מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה – מתקפה של דה-לגיטימציה לעצם זכות קיומה כמדינה יהודית ולזכותה להגנה עצמית. מדובר בקמפיין עתיר הון, מתוזמר היטב, שנערך בכל ארצות המערב. מטרתו – לגרום לחרם על מדינת ישראל, להמאיס אותה על העולם ובעיקר על אזרחיה, במטרה למוטט אותה. זו האסטרטגיה שנקבעה בוועידת דרבן לפני 15 שנה, והיא מיושמת מאז בעקביות. הקמפיין הזה מבוסס על תעשיית שקרים ועלילות נגד ישראל וצה"ל.
ההתמודדות עם המתקפה הזאת, היא אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר היום. מן הראוי שהממשלה תרתם להתמודדות הזאת בצורה אפקטיבית יותר מכפי שהיא עושה היום, אך לא פחות חשובה ההתעוררות מלמטה, של החברה האזרחית, הן ברשתות החברתיות והן בהתמודדות של צעירים ישראליים שייצאו לקמפוסים ברחבי העולם למתקפת נגד, להסביר את צדקתה של ישראל וליצור דה-לגיטימציה לאויביה, המנהלים את המסע נגדה.
בעבר, התנועה הקיבוצית היתה החלוץ לפני המחנה – הראשונה שנחלצה לכל משימה לאומית. אולם טרם נתקלתי בכל התארגנות בתנועה הקיבוצית למהלך כזה, בכל דיון במוסדות התנועה בנדון ולא בגיוס פעילים ומתנדבים לשליחות חשובה זאת. טרם נתקלתי בידיעה כך שאגף החינוך והמשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית נרתם למשימה הזאת.
לעומת זאת, נתקלתי גם נתקלתי בהתגייסות של התנועה הקיבוצית ומוסדותיה, ובעיקר של האגף למשימות לאומיות (!) – למען הארגון הישראלי המשמש ראש חץ במסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים נגד מדינת ישראל, "שוברים שתיקה". הארגון הזה פועל בכל רחבי העולם כדי להעליל עלילת דם קולקטיבית על צה"ל ועל מדינת ישראל. הארגון משתמש בעדויות של חיילים על מעשים חריגים המנוגדים לרוח צה"ל ולפקודותיו, כדי להציג אותם כהתגלמות דרכי הפעולה של צה"ל. הם מציגים אותן עדויות, מחוץ להקשר של המלחמה, של הטרור ושל מציאות חיינו, ומכלילים על צה"ל עלילה של צבא המבצע פשעי מלחמה נוראים. פעילי הארגון פועלים ברחבי העולם, במימון גורמים עוינים, עוברים מעיר לעיר וממדינה למדינה עם הרצאות ותערוכות המוציאות דיבת צה"ל רעה.
בשנה שעבר סערה התנועה הקיבוצית על כך שנציגי הארגון הזה הוזמנו להרצות בפני בני נוער ברפסודיה. מזמיני הארגון הצדיקו את הצעד, בכך שיש לחשוף את הנוער למגוון הקולות בחברה הישראלית. אני סבור שניתן לחשוף את הנוער למגוון הקולות, גם בלי ללכת למקרי הקיצון, וכפי שלא נעלה על דעתנו להפגיש אותם עם נציגי להב"ה או לה-פמיליה, כך אין להפגישם עם "שוברים שתיקה".
אולם כעת אגף המשימות הלך צעד אחד נוסף. כבר אין הוא מדבר על חשיפה למגוון קולות, אלא הוא בנה אסטרטגיה של שיתוף פעולה עם הארגון הנואל הזה. מזכירות התנועה אימצה הצעה של האגף, שבשפה מכובסת מציגה את פעילות הארגון כבעלת "ערך מוסף בשמירה על אופייה של החברה הישראלית כחברה דמוקרטית ובקיום שיח על מקומו של הצבא בחברה דמוקרטית." היא אימצה תוכנית מפורטת של שיתוף פעולה עם הארגון בשטיפת מוחותיהם של בני הנוער שלנו בדרכם לגיוס לצה"ל; תכנית הכוללת השתתפות של הארגון במסע י"ב, מפגש עם הש"ש, מפגש עם שכבת הנח"ל והרפסודיה.
טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים מכוננים בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית. יש לחנך עליהם את בני הנוער בחינוך החברתי-קהילתי בקיבוץ, בתנועה ובבית הספר. בנוסף לכך, מדובר בנושא מרכזי ביותר בצה"ל, המנחיל ערכים אלה לחייליו. אין כל צורך ב"שוברים שתיקה" למטרה זו, נהפוך הוא. מן הראוי שהחינוך על ערכים אלה יהיה מחובר לצה"ל, ולא לעומתי לצה"ל.
לפני כשנתיים זומנתי להצטרף למועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות. בשנה שעברה, לאחר השתתפות "שוברים שתיקה" ברפסודיה, ביקשתי דיון בנושא במועצה. מאז לא זומנה המועצה לכל דיון שהוא, ואיני יודע האם היא עוד קיימת, או ששכחו להזמין אותי לדיוניה. ואם אינה קיימת, איני יודע מי החליט על כך ולא טרח לעדכן את חבריה, כפי שאיני יודע מי מקבל את ההחלטות וקובע את המדיניות שלה. אי ההירתמות למאבק ב-BDS והשותפות האסטרטגית דווקא עם "שוברים שתיקה" הנם שערורייה. הדרך הזו דוחקת את התנועה הקיבוצית לשולי השוליים של החברה הישראלית.
משהו רע עובר על התנועה הקיבוצית. ניתן לראות זאת גם בהחלטות האחרונות של מועצת תק"צ. ביום שבו אבו מאזן סירב לפגוש את נשיא המדינה ונשא נאום בו העליל על ישראל עלילת דם אנטישמית של הרעלת בארות (אגב – גם העלילה הזאת היא מבית מדרשו של ארגון "שוברים שתיקה") – מועצת תק"צ אימצה החלטה התומכת בהקמת מדינה פלשתינאית. אלו מילים לא הופיעו בהחלטה? גלגל, נערן, ייט"ב, בית הערבה, מצפה שלם, אלמוג, קלי"ה, בקעת הירדן, צפון ים המלח, התיישבות, סולידריות, מחויבות.
זו החלטה מבישה של תנועה בשקיעה.

2. צרור הערות 26.6.16

* ברקס לקוסמופוליטיות – עינינו, כעיני העולם כולו, היו נשואות לבריטניה, למשאל העם בשאלת המשך חברותה של בריטניה באיחוד האירופי.
איני מרוצה מהתוצאה. קיוויתי שאזרחי בריטניה יחליטו להישאר באיחוד האירופי. זאת עמדתי כישראלי. בריטניה היא מדינה ידידותית לישראל, ובתור שכזו היא משמעותית בעיצוב עמדת האיחוד בסוגיות הנוגעות לישראל, כמו התנגדות נחרצת לתופעת ה-BDS. אני מודה, שאני פרובינציאלי. השיקול שלי הוא קודם כל ישראלי, והעניין שלי הוא בראש ובראשונה באינטרס הישראלי.
כאשר אני מנסה לצאת מעורי ולהיכנס לעורו של אזרח בריטי, שהעניין שלו הוא בראש ובראשונה באינטרס הבריטי, ובצדק, כלל לא בטוח שזו היתה עמדתי. היתרונות הכלכליים הכרוכים בחברות באיחוד האירופי ברורים וכן גם המחיר הכלכלי שבריטניה עלולה לשלם אם תצא ממנו. מצד שני, אני יכול בהחלט להזדהות עם הסנטימנט הלאומי וההתנגדות לשחיקת הריבונות הלאומית של בריטניה, כחברה באיחוד.
המסר של תוצאות המשאל, הוא שלילת התפיסה הקוסמופוליטית, החותרת למחיקת הלאומיות הנפרדת באירופה. הלאומיות וההזדהות הלאומית, התרבויות הלאומיות הנפרדות, מעשירות את התרבות האנושית, והופכות את האנושות למגוונת יותר, לעשירה יותר ולמעניינת יותר. האלטרנטיבה ללאומיות היא דיקטטורה של התאגידים העסקיים הגדולים, שהדת והתרבות שלהם היא הבצע, והיא עלולה לשחוק את אזרחי העולם ולגרום לניכור הרה אסון של בני האדם.
לטווח הארוך, תוצאות המשאל עשויות לחזק את המגמה של האיחוד האירופי כפדרציה של לאומים נפרדים וריבוניים לעומת המגמה של מחיקת הלאומיות.

* דמוקרטיה למופת – נאומו של ראש ממשלת בריטניה ומנהיג תומכי ההישארות באיחוד האירופי דייוויד קמרון, הוא מופת של מנהיגות דמוקרטית המכבדת באמת ובתמים את הכרעת הרוב. הוא לא המתין לקולות החיילים והימאים. הוא מיהר להתייצב מול המצלמות ולנאום בשידור חי. לא היה בדבריו שמץ של מירמור, של התבכיינות, של האשמות. בראשית דבריו הוא הודה לעם הבריטי שהצביע בהמוניו, על התהליך הדמוקרטי במהלך הקמפיין ועל ההצבעה. בהמשך דבריו הוא חזר על חשיבות משאל העם – יש נושאים בעלי חשיבות עליונה שבהם הריבון, העם, צריך להכריע. הוא הביע כבוד להכרעה, שעד אתמול עמד בראש הנאבקים נגדה. אף שאין הוא חייב בכך, הוא הודיע על התפטרותו בעוד חודשים אחדים, כדי שרצון העם, שבא לידי ביטוי בתוצאות המשאל, יתבטא גם בדמותה של ההנהגה – הנהגה המזוהה עם רצון הרוב. והוא התחייב להתחיל מיד במימוש ההחלטה שהתנגד לה.
זהו נאום שראוי שיילמד ויכנס להיסטוריה כמופת של מנהיגות דמוקרטית.
(לא יכולתי שלא להשוות להתנהגותו של אריק שרון לאחר משאל חברי הליכוד על ההתנתקות...)

* רוב מיוחד – כאשר התחלנו להוביל את המאבק לחוק משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל, הצעת החוק דיברה על רוב מיוחד – רוב מקרב סך כל בעלי זכות הבחירה, ולא רק מבין המצביעים בפועל. הטענה היתה, שצעד כל כך קיצוני וחמור, כמו ויתור על שטח ריבוני, אין לקבל כאשר פחות ממחצית אזרחי ישראל תמכו בו.
כעבור זמן קצר הורדנו את הסעיף הזה מהצעת החוק, כיוון שהבנו שאין לו כל סיכוי להתקבל. עצם הדרישה הזאת נתקלה בגינוי והוקעה: הצעה פאשיסטית, אנטי דמוקרטית, אפילו "גזענית" (!) – וכל הארסנל האוטומטי הזה. גם כאשר הוכחנו שבמדינות רבות, ויתור על שטח ריבוני, אם בכלל החוקה מאפשרת אותו, מחייב רוב מיוחד – דברינו נפלו על אוזניים ערלות. וכך, כדי לא לסכן את עצם קבלת החוק – ויתרנו.
בתוך כיממה לאחר משאל העם בבריטניה, חתמו למעלה ממיליון אזרחים בריטיים על דרישה למשאל חוזר. והטעם לדרישה – "אנו קוראים לממשלה ליישם את החוק שאם בהצבעה לא הושג רוב של 60 אחוזים ואחוזי ההצבעה לא עלו מ-75 יש לבצע משאל עם חוזר."
שימו לב – מדובר כאן על דרישת רוב מרחיקת לכת הרבה יותר מזאת שלנו.
כדאי לעקוב אחרי הסיפור ואולי לקבל השראה לעדכון החוק בישראל.

* מדינת יהודה – הדמגוגיה האנטי ציונית מנסה לצייר מצג שווא של משחק סכום אפס בין היותה של ישראל יהודית להיותה דמוקרטית – ככל שתהיה פחות יהודית היא תהיה יותר דמוקרטית, ולהיפך. האמת הפוכה – אלו כלים שלובים. חיזוק צביונה היהודי של המדינה, יחזק את מהותה הדמוקרטית ולהיפך.
גדי טאוב העלה בעמוד הפייסבוק שלו פוסט ברוח זו, והוא סיים אותו בשעשוע אינטלקטואלי: "יכול להיות שכל הבעיה לא היתה צצה אם היו קוראים למדינה יהודה, ולא ישראל?"
שאלה מעניינת. חברי עמיקם אסם, שכנח"לאי בקיבוץ שדה בוקר זכה לצקת מים על ידיו של בן גוריון ולעבוד עמו בדיר, מעיד שבן גוריון שאל אותה שאלה בדיוק, באחת משיחותיהם.
התשובה שלי לשאלה ההיפותטית ברורה. אם המדינה היתה נקראת יהודה ולא ישראל, הבעיה היתה אותה בעייה. כלומר, אין בעייה אמתית, ולכן האין-בעייה היתה אותה אין-בעייה. במקרה כזה, כל אזרחי יהודה היו נקראים יהודים. כדי להבחין בין הרוב הלאומי למיעוטים, היהודים היו נקראים ישראליים ובני המיעוט הערבי היו נקראים ערביי יהודה או ערבים יהודים.
חוק השבות היה קובע שהמדינה תהיה פתוחה לכל ישראלי באשר הוא והיינו חותרים לעליית ישראלֵי אירופה, ישראלֵי ארצות ערב, ישראלֵי חבר העמים וישראלֵי אתיופיה. ישראל ויהודה – היינו הך. מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל – העם היהודי. והיא מעניקה שוויון זכויות כל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. כך בדיוק היה, אילו נקראה יהודה.

* סומך ידי על ועדת החקירה – בינואר 1995, החליטה ממשלת רבין על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטענות על חטיפת ילדים למשפחות יוצאי תימן כדי למסור אותן לאימוץ במשפחות אשכנזיות חילוניות. נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, הקים את הוועדה והעמיד בראשה את שופט בת המשפט העליון יעקב קדמי. בעקבות לחץ ציבורי, הורחבו סמכויות הוועדה לחקור טענות דומות של משפחות לילדים מעדות אחרות. למה הוחלט על הקמת הוועדה? הרי קדמו לה שלוש ועדות חקירה ובדיקה, ששללו את תאוריית החטיפה הממוסדת. לשם מה יש צורך בוועדה רביעית?
הסיבה לכך היתה האווירה הציבורית של חוסר אמון במסקנות שלוש הוועדות. רבין הבין את הצורך החברתי הברור בבדיקה לעומק, אחת ולתמיד, בידי גוף שלא יהיה חשוד בשום אופן בהטייה, שיזכה לאמון ציבורי מלא, ותוצאות עבודתו – תהיינה אשר תהיינה, תתקבלנה בידי הציבור באמון ובהסכמה.
שש שנים פעלה הוועדה. בדקה לעומק כל תיק, כל טענה, כל שמועה. מסקנותיה הצביעו על תמונה קשה מאוד של אפלייה, אטימות, התנשאות ואף אכזריות ביחס לעולי תימן, לצד אנדרלמוסיה ביורוקרטית קשה. אלה גרמו לקבורת ילדים שנפטרו בלי להודיע להוריהם ולתגובה מנוכרת כלפי אבלם של ההורים ועוד. אך הוועדה שללה מכל וכל את תיאוריית הקונספירציה ואת טענת החטיפות הממוסדות.
הוועדה בדקה למעלה מ-800 מקרים, כולל פתיחת קברים, והיא פורטה במסמך משפטי מפורט ומדוקדק בן למעלה מאלף עמודים. בבדיקה הוכח בוודאות מוחלטת ש-733 מן הילדים מתו ונקברו. לגבי 56 מקרים לא היה ממצא ודאי, והוועדה לא שללה את האפשרות שחלקם נמסר לאימוץ.
מי שאינו מקבל את מסקנות ועדת קדמי ומתעקש לטעון שהיתה חטיפה ממוסדת של הילדים – שום עובדה לא תזיז אותו מדעתו. גם אם תקום עכשיו ועדה נוספת, בכל הרכב שהוא, שתבחן מחדש כל מקרה ומקרה – כל תוצאה שלא תאושש את תאוריית הקונספירציה תוגדר מיד כחלק מהקונספירציה, מההסתרה ומהטיוח.
אני סומך ידי על מסקנות הוועדה. בעיניי, הבעיה האמתית היא חוסר הנכונות לקבל את המסקנות ולא לקבל שום מסקנות שאינן אלו שנקבעו מראש. הבעייה האמתית היא חוסר האמון במערכת המשפט – חוסר אמון מלובה ומובנה, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה.
עם זאת, אני תומך בחשיפה לציבור של הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית. אין כל הצדקה לחיסיון ארוך השנים על הדיונים. עצם החיסיון, מחזק את תיאוריות הקונספירציה בכלל, ואת טענות ההטייה של ועדת קדמי בפרט. דווקא מתוך אמון בוועדה, אני תומך בחשיפה. אולם, לצערי, ברור לי שגם החשיפה – תהיינה העובדות שתעלה אשר תהיינה, לא תזיז מדעתם את המאמינים בקונספירציה.

* הוועדה החמישית – נניח שתקום עכשיו ועדה חמישית לבדיקת הטענות הנוגעות לילדי תימן. ונניח שהיא תגיע לאותה מסקנה שאליה הגיעו ארבע הוועדות הקודמות – האם מישהו מחובבי הקונספירציה יקבל את מסקנותיה?
אם ראשי/נציגי הטוענים את הטענות הללו יהיו מוכנים להיות שותפים ליוזמה של ועדת חקירה שתהיה מקובלת עליהם ויתחייבו מראש לקבל את כל מסקנותיה – אני בעד.

* אין גבול לרשע ולשנאה – אני מציע לקרוא את התגובה הזאת שקיבלתי, כדי לעצור ולהבין עד לאן עלולה להידרדר השנאה, אם לא נדע לעצור אותה. החרא העלוב והמנוול שאני מצטט כאן, ששמו אבנר גרון, מוכיח שלא רק הטמטום הוא דבר שאין לו גבול, אלא גם הרשע.
"רוב ילדי תימן האבודים נרצחו על ידי הרופאים של מפא"י הרשעה. או מתוך תפיסה ספרטנית של רצח תינוקות שאינם מושלמים בריאותית. או מתוך תפיסה ניאו-נאצית של צמצום מיספרם של בני עדות המזרח שלימים החליפו את שלטון מפא"י במדינה. יש לחשוף את הפרוטוקולים במיידי. כנראה שהנאצים של מפא"י כבר מתו. אבל חובה לראות באיזה עמדות מפתח במדינה, בבתי המשפט, בפרקליטות, בתקשורת, באקדמיה, אוחזים צאצאיהם! זאת, על מנת שניתן יהיה לבוא חשבון איתם!"
הנאצים של מפא"י מזכירים לו, כנראה, תהליכים לפני 70, 80 ו-90 שנה...

* אני מודאג – אני ממש מודאג באשר למצבם של אלה המזהים בישראל ניצני פשיזם ותהליכים המזכירים להם את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, שמא בסוף הם גם יאמינו בבדייה הזאת. במקרה כזה, הם יהיו כבר במצב חשוך מרפא. אני מקווה בשבילם, שלפחות פעם ביום הם קורצים לעצמם, להזכיר לעצמם שהטיעון הזה הוא רק רטוריקה פוליטית דמגוגית, ושהם שומרים על עצמם לבל יתחילו להאמין בה.

* טוב לישראל או רע לישראל? – בבחירות לנשיאות ארה"ב אני תומך בהילארי קלינטון. לא מאהבת מרדכי אני תומך בה, אלא כמועמדת מול טראמפ. טראמפ הוא בריון, דמגוג, בור וקל דעת. עצם המחשבה שהעוצמה הגדולה בעולם והשליטה במזוודה הגרעינית של ארה"ב תהיה בידיו, מדירה שינה מעיניי. במקרה זה, באופן חריג, השיקול שלי כאזרח העולם קודם לשיקול שלי כישראלי. אך גם בשיקול האינטרס הישראלי אני מעדיף את הילארי קלינטון, על הבלתי נודע של טראמפ. טראמפ בור ועם הארץ בכל ענייני מדיניות חוץ ובכל הקשור למזרח התיכון ולישראל. הוא בלתי צפוי לחלוטין. הוא חף מהסנטימנט הפרו-ישראלי הבסיסי של האמריקאים.
טראמפ אמר במהלך הקמפיין שעל ישראל לשלם על הסיוע הכלכלי והביטחוני שהיא מקבלת מארה"ב. הסיוע הזה, הנובע כמובן במידה רבה מן האינטרס האמריקאי, הוא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה בעבור ישראל. הסיוע הכלכלי מסייע לישראל מיום הקמת המדינה. הסיוע הביטחוני – מאז עסקת ה"הוק" בשנות ה-60 המוקדמות ובקצב הולך וגדל עד ימינו, כולל, ואף ביתר שאת, בתקופת כהונתו של אובמה (כפי שנוכחנו רק השבוע, בהתקבל מטוס האף 35. מעולם לא היה נשיא אמריקאי שהתבטא בנושא זה כמו טראמפ, כיוון שמעולם לא היה נשיא אמריקאי שהתייחס לברית עם ישראל במונחי ביזנס.
טראמפ הכריז במסע הבחירות שעל ארה"ב להיות נייטרלית בסכסוך הישראלי פלשתינאי. אף נשיא אמריקאי לא היה נייטרלי בסכסוך הזה. ישראל היא בעלת בריתה של ארה"ב, ובעלת ברית אינה נייטרלית. אפילו קרטר, האנטי ישראלי והאנטישמי, עבר את הרדיקליזציה הזאת רק אחרי שסיים את תפקידו. יש בתוכנו מי שמזהים פרו-ישראליות עם תמיכה בעמדות הליכוד. זאת טעות. פרו-ישראליות היא תמיכה בישראל, וגם עמדות מפלגת העבודה, שאיני שותף להן, הן פטריוטיות לעילא ולעילא. תמיכה אמריקאית בעמדות אלו, אינה מבטאת בשום אופן אנטי ישראליות, גם אם היא כרוכה במחלוקות עם ישראל.
אגב, עם כמה מן הנשיאים שנחשבים לידידותיים מאוד עם ישראל, היו העימותים החריפים ביותר. כך, למשל, רונלד רייגן, שהטיל על ישראל סנקציות בעקבות חוק הגולן והפצצת הכור העיראקי, שניסה לכפות נסיגה לקווי 4.6.67 במסגרת "תכנית רייגן" והיה הראשון להכיר באש"ף. גם אובמה, שאני מתנגד מאוד למדיניות החוץ שלו, הוא ידיד ישראל, למרות שמדיניותו הפייסנית כלפי איראן, פגעה קשות בישראל, כמו עוד שגיאות גסות בהתנהלותו הבינלאומית.
נייטרליות באשר לישראל?! טראמפ הוא המועמד הריאלי לנשיאות הראשון שהעלה אמירה חמורה זו על דל שפתיו.
על כך ישיבו לי, בצדק, שהוא אמר גם דברים אחרים, הפוכים, פרו-ישראליים מובהקים. וזה נכון. אם הוא ייבחר, יתכן שהוא יהיה פרו-ישראלי, אך באותה מידה יתכן שהוא יהיה אנטי ישראלי.
לעומת זאת, הילארי קלינטון לא תפתיע אותנו. היא ידידת ישראל, שהיתה יכולה בהחלט להשתלב, מבחינת עמדותיה, בצמרת מפלגת העבודה. מן הסתם, תהיינה עימה מחלוקות מדיניות, אך הן תהיינה מחלוקות בין ידידים. בתוך "המישפּוּחֶה".

* סרבן שלום – סרבן השלום אבו מאזן סירב לפגוש את הנשיא ריבלין. סרבן סדרתי.

* דוקטור להכחשת השואה – מכחיש השואה המדופלם אבו מאזן, ממחזר עלילת דם אנטישמית בת 700 שנה, על פיה היהודים הנם מרעילי בארות. אירופה שמעה ולא התרגשה. היא רגילה.
אגב, עלילת הדם המחודשת הזאת היא מבית היוצר של, איך לא, "שוברים שתיקה".

* הפרוטוקולים של זקני התעשיה הביטחונית – אחד המאפיינים קבוצות רדיקליות ומיליטנטיות, הוא פילוגים ופילוגי פילוגים לקבוצות קטנות וקיצוניות יותר, בשם טוהר האידיאה הפנאטית. כל פלג פורש מקודמו כיוון שאינו מספיק קיצוני.
ב"מקור ראשון" התפרסמה כתבה המתארת את הקצה הפנאטי ביותר (בינתיים?) של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי בישראל. לדוגמה, מסופר שם על תועמלן אנטי ישראלי קיצוני הפועל בארה"ב, ערן אפרתי, שהיה מראשוני וראשי "שוברים שתיקה" שפרש ממנה כי היא ... מתונה (!) מדי ומשת"פית של הממסד הציוני.
המנטור של המנוולים הללו הוא פרופ' ישראלי לאנתרופולוגיה, ג'ף הלפר, "מרצה בחסד" כהגדרת ישי פרידמן מ"מקור ראשון", מייסד "הוועד נגד הריסות בתים" ועוד רסיסי קבוצות רדיקליות מיליטנטיות.
המסר של הפנר וחסידיו הוא שהכיבוש, כולל עזה שכידוע גם היא כבושה, נועד להפוך את הפלשתינאים לעכברי מעבדת ניסויים של תעשיות הנשק ושיטות הדיכוי של ישראל. אחת לכמה שנים ישראל יוצאת למבצע ומפעילה את כל כלי הנשק החדישים שלה נגד האוכלוסייה האזרחית הפלשתינאית הבלתי מוגנת, כדי להוכיח לעולם את יכולותיה, על מנת שתוכל לייצא את הנשק ואמצעי הדיכוי.
וכך ישראל מסכנת את האנושות כולה, ואף שולטת בה, באמצעות התעשיות הביטחוניות, שהפכו את העולם לתלוי בה. אך בכך לא די, ישראל מאיימת על העולם גם בנשק גרעיני. המצגות של החבורה מציגות איך הנשק הגרעיני מאיים על אירופה. האיום אינו נאמר במישרין, אלא רק באמירות עמומות שישראל תשתמש בכל האמצעים אם יהיה סכנה לביטחונה, והעולם כבר מבין את המסר. לכן המסר שלהם לעולם הוא כבר לא דאגה לפלשתינאים, אלא החרבת ישראל כדי להציל את האנושות.
אפרתי: "בעבר הייתי אומר שהמצב של הפלשתינאים הוא משבר אנושי וכולנו צריכים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. אבל עכשיו כבר לא משנה לי אם זה מה שאתם חושבים. אתם לא חייבים שיהיה אכפת לכם מהפלשתינאים או מהישראלים, אבל בבקשה חברים, שיהיה אכפת לכם מעצמכם. אתם הבאים בתור. וזו הסיבה לכך שאתם צריכים להצטרף אלינו, לתנועת ה-BDS, נגד ישראל. צריך לחתוך את זה מהיסוד. מהכסף. אנחנו רוצים להתנגד להם גלובלית, כי זה משפיע עליכם בכל דקה. אתם הבאים בתור."
אפשר לזלזל בשולי השוליים הללו, אבל הם מסוכנים. החבורה הזאת קרובה, למשל, למנהיג הלייבור קורבין, והם בין אלה שהשפיעו עליו וגרמו לו לאמץ את התפיסה האנטי ישראלית והאנטישמית הקיצונית שלו.
המעניין הוא, כפי שהלפר הודה בראיון ל"מקור ראשון" בגילוי לב, שהפלשתינאים מסרבים לשתף אתו פעולה כי... הוא ישראלי. הוא אינו יכול להרצות באוניברסיטאות שלהם, כפי שגם עמירה הס סולקה מביר זית. הוא לא מצדיק זאת, אבל בהחלט מבין אותם ובמקומם היה נוהג אותו הדבר. הוא לא נפגע מכך, כי "זה לא אישי". על דברים אחרים הוא בהחלט תוקף את הפלשתינאים:
"אני לא יכול לשחרר את פלשתין. הם צריכים להוביל את המאבק, ואם הם מסתגרים – וזה מה שקורה היום – אין כיוון למאבק."
בסך הכול הוא רואה את עצמו מתון. "אני בעד מדינה דו-לאומית, כלומר אני מקבל את זה שהלאום הישראלי יחיה לצד הלאום הפלשתינאי." תודה, באמת. מאיה וינר, אחת הפעילות של הפלג הזה, סבורה שהפתרון הוא שהיהודים יהיו מיעוט במדינה הפלשתינאית. "הרעיון שהיהודים לא יכולים להיות מיעוט הוא מצחיק... הרי זה מתרחש בכל העולם. יהודים חיים כאן [בארה"ב] כמיעוט בדמוקרטיה. הם חיים בטהרן כמיעוט."
הפתרון הוא החרבתה של ישראל, כך שהיהודים יהיו מיעוט בפלשתין. איינשטיין טעה. הוא טען שהדבר היחיד שאין לו גבול הוא הטיפשות. מסתבר שגם לאוטו-אנטישמיות אין גבול. אפילו "שוברים שתיקה" (!) לא קיצונים דיים בעבורם...

* הגבול השפוי – ירדן מאוימת בידי הטרור האיסלמיסטי בגבולותיה עם סוריה, עיראק וסעודיה. יש לירדן רק גבול שפוי אחד – גבולה עם ישראל, מחמת גדר עד עקבה – עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה מפרץ אילת. הירדנים לא יעזו להודות בכך בפומבי, אך האסון הגדול ביותר שעלול לסכן את עצם קיומם, הוא גבול טרור נוסף עם מדינה פלשתינאית לאורך בקעת הירדן. במציאות כזו, ירדן תהיה מדינה במצור.

* בלתי חוקתי – אני נגד הפנייה של ח"כים לבג"ץ (ובוודאי לאינפלציה בפניות כאלו) ואני נגד הצעת החוק המנסה לאסור את הפניה הזאת. החקיקיזציה והמשפטיזציה הן שתי רעות חולות, תאומות סיאמיות.
יש לקיים שיח פתוח על הנושא ולהצביע על הפגיעה של האינפלציה הזאת בשיטה הפרלמנטרית ובדמוקרטיה, אך שלילת זכות העתירה לבג"ץ, שהיא זכות בסיסית של כל אזרח, מנבחרי הציבור, היא אבסורדית, בלתי חוקתית ו... לא תעמוד במבחן בג"ץ, והפעם בצדק. אגב, לא אחת גם שופטי בג"ץ יצאו נגד ריבוי הפניות של ח"כים לבית המשפט.
אם הצעת החוק של ח"כ קיש תוליד דיון ציבורי בנושא – טוב. אך אסור שהיא תתקבל, כי היא אנטי דמוקרטית.
מן הראוי שהכנסת תגבש כללי אתיקה, שבהן הפנייה של ח"כ לבית המשפט תהיה מוצא אחרון, במקרה חריג ביותר. אך בשום אופן אין לשלול את זכותו כאזרח.

* פירגון לבית היהודי – ח"כ עיסאווי פריג' (מרצ) לשרת המשפטים איילת שקד: "מבחינה אזרחית העשייה של מפלגת הבית היהודי הפתיעה יחסית לשרים שהיו במפלגות אחרות לפניכם. שנים לא קם בית דין שרעי אחד, ואת בתקופה כל כך קצרה עשית את זה."
לא אחת יש לי ביקורת על "הבית היהודי", אך בנושא יחסם של שרי מפלגה זו למגזר הערבי, הם ראויים לשבח. וגם ח"כ פריג' ראוי לשבח על גילוי היושרה, שכל כך נדירה בפוליטיקה הישראלית.

* דמוקרטיה ייצוגית – דבריו המוזרים של ח"כ ביטן בשבתרבות מגלמים את מהות הדמוקרטיה הייצוגית. יש בעם טיפשים, וגם הם ראויים לייצוג.

* אדם נשך כלב – אם המוקיון אורן חזן ייבחר גם לכנסת הבאה, יהיה זה באשמת התקשורת. התקשורת, שאוהבת את הקוריוז, את הצהוב, את ה"אדם נשך כלב", אינה מתעניינת בח"כ נורמטיבי, חרוץ, הממלא את שליחותו הציבורית נאמנה, המקדיש את עתותיו למען הציבור. התקשורת אוהבת את המוקיון, בונה אותו, מתמסרת לו והוא מתמסר אליה.
במוסף "הארץ" האחרון הוקדש לו המדור הפופולארי "ענייני פנים". כמובן שלא בזבזתי כמה דקות יקרות כדי לקרוא את הבליו, אולם כותרת הקישור באתר הייתה "ביום בו אהיה ראש הממשלה."

* ביד הלשון: שולה – מבחינה לשונית נטו, יש היגיון בהצעה לתרגם לעברית את המילה פריפריה לשולה. פריפריה הוא היקף העיגול, היא האזור המרוחק מן המרכז, ומה שרחוק מן המרכז הוא השוליים.
אולם אין דבר כזה "מבחינה לשונית נטו", כיוון שהלשון אינה תופעה תיאורטית ואין היא מתקיימת בתנאי מעבדה. השפה היא תופעה תרבותית וחברתית. משמעותה של מילה, אינה רק לוגית אלא חברתית. מבחינה חברתית, המילה שוליים מבטאת את מי שנדחק מן החברה, על סף נפילה אל מחוצה לה. הפריפריה אינה מקום, אלא בראש ובראשונה האנשים החיים במקום, ואיש אינו רוצה ואינו מוכן להיות בשולי החברה.
אני נולדתי וגדלתי במרכז, ברמת גן, ובחרתי לחיות בפריפריה של הפריפריה, בקיבוץ אורטל שבצפון הגולן. רוב חיי אני באורטל ולאורך השנים לא חלף בי אף להרף עין הרהור חרטה או אפילו ספק. בחרתי לחיות בפריפריה הגיאוגרפית, אך במרכז ההגשמה הציונית ועיצוב גבולותיה של מדינת ישראל. ולכן, תפיסתי את עצמי ואת חבריי תושבי הגולן ותושבי הגליל, רחוקה מלהיות של שוליים – ההיפך הוא הנכון.
לא חייבים למצוא מונח עברי לכל מילה אוניברסלית, אך דווקא למילה פריפריה יש מונח עברי יפה – סְפָר. המשמעות של סְפָר היא גבול. הקונוטציה של המילה סְפָר בטרמינולוגיה הציונית חיובית ביותר וכזו תדמיתם של אנשי הסְפָר. ולכן, נכון להרחיב את המונח לפריפריה כולה.
בימים אלה מציינת רשת ג' 40 שנה להיווסדה. עם פתיחתה של רשת ג' (עוד במתכונתה הישנה, בטרם היתה לרשת המוסיקה הישראלית), הסלוגן שלה היה "בקצה הסקאלה ובמרכז העניינים". מיקומה של התחנה ב-AM היה בקצה הסקאלה של הרדיו, והמסר היה שהפריפריה הגיאוגרפית (המיקום ברדיו) היא המרכז המהותי.
אני מאמץ את הסלוגן הזה למיתוג הסְפָר.