בגיל שמונה נודע לי מאחותי הגדולה איך באים ילדים לעולם – אני זוכרת שהייתי בשוֹק, לא תיארתי לעצמי שאנשים מבוגרים ורציניים עושים מעשים כאלה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מוטרדת ממה שקורה שם בשיפולי הבטן, מהמקום המבהיל והמהנה ההוא. והיו לי כל מיני סודות אפלים, כמו למשל להראות להירשל, לאחר שהוא הראה לי... הוא הראה לי מלפנים, ודרש שגם אני אראה לו. התחכמתי והראיתי לו את הטוסיק, הוא הסתכל, וגם נגע, אבל עמד בתוקף שאראה לו גם מלפנים, לא היתה לי ברירה... ויצאתי מזה טמבלית, כפי שסילביה, אחותי הגדולה נהגה לכנות אותי.
זה נראה לי חסר שחר לחלוטין שמבוגרים, נגיד אבא ואימא שלי, עושים דברים כאלה – הם הרי אנשים רציניים, וממש לא מתאים להם מעשי ילדות כמו שאנחנו עשינו בהיחבא ובשוּשוּ. אבא יושב כל היום ליד מכונת התפירה, ובערב הוא יושב על החשבונות, מתלונן על כל אלה שלקחו ממנו סחורה בהקפה ושכחו לשלם. ואימא? הרי לא נחה רגע: בישול ואפייה, שטיפת כלים, שטיפת רצפות, הטיפול בפייגלה הקטנה, שאנו קראנו לה פיפי. אינני יודעת מתי היא בכלל ישנה – וסילביה רוצה להגיד לי שהם עשו את זה, לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים!
"מה 'שלוש פעמים', סימה? – את יודעת מה – את ממש טמבלית".
הבנתי שדווקא סילביה היא טמבלית, כי איך אפשר לתאר מין מצב מופרך שכזה, ולהגיד שזאת המציאות. עשיתי פרצוף של נעלבת, ויצאתי מהבית כדי לדבר עם קריסטינה, חברתי הגוייה שגרה בקצה העיירה. אהבתי לבקר אצלה, כי בחצר שלהם היתה רפת, ובה שלוש פרות ועגל קטן חמוד, היו שם חזירים, אווזים ותרנגולות ואפרוחים צהבהבים כאלה.
"זה כן, מה? לא ידעת?"
"את צוחקת עליי..."
"מה פתאום, סימה, אני ראיתי את אימא ואבא שלי... בחיי שראיתי... כמו הפרות, כשפרה דורשת, מביאים את הפר של גיורגי, והוא עולה עליה..."
"מה היא 'דורשת', קריסטינה?"
לקריסטינה דווקא הייתה סבלנות: "הפרה דורשת שפר יעלה עליה וייתן לה זרע כדי שתיכנס להריון ותמליט עגל. אם לא מביאים לה פר, היא משתוללת, מטפסת על פרות אחרות, ורוצה שהפרות יעלו עליה... ככה זה אצל הפרות, אצל התרנגולות, וגם אצל אבא ואימא שלך..."
לסילביה לא כל כך האמנתי, כי היא בכלל אוהבת להתל בי ולקרוא לי בשמות, אבל איזה אינטרס יכול להיות לקריסטינה לשקר לי? חשבתי שכדאי לי להיות לילה אחד ערה כדי לבדוק את העניין, אבל ההורים שלי ישנו בחדר נפרד, ולא כמו אצל קריסטינה שכל הבית הוא חדר אחד גדול, בו ישנים יחד ההורים והילדים, ולפעמים, כשקפוא בחוץ, מכניסים פנימה גם את העגל.
אבל בכל זאת ניתנה לי הזדמנות להיווכח שיש תוקף של אמת לדברים ששמעתי מפי סילביה ומפיה של קריסטינה.
מעשה שהיה – כך היה: בפרומושיקה, העיירה שבה נולדתי, ובה גרתי עד הגירוש הגדול בקיץ 1941, היה נוהג שאחרי בית הספר למדו ב'חֵידר' בנים ובנות יחד. נדמה לי שזה היה נוהג מיוחד לעיירה שלנו. המלמד, רב יוסל איצקוביץ', היה אדם רך שמעולם לא היכה ילד, כפי שהיה נהוג בחינוך של אותם ימים, ובזכותו ידעתי לפטפט מעט עברית כשעליתי ארצה לאחר שנים רבות. ובכן, למדנו יחד, אבל הבנים הם עם שונה ומשונה, הם הציקו לנו, משכו לנו בצמות, צבטו בישבן, הרימו לנו את שולי השמלות – למה הם צריכים את זה – עד היום, כשאני זקנה מופלגת, אינני מבינה – מה, הם חשבו שאם ימשכו בצמות, אנחנו ניפול לרגליהם מרוב תשוקה? שאם יצבטו לנו בטוסיק, אנחנו נתאהב בהם נואשות?
צריך להודות – הם עוררו בנו סקרנות, אבל גם הרבה כעס. החלטנו לייסד קבוצה סודית של בנות, שבה נתכנן איך להתנקם בהם. המקום הכי מתאים להתכנסות של הקבוצה היה עליית הגג של ביתנו. וכאן צריך לציין שהבתים בפרומושיקה היו צמודים זה לזה, ורק בפסיעה קטנה יכולת לעבור מעליית גג אחת לפתח של השנייה, לכן כשפרצה שריפה בעיירה – היו עולים לשמיים, אחד אחרי השני, כל הבתים שהיו צמודים זה לזה.
ובכן, התחלנו להתכנס בעליית הגג שלנו – אני, דבורצ'ה, פרומה, קתי, מלכה ושיינדיל, הסתתרנו מאחורי שידה ישנה שנזרקה לעלייה, "אולי יזדקקו לה פעם," ישבנו שם תכננו תוכניות שטניות ממש, שאילו הצלחנו לבצע עשירית מהן היינו נידונות על כך לשנים רבות בכלא. אבל מה? זה חימם לנו את הלב כשאנחנו רואות בדמיוננו את הבנים תלויים על ענפי עצים עם הראש למטה, או טבועים ב"ביצה" הלא הוא הנחל הקטן הזורם ליד פרוור העיירה.
באחת ההתכנסויות הסודיות האלו שמענו רחש מצידו של בית איציקוביץ', שם גרו בניומין, אישתו פרלה ושני ילדיהם – יוס'לה ורוב'לה.
מיד השתוחחנו מאחורי השידה, מציצות משני צידיה, לגלות מי מסיג גבול לאחוזה שלנו – זה היה בניומין בעצמו, שכל לבושו – תחתונים ארוכים, גופייה, ועליה טלית קטן. לא ברור איך לא שמנו לב שמהצד השני של העלייה נכנסה ציפה ליבוביץ', אישתו של מנדל, שגם להם שני ילדים: גיטל ורבקה'לה. גם עליה לא היה לבוש אחר חוץ מכותנת לילה פרחונית. השניים נפגשו באמצע העלייה, כרעו על ברכיהם כדי לא להיתקל בקורות של התקרה הנמוכה, ובאחת התחבקו והתנשקו בתשוקה מטורפת...
אני זוכרת שנפערו לי העיניים והפה – לא מאמינה למה שאני רואה. היא נשכבה על מחצלת שהייתה מונחת על רצפת העלייה (היא הייתה מוכנה להם שם, כנראה, מפגישות קודמות), הפשילה את הכותונת כלפי מעלה, והוא גחן עליה. כעבור שניות ראינו את הישבן שלו עולה ויורד, שמענו התנשפויות, ואפילו קצת גניחות. ואני לוחשת לשיינדיל:
"נכון שהם עכשיו עושים תינוק? אבל למי יהיה שייך – לאיצקוביץ', או לליבוביץ'?"
שיינדיל כמעט התפקעה מצחוק. היא לחצה חזק על הפה שלא יישמע קול.
כעבור כמה דקות עזבו השניים – הוא לכיוון הדירה שלו, והיא לכיוון הדירה שלה, ואנחנו נשארנו במקום אולי עוד רבע שעה בלי להוציא מילה מהפה, ואז שמעתי את קולה של אימא:
"סילביה, סימה, לשולחן, ארוחת ערב! פייגלה מחכה..."
ירדנו מעליית הגג דרך הסולם החיצוני, וכל אחת פנתה לבית שלה.

כעבור שנים נודע לי שבניומין וציפה היו מאוהבים מגיל צעיר, אבל באותם ימים נשמעו הילדים למצוות הוריהם, וכך שהאיצקוביצ'ים חיתנו את בניומין עם פרלה מירקין, כי היו להם עסקים משותפים, וציפה כץ חותנה עם מנדל ליבוביץ' משום שכך קבע בויום שמרלינג השדכן. אבל האהבה והתשוקה התגברה על כל המכשולים, והם היו נפגשים בהיחבא בעליית הגג ונותנים דרור למאווייהם האסורים, עד שאחת הילדות פלטה משהו, ומישהו העמיד מארב לזוג הנאהבים...
כל זה נודע לי מאוחר מאוד, כשאני בעצמי כבר הייתי כלה, אבל באותם ימים רחוקים שמעתי מתלחשים שבניומין נקרא אל רב העיירה, שדרש ממנו במפגיע לגרש את 'האישה הרעה', ואני רצתי חסרת נשימה לשיינדיל ושאלתי אותה מדוע היא אישה רעה, הרי כולנו ראינו שדווקא בניומין גחן עליה מלמעלה, והיא הייתה שם על המחצלת, וגנחה, אולי בכלל לא רצתה... "אני לא מבינה," אמרתי לה.
אינני זוכרת מה שיינדיל ענתה לי, אבל גם עכשיו שזקנתי ושֹבתי – אני עדיין לא מבינה.