רומאן

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ב

ביום שישי בצהריים הגיע פוליק לבאר-שבע והלך לאכול במסעדה של מוריס. את הארוחה הזאת הבטיח לעצמו במשך כל השבוע של המילואים. היה יום חורפי מעונן שנסך לובן מדברי מכאיב על פני העיר ואורו חדר גם מבעד לעננים. בדרך למסעדה נכנס לספּר שגילח אותו, וקנה עיתון בוקר ועיתון צהריים, ואף הספיק להעיף עין במספרה על השבועונים. כשהגיע למסעדה מצא כמה חברים שלו מעין-גדי, אותם לא פגש מזמן, מחכים למכונית. הוא החליף איתם מילים אחדות ומיד פרש לשולחן בפינה.

היה זה הרגע הדראמטי ביותר, נאמר בכתבה, – באמצע נאומו של ב.ג. במרכז מפא"י, לפתע נפתחה הדלת באולם האסיפות של בית "מפעל הפיס" בתל-אביב ובכניסה נראתה דמותו של פ. לבון. רחש-לחש עבר בשורות. חברי המרכז עצרו נשימתם. לבון התיישב באחת השורות האחוריות. ב.ג. המשיך בנאומו.
ושוב רגע דרמאטי: ב.ג. סיים דבריו ואסף ניירותיו. לפתע הרים לבון את ידו. י. אלמוגי הבחין מיד במצב. "פנחס, אתה רוצה את רשות-הדיבור?" שאל. "כן," השיב לבון ועלה על הבמה, כש"הוצאה מיוחדת" של "מעריב" בידו. המתיחות באולם גברה.
"זוהי ישיבה סגורה משונה," – פתח לבון דבריו בקול שקט. "באתי לכאן לאחר שקראתי בעיתונים את נאומו של ראש הממשלה, פרט לדבריו האחרונים, בהם הודיע שהוציא פסק דין סופי בעניין חברותו איתי. אף פעם לא כפיתי על איש להיות חבר לי. מי שאינה רוצה – זכותו בכך. אבל פרט למשפטים האחרונים האלה, כל הנאום התפרסם בעיתונים. ישבתי בבית וקראתי את הנוסח המלאה של הנאום ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". אצל ראש הממשלה האחד פסול והשני אינו פסול – איני יודע איזה פסול. העיתונים נמצאים ברחוב ולא כדאי היה לבוא ולשמוע את הנאום, כי אפשר היה לשבת בבית ולקרוא אותו. ובכן, הישיבה היא סגורה, אך אינני ידוע בשביל מי...
"לא אתחרה בראש הממשלה בדברי אדיבות וחברות. זוהי זכותו הבלעדית. אעמוד רק על כמה דברים. לא התכוונתי ולא כתבתי את הדברים, כי בכוונתי היה לא לבוא. רק לאחר שקראתי את הפאמפלט של ראש הממשלה בעיתונות – החלטתי לבוא."
פ. לבון הגביר מדי פעם את קולו מתוך התרגשות. הוא לא דיבר מן הכתב. כשתקף את גילוי-הדעת של ב.ג. והגדיר אותו כ"פאמפלט של ראש הממשלה", הושמעו קריאות-ביניים מצד ש. פרס, יאני אבידוב, דוד הכהן ועוד. "חזור בך, פנחס!" – צעק אחד מהם. "זה זלזול!" אמר אחר. ברגעים אלה עלתה המתיחות באולם לשיאה.
אולם לבון המשיך בנאומו וסיפר כי בן-גוריון הציע לו "להעיף מהצבא" את הקצין הבכיר כדי שיהיה דבר זה "סטיספקציה מספקת" לו, ללבון. הוא תיאר באופן ציורי איך ראש הממשלה, שכבר ידע על הזיופים מתוך בדיקתו של סא"ל חיים בן-דוד, אמר: "כך זייפו – לקחו דוקומנט, שמו את היד, ואמר לאדם: זה וזה תשנה."
לבון הזכיר למרכז את כל החקירות שנערכו. ובתגובה לדברי ב.ג. על "עיתונות קנויה", אמר: "היתה חקירה של חיים בן-דוד. הוא לא איש שלי. אני לא קניתי אותו." ולאחר מכן: "היה גם פסק-דין של בית-משפט מחוזי בישראל אשר קבע ברורות שהיתה עדות-שקר בלחצם של שני קצינים." הוא העלה גם עוד טענה חמורה, שכמעט הכול היה ידוע כבר ב-1955: "כבר אז היה ידוע שניקו מחלקה מסויימת מהוראות מבצעיות... כבר אז היה ידוע עניין הזיופים. כבר אז היה חשד כבד בעניין עדות-השקר."

פוליק ניגב היטב בפיתה את שאריות החומוס מצלחתו, ופינה מקום בין העיתונים למרק השעועית שהביא לו המלצר. הוא נקרע בין הלהיטות לקרוא בעיתון לבין בולמוס האכילה שתקף אותו, וידע שאינו יכול להרשות לעצמו ארוחה כה יקרה. הכסף שקיבל מהצבא עבור ששת הימים לא יכסה אפילו את דמי מחצית הארוחה. אבל הוא היה מוכרח לפצות את עצמו, והזמין סטייק פילה, בלי דם, עם צ'יפס וסאלאט ירקות עם טחינה, וחמוצים, וזיתים ירוקים ובירה לבנה. החזרת החגור והנשק היתה מייגעת ונמשכה מאז הבוקר. שעה ארוכה עמד בתור לפני מחסן האפסנאות, ולבסוף אף קנסו אותו עבור חגורה שכביכול איבד, בעוד שהוא כלל לא קיבל אותה עם יתר הציוד. כך היו האפסנאים משלימים לעצמם אובדני ציוד.

"אני מרשה לעצמי להביא כאן דבר," – המשיך וקרא בנאומו של לבון, – "שאני חושב אותו לדבר החמור ביותר שקרה ב-1960. הדבר אירע עם אותו אדם, אשר אלה המכירים אותו אומרים עליו שהוא בחור טוב – אני אינני מכיר אותו, ראיתי אותו פעם אחת בחיי, כשבא ומסר לי מה שמסר, ואחר כך מסרתי את הדברים לראש הממשלה ומזה התחיל להתגלגל העניין. ובכן, אותו אדם שעשה פעולה חשובה בכל מיני שליחויות – בעלייה ב', בהגנה ובפלמ"ח – שמונה חודשים לאחר שהיה אצלי, מסר עדות חדשה, שלפיה כאילו יצאתי מדעתי, וכאשר מסר לי את הדבר שציפיתי לו במשך חמש שנים ולמעלה, סיפרתי לו ברוחב לב, שאני כביכול נתתי את ההוראה לקצין הבכיר לשעבר.
"איך זה קורה, ראש הממשלה ושר הביטחון, שאדם הגון וטוב ושליח נאמן של ההגנה וצה"ל, שהשתתף בהרבה דברים מסוכנים – מסר עדות כזב מטופשת כזו? האם מרצונו עשה זאת? מתוך ספורט? מדוע אתה, ראש הממשלה, לא חקרת איך הגיע לכך בחור טוב והגון?
"מדברים על טוהר צה"ל. מה זה טוהר צה"ל? טוהר מערכת הביטחון – מה זה טוהר מערכת הביטחון? איך זה קורה? זה לא היה ב-1954 אלא ב-1960, אמנם העדות הכוזבת הזאת היתה עד כדי כך מטופשת שאיש לא לקח אותה ברצינות. אבל אני שואל: איפה שר הביטחון? איפה שר המשפטים? מי הביא אותו למסירת עדות שקר זו? אני שואל זאת בייחוד שיש לי עדות מפורשת של שר במדינת ישראל – על כל פנים, הוא אמר לי זאת, – שאותו בחור אמר לו לפני מתן העדות שהוא נמצא תחת לחץ כבד.
"זה קרה לנגד עיניך, ראש הממשלה! הנייר הזה בידך, ואפילו רצית להשתמש בו. איך זה קורה אצלנו? מה הדיבורים על טוהר? האם יש לנו ויכוח על כך מה כוחו וערכו של צה"ל? אך האם פירוש הדבר שהכול מותר? ואם יש מוקד של מוגלה – כלום אסור לגלות את המוקד הזה? באיזה משטר חושבים כך? מה הדמות של שלטון שמעמיד כך את הדברים? ואני חוזר ומצייין: הדבר לא קרה ב-1954 כאשר חדל-אישים היה שר הביטחון. זה היה כבר ב-1960, כשאתה 'המביט ישר בפני ההיסטוריה', היית שר הביטחון."
באמצע הישיבה הודיע לפתע אלמוגי: "מעירים לי, ששומעים בחוץ כל מה שמדברים כאן. לא לקחנו בחשבון את הקומה הנמוכה ואת החלונות הפתוחים..." הושמעה קריאת ביניים: "וזוהי ישיבה סגורה..."
"אני מצטער שראש הממשלה העמיד זאת כעניין אישי שלו: הוא מול כל העבדות. אני מצטער על כך, שהוא הפך עצמו לצד, לצד הלוחם בכל האמצעים ובכל הדרכים נגד כל המימצאים, בכל תוצאות החקירות.
"עד היום אני מנסה להסביר לעצמי את העניין. אני חייב להגיד: אינני יכול למצוא הסבר רציונאלי להתנהגות זו. יש לי הסברים חלקיים, אבל הסבר שיספק אותי – מדוע הוא נוהג כך – אין לי. טוב, הוא לא רוצה בי? טוב מאוד. לא רוצה לשבת איתי מבחינה פיסית וחברתית? זו זכותו. אף פעם לא דחפתי את עצמי לשום מסיבה, לא פיסית ולא חברתית. אבל מדוע הפך זאת ראש הממשלה לעניין אישי שלו נגד כולם, נגד הכול. נגד כל העובדות, נגד כל החקירות? מה דחף אותו לזה? הוכח שאני צדקתי בתביעתי והוכח שעמדתו של ראש הממשלה היתה שגגה – האם זהו פגם איום? בעד הפשע הזה דרוש מסע התעוררות בנוסח מסויים, שהוא מסע התערערות של כל יסודות החברות וההגינות במפלגה?"

יחד עם הסטייק הגיע המזכיר של עין-גדי שהיה חבר טוב של פוליק. הוא הציע לו לרדת איתם ולהתארח בשבת בקיבוץ. פוליק התמרמר על שהפריעוהו באמצע הקריאה, אך המזכיר, שהיה בעצמו להוט לקרוא, לקח דף עיתון, שהאדים מעט ממרק השעועית שנשפך עליו, ושקע בקריאתו. אף עשה טובה לפוליק ונתן לו בתשלום כרטיס הנחה של חברי קיבוצים לנסיעה במונית לתל-אביב.

"רבותיי, ראש הממשלה המכובד, כל אחד מכם, כאשר יצא למערכה קשה – האם לא עשה אף פעם שגיאה? הכול אצלו היה מתוכנן? האם מעט דברים לא מתוכננים עשה ראש הממשלה במשך חודשים אלה? האם היו מעט התפרצויות שאיני רוצה לעמוד עליהן שוב בפרוטרוט? האם היו מעט דברים שלא מוסיפים כבוד לאף אחד, וגם לך לא?! האם נשקול כל זה במאזני גרמים? אינני יודע? אינני יודע, אם נטיל על המשקל האחד את דברי השגגה שאני עשיתי ואת דברי השגגה שאתה, ראש הממשלה, עשית, או אחרים אשר חשבו שהם יכולים לעשות זאת בשמך, אולי אתה תרוויח 10 גרם ואולי אני ארוויח. אבל מה הטעם? עד מתי נקיז דמנו?
"וכאשר משה שרת הודיע מה שהודיע – זה לא היה מספיק, צריך היה להמשיך. כאשר ועדת השרים החליטה מה שהחליטה – לא! בשום אופן לא! המצפון לא נתן מנוח! התחילה פרשת 1960. אתם מדברים בשם טובת המפלגה והמדינה? האם זאת טובת המפלגה? האם זאת טובת המדינה? כמובן, אם רצונך בכך – זה יהיה. למרות שאינך מעמיד שום תנאים. זה יהיה ואתה יודע זאת כמו כל אחד מהיושבים פה. אבל אני שואל מבחינת ההיגיון של המפלגה והמדינה: האם אתה רוצה שכולנו נתבשל עוד חודשים במיץ הזה? מי מעוניין בזה – המפלגה, המדינה? איזו תועלת זה יביא? יכולה להיות רק תכלית אחת, אבל זאת אפשר להשיג בפשטות. לא דרושות הדרכים העקיפות.
"אם רוצים להיפטר ממני – אין דבר קל מזה. תחליט המזכירות, או מרכז המפלה, בפשטות וביושר לבב, 'בלי קונצים', כפי שאומרים הצברים, להדיח את פנחס לבון מתפקידו. לא אעשה שום מהפיכות בעניין זה. אני רגיל להתפטר.
"אצלי זה לא דבר קשה. אך אם כבר – תעשו זאת בצורה ישרה, לא בדרכי עקיפין. ואם לא זאת הכוונה – כמה חודשים נעסוק בזה? צל זה יהיה מוטל עלינו, ומי יודע מה יהיה מחר. למי נחוצה ההתבשלות במיץ זה? ראש הממשלה רוצה, שהשרים בממשלתו יבזו את עצמם – זה עניינם. אם רוצים – יעשו זאת. אם הם רוצים להיות ילדים טובים כאלה – בבקשה, בכל הפומבי. ראש הממשלה וחברי הממשלה רוצים שאעזוב את תפקידי בהסתדרות? תגידו זאת בפשטות. למה לכם דברי עקיפין? ואם עוד עושים זאת בשם בריאות ושלמות וטובת המדינה – הרי זה לא רק משונה, אלא תמוה.
"אני מציע למרכז המפלגה בפשטות, מבחינת טובתו – מבחינת טובתו האישית אני עומד בעניין זה על קרקע מוצקה מאוד – להפסיק להתבשל במיץ הזה. אני מציע לראש הממשלה שיחדל מלענות את ממשלתו. אני מציע למפלגה שתחדל לעסוק בפרשיות 1960-1961. כל הבירורים הנוספים רק יעמיקו קרעים נפשיים, ולאו דווקא אירגוניים. הם לא יוסיפו שום דבר חיובי, אלא רק יזיקו למדינה, למפלגה, וגם לביטחון שכולם מדברים בשמו."
עם סיום דברי לבון השתררה דומייה באולם. מ. שרת ביקש את רשות-הדיבור וטען, כי נשמעו פה דברים שאי-אפשר להפריז במידת חומרתם. לכן הוא מציע שלא להמשיך אחרי דברים חמורים אלה בוויכוח במקום.

הארוחה בתוספת הבירה הלבנה והקפה הטורקי נסכו עליו שיכרון נעים והרגשה של מלאות. אך מרוב שהיה שקוע בדברי לבון לא מיצה עד תומו את טעמו של הסטייק הרך. אילו התייחד לבד עם הארוחה, מבלי העיתון, היה נהנה יותר. אנשי עין-גדי הסתלקו במכונית. הוא הבטיח למזכיר לבקר אצלם באחת השבתות הקרובות. אסף את העיתונים ודחף אותם לתרמיל הגב הצבאי שלו, שהיה גדוש ממילא בחפציו, ושעליו היו רשומים שמו ומיספרו האישי של טוראי אנגלי, פרייבט פטרסון. הוא שילם ויצא. היה נכנס ברצון למקום כלשהו ומתקלח היטב. על הארוחה הוציא דמי כלכלה של שבוע בירושלים. כמעט שלא נותר לו כסף למחייה עד לסוף החודש, ועוד עליו לפרוע את התשלום החודשי של שכר הדירה ושכר הלימוד, ובבנק כמעט לא נותר לו מאום.
ההתלהבות של אתמול בלילה, באוהל הסיירים, פגה. מה ייצא לי מפרשת לבון? אמר. הבעייה שלי היא ממה לחיות בחודש הבא. מה אעשה במשך כל השבת? כדי להיפגש עם עפרה הייתי צריך לצלצל אליה לפחות כבר ביום חמישי בערב, ואיך יכולתי לעשות זאת אם הייתי אז בצבא? והוא ידע שהוא מרמה את עצמו, וכי גם אילו צילצל אליה אתמול בערב לא היתה מוכנה לצאת איתו. ומאיפה היה לו כסף, אילו גם הסכימה? יותר טוב לעלות ישר לירושלים ולהתבודד בחדר ככלב במלונתו. אבל צריך להחליף בגדים בבית, והוא נכנס למונית ונרדם בה עד לתל-אביב.

המשך יבוא