רטו מהקומדיה המוסיקלית "העוגן הרימו" משנת 1945, שבה המלח ג'ין קלי מדגים לפרנק סינטרה איך מחזרים אחר בנות. זה היה סרט מקסים, ובו הפסנתן חוזה איטורבּי שיחק את תפקיד עצמו וניגן בעיקר את הקונצ'רטו הפופולארי של רחמנינוב. לכן היה לנו קצת קשה להיכנס לביצוע המוקפד, הלא-רומנטי, הקר במקצת ומדוייק מאוד, של הפרק הראשון ביצירה, בנגינתו של טריפונוב ובניצוחו של וסילי פטרנקו הרוסי, יליד 1976. היה נדמה לנו שזו לא בדיוק היצירה שצליליה העליזים והקלים, האופטימיים – ריחפו בזיכרוננו שנים רבות. ואולם ככל שהתקדמו פרקי הקונצ'רטו, ובייחוד בפרק האחרון, נכבשנו בקסמו של טריפונוב שהפליא לנגן בקצב מדהים ובתיאום נהדר עם התזמורת, ומבלי לגלוש לסנטימנטאליות הגיש את היצירה באינטרפרטאציה טרייה מאוד, כאילו זה עתה נכתבה.

הנה קטע מביצוע אחר של הקונצ'רטו, שעליו כתבנו בגיליון 420 מיום 19.2.2009:
"בשנת 1945 יצא לאור הסרט המוסיקלי 'העוגן הרימו' עם פרנק סינטרה, קתרין גרייסון וג'ין קלי, ושיחק בו את עצמו הפסנתרן חוזה איטורבִּי, שניגן קטעים פופולאריים מהקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת של סרגיי רחמנינוב. דמותו של איטורבי הלבוש בחליפה לבנה יושב באור יום ליד הפסנתר על סיפון האונייה נחרתה עמוק בזיכרוננו אף כי לא ראינו את הסרט מאז, זה כשישים שנה, אבל כל אימת ששמענו את צלילי הקונצ'רטו מס' 2 של רחמנינוב מיד נזכרנו בסצינה שבסרט עם חוזה איטורבי, והירבו גם להשמיע אותו מבצע את הקונצ'רטו בתקליטים וברדיו.
"הציפייה לשמוע בביצוע חי מוסיקה שמזדמזמת בך כבר יותר משישים שנה, היתה כמובן רבה. הפסנתרנית הצעירה אנה ויניצקאיה ניגנה אותו בטכניקה מעולה והתזמורת היתה מעולה אף היא, והשניים ניגנו בתיאום נהדר אף כי לעיתים האפילה התזמורת על הפסנתר. הקצב היה מהיר ברובו, כלל לא היצירה הסנטימנטאלית שניגן בזיכרוננו חוזה איטורבי לפני יותר משישים שנה. מכל הבחינות האלה היה הביצוע מצויין וסוחף אלא – אלא שנגינתה של ויניצקאיה לא היה בה רגש ולא ייחוד, ומישהי אמרה אפילו שהיתה משעממת. היא היתה כל הזמן חלק מהיצירה והקונצרט והתזמורת – אך לא תרמה לביצוע שום אופי ואינטרפרטאציה ייחודית."
עד כאן. כנראה שהיצירה אינה כה סנטימנטאלית ורומאנטית כפי שגרם לה הסרט להישמע.

החלק השני של הקונצרט היה "הפעמונים", סימפוניה כורלית אופוס 35, משנת 1913, אף היא יצירה של רחמנינוב, שנוגנה עתה בפעם הראשונה בפילהרמונית. בתוכניה נכתב שהיצירה נכתבה על פי פואמה של אדגר אלן פו, בנוסח הרוסי מאת קונסטנטין בלמונט, וכמובן גם צורף דף הטקסטים בעברית, אנגלית ורוסית –בתעתיק לטיני.
זוהי יצירת ענק עם מאות נגנים, זמרי מקהלה וסולנים, שהשתתפו בה המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית אוֹרֶיָה מאוקראינה. אנסמל מפואר שמילא את בימת ההיכל עד קצה-קציה.
את הפרק הראשון שר הטנור הרוסי סרגיי סְמִישְׁקוּר שלא הצליח למלא את ההיכל בקולו, וגם המקהלה לא היטיבה איתו והאפילה על קולו הרך. את הפרק השני שרה זמרת הסופרן הרוסית ויקטוריה יֵסְטֵרבּוֹבָה שגם היא לא הצליחה למלא את ההיכל בקולה, וגם אותה המקהלה בלעה לעיתים והתוצאה היתה מאכזבת למדי.
הפיצוי בא בפרק השלישי, שבו שומעים רק את התזמורת והמקהלה, ללא סולנים. זה היה פרק אדיר, שדומה כי השפיע לימים על המלחין הגרמני קרל אורף (1895-1982) כאשר חיבר את "כרמינה בורנה" (1935-1936 או 1938). עושר צלילי. כלים מיוחדים. הפתעות. קצב נהדר. סוחף. ממש פיצוי על שני הסולנים החיוורים, אם כי המקהלה המאוחדת לא תמיד יצרה צליל נקי אחד כמו למשל מקהלת פראג.
את הפרק האחרון שר הבאס הרוסי הרזה אלכסנדר וינוגרדוב ולפחות הוא מילא את החלל של היכל התרבות וגם היה אפשר לשמוע בבירור את המילים הרוסיות שהוא שר, ואף שתוכנן היה קודר ביותר, פעמון המוות: "פעמון [הברזל] החלוד מייבב / ונאנח, חותך את האוויר הדומם / מכריז באיטיות / על דומיית הקבר." – על אף הטקסט העצוב, היתה בזימרתו כל העוצמה, החיוניות, הלב הרחב של השירה העממית הרוסית, שזוכה כיום לתחייה ברוסיה של פוטין – ובכך הוא יצר קשר מלהיב עם הקהל המבוגר שרובו זוכר שירים וזמרים רוסיים מתקופת הזוהר של השירים האלה, שאגב, לאחרונה, ביצועים מלהיבים שלהם ממלאים את מגירות ה"יו-טיוב" במרשתת, וממש אי-אפשר להיפרד מהם כאשר עולים עליהם במקרה. בייחוד להקת "גְרוּפָּה רפובליקה" והבלונדית הזוהרת המדהימה והיפהפייה שלה, בעלת התספורת הקצרה.