דני היקר,
לכבוד יום הולדתך השמונים אני רוצה להזכיר שני בני-אדם ועז.
האדם הראשון הוא המדריך הבלתי-נשכח שלנו בצופים, משה מוסה רפאלי, שהיה מכנה אותך דן-טֶס, ואשר גם לאחר שחֶלקנו פרש לגימלאות, עדיין היינו נתונים להיפנוז שהילך עלינו מוסה, שמבחינה מסויימת נשאר תמיד הבכיר בחבורה, המדריך הנצחי שלנו, וידע גם ידע לטעת בנו רגשי אשם על כך שאנחנו לא די מטלפנים אליו ומבקרים אותו, שהרי הוא יצר אותנו – ואיך אנחנו לא שומרים על קשר הדוק איתו?
בשנות מחלתו הארוכות פיצה את עצמו בשיחות טלפון ממושכות עם כל אחד מאיתנו, שיחות שעזרו לו לשמור על ערכו בעיני עצמו ומשפחתו, שאין המחלה מכריעה אותו ובוודאי שלא את אישיותו ואת נפשו.
השיא שלפני הדעיכה של מוסה היה ללא ספק החגיגה במלאת לו שבעים שנה בחצר ביתו, חגיגה שנערכה לפני כארבע-עשרה שנים, ב-20 ביולי 2002, כאשר מוסה ישב ושמע את כולנו, אך כוחות רבים כבר לא היו לו לענות לנו, ואפילו התרגש, ואם אינני טועה גם בכה.
האירוניה של המוות היתה שהפֶּרח של המסיבה ההיא, והיא בן האדם השני שאני רוצה להזכיר – ורדה גלס-רוהלד היפה, שאחדים מאיתנו התוודו אז על אהבתנו לה בנעורינו ועל היותה בעינינו עד היום מלכת השיכבה ב"צופים" – היא, שנראתה סמל הבריאות לעומת מוסה השפוף על כסאו, היא זו שמתה במחלה קצרה כשנה לאחר אותה פגישה, והיא היתה אז כבר סבתא לאחד-עשר נכדים – ואילו מוסה האריך ימים אחריה עוד יותר משנה.
וכאן אני מגיע לדמות השלישית שבדבריי לכבודך הערב והיא העז שלך, שאת תמונתה שמת על ההזמנה למסיבה, והיא, שלא כמו מוסה וורדה, היא משהו משותף רק לשנינו, שהיינו בעלי עיזים.
אני אמנם לא ישנתי עם העז שלי במיטה, כמוך דני, אבל כמוך הייתי חולב אותה פעמיים או שלוש פעמים ביום, במשך מרבית ימי השנה, ואינני יודע אם גם אתה היית חבר אז בסניף הפתח-תקוואי של אגודת "עזיזה", האגודה לגידול עיזי בית לבנות, שאף הוציאה ספר גידול מיוחד לעיזים האלה עם תמונה של עז לבנה על רקע ירוק. אני מזכיר את אגודת "עזיזה" בכל קורות חיים שלי כאגודה הראשונה שהייתי חבר בה בחיי – אבל תמיד מוחקים לי אותה כי חושבים שאני לא נורמאלי.
טוב. כל אחד והזיכרונות שלו. כאמור, אני לא הייתי ישן עם העז שלי, שקראנו לה חבּיבּה או חביבה, ורק מחבק אותה לפעמים ומתרפק על צווארה הלבן. וגם נהנה מהגדיים שלה מדי שנה, עד שהיה מגיע הזמן לאכול אותם, את הזכרים. כי את הנקבות היינו מוכרים שתגדלנה אף הן כעיזי בית, והאימהות שלנו היו מכינות מחלבן גבינות נפלאות. אבל שלא כאימי, אימא שלך, חוה יערי, גם כתבה ספרים על תולדות המושבה, שאמנם לא היו מדוייקים, זאת בלשון המעטה, אבל העניקו לי לא פעם השראה.
ואני שלך, דני, לכל היובלות הבאים.


תל-אביב, 21.6.2016. במסיבה הנהדרת ליום הולדתו ב"גדות", במתחם הספורטק.