גורם בכיר במשרד הביטחון העריך בשיחה עם כתבים צבאיים שעימות נוסף בעזה הוא בלתי נמנע, ויהיה זה העימות האחרון של ממשל חמאס. במילים אחרות – מטרתה של ישראל היא להפיל את שלטון חמאס בעימות הבלתי נמנע הזה.
הצהרה זו ראויה לדיון ציבורי. אין זה דיון בין שוחרי שלטון חמאס בעזה למתנגדיו. זהו דיון על השאלה האם זהות הממשל בעזה היא יעד שישראל צריכה לעסוק בו? האם ברור לבכיר כיצד ישראל תממש את המדיניות הזאת? מה המחיר של אותה מדיניות?
ישראל עזבה את עזה בשני שלבים. בעקבות הסכם אוסלו ישראל עזבה את העיר עזה והערים הפלשתינאיות ברצועה. בהתנתקות, ישראל נסוגה עד לקווי 49' ועקרה את יישוביה. שילמנו מחיר כבד, לטעמי – כבד מדי. שקט לא השגנו כתוצאה מכך, נהפוך הוא. אולם הישג אחד הישגנו – השתחררנו מעולם של 1.85 מיליון פלשתינאים. רצועת עזה היא היום מדינה עצמאית למעשה (גם אם לא להלכה). הממשל בעזה הוא של חמאס. זהו ממשל עוין ביותר, טרוריסטי, שגרר אותנו שוב ושוב לסיבובי לחימה נגדו. האם באמת הפתרון שמציע הבכיר, הוא המענה הנכון לבעייה?
אם אין המדובר בסיסמה אלא במדיניות, יש להבין מה מציע הבכיר. איך ישראל יכולה לקבוע מי ישלוט מחוץ לגבולותיה? הדרך היחידה האפשרית, היא להחזיר את עזה לגבולותיה. פירוש הדבר הוא לצרף למדינת ישראל קרוב לשני מיליון פלשתינאים ולשלוט עליהם. זה מה שרוצה הבכיר, החותר להיפרדות גם מוואדי ערה?
ואת מי מציע הבכיר שנבחר כתחליף לחמאס? את אבו מאזן? הרי באותו תדרוך עם כתבים צבאיים הוא הגדיר את אבו מאזן כבעייה מיספר 1 של ישראל. אם אבו מאזן הוא בעייה מס' 1, הרי שהוא בעייה חמורה יותר משלטון חמאס. האם מציע הבכיר שישראל תשלח את חייליה למלחמה, וחיילים יהרגו ויפצעו למען המטרה של המלכת הבעייה מס' 1 של ישראל על עזה?
או שמא יש לבכיר פתרון טוב יותר – לא שלטון ישראלי, לא אבו מאזן ולא חמאס. מי? אולי דאעש?
אם הבכיר אינו מציע כיבושה מחדש של עזה אלא החלפת השלטון ויציאה מעזה – הוא משלה את עצמו שהשלטון שישראל תקבע יהיה טוב יותר. הרי האינטרס שלו יהיה להוכיח שאין הוא שלטון בובות תחת כידוני ישראל.
פעם אחת כבר ניסינו לקבוע מי ישלוט במדינה שכנה – במלחמת לבנון הראשונה. ראינו איך זה נגמר. האם מציע הבכיר, שבאותה שיחה הבהיר שישראל אינה מחפשת הרפתקאות, שישראל תגרור עצמה שוב להרפתקה מן הסוג של מלחמת לבנון הראשונה?
לפני שנתיים יצא צה"ל למלחמת "צוק איתן". הבכיר במשרד הביטחון היה אז בכיר במשרד החוץ – עובדה שלא הפריעה לו לתקוף את קבינט המלחמה בשעת מלחמה. המלחמה לא הביאה לשקט מוחלט, אולם אחרי 14 שנים של גבול מדמם, לראשונה נהנינו משנתיים של שקט. הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים של היישובים בעוטף עזה, הם תמונת הניצחון של "צוק איתן".
ב"צוק איתן" יצא צה"ל למלחמת אין ברירה, כדי לממש את ייעודו – הבטחת שלומה וביטחונה של ישראל והגנה על אזרחיה. ייעודו של צה"ל אינו להדיח שלטון מעבר לגבולותיה ולא להעמיד תחתיו שלטון אחר.
עם כניסתו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון, הוא הצהיר שעבר ניתוח להארכת הפתיל. מן הראוי שישלח לניתוח דומה גם את מיסטר בכיר.
2. המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה
אקסיומה – שופטים הם בני אדם.
מן האקסיומה הזו נובעת אקסיומה נוספת – כיוון ששופטים הם בני אדם, שופטים עלולים לטעות.
בכל המדינות, בכל התרבויות, בכל התקופות – שופטים טעו. שופטים זיכו פושעים והרשיעו חפים מפשע. שופטים שלחו חפים מפשע לכלא ואף לגרדום.
אולם חברה ללא משפט, ללא בתי משפט וללא שופטים, תהיה גיהינום. אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.
אחרי רצף האקסיומות הזה, אני קובע בביטחון שהשופטים שהרשיעו את רומן זדורוב לא טעו.
אולי אמתן קצת את האמירה, ואומר שהסיכוי שהשופטים במשפט זדורוב טעו, נמוך לאין ערוך יותר מבכל משפט אחר.
במשפט זדורוב ידעו השופטים שהם תחת זכוכית מגדלת יותר מאשר בכל משפט אחר. הם ידעו שיש מי שיחפשו כל בדל ספק או טעות, כדי לקטול את פסק דינם. מלבד תשתית הראיות החד-משמעית שהייתה בפניהם – עמדו בפניהם כל תיאוריות הקונספירציה הרבות הקשורות לפרשה, כל הטענות בעד זדורוב ונגד הרשעתו, כל הספקות וספק-ספקות על אודות כל פרט במסכת הראיות. אין כמעט משפט שבו מוצבות בפני השופטים חלופות כאלו לכתב האישום. ואחרי בדיקה דקדקנית של כל הטענות וכל התאוריות, כל השופטים בכל הערכאות הגיעו למסקנה שרומן זדורוב הוא הרוצח. גם השופט אטינגר שזיכה אותו מחמת הספק, אמר שאך כפסע היה בינו לבין הרשעה, וביטל לחלוטין את כל תיאוריות הקונספירציה. במילים אחרות, גם לשיטתו, 99% שזדורוב אשם, אך כיוון שמדובר בתיק רצח, די בכך שאין בעיניו ודאות של 100% כדי לזכות מחמת הספק.
במשפט כזה, בתנאים כאלה – השופטים שהרשיעו את זדורוב לא טעו. הם לא יכלו לטעות.
האמת היא, שגם מתנגדי פסק הדין מבינים זאת ויודעים זאת. למעשה, גם הם אינם טוענים שהשופטים טעו. הם אינם טוענים שכל השופטים שפסקו על פי הראיות לא הבינו את מה שכל ילד שראה איזה סרטון מפוברק מבין – שתפרו תיק לרומן זדורוב. למעשה, הם טוענים שהשופטים הרשיעו אדם חף מפשע במזיד. שהשופטים הם חלק מן המזימה.
זו טענה שאי אפשר להגזים בחומרתה. אם זה נכון, הרי מדובר כאן בשערוריית המאה – לאורך עשור, אלפי שוטרים מאחרוני החוקרים ועד כל המפכ"לים באותה תקופה, כל אנשי הפרקליטות ללא יוצא מן הכלל וכל היועצים המשפטיים, כל השופטים בכל הערכאות; למעשה – כל עולם החוק והמשפט בישראל, עשה יד אחת בקנוניה שנועדה לתפור תיק על רומן זדורוב מתוך רצון לגונן על הרוצח האמיתי.
אם טענה זו היתה נכונה, צריך היה לפרק את מדינת ישראל. זו מדינת רשע ועוול איומה, שאין לה זכות קיום. דומני שאפילו גדעון לוי ו"שוברים שתיקה" לא היו מציגים את מדינת ישראל כמדינת רשע מפלצתית כל כך, כמו מפיצי הטענה הזאת.
והנה, עשרות אחוזים מן הנשאלים בסקרים (איזה אבסורד – לערוך סקרי דעת קהל על פסק דין – עוד מעט נרשיע או נזכה נאשמים באמצעות סמסים בתוכניות ריאליטי) אינם מאמינים לפסק הדין. ממציאי תיאוריות הקונספירציה ומפיציהן הצליחו בענק לבלבל את אזרחי ישראל.
ליקוי המאורות הזה, הוא סוג של אי שפיות (זמנית, אני מקווה) של החברה הישראלית. חוסר האמון הזה במערכות המשפט והצדק, עלול לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה.
3. צרור הערות 19.6.16
* ממלכתיות – פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה ליצחק שמיר, שבעיניי הוא אחד הטובים בראשי הממשלות של ישראל, שהזיכרון המהונדס בידי התקשורת והאקדמיה עושה לו עוול. תמיד האמנתי, שככל שיחלוף הזמן ותהיה יותר פרספקטיבה היסטורית, כך תגבר ההערכה אליו, בדומה להערכה המחודשת ללוי אשכול.
לשמחתי, אני חש לאחרונה יותר ויותר ביטויי הערכה לשמיר וגעגוע לדפוסי הנהגתו, השונים כל כך מדפוסי ההנהגה של ראשי הממשלה האחרונים. כך, למשל, במאמר שכתב לאחרונה ההיסטוריון יחיעם וייץ, שרחוק מאוד מהשקפותיו הפוליטיות של שמיר, בכתב העת "כיוונים חדשים", שבו סקר את דרכו הפוליטית עד היבחרו לראשות הממשלה.
השבוע, הוסב שם המכון לחקר הגולן, שבו אני חוקר, למכון שמיר למחקר. אף שאני מיצר על כך שהמותג "הגולן" נגרע משמו של מכון המחקר הפועל בגולן, אני שמח וגאה לעבוד במוסד הקרוי על שמו של יצחק שמיר.
בטקס שינוי השם, חשבתי בעיקר על ההבדל בין דפוס המנהיגות של שמיר לזה של נתניהו. לא יכולתי להסתיר את החיוך (המר) כשניסיתי לדמיין את תמונתו של שמיר מבלה ביאכטה עם המיליארד הצרפתי המפוקפק מימרן. מה היה בו, בשמיר, שהוא שונה, כל כך שונה, מנתניהו? מצפן ולא שבשבת, דוגמה אישית, הצנע לכת, יושרה, העדפה מוחלטת של האינטרס הלאומי על אינטרסים מפלגתיים ובוודאי אישיים. ובמילה אחת – ממלכתיות.
ובאשר לחיוך – זה היה מצחיק, אם זה לא היה ראש הממשלה שלנו.
* הגיע הזמן להחליף אותו – ההוצאות המטורפות על תספורת, איפור, נהנתנות ומותרות, על חשבון משלם המסים, בנסיעות רוה"מ לחו"ל, אינן עניין פלילי. אין הן נושא לחקירות, חשדות וכו'. אך זו שחיתות. זו השחתה מוסרית. אלו סדרי עדיפויות עקומים. זו חוסר אכפתיות ציבורית. מי שפגע במדינת הרווחה ואימלל חלקים רבים כל כך בציבור אינו מתבייש לבזבז באופן מופקר את כספי הציבור למטרות אישיות מיותרות, לצד הוצאות הנהנתנות על חשבון שועי ארץ אינטרסנטים. זו מנהיגות ריקה ומגעילה. הגיע הזמן להחליף אותו במנהיג אמת, מנהיג ערכי, שיחזיר לחיינו את ערכי הממלכתיות והדוגמה האישית.
אהוד: מי כיום יכול לבוא במקומו, עם כישורים כשלו? הרי חלקם אפילו אנגלית לא יודעים כהלכה.
* האחרון שראוי להטיף – בכל הקשור להתנהלות אישית ומוסרית רקובה ונהנתנית, ברק הוא תואם נתניהו. בנוסף לכך הוא מדינאי כושל והרפתקן מופקר. ברק ריסק את הקונסנזוס הלאומי, בגד בערכי תנועת העבודה, ניסה ליישם את מצע חד"ש ובמקום שלום דרכו הביאה למתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה. הוא האחרון שראוי להטיף מוסר.
* לא שכחנו – אהוד ברק מציע לנו לחזור על מה שהוא כבר ניסה. האם הוא חושב ששכחנו את התוצאות?
* שיא המהירות – מהו שיא המהירות? איך בתוך כשבועיים הספיק עדר חסידיו השוטים של נתניהו לעצב אג'נדה של שנאה והסתה נגד יעלון, עמוסה בנראטיבים, שיימינג, שמות גנאי וקריקטורות הלעגה ברשתות החברתיות.
* מה ממגנט אותם? – בעקבות דברי תמיכה ביעלון שכתבתי ובהם ביקרתי את חסידיו השוטים של נתניהו, קיבלתי, בין השאר, את התגובות הבאות:
"אורי הייטנר...אני יכול לנחש שאתה נמנה על עדר חסידיו של ערפאת? או של אחמד יאסין?"
"צריך לשפוך לגרונך בקבוק של חומצה גופריתית לשם חיטוי כי הבל פיך מסריח מאכילת חזיר ושרצים." (אגב, הכותב שלח לי את ה"תגובה" בעיצומה של שבת קודשנו).
"מה שבטוח, מר אורי הייטנר, זה שלפחות בשמונה הקדנציות הבאות של נתניהו, יעלון יוכל להתקבל אולי כעובד ניקיון במזנון של הכנסת."
כמובן שאין בכך חדש. אני רגיל לזה. עוד לפני שהמציאו את המיילים והטוקבקים קיבלתי טקסטים כאלה גם בדואר ובטלפון.
כמה הערות בנדון:
א. השרצים הנ"ל רחוקים מלייצג את אנשי הימין.
ב. הם רחוקים מלייצג את הליכודניקים.
ג. הם רחוקים מלייצג את תומכי נתניהו.
ד. אפילו רוב מוחלט מבין החסידים השוטים של נתניהו רחוקים מהם מרחק רב.
ה. כמוהם יש גם בשמאל, וההבדל הוא שרוגל אלפר וספי רכלבסקי מקבלים לדברי השטנה והנאצה שלהם טור בעיתון.
השאלה היא, מה יש בנתניהו שהוא ממגנט אליו פראי אדם מטומטמים כאלה?
ואיך זה שהוא מעולם לא הסתייג מהם?
לפעמים אני חושד שהוא אף נהנה מקיומם (למרות שאני בטוח שהוא סולד מחברתם).
* מאתגר את רוגל אלפר – תגובת נאצה שקיבלתי (ללא כל קשר לתוכן המאמר שעליו היא נכתבה): "מדינה שחוטפת 13,000 ילדים ועושה הכל כדי לא לפתוח את התיקים החסויים זה לא מדינת רשע ועוול איומה? מדינה שרוצחת בדם קר 100 אלף ילדים בהקרנות למוח על גזזת שעוברת בגיל הבגרות זה לא מדינת רשע ועוול איומה? אתם האשכנזים בני בליעל. יצאתם מהתנורים וכל מה שהנאצים עשו לכם עשיתם לפרעאנקים. צריך לתפוס אותכם מהגרון להכניס אתכם לרכבות של בהמות ולשלוח אותכם בחזרה לאושוויץ ולשרוף אותכם חיים ולא לתת לכם לצאת. אתם האשכנזים הזבל האנושי הכי מצחין שקיים בכל העולם. לא סתם מתעבים אותכם בכל מקום שאתם נמצאים בו."
חבל. אלמלא כתב "אתם האשכנזים", אלא "אתם הישראלים" או "אתם היהודים", יכול היה הכותב לקבל תעסוקה בדבוקת שוקן, לצד רוגל אלפר, אורי משגב, גדעון לוי וספי רכלבסקי. הבעייה היא שרק האשכנזים מזכירים לו תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.
* אובמה צודק וטועה – שתי סוגיות עלו לדיון ציבורי בארה"ב בעקבות הטבח באורלנדו. האחת היא הצורך לקרוא לילד בשמו – טרור אסלמי, כי אי אפשר להילחם ברוע בלי להגדיר את האוייב, להכיר אותו ולהבין את מהותו. התחמקות מהגדרה כזאת, בשם הפוליטיקלי קורקט או כדי לכסות על מחדלים, משחקת לידי האוייב.
השניימ, הקלות הבלתי נסבלת של השגת נשק בארה"ב – מדיניות מטורפת בשם החוקה האמריקאית, הגובה חייהם של מאות אזרחים תמימים מדי שנה.
ברק אובמה עומד במרכז שני הדיונים הללו. הוא המנהיג המתחמק מהגדרת האוייב ומערפל את מהותו, אם מטעמי פוליטיקלי-קורקט ואם כדי לכסות על מדיניות החוץ הפייסנית הקלוקלת שלו כלפי הקנאות המוסלמית, ששיאה – הסכם הגרעין עם איראן.
הוא המנהיג המנסה להוביל את השינוי בחוקה האמריקאית ולהילחם לשינוי הסעיף הרואה ברכישת נשק חלק מזכויות האזרח, כנגד עוצמתה האדירה של שדולת סוחרי הנשק ונגד השמרנות הדבקה בחוק הנורא הזה.
החלוקה הפוליטית בארה"ב, שהופכת יותר ויותר דומה לחלוקה בישראל, יוצרת שני מחנות של אוטומטים. מי שתוקפים את אובמה על סרבנותו להגדיר את הטרור המוסלמי, מתנגדים למאבקו בנושא מכירת הנשק ולהיפך.
אולם השכל הישר אינו אמור להתחלק לשמאל וימין, אלא לבחון בכל נושא מה העמדה הנכונה. על פי השכל הישר, אובמה כשל מבחינה מדינית ומוסרית במדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האסלאמית, וסירובו להגדיר את הפיגוע כפיגוע של הטרור האסלאמי הוא אחד משיאי הכשל. אולם על פי אותו שכל ישר, אובמה צודק מבחינה מוסרית ומעשית בניסיונו לתקן את הסעיף הקלוקל בחוקה, המסייע לפושעים, לטרוריסטים ולפסיכופטים וגובה חיי אזרחים רבים.
האבסורד הגדול הוא, שבעוד אובמה פועל, בצדק, נגד הקלות בהשגת כלי משחית, הוא חתם על הסכם המאפשר למעצמת הקנאות האסלאמית להפוך למדינת-סף גרעינית ברשות ובסמכות, עם חסינות והגנה של ארה"ב והעולם.
* אפקט קוקס – רצח חברת הפרלמנט הבריטית קוקס, התומכת בהישארות בריטניה באיחוד האירופי, יחזק במשאל העם את תומכי ההישארות באיחוד. כך היה גם אצלנו. בעוד לפני רצח רבין, היה רוב בסקרים לנתניהו, מיד לאחר הרצח פרס הוביל בסקרים בהפרש של 40%. למעשה, יגאל עמיר העניק לפרס את הניצחון ואת השלטון על מגש הכסף. אולם הפלשתינאים, בגל פיגועי הטרור הקשים, נטלו את המגש והעבירוהו לנתניהו. איני יודע מה תהיינה תוצאות משאל העם, אך סביר להניח שהרצח יעביר רבים מן המתלבטים לתמוך בהישארות באיחוד, מתוך הזדהות עם הנרצחת. אני מתרשם, שאין בבריטניה אווירה של האשמה קולקטיבית של תומכי הפרישה, במעשה הרצח, מה שמעיד על בגרות דמוקרטית.
* לא מבינים הומור – הסטנדאפיסט תום אהרון הופיע באורטל. פה ושם הוא העלה איזה חיוך על פניי. מפעם לפעם נשמע איזה צחקוק קליל בקהל. יואב רבינוביץ' היה להקת חימום. הוא לא הצליח להעלות אפילו בדל חיוך. מחצית הופעתו של אהרון היתה סטריאוטיפים עדתיים. המחצית השנייה היתה בדיחות על אוננות. משעמם, נמוך, לא מצחיק.
בטח בדרך חזרה השניים הסתלבטו על הקיבוצניקים מן הפריפריה שלא מבינים הומור.
* ביד הלשון: רעש וצלצולים – ב"כלכליסט" פורסמה כתבה מרתקת על מחקר וספר של ד"ר הלל שוורץ, שחקר את תולדות הרעש. כותרת הכתבה – "כולו רעש וצלצולים".
משמעות הביטוי היא הלעגה על אדם או מופע חסרי ערך ומהות, המרשימים בקולניות ואפקטים בלבד. ב"מילון הצירופים" מייחס רוביק רוזנטל את הביטוי למקור באנגלית –"פעמונים ומשרוקיות" bells and whistles.