רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"א

בשבוע ההוא ירד גשם והיו סופות חול בנגב. פוליק שכב באוהל הסיירים וחפר באצבעותיו תעלות באדמת הלֵיס הצהבהבה כדי להטות את זרמי המים שאיימו לפרוץ לתוך האוהל ולחדור לתרמילים ולהרטיב את השמיכות.
הוא הוציא את ידיו המכוסות בוץ מבעד ליריעה הלחה וחפר גומות חול וערם סוללות כדי להטות מן האוהל והלאה את המים הזורמים. הגשם התדפק על גב האוהל הנמוך. כאשר נגע ביריעת האברזין הדקה, שהיתה לחה וקרה, חש את טיפוף הטיפות שמנקשות על אצבעותיו המלוכלכות בבוץ. שעה ארוכה לא פסק רעש הטיפות, מתחזק ונחלש לסירוגין.
אחרי מיסדר הצהריים שלחו אותו להחליף את נעליו ולא נמצאו לו נעליים מתאימות, ובינתיים נשאר באוהל ולגם לגימות אחדות מבקבוק הקוניאק. כירסם כדורים אחדים נגד הצרבת ששרפה במעיו. אכל מחצית הטבלה שוקולד ונרדם בבגדיו מכוסה בשמיכות. אחר שעה קלה התעורר לקול פיכפוך הגשם שהתגבר, וסהרורי משינה קצרה, ומרעיד מקור היקיצה, באור השוקע של שעת בין-הערביים, חפר בבוץ בשתי ידיו כדי להגן על האוהל הזעיר מן השיטפון, וברגע של ייאוש ממצבו העלוב עלו דמעות בעיניו.
ביום הראשון לפנות בוקר, מבעוד חשיכה, יצא מירושלים לרמלה, ומשם ברכבת לבאר-שבע. ישב בין גברים זרים נעולים בנעליים צבאיות, רובם לבושים בחאקי ונושאים עימם תרמילים וילקוטים גדושים. אחדים נימנמו. אחדים קראו בעיתון או אכלו כריך שהביאו מהבית, וחלק התבדחו וכבר החלו לשחק בקלפים. היה קר ופוליק טרם אכל דבר-מה מראשית היום. לאט-לאט הפציע שחר. הוא נימנם. התעורר וקנה לחמנייה אשר לאחר כל לעיסה ובליעה דבקה לגרונו והתייבשה שם.
מבאר-שבע לקחו אותם במכוניות.
במגרש הגדול, לידי צריפי האפסנאות, חילקו ציוד ונשק. פוליק הסתובב מקצה תור אחד למשנהו, מבקש להאריך את השהות עד לקבלת הציוד הצבאי, לחוש עצמו חופשי כאזרח עוד כמה רבעי שעה. הוא פגש את השליש, שהסתובב במדיו הנקיים ומקל דק מבריק בידו, והוא משחק בו בהכרת ערכו כקצין. פוליק עצר אותו ושאל ברוח נמוכה אם יוכלו להתחשב בו במשך השנה ולא להפריע לו יותר בלימודיו.
השליש אמר שאין אצלם יוצא מן הכלל. גם קראו את המכתבים המשונים שלו, ואין הם נחשבים לזכותו כלל וכלל. "יותר מדי אתה מרשה לעצמך."
פוליק אמר שקשה לו.
"כך כולם אומרים. אבל אתה בחור צעיר ובריא ואין לך מה להתאונן. תתבייש לך."
פוליק הוסיף ומילמל ש"הצבא לא מתחשב בפילוסופים."
השליש התרגז ואמר ש"זה כבר גובל בהשמצת צה"ל," והלך לדרכו כשהוא מותיר את פוליק עומד באמצע המגרש חרוש האבק.
היה עליהם להסתדר בשלשות כדי ללכת לאכול. פוליק שנא את ההליכה בסך לארוחה עם כלי האוכל המקשקשים, והיה מאחר בכוונה את מיסדר היציאה. הוא העדיף לבוא לבד בסוף הארוחה, ולהימנע מן העמידה הממושכת בתור המזדחל לאיטו. אמנם לעיתים בהגיעו כבר לא היה מה לאכול, כי אזל חלק מן המנות, וגם הלחם לא הספיק.
בוקר אחד תפס אותו סמל המחלקה כשהוא הולך לבד עם כלי האוכל ונהנה משעה קצרה של שלווה.
"מדוע לא יצאת עם כולם?" שאל.
פוליק שתק.
"עכשיו תחזור למאהל," אמר, "ותלבש מיד את החגור ותצא לאימונים."
פוליק חזר בשתיקה ויצא לאימונים בלי ארוחת-בוקר. כמין רעב נפשי תקף אותו, בגלל ההשפלה – רצה לאכול, כדי להוכיח לעצמו שעדיין הוא אדם, הגם שתיעב את האוכל הצבאי וויתר מרצונו על ארוחות רבות.
בשעה עשר ריחם עליו המ"כ, ששמע מפיו כי טרם אכל, והרשה לו לגשת לשק"ם. שם טרף ברעבתנות חמש ואפלות תפלות ושוקולד ובקבוק גזוז קר, ששרטו את מעיו. בארוחת-הצהריים סיים את טבלת השוקולד, וביקש משכנו לאוהל שיביא לו לחם. מאז התקיים על לחם, שוקולד וקוניאק. והשתדל לחמם עצמו בשתייה כדי להתגבר על הקור ועל הבדידות.
שכנו לאוהל, בחור מעדות המזרח, סיפר שלאחר השיחרור מן השירות הסדיר בצבא קראו לו פעמים רבת למילואים ולא נתנו לו מנוחה, וכמגלה סוד לחש שהיתה אז תקופה שחשב לעזוב את הארץ. נמאס לו מן השליש השחצן. אחר כך הניחו לו כמה שנים בשקט. הוא מקווה שעכשיו לא יתחיל כל העניין מחדש, כי אין לו כבר כוח. פעמיים הפסיד את מקום עבודתו בגללם. אחר כך סיפר כיצד הכיר את אשתו, ואמר שהוא מצטער שהתחתן איתה מפני שהיא לא דוחפת אותו קדימה, וסיפר על בחורה אשכנזייה, בלונדינית נחמדה, שאיתה הסתובב הרבה זמן ושהיתה משוגעת אחריו. היתה באה אליו לבית-החרושת ומחכה עד שיגמור לעבוד, שם היה מחליף את בגדי עבודתו בחליפה, ויוצא לבלות איתה במסעדות יקרות ולרקוד במועדוני לילה. צריך היה הרבה כסף כדי לצאת איתה, ולכן עבד משמרת כפולה ולא היה לו כוח ליהנות מן הבילויים. הוא הרגיש שאינו מתאים למשפחה שלה. היה בביתם פסנתר והוריה "חיים כמו עשירים." הוא עזב אותה ועד היום הוא לא יודע אם טוב עשה. בינתיים היא התחתנה והתגרשה.
את לבון ובן-גוריון שכח פוליק בתוך סופת החול העזה שפקדה אותם במשך יומיים, ובגשם שניתך מיד לאחריה. הם עמדו בתור לזריקת רימון חי, בלב איזור גבעות ליס נמוכות מכוסות שיחים, שהיו זוחלים ברוח, וצבעם ירוק-אפור, ופה ושם עצי צאלים בודדים. בקרקע הצהבהבה, שכמו מתרוממת ונוסעת כל הזמן ברוח, היו חורים של חפרפרות או עכברי שדה, אשר אם אינך משגיח בהם בהליכתך, שוקעת הנעל עמוק ומתמלאה באבקת חול מידברי צהוב.
איכשהו השתמט פוליק מזריקת הרימון, לא מפני שפחד, אלא מתוך רתיעה לקחת חלק בכל המתרחש סביבו. הרוח השורקת לא פסקה לרגע, והטיחה, כגשם זלעפות, שכבות שכבות של מיליוני גרגירי חול זעירים שהתנועעו ורצו, בגלים ותימרות אבק, מקצה האופק ועד קצהו, הצליפו בצוואר, בפנים ובכפות הידיים, חדרו לשיער, לאוזניים, ואל מתחת לבגדים, חרקו בשיניים והכבידו על הנשימה.
הוא קינא בבדואים שמתכסים בעבאיה ארוכה ועוטים על פניהם כאפייה למגן מפני סופות החול. הוא הרכיב מסגרת של משקפי שמש על העדשות של משקפיו הרגילים, והיה מנגבם מדי פעם מן האבק, ובינתיים חדר החול לעיניו. שפתיו התבקעו, ושערותיו היו מדובללות וקשות עד שאי-אפשר היה להעביר בהן מסרק. לא התרחץ כמה ימים, וצווארו היה מקומח באבק.
בלילה הפכה הרוח אוהלים והסיעה אותם רחוק אל בין השיחים. הגשם בא בעקבותיה. גם אוהל חדר-האוכל קרס ומסגרותיו התעקמו, ובבוקר נראה כספינה טבועה שנפלטה לחוף. אנשים רבים הצטננו וחלו והרופא שיחרר אותם. רק פוליק לא חלה. דומה היה שיבטלו את האימון. ליד קיר בית נטוש הצטופפו אנשים רטובים סביב למדורה וחיממו עצמם בעשן. היתה שעת צהריים אך הקור לא חדל. הגשם שטף את הבגדים ספוגי הזיעה והאבק, והיתווה חריצים בפנים מקומחות עפר. לבסוף הוחלט להמשיך באימונים. נערך מטווח בכלי נשק חורקים שהחול כיסה אותם בסערה רגע לאחר שניקו אותם. ירו אל מול מטרות שקשה היה להבחין בהן. הרוח החזקה היטתה את הקליעים ממסלולם, חדרה והקפיאה את הגוף מבעד לבגדים, וגרגירי החול צבטו ועקצו את העור החשוף.
ביום חמישי בערב הביא מישהו למאהל גיליון "הוצאה מיוחדת" של עיתון ערב אשר עבר מיד ליד בלהיטות בין הקצינים והסמלים. לידי פוליק הגיע העיתון רק בשעה מאוחרת מידי סמל אחד שארז את חפציו וקיבל רשות לעזוב את המחנה יום קודם.
פוליק חיפש פינה מוארת לקרוא את העיתון. ליד פנס נפט הצטופפו גברים בני שלושים ומעלה ושיחקו פוקר ושש-בש ובילו את זמנם בשיחה בטלה. אחד טען שהוא רוצה להשתין אך אינו מוצא את הזין שלו מפני שהצטמק בקור. שני שאל אותו מה היה עושה לו הביאו לכאן בחורה עם שדיים כאלה (ועיגל תנועה בכפות ידיו) שהיתה מוכנה? – "אתה אל תרגיז אותי, יא חתיכת פֶּזָבֵנְק אחד! בקור הזה אני לא מוכן להתפשט אפילו בשביל בריג'יט בארדו!" – והם התווכחו שעה ארוכה אם אותה בחורה דמיונית, נגיד – בריג'יט בארדו, מסוגלת להתפשט בקור הזה, ואם לא, אם אפשר לעשות לה בבגדים.
בטרם חשיכה בילה שעה ארוכה במציאת מקום לעשיית צרכיו, והתבונן בצואתו עד שכאבו רגליו מן הכריעה הממושכת. יש אנשים שמאוהבים בהפרשות שלהם, קרא באיזשהו מקום. ואולי כולנו כך. המגע האמיתי היחיד שלנו עם מסתרי גופנו הוא דרך הנקבים. כל מה שנמצא יותר בפנים כבר קשה לנו להבין שזה אנחנו. פי הטבעת בער ככווייה בבשרו, מפני הקילומטרים הרבים שעשה בלי להתרחץ. "קריעת תחת" קראו לזה בבסיס-הטירונים. הוא הלך חזרה לאוהל ברגליים מפושקות, כאישה.
שלשום בבוקר ערכו מיסדר לכל הפלוגה מחוץ למאהל, מול תעלת עפר שאורכה כמה מאות מטרים. משני צידי החפירה נטחנה אדמת הליס עד דק בזחלי הטנקים. כנראה עברו עליה לאורכה הלוך ושוב פעמים רבות. המ"פ נשא נאום קצר, בו אמר שאל לו לחייל לאבד את עשתונותיו למול הטנק. טנק "שרמן" ישן ומכוסה אבק, שהשתמשו בו לאימונים, זחל ובא מאי-שם ועמד בקצה מסלול החפירה. לפי פקודה קפצה שורת החיילים הראשונה אל תוך החפירה, שם קרסו, חבושים היטב בקסדות הפלדה, שמכוסות רשתות-הסוואה. הטנק זחל ועבר עליהם בנהמת מנוע וחריקות מחרישות אוזניים. חוליות שרשראותיו הרעידו את הקרקע משני צידי החפירה והתיזו סילונות של קמח עפר משתולל, שנשפכו במערבולת חומה, דומה לזו שיוצרים זרמי שיטפון עכור בוואדי גועש. בהתרוממו מאחורי הטנק היה כל חייל מניף ידו בקשת רחבה, כזורק בקבוק-מולוטוב.
החיילים שעבר עליהם הטנק היו מכוסים שכבה עבה של אבק צהוב וטחון עד דק, שעטפה בגוון אחיד את שיערם, פניהם ובגדיהם. פוליק לא פחד מפני הטנק העתיד לעבור מעל לראשו, כמו שחשש מפני האבק והלכלוך שידבקו בבשרו. בקושי רב שמר על כמה איזורים נקיים בגופו, למרות שלא היתה אפשרות להתרחץ. בין מיקצה למיקצה דילג על פני החפירה ועמד מצידה השני. משתדל להצניע עצמו בין החיילים שפניהם מעופרים באבקת הליס, וגבות עיניהם צהבהבות מן האבק, והן מזדקרות כמין מברשות שיער של קוצי-בר.
בחשיכה זחל על ארבעתיו לתוך אוהל הסיירים והתכסה בשמיכות לחות. פרש את העיתון וקרא בו לאור פנס כיס. בעמוד הראשון התנוססו במרכז תמונותיהם של בן-גוריון ולבון, ונדפסה הודעה ארוכה – "האמת קודמת לכול", שמסר בן-גוריון אחרי הצהריים בישיבת מרכז המפלגה בבית מפעל הפיס בתל-אביב. הכותרת זעקה באותיות של קידוש-לבנה:

הודעת בן-גוריון לציבור על ה"פרשה". רואה במסקנות 7 השרים 'משוא-פנים, עיוות-דין וחצאי-אמת'... "כל נער ונערה הנשלחים לצה"ל נמצאים בידיים נאמנות וכשרות."

את האותיות הקטנות למטה היה קשה לקרוא, ופוליק בלש בפנסו הקטן משורה לשורה.

במכתבי למר רוזן, יושב ראש "ועדת השבעה" בממשלה, עמדתי על דוגמאות אחדות של "אמיתותיו" של מר לבון. מכתבי זה נשלח לרוזן ביום 8.1.61. – "אני לא יודע מי נתן את ההוראה, אבל אני יודע שלא ייתכן כי קצין בכיר (בלי הוראה מהרמטכ"ל) עשה דבר על דעת עצמו. איני יכול להגיד שלבון נתן את הוראה, כי לא שמעתי אותה, אבל קראתי דבריו בפני ועדת החוץ והביטחון בחודש אוקטובר, ומצאתי בהם לא רק דברי שחצנות וחוצפה – אלא גם שקרים ועלילות על מערכת הביטחון שבימיו ולפניו. אתה, כמדומני, שמת לב בעצמך באיזה לשון הוא דיבר על נשיא בית-המשפט העליון והרמטכ"ל הראשון ("ועדת השניים") שניסו לברר העניין לפי בקשת ראש-הממשלה דאז. בישיבת הממשלה מיום 17.10.60 אמר מר לבון:
"אני חושב את זה למעשה שחיתות כאשר קצינים ופקידים של משרד הביטחון רואים את זה לתפקידם לעסוק במלאכת רכילות והפצת שמועות והדרכת עיתונים בפרשה זו – איני יודע מיספרם, – אומרים שזה עשרות אנשים. אומרים לי זאת העיתונאים עצמם שאיתם מדברים. מה זה עניינם של סגני-אלופים או רבני-סרנים או פקידים של משרד הביטחון לעשות ימים ולילות בעניין זה – האם בעד זה הם מקבלים משכורת."
באותה ישיבה תקף מר לבון את צנזור הצבא (אדם ישר ונאמן הממלא תפקיד קשה ולא נעים מתוך שיתוף וסידור מוסכם עם עורכי העיתונים), במילים אלה: "מה הזכות, החוצפה הזאת של איזה בחור שבידיו השלטון על הצנזורה לפסול את זה."
בישיבת ועדת חוץ וביטחון מיום 17.10.60 סיפר מר לבון כי יש לו "חומר עוד יותר חמור ממה שאמרתי עכשיו, אני נמנע מלהביא את החומר הזה בפני איזה שהוא פורום ציבורי." וכשהוא נשאל בישיבה מיום 20.10.60 על-ידי מר בן-אליעזר מ"חרות" להראות "החומר הנוסף שלבון אמר שיש לו, וכיצד הגיע אליו החומר הזה," ענה מר לבון: "נכון שיש לי חומר שלא הראיתי לאיש, ואני לא מוכן להראותו, מפני שזה חומר אישי. אם יגיעו מים עד נפש – ייתכן ולא תהיה לי ברירה. אבל כל עוד אני יכול להיאבק על העניין באמצעים כשרים וטהורים, אני מעדיף לעשות זאת."

אותה שעה נשמעה במאהל קריאה:
"מאיר סוויסה איפה האוהל של מאיר סוויסה?!"
הקול הלך והתקרב ומישהו פרש את יריעת האוהל שפוליק קשרהּ היטב פנימה למען לא יחדור הגשם, ושאל:
"אז אתה מאיר סוויסה?"
"לא."
"אז איפה הוא גר אתה יודע?"
"לא."
"בירושלים!" צעק מישהו באוהל סמוך.
"מפני שהוא היה צריך לשמור הלילה. אתה מהמחלקה שלו?"
"לא."
"אתה כן מהמחלקה שלו. עכשיו תצא מהאוהל ותלך לשמור במקומו."
"אולי תעזבו אותי פעם אחת במנוחה!!!" צעק פוליק.
ההוא נבהל, "טוב, טוב, אז לא חשוב!" והסתלק כשהוא צועק:
"מאיר סוויסה! יִלְעַן אַבּוּכּ מאיר סויסה! לאן נעלמת, פֶּזָבֵנְק? עושה עצמך ישן במקום לשמור!"
פוליק התרומם בישיבה והידק את יריעת האוהל למען לא ישגיחו מבחוץ באור פנסו הזעיר ויפריעוהו בשנית. יתר אוהלי-הסיירים הנמוכים היו שרויים בחשיכה, רק באחד הבהב נר. הוא התכסה היטב בשמיכות.

ולצערי הייתי מוכרח להוסיף במכתבי למר רוזן דברים מרים אלה: "שר הביטחון משנת 1954 חילל קדושת הביטחון. הוא עכר רוח ועדת החוץ והביטחון בחודשים האלה – – – "
ואני רואה לפניי האימהות השכולות. ואני רואה לפניי חומר בעיית הביטחון.
...דבר הביטחון חולל והושמץ. ועדת חוץ וביטחון היא עכשיו ועדה לכול – חוץ לביטחון.
...כולם התחילו להתנבא על דרייפוסיאדה. ציבורנו יודע מה זאת דרייפוסיאדה: עלילות של ראשי הצבא ושר הביטחון על קצין יהודי חף מפשע, כדי לחפות על בגידתו של קצין אחר.
לאושרנו ה"דרייפוס" של ימינו יושב לא באי-השדים, אלא בבניין הנהדר של הוועד הפועל של ההסתדרות, וחולש על הגוף המאורגן הגדול והחשוב ביותר בארץ.

"סוויסה! מאיר סוויסה!"

הידיעות שהופיעו בעיתונים על תביעות או תנאים שהצגתי לחברים – הן בדותות, – – שיקולים ממלכתיים מכריעים בעיניי כל שאר השיקולים. והשיקול הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא ביטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה – –

"סויסה!"

– – איני איש צנוע, אבל אני משוכנע ויודע, כי המדינה והממשלה אינה תלויה בשום איש יחיד, ויהיה מי שיהיה. – –

"מי זה כאן מאיר סוויסה?"
הפעם היה זה קולו של הסמל שסרק את המאהל בחברת השומר שצעק מקודם. פוליק כיבה את הפנס ושכב בחשיכה, לבל יפריעו אותו בשנית ויקראו אותו לשמירה במקום סוויסה ההוא שהאדמה כאילו בלעה אותו. וכמו מאליו מילמל: "עפרל'ה, עפרל'ה שלי – " כמין השבעה.
אך הסמל התעקש ועבר מאוהל לאוהל, ואפשר היה להבחין בדרכו לפי צעקותיו המתקרבות:
"יש כאן מישהו באוהל? אתה מאיר סוויסה? סוויסה?"
עד שהגיע לפתח האוהל של פוליק ותפס וניענע ברגליו.
"מי ישן כאן? אתה, מאיר סוויסה?"
"לא." עתה היה בטוח שיגידו לו לצאת לשמירה.
"מי זה?"
"רפאל שומרון."
"אה, זה אתה, הפילוסוף! טוב, שלום, לילה טוב."
ואחר רגע חזר.
"מה שהיה עם ארוחת-הבוקר, תשכח. אני באמת מצטער."
"לא חשוב." אמר פוליק, "ממילא לא חשבתי לאכול. אני לא אוהב את האוכל של הצבא."
"תראה, אם תצטרך פעם לקנות מכשירי חשמל בנתניה, איזה טרנזיסטור טוב, אז תבוא אליי, יש לי חנות ברחוב מכנס."
"תודה, אני גר בירושלים."
"נו טוב, שלום, לילה טוב."
הסמל עבר הלאה.
פוליק כמעט שנירדם ממש, שמורות עיניו כבדו, והמאמץ הגופני של השבוע כולו הצטבר בשריריו הלאים. בכל זאת התגבר על עייפותו, וכשהסתלק הסמל הדליק את הפנס הזעיר.

לבסוף עליי להגיד דברים אחדים על הצבא. לא אומר דבר על שר הביטחון הראשון ו"השלישי", הוא מביט ישר בפני ההיסטוריה בלי עיניים רמות, והוא לא יחשוש ולא יסרב לעמוד בפני כל משפט ובפני כל חקירה משפטית על מה שעשה ועל מה שלא עשה, אם חקירה כזו תידרש.
אולם אני יכול כמיטב יכולתי להבטיח לכל אזרח וגם לכל אם בישראל – כי אין בעולם צבא יותר נאמן, מסודר, טהור ומסור מצה"ל. ד"ר סנה בכנסת ומר יערי בעיתונות מנסים להלך אימים כי צפוייה לנו סכנת דיקטטורה על ידי "צמרת דצמרת". זוהי רכילות מרושעת ואווילית. כל צבא בעולם היה מתגאה בצמרת של צה"ל. אין עוד צבא שיותר נאמן למוסדות הנבחרים של המדינה מצה"ל. אין בצבאנו מלאכים. ויש שמגלים כי קצין פלוני או חייל פלמוני מתנהג שלא כשורה, – ומעמידים אותו מיד לדין. בשום מקום בעולם אין מקפידים יותר שלא יימצא הרבב הכי קטן על מדיהם של מפקדים צבאיים כאשר עושים זאת בצה"ל.
וכל נער ונערה שנשלחים בצבא נמצאים בידיים נאמנות וכשרות. – הלעז שהוצא על הצבא – נובע ממקורות עכורים, ואני פעלתי במשרד הביטחון בהכרה שאין לנו יסוד להתבייש במשרד זה. אלפי קצינים ועובדי משרד הביטחון עשו ועושים חובתם באמונה ובמסירות, ואני רוחש להם אהבה והערצה.

שכנו של פוליק נכנס לאוהל.
"אני רואה שאתה קורא הרבה."
"כן."
"אתה רוצה לחם עם ריבה?"
"כן."
"הבאתי גם בננות."
פוליק אכל והאיר בפנסו לשכן שהסתדר לקראת השינה. הם שכבו בבגדים ורק את נעליהם חלצו. הרובים היו מונחים בצד, מכוסים בשמיכות למען לא תחליד המתכת.
"יש חדש בעיתון?"
"הכול על פרשת לבון."
"מסכן אחד. בן-גוריון יזרוק אותו."
"למה?"
"ככה זה בחיים. צודק מי שיש לו יותר כוח."
"אז בן-גוריון צודק?"
"כן."
"למה?"
"מפני שהוא ראש-ממשלה. אם היה לבון צודק, היה לבון ראש-ממשלה."
"ואם התנהגו אליו שלא בצדק?"
"מה זה לא בצדק?"
"אולי זייפו מסמכים של הצבא בשביל להתפטר ממנו, שלא יהיה שר-הביטחון."
"אם יכלו לעשות לו כך, סימן שמגיע לו. לבן-גוריון לא היו מעיזים לעשות דברים כאלה."
"אז בעד מי אתה?"
"אני בעד כולם. בעד הממשלה. בעד בן-גוריון. בעד המדינה. תמשיך, תמשיך לקרוא," הסב גבו לפוליק, "אתה לא מפריע לי. אני יכול לישון באור." והוסיף, "טוב שגמרנו. מחר בערב בזמן הזה כבר נהיה רחוק מכאן, בבית. אני משוגע כבר לראות את הבת הקטנה שלי."
"כן." אמר פוליק, ופנסו האיר כותרת של כתבה שהיתה נתונה במסגרת שחורה בצידו הימני, למטה, של עמוד אחר בעיתון –

אורי צבי גרינברג קורא לב.ג.:
לפזר הכנסת! להקים ממשלת חרום!

היו אלה קטעים ממאמר בשם "כוס התרעלה" שפירסם המשורר בירחון "ידיעות רמת-גן" ובו הוא מטיף ל"פיזור הכנסת, ריכוז כל הכוחות הפוריים לממשלת-חרום לאומית – מבעוד זמן. העם שהוא חי עכשיו חיים לפי שרירות-הלב, בלי הדרכה ממלכתית יום-יום, יענה אמן בדיעבד למיבצע הדרכה זה."
"העם," כותב א.צ. גרינברג, "ירגיש במשך הזמן שכפייה ממלכתית היא לטובתו בגוף ובנפש, ואין ברירה אחרת. קרואים להצלה בחירי האומה, ולא נבחרים! והדבר בידי ראש-הממשלה היום: מר דוד בן-גוריון וחבל מרעיו." כל זמן שבן-גוריון קרוב במנטאליות לנאמני-ההבלגה, לאלו שלא איכפת להם הסכמי-רודוס, וכי למדינה בגבולותיה כיום אין קווי מים נאותים, ושלא כואבים את הנסיגה מסיני – הריהו נחמד ונעים בעיניהם, אך אם הם רואים אותו נדרך עוז להתמודדות – אוחזת אותם פלצות.
"ממצב זה אני לומד ומלמד להסיק מסקנה שאין אחריה מסקנה שכלית אחרת – והיא: כל משטר דימוקרטי שלא במקומו ושלא בזמנו ושלא-בעם-כתיקונו אינו אלא סכנה מוחלטת לקיום העם והמדינה. מה שאנו קוראים כאן דימוקרטיה, אינו אלא מושג של משמעות אנארכיה." אנארכיה זו רואה המשורר בכל תחום – בעיתונות ובבימות הנואמים, בירחוני הספרות ואפילו בכרזות הקולנוע ובתיאטראות ואפילו בשלטי החנויות.
"אם זה לא פאשיזם, אני צנצנת!" אך למרות הרוגז שעורר בו המאמר חש כמין הנאה על שקיים פאשיזם בארץ וצריך להילחם בו. היתה לו הרגשה כי לפרשת לבון יש השפעה עצומה על גורלו. מדוע לא התגלתה עד היום האמת על התאבדותו של אביו! מדוע הוא אינו מצליח להשיג עבודה? מדוע לא קיבל סטפנדיה השנה? מדוע אין מתייחסים ברצינות לעבודה שלו על אפלטון? ועפרה, מדוע? והצבא? הלא יש כאן איזושהי בגידה נוראה. והיתה לו הרגשה שהוא יוכל לקחת עכשיו חלק פעיל בפרשת לבון. מי יודע איך היו העניינים מתגלגלים אלמלא נקרא לפתע לשבוע שירות במילואים. ואולי בכוונה קראו לו?
ואז מצא באותו גיליון, לאור פנסו הנחלש, כתבה שסיפרה על פגישת אנשי הרוח בירושלים. כמאה איש הוזמנו על-ידי ועדה יוזמת, שרובה פרופסורים באוניברסיטה העברית, למועדון העיתונאים בירושלים. פרופסור רוטנשטרייך, ראש החוג לפילוסופיה, המורה שלו, אמר כי אם יודח לבון יאמינו הכול כי הודח מפני שהוּכחה צדקתו. זכותו של אדם לתבוע את צדקתו היא זכות מוחלטת, ואלה שלא עמדו לצידו כאשר תבע את "הפרשה" אינם זכאים עתה לשופטו. הכתובת להתארגנותם של אנשי הרוח היא ת.ד. 4017, ירושלים.
הנה התשובה! התרגש. לא הייתי צריך להתנפל כך על אורי בן-עמי. הלא הכול קרה מפני שהייתי עצבני ומתוח לפני המילואים. אפילו אם אני חושב שהוא רודף פרסומת, צבוע ונוכל, אינני יכול לערבב את דיעותיי הפרטיות בעניין הכללי ולנהוג כפחדן העומד מן הצד ונתלה באמתלה שהאנשים הנלחמים למען העניין הצודק אינם מוצאים חן בעיניו. המאבק הוא גם שלי. אני נוגע בדבר. ועליי להצטרף אל צידם. שם מקומי. הם זקוקים לאנשים כמוני. במהרה ייווכחו לדעת שאני שווה הרבה יותר מאורי בן-עמי, למרות שבינתיים הוא מפורסם יותר ממני.
קשה היה לו להירדם, מכורבל בשמיכות הלחות, על אדמת ליס קשה שגבנוניה ננעצו בגבו. הוא שלף את בקבוק הקוניאק, ולא היה נאה לו לשתות לבד. "אולי אתה רוצה לגימה?" שאל את שכנו. אך ההוא כבר ישן, ובמהרה עלתה נחרתו הכבדה ומילאה את חלל האוהל הקטן.
פוליק גמע שלוש לגימות ממושכות שצרבו את מעיו, החמימות פשתה בגופו ומילאה אותו מיד עד לכפות רגליו הקרות. בתוך בגדיו ספוגי הזיעה הנדבקים לגופו, שלא החליף מראשית השבוע, התקשה אברו והוא התבייש לגעת בו, מפני השכן הישן לצידו. וכך המשיך והירהר, נים ולא נים.
"דב? מי הוא אותו דב אשר בשמו קראה בטלפון? מעניין, מה היה אחרי הצהריים באותה ישיבה? איך ידעו כבר בעיתון, שיוצא בצהריים, מה יגיד בן-גוריון בנאום שלו?"
והוא שקע בשינה טרופת חלומות.

המשך יבוא

הערה: כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, וייתכן שגם בקינאה ובטינה (אולי בגלל דמותו של הסופר אורי בן-עמי), ובעיקר התקבל בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" (אחרי שיצאו בה "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968). לבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם (שהיה בשעתו עורך עיתון הסטודנטים "פי האתון" ובו פירסם בשעתו סיפור בשם – "אחרון השומרונים", שהיה עתיד להיכלל ברומאן).
באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי בספר – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור – הסטודנט לפילוסופיה פוליק, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.