רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ג

יום השבת, ה-4.2.61, היה יום חורף נאה. פוליק ואורי בן-עמי נמצאו בין יתר הסטודנטים שהגיעו לרחבה אשר ממול לבניין תיאטרון "אהל" בתל-אביב כדי להפגין נגד הדחת לבון.
אורי בן-עמי אמר עוד ביום חמישי בערב, במסיבת עיתונאים בתל-אביב: "מטרתנו היא ליצור דעת קהל ולהסעירה. זהו הדבר היחידי שעשוי להשפיע ולמנוע עשייית דברים מסויימים. התנאים למישטר אנטי-דימוקראטי קיימים בתנאי הביטחון הנוכחיים. והעבר התנועתי, על כל הטוב שבו, אינו כולל מסורת דימוקראטית כמו זו הידועה במערב."
בשם "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה", אשר בשבועיים האחרונים נעשה לאחד ממנהיגיה הבולטים, הודיע אורי בן-עמי כי ביום השבת תיערך הפגנה ליד אולם "אהל" בעת שיקיים בו מרכז מפא"י את ישיבתו. הוא פנה לציבור אזרחי תל-אביב בקריאה להצטרף להפגנה. עוד סיפר כי משלחת מטעם התנועה תבקש להתקבל על-ידי מזכירות מפא"י ולהודיע לחבריה, כי חברי התנועה רואים בהתפטרות בן-גוריון מן הממשלה ניסיון סחיטה, כדי להכריח את חברי מרכז מפלגתו להדיח את לבון.
קבוצה גדולה של סטודנטים, הכוללת את מיטב פעילי מפא"י המרכזיים בקרב הסטודנטים, הצטרפה לפעולות "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה".
דבריו של אורי בן-עמי הופיעו בעיתוני יום השישי. אותם אלה שאוהדים את לבון אף פירסמו את תמונתו של אורי בן-עמי בצירוף תולדות חייו, וציינו גם את ספרו הראשון "נולדתי יחף", שהיה ידוע עד כה רק בין חוגי הסטודנטים וקוראי המוספים הספרותיים. העיתונים שהתנגדו ללבון מיעטו בערכה של תנועת הסטודנטים, והזכירו בקיצור כי בין היתר דיבר "הסטודנט א. בן-עמי."
בשעה 9.30 סגרו הסדרנים את הכניסה לבניין התיאטרון. בהליכה שבתית, חגיגית וקצת עצובה, התחילו להגיע לאיטם חברי המרכז. יש שעברו בקומה זקופה, כשבליבם בשלה ההחלטה ומצפונם שקט. יש שקומתם כמו השתוחחה בחודשים האחרונים מאז פרוץ "הפרשה" והם חולפים ביעף מבלי להפנות את מבטיהם לכאן ולכאן. אחדים – ארשת צוהלת של מנצחים שפוכה על פניהם והם מחייכים לכל עבר ואל צלמי העיתונות, – ואחרים כובשים פניהם בקרקע מתוך בושה.
כולם נבלעו בשער בית התיאטרון. רחש אכזבה עבר בקרב מאות המצטופפים ליד הבית, כאשר התברר כי שני השחקנים הראשיים ב"הצגה" – בן-גוריון ולבון – לא הגיעו, וגם גולדה מאיר נעדרת. חברי המרכז שנודעו בתמיכתם בלבון התקבלו בקריאות עידוד ומחיאות כפיים מצד הקהל, ואילו מתנגדיו של לבון זכו לקריאות גנאי ולהערות עוקצניות.
שר האוצר לוי אשכול, שעמד להציע בפני המרכז את הדחת לבון, הגיע באיחור, ופניו מחייכות כרגיל. קידמו אותו בקריאות מחאה, ופוליק שמע בחור דתי שעומד לידו, כנראה סטודנט, צועק: "על דאטפת אטפוך!"
"מה יש?" שאל אשכול, בעוד עיתונאים וסדרנים מקיפים אותו.
"יש הכול, חוץ מן המצפון!" צעק סטודנט שנדחק קרוב אליו.
"חמור גרם!" הסתובב אשכול והפליט לעברו, בטרם נבלע בתוך בית התיאטרון.
הקבוצות הראשונות של הסטודנטים הופיעו לפני בית התיאטרון כבר סמוך לשעה עשר בבוקר, ופוליק ביניהן. מרוב התרגשות התעורר אותה שבת בשעה מוקדמת, ולא היה יכול לחכות יותר בבית אימו.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה למקום קבוצה של אנשי מפא"י מאור-יהודה, ובראשה חבר המועצה המקומית מטעם מפא"י, אליהו סעדון. אנשי הקבוצה, בחורים גברתניים שקיפלו בחשיבות את שרוולי חולצותיהם הלבנות, החלו מחלקים כרוז שהיה חתום על-ידי סעדון, והוא כמין קול קורא לחברי מרכז מפא"י – "להגיד ללבון: לך הביתה," אחרי "כל מה שעשה נגד המדינה."
סעדון עצמו פתח מיד עם הגיעו למקום בוויכוחים קולניים, וכפי שהתברר אחר-כך – במטרה פרובוקטיבית ברורה לעורר מהומה ולתת עילה למשטרה להתערב.
בשעה 10.15 הכריז בפנים י. אלמוגי על פתיחת ה"הצגה". אחריו פתח לוי אשכול בנאומו בעד הצעת המזכירות להדיח את פ. לבון מתפקידו.
למחרת נמסר בעיתונים שאמר באותה שעה: "בשלב הראשון, בעניין 'פרשת' 1954, עמדתי עם חברים במאבק. כפי שאתם יודעים פרשה זו נגמרה לשביעות רצונו המלאה. אז החל לבון עצמו הדבר השני... אמרתי בליבי: ייפול הדבר כאשר ייפול, לבון ייתן את הדין בעד אופן וצורת הופעתו בפורום של ועדת-החוץ-והביטחון. הגעתי למסקנה שנוצר מצב אובייקטיבי שלבון אינו יכול, כחבר מפא"י, להיות מזכיר ההסתדרות."
אשכול הוסיף וסיפר כי הלך כמעט מחבר אל חבר, לא רק הלך אלא בילה שבועות וערבים ארוכים עם רוב חברי המזכירות, ועל השאלה "מה יהיה?" לא שמע במזכירות שום הצעה ושום אפשרות אחרת, פרט להצעה שבן-גוריון יכהן שוב כראש-ממשלה, הצעה המותנית בקבלת דרישותיו של בן-גוריון. לבסוף ניסה אשכול להסביר לא רק מדוע שינה את עמדתו והריהו תומך בהדחת לבון, אלא גם מדוע בא להציע ולנמק את ההחלטה:
"חברים רבים אמרו לי: מה אתה, לוי בן דבורה אשכול, צריך לחדור לתבערה ולהציע הצעה כזאת? תן לעניין שיילך כמו שיילך! על זה אני אענה בפסוק לא שלי, של אדם בדרגה גבוהה יותר – 'לא יברח איש כמוני!'"
בעוד אשכול מדבר בפנים, הלך והתרבה הקהל אשר בחוץ, גברים ונשים, צעירים וותיקים, סקרנים, סטודנטים שנענו לקריאה לבוא להפגין, עיתונאים וצלמים. פה ושם פרצו ויכוחים קולניים, בהם השתתפו אותם נאמני בן-גוריון הגברתניים מאור-יהודה, אשר הסתובבו בקהל ועיניהם פקוחות על הנעשה, כמו מחכים לקבלת אות כלשהו. בינתיים חילקו כרזות בנוסח: "הגידו כן לזקן הצודק!" ו"לבון לך הביתה!" – וגרמו לחילופי צעקות ודברי ריב עם הסטודנטים ושאר הקהל.
אשכול סיים את דבריו. בחוץ הגיעו קבוצות סטודנטים נוספות למקום. מכוניות המשטרה סבבו מדי פעם ברחבה שליד אולם "אהל" וברחבת בילינסון הסמוכה, בהן הצטופף הקהל הרב אשר נהר החל משעות הבוקר המוקדמות.
"בן-גוריון גידל את לבון!" צעק בחור לבוש בחליפה.
"בן-גוריון גידל את ה'עסק-ביש'!" ענה אחד הסטודנטים.
צלמים טיפסו על עמודי הפנסים, כדי לתפוס עמדה אסטרטגית שממנה אפשר לצלם את האולם.
"מה אתה רואה?" שאל צעיר אחד את הצלם.
"ראשים." השיב.
"ראשים ערופים?" שאל מישהו אחר.
פרץ צחוק כללי.
"מדוע לא נותנים לבן-גוריון להדיח את לבון?" נשמעה קריאה.
"מדוע בן-גוריון לא מקבל את החלטת הממשלה?" באה תשובה.
ליד פוליק עמד גבר ממוצע קומה, צנום ושחום, שערו האפור מזדקר פרע, כעולה בלהבות, אולי ניסה לסרקו כלפי מעלה לפני חודשים אחדים. והוא מילמל בלי הרף: "פאסקודניאקים! טפו! פאשיסטים! טפו!" – שיניו הבודדות, שהיו חומות מניקוטין, בלטו מתוך פיו, ועיניו שצבען כחול ועכור יקדו בזיק מטורף. פיו נדף בשעה מוקדמת זו של היום ריח יין חמוץ וזול. לחייו שקועות. היה לבוש מכנסי חאקי וחולצה לבנה ופרומה, גדולה מכפי מידתו ומקומטת, ועליה מעיל מרופט. אצבעות ידיו גרומות ומעוקלות, וציפורניהן שחורות, עד שפוליק נמשך להסתכל אל כיעורן.
"כך זה התחיל גם בגרמניה!!!" התפרץ השיכור בקולו הצרוד ונופף את ידו הגרומה באוויר. ובעוד הוא מדבר הקיפו אותו הגברתנים מאור-יהודה.
"מה יש?" צעקו עליו, "מה אתה מתערב? זה עניין פנימי של מפלגה! כאן מחליטים בהצבעה. זאת דימוקראטיה! לא?"
אחד מהם תפס אותו בשכמו והולך ודחף אותו לעבר רחוב פינסקר.
"מה אתה כאן, חבר מרכז?"
אחדים בקהל צחקו, אך במהרה חשו שלא בנוח והשתתקו.
סטודנט ממושקף ושמנמן העיר: "מה פתאום בחרו ב'אהל' להצגה הזאת? יותר מתאים היה ב'הבימה', שם מציגים את 'ביקור הגברת הזקנה', או ב'קאמרי' עם 'מרי סטיוארט'!"
"מציגים כאן הערב את 'הבוגד'! לא ראית?"
"ובשש-וחצי את 'החייל האמיץ שווייק'! – זה יותר מתאים!" הוסיף פוליק.
"מתאים למי?"
"לאף אחד." נבהל אותו סטודנט שמנמן וממושקף למראה בחור מגודל בחולצה לבנה שניגש אליו. אל פוליק, משום מה, לא שם לב אותו ביריון.
"אז תיזהר!"
פוליק ניסה דבר אל הבחור מאור-יהודה.
"למה אתם מפריעים?"
"מי מפריע?"
הבחור ענה לפוליק, אך שלא באותה גסות כמקודם. פוליק היה רגיל כבר שבפגישה עם טיפוסים חמי-מזג כמו גברתן זה, הרי מידת הריחוק בה העמיד עצמו למולם, הווייתו כעומד מן הצד, ואותה רצינות בה התייחס לזולת בשאלותיו, בלי התנשאות, אלא כמוותר מראש על כל מאבק – כל אלו, כך הרגיש, יצרו בינו לבינם מידה של ריחוק, ואולי אף כיבדוהו בליבם, דווקא מפני שנראה בעיניהם תימהוני.
"לא מפריעים!" הוסיף ואמר לו הבחור המגודל ושחור השיער. "אסור לגעת בבן-גוריון. זה דימוקראטיה. עניין פרטי של המפלגה. עושים הצבעה, לא צריך להפריע."
"מי מפריע?"
"יש קומוניסטים."
"אתה חושב שאני קומוניסט?"
"אתה לא. אתה בחור טוב." ואחר כך הוסיף: "צריך לשים אצלנו אדם חזק נגד הערבים. בן-גוריון כמו אבא של כולנו. מי שמכה את אבא שלו – לא יחיה. זה מהתנ"ך. היום אתה נגד בן-גוריון ומחר מי יודע מה תעשה – תעבור את הגבול ותלך לערבים! למה זה לָבּוֹן לא יושב בשקט? מדבר נגד החיילים! אתה רוצה שבן-גוריון לא יהיה ראש-ממשלה וישחטו הערבים את כולנו?"
סמוך לשעה 11.00 הגיעה קבוצה של כחמישים סטודנטים, וביניהם אורי בן-עמי. כפי שמסרו אחר כך בעיתונים, הם הודיעו מבעוד זמן ובמפורש, כי ברצונם רק לשגר משלחת, אשר תצהיר על מחאת הסטודנטים על הפגיעה בדימוקראטיה, ותקרא לחברי המרכז, כי לא יתנו ידם להדחת לבון. בלטו מביניהם הכיפות הסרוגות של הסטודנטים הדתיים מאוניברסיטת בר-אילן, ודמותו הארוכה של אורי בן-עמי, שהתנועע בתווך, כתורן זקוף, צנום ונרגש. הוא התייעץ בלא הרף עם שניים-שלושה מעסקני משלחת הסטודנטים שצעדו בקירבתו, ולא הבחין בפוליק שניצב במרחק צעדים אחדים ממנו.
חברי המשלחת נשאו בידיהם קריקאטורה ענקית המתארת כיצד בן-גוריון ממתין לתרנגול צלוי – הוא לבון – שיובא לו למאכל. וכן הניפו כרזות ועליהן כתוב:

"הפרשה – אות אזהרה!"
"הדחת לבון – סכנה לדימוקראטיה!"
"זר לנו שלטון של לחצים והדחות!"
"המסע נגד לבון – סכנה לדימוקראטיה!
"שיטת החיסולים – זרה למדינת ישראל!"

ההתקהלות מול חזית בית "אהל" גברה והלכה, וקבוצת ה"מתנדבים" בעלי-הגוף, מנאמני בן-גוריון, שמרו על פתח הכניסה והדפו את הקהל לאחור.
בשעה 11.00 החלו הסטודנטים מתקדמים לעבר השער, כדי לבקש שמשלחתם תתקבל על ידי מרכז מפא"י. אותה שעה עבר אדם חבוש מגבעת שחורה עם טלית וסידור מתחת לבית-שחיו ואמר: "העם היהודי יתגבר גם על זה. יהיה טוב."
אל המשלחת הצטרפו בינתיים עשרות עוברים ושבים מבין הקהל. אורי בן-עמי חזר וביקש רשות להיכנס לישיבת המרכז כדי למסור הצהרה בשם תנועת המחאה של הסטודנטים, אך יחד עם יתר חבריו נהדף מן הפתח על ידי הסדרנים. דמותו הארוכה התנועעה הנה והנה כלולב בלב ההמון הרוגש. הוא לא השתמש באגרופיו, אולי לא היה באפשרותו לחלץ את ידיו מבין הפקעת ההדוקה של האנשים שנלחצו סביבו וסגרו עליו.
אל הרודפים הצטרפו מיד, כמו למתן אות סמוי, הביריונים בניצוחו של סעדון, וחסמו את דרכם של הסטודנטים. ואז, במטרה להביא לפחות בדרך זו את דעתם לידיעת המרכז, הניפו הסטודנטים כלפי מעלה את הכרזות המביעות התנגדות לכינון שלטון של לחצים והדחות, ובו בזמן החלו פורצות מפיהם קריאות קצובות שהדביקו מיד את מרבית הקהל:
"פנ-חס ל-בון! פנ-חס ל-בון!"
"ד-מו-קרא-טיה!"
"ד-מו-קרא-טיה!"
"הל-אה הרוד-נות!"
אותה שעה הצטרפו אל הסטודנטים גם צעירים ואזרחים אחרים שהזדמנו למקום, והקריאות הקצובות הדביקו את כולם. כפי שנודע אחר כך, נשמעו הקריאות בעוז באולם הישיבות, ושימשו רקע דרמאטי לנאומו של פרופסור נתן רוטנשטרייך, שנשא אותה שעה את דבריו.
קצין משטרה דרש מן הצעירים להתפזר. הצעקות התחזקו. ושוב נמצא בתוך הקהל גם השיכור שרעד במעילו המרופט ונופף את אגרופו הקמוץ, כשעיניו יורות זיקים.
"הלאה בן-גוריון!"
"כך זה התחיל גם בגרמניה..."
"זוהי דימוקראטיה ?"
"ברית המועצות!"
"פאסקודניאקים!"
"חרושצ'וב!"
"רוסיה!"
"בוז!"
"טפו!"
הקבוצה נסוגה והתרכזה מעבר לרחוב, ואורי בן-עמי התקפל עימם כתורן של אונייה סחופה.
כאן הסתערו עליהם שכירי מפא"י בצעקות:
"קומוניסטים! מקומכם לא פה! לכו לרוסיה!"
בתגובה על כך הגבירו הסטודנטים את קריאותיהם:
"ד-מו-קרא-טיה! ד-מו-קרא-טיה!"
והם מניפים את כרזותיהם ואת הקריקאטורה המראה את בן-גוריון ממתין שיגישו לו לסעודה את לבון בדמות תרנגול צלוי.
אחד הביריונים תקף בחורה שהניפה כרזה, ודבר זה שימש אות למשטרה להתערב. עשרות שוטרים התנפלו בבת אחת על הקבוצה וקרעו את הסיסמאות. קבוצה של שוטרים מזויינים באלות הסתערה לעבר המשלחת, אשר אנשיה התערבבו בינתיים בקהל המשולהב בצעקות. המפגינים נאבקו עדיין עם הסדרנים ועם אנשיו של סעדון, כשם דחוקים וצפופים בתווך ביניהם. ללא התראה החלו השוטרים להכות בנקהלים. לא עברו שניות מעטות ובעקבות הסתערות המשטרה הפך המקום לגיא חיזיון של התכתשות המונית. ניידות משטרה הגיעו בזו אחר זו, ויושביהן הצטרפו להתקפה על הסטודנטים, כשהם נעזרים באורח פעיל למדי באנשים רשמיים ללא-מדים שהסתובבו בקהל, ובמתנדבים בעלי-הקומה שהגיעו מאור-יהודה במכונית מיוחדת, ואשר היו לעזר לשוטרים בשעת ההסתערות. אגב כך נשמעו קולות מחאה מצד עשרות דיירי הבתים הסמוכים, שראו את החיזיון וקראו קריאות גנאי ואזהרה לעבר השוטרים.
כאשר החלו המכות התלבט פוליק בין הרצון להסתלק לבין הסקרנות להישאר ולראות מה יקרה. וגם לתרום, במידה מסויימת, בעצם נוכחותו, את חלקו להפגנה – למרות שלא הצטרף למשלחת הסטודנטים אלא בא על דעת עצמו, כבודד. יצר כמוס דחף אותו לעקוב אחר התנהגותו של אורי בן-עמי. אמנם תמך בלבון אך היה שמח מאוד לראות במפלתו של אורי בן-עמי.
לא עברו דקות אחדות וכבר לא היתה לו אפשרות לצאת – מפני הדוחק והצפיפות של המתכתשים אשר סגרו עליו מכל צד ודחפו אותו.
שוטר מחזיק באלת גומי שחורה ועימו גבר לבוש אזרחית, שהרכיב משקפי שמש כהים ודיבר כאילו המקום שייך לו, ביקשו מפוליק, בקול מאוד לא אדיב, להסתלק, וגם ניסו להדוף אותו ממקומו. והנה, מבלי שהדבר עלה בדעתו קודם לכן, אמר להם ברגע האחרון:
"תעזבו אותי. זה בסדר. אני משלכם!"
להפתעתו פעלו מילות הקסם הללו. ואולי השפיעה עליהם התמימות שבה נאמרו הדברים. הם התבוננו בו רגע כמבקשים לצלם את פניו בזיכרונם, והמשיכו הלאה, ושוב לא נגעו בו.
המעמד המוזר הזה העלה בזיכרונו תמונה נשכחת מימי ילדותו. הוא הסתתר עם חברים בחצר ויחד זרקו אבנים על אנשים שעברו ברחוב. בחור נזעם אחד עלה מהרחוב כדי להכותם. הם נפוצו לכל עבר. פוליק ברח במדרגות החצר – התנגש ונפל ישר לזרועותיו של אותו בחור שמיד תפס אותו. ברגע המבוכה, מבלי לדעת מה הוא אומר, פשט לפניו את כפות ידיו גדושות האבנים ורגבי העפר, ואמר:
"תראה, אני לא זרקתי. הידיים שלי עוד מלאות."
משום מה האמין לו הבחור, ורק תבע ממנו להראות לו מי זרק. פוליק נענה לזאת ברצון והוליך את הבחור בין חצרות ומגרשים ריקים, ואותה שעה הזדהה עימו וחש עצמו עומד במחנה אחר, כנגד חבריו. אבל טרח להוליך את הבחור במקומות פתוחים וגלויים לעין, כדי שיבחינו בהם החברים מרחוק ויברחו. וכל אותה עת היתה בו הרגשה משכרת שהוא נמצא בעת ובעונה אחת בשני המחנות. אחר כמה סיבובים נמאס העניין על הבחור והוא הניח לפוליק והלך לדרכו.
ואכן, כל זמן ההפגנה, גם בהיותו בתוכה, חש עצמו כעומד מן הצד. היתה בו הסתייגות פנימית, אולי בושה, אולי רתיעה מפני התחושה המחשמלת הזו של היחד וההימצאות בתוך ההמון. לכן מנע עצמו מלהצטרף למקהלת הקולות הנלהבים שצעקו:
"ד-מו-קרא-טיה!" ו"הל-אה הרוד-נות!"
למרות שהזדהה איתם כליל מבחינה רגשית. הוא הצטער על שהקריאות הידהדו כזרות משהו לאווירת השלווה של השבת התל-אביבית בבוקר, והיו כנצעקות לתוך ריקות מכאיבה. הוא ניסה להיות כאילו במקום אחר, לא להיסחף, ולא להתלהב, למרות תחושת החמימות המהממת, שפשתה בו לשמע הקריאות הקצובות ושהביאה סמרמורת של עונג משכר בכל אבריו.
סטודנטית שחורת שיער מבין המפגינות, שראה רק את גבה מקרוב, ואשר מהיותו קצר-רואי לא הבחין בה מיד מי היא – הזכירה לו את עפרה, וליבו פירפר. הלא גם היא יכולה להיות כאן!
הצעירה שחורת השיער צעקה לעבר השוטרים: "בוז לפאשיסטים!" – ושוב הסתירו אותה מעיניו של פוליק ידיים שהיו מונפות ויורדות בתוך ההתכתשות, אך הספיק לשמוע את אחד השוטרים צועק לעומתה:
"אני אראה לך מה זה להגיד פאשיסטים על משטרת ישראל!"
בפנים האולם רעמו עדיין הרמקולים, ובחוץ נהדפו הסטודנטים יחד עם הכרזות אשר בידיהם. בעוד הם משלבים זרועותיהם למען לא יגררו אותם, וממשיכים לצעוק: –
"ד-מו-קרא-טיה!" –
התמלאה הרחבה במכוניות הירוקות עם השלטים האדומים, עשרות שוטרים, ושוטרי-חרש לבושים אזרחית, קפצו מהן, שלפו אלות והתנפלו באכזריות על הסטודנטים, היכו אותם, קרעו את הכרזות, סחבו אותם בכוח אל המכונית של הניידת, כאשר בכל הרחוב מהדהדות קריאות נזעמות וצעקות של הקהל, שהיה עד ראייה להתנהגות פרועה זו:
"בוז! בושה!"
"תתביישו לכם!"
ושוב ושוב:
"ד-מו-קרא-טיה!"
זעקות נשים, יללות ילדים וקריאות בוז שימשו בעירבוביה. בין רגע נתפסו מיספר צעירים, הוכנסו לתוך מכוניות המשטרה והובלו מן המקום. השוטרים המשתוללים היכו בלי אבחנה גברים, נשים וגם נערות צעירות, כשהם נעזרים על ידי שוטרי חרש וסוכני הש"ב, ומבצעים מעצרים של אנשים, עליהם הצביעו סוכניהם.
עדי ראייה סיפרו, כי שוטרי חרש, שרחשו בין הקהל, הצביעו על אנשים שיש לאסרם. אחד הבלשים תקף שני עיתונאים. שלושה שוטרים סחבו בחור צעיר ולא יכלו להתגבר עליו, לפתע זינק שוטר מהמכונית, הנחית מהלומת-אגרוף בראשו של הקורבן, שהוכרע לבסוף. למעשה זוועה זה התלוו צעקות מהגזוזטרות:
"בושה וחרפה!"
"נאצים!"
"הפסיקו! עזבו אותם!"
"תתביישו לכם, זה לא מתאים ליהודים!"
"בושה! בוז!"
בתוך המהומה אירע גם "תקר" קטן. שוטר אחד, שלא הבחין באנדרלמוסיה ב"מי ומי", עצר בטעות את המנהיג של הקבוצה מאור-יהודה, סעדון, כשראה אותו מעורב בקטטה. הוא תפס אותו כאשר היכה נערה, וטיפל בו כמו במפגינים. האיש הציג בפני השוטר איזה פתק מיסתורי, וכעבור חמש דקות שוחרר, בו במקום, היחידי מבין כל העצורים!
אחד העצורים, ששוחררו בשעות אחרי-הצהריים, סיפר אחר-כך כי הם הוכו במכוניות המשטרה בצורה פראית. כמה מבין המפגינים נפצעו, ותשעה נאסרו, רובם סטודנטים. מאוחר יותר שוחררו הנעצרים, לאחר שהואשמו ב"הפרת סדר". שלושה עיתונאים שניסו להיכנס, או חדרו לתוך האולם, נעצרו גם הם והואשמו על ידי המשטרה.
פוליק לא נפגע בתגרה מחוץ לדחיפות אחדות. משהונפו האלות במרץ, והתרבו המעצרים, החלה הרחבה אשר ממול לבית התיאטרון מתרוקנת מן המפגינים. פוליק הצליח להיחלץ ולהגיע לפינת הרחוב. במרחק צעדים אחדים ממנו ראה שני שוטרים מתנפלים על אורי בן-עמי, אשר חולצתו הלבנה היתה משוכה מעל למכנסיו ושרוולה האחד קרוע. על פניו היתה הבעת מרי, כילד שהפריעוהו ממשחקו. השוטרים החלו מושכים אותו לעבר הניידת. הוא לא נאבק עימם אלא הניח להם לגררו על הכביש, ובעט ברגליו הארוכות.
"חברֶה!" צעק. "להמשיך להתנגד!"
אותו רגע עצר את השוטרים גבר לבוש אזרחית ששערו מאפיר במקצת. פניו מרובעות, שחומות קמעה. הוא לא ענד עניבה.
"מי הבחור הזה?" שאל אותם.
הם לא ידעו.
"מה השם שלך?" שאל.
"אורי בן-עמי!"
"שחררו אותו!" הפטיר הגבר בקיצור ובקול של סמכות.
השוטרים הירפו ממנו מיד.
"אני מבקש שתאסרו אותי!" קם אורי בן-עמי ותבע בתוקף ובפאתוס רב, כשהוא מיישר את בגדיו.
"לא נעשה לך את הטובה הזאת!" אמר הגבר. "לך הביתה, טיפש!"
"שלא תדבר אליי כך!" אורי בן-עמי כמעט ופרץ בבכי. "אני דורש לשבת בניידת כמו כולם! בבקשה, תאסרו אותי!" צווח כמבקש להעליבם ולתת להם עילה לאסרו, ויחד עם זאת נזהר והשתמש בביטוי ספרותי:
"פוגרומניקים!"
הגבר צחק.
"בן-עמי, אנחנו יודעים היטב מי אתה. ואנחנו לא נעשה ממך קדוש! נו, הסתלק כבר מכאן! העיתונאים בטח מחכים לך!"
אורי בן-עמי עזב אותם וגאוותו פגועה עד שורשי נשמתו. הוא הצטרף אל חבריו הסטודנטים, למזלו לא ראה איש, מחוץ לפוליק, את המעמד המביש. ופוליק סובב גבו אליו למען לא יכיר אותו.
לא עברו שניות אחדות ופוליק חש דחיפה עזה בגבו. היתה זו מכת אלה, או תנופת יד שהונחתה בכוח על שכמו, כדי לתפוס בו ולעצרו. מיד הסתובב ומתוך כעס עיוור שלח אגרופיו לפנים, לעבר שני השוטרים. הזעם והעלבון על שהעזו לגעת בו, לפגוע בגופו, מילאו אותו חימה עיוורת, והדם פרץ ועלה לראשו.
"מנוולים!" צעק. "באיזה רשות אתם נוגעים בי!"
והיתה לו הרגשה שהוא מסוגל להרוג אותם בו במקום, ולא איכפת לו כלל אם יכו אותו בינתיים עד מוות.
משקפיו נפלו ונעלמו, ומאותו רגע היטשטשו הדברים בעיניו. היה נדמה לו שניסו להכותו, או תפסו בו. ידו נשרטה בסמל של אחד השוטרים. לפתע הדף אותו מישהו בכוח לאחור, ועמד בינו לבין השוטרים. והוא שמע קול מוכר קורא לעומתם:
"מה אתם נטפלים לסתם בני-אדם? זה החבר שלי שבא לכאן רק עכשיו!"
צבי!
מאיפה הגיע לכאן לפתע פתאום? "המשקפיים שלי!" ניצב פוליק על עומדו, בוהה, אך לא היה זמן רב למחשבה. צבי תפס בו והאיץ בו ושניהם חצו במרוצה את הרחוב עד שהגיעו למדרכה שממול, היכן שקהל סקרנים עדיין עמד מבלי שהשוטרים יפגעו בו.
"השתגעת, פוליק? אין לך מה לעשות?"
"מה יש?"
"לקבל מכות בשביל לבון? אתה משוגע?"
פוליק שתק.
"חכה רגע," אמר צבי וקפץ לעברו השני של הרחוב, ומשם צעק: "פוליק, מצאתי!" ובידו, באורח פלא, המשקפיים – שלמים!
אותו רגע עבר באמצע הרחוב הגבר שהורה לשחרר את אורי בן-עמי.
"הַי, דֹב!" קרא אליו צבי כאשר חלף על פניו.
הלה חייך לעומתו במין אדישות בוטחת, ונופף לעברו בשתי אצבעות כמין קריצת יד.
"מי זה?" שאל פוליק, לאחר שניקה את משקפיו והרכיב אותם.
"אתה לא מכיר אותו? זה דב פורטוגל." השיב צבי לתומו, "לא פגשת אותו אף פעם אצל עפרה?"
זה הוא! חלפה ברגע ההוא כבזק ההכרה המכאבת בליבו אל פוליק. זה הוא! זה הוא! זה הוא! זה הוא! יימח שמו וזיכרו! – והוא התבונן בו בקינאה מהולה בסקרנות עזה, אך אותו דב מיסתורי, שעצר לרגע ודיבר עם השוטרים, כבר התרחק מהם ונבלע בשער התיאטרון.
"מה הוא עושה?" שאל פוליק כשהוא מנסה שלא להסגיר בקולו את התרגשותו.
"לא כדאי לך להסתכסך איתו." צחק צבי. "אתה יודע, הוא אחד מאלה ששומרים על ביטחון המדינה. גבר רציני." וסחב עימו את פוליק הלאה משם, אל המקום בו התרכזו הסטודנטים.
בשעה 12.30 כינסו נציגי "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה" מסיבת עיתונאים מאולתרת בחוץ, על המדרכה, מיד לאחר התקפת המשטרה. הדובר מטעמם, אורי בן-עמי, הסביר כי באו להגיש עצומה למרכז מפא"י, אך סירבו לקבל אותם. הוא הכניס בינתיים את שולי חולצתו לתוך מכנסיו, רק השרוול הקרוע התנוסס לראווה, ונראה היה שהוא גאה בו כבמין אות הצטיינות. על מצחו היתה שריטה ועקבות דם טרי, כנראה באמת נשרט, אבל שערותיו היו עתה פרועות יותר מאשר בשעה שגררוהו השוטרים.
"לא השתתפנו בהפגנה ובמכות," אמר, "הרחבה עכשיו כמעט ריקה. שוטרים חמושים באלות השתלטו עליה ופיזרו את ההמונים לרחובות צדדיים."
את ההתפרעות המשטרתית הגדיר אורי בן-עמי ב"הדגמה בולטת לסכנה הנשקפת לדימוקראטיה בישראל." הוא דחה את גרסת המשטרה, שהמדובר הוא ב"הפגנה קומוניסטית", והכריז כי לפני "אהל" הופיעו משלחות מכל האוניברסיטאות, ובהן חברי מפלגות ובלתי-מפלגתיים, במטרה להתקבל על ידי מרכז מפא"י, ולמסור לו את דעות הסטודנטים בנוגע למסע נגד לבון, שיש בו סכנה לדימוקראטיה.
בשעה 1.30 הכריזו במרכז על הפסקה של שעה וחצי כדי לאפשר מניין הקולות לאחר ההצבעה. חברי המרכז יצאו מן האולם. היוצאים פילסו דרכם דרך הקהל הנרגש שהתקהל סביבם ו"כיבד" כל אחד מהיוצאים בקריאות שונות. כך זכו מ שרת, י. כסה ו-פ. ספיר למחיאות אוהדות, ואילו מ. דיין, ש. פרס ואשכול זכו בקריאות גנאי קולניות. אשכול יצא בחברת ד. הכהן. "אין לנו מה להגיד," הם בישרו לקהל. "אנחנו רעבים..."
מפה לאוזן כבר נלחשו בקהל דברים מנאומו הנרגש של שרת, שהיה שיאה אל הישיבה, ואשר הופיעו למחרת בעיתונים:

"אותם חברים שמוקיעים עכשיו ומרשיעים את לבון, וצִדקתם בידם, כפי שהם גורסים את העניין, לא היו מתעוררים אז לערוך דין, וספק אם היו מתעוררים עד היום אילמלא חל משהו... איש אחד, ותהי חשיבותו הנעלה ביותר, אבל איש אחד, חבר אחד בתוכנו, ויהי האח הגדול של כולנו, אבל חבר אחד ויחיד בתוכנו, בא לידי מסקנה כי לבון אינו יכול להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות, ואם לא יסולק אז החבר ההוא יסיק מזה מסקנות... זו ורק זו היתה העילה... בכל מדינה דימוקראטית יש סמכות לדרוש התפטרותו של שר... אך אני מתנגד בכל תוקף שראש-ממשלה... נוטל לעצמו סמכות לקבוע מי יעמוד בראש איזה מוסד שהוא אינו ממלכתי כלל... מבקר מדינה... עורך עיתון מרכזי... ראש עיר... נשיא הסתדרות ציונית... מזכיר הסתדרות... מובן שראש ממשלה רשאי לדרוש שיהיה בירור לגבי היותו אי אי-היותו של פלוני אלמוני ראוי למלא תפקיד זה, אבל בלי איום ובלי אולטימטום... אצלנו לא ייתכנו תכתיבים.
"רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון-לב עמוק – זה מכבר אני רואה בתוכנו... כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון!"

"בוא נלך לאכול משהו," אמר צבי ולקח את פוליק למסעדה מזרחית בכיכר דיזנגוף, סמוך לתיאטרון. המסעדה היתה מלאה סטודנטים נרגשים, דיברו על מכות ומעצרים. בקושי מצאו שולחן פנוי. כתפו של פוליק כאבה. אך הקינאה שבליבו צרבה והכאיבה יותר. דב הוא שמצלצל אליה אחרי חצות הלילה!
"מה אתה נראה היום מבולבל כל כך? זה בגלל השוטרים?"
"יכול להיות." נתפס פוליק לתירוץ.
"אל תיקח את זה ללב."
"בכל זאת תודה." נזכר פוליק. "ובייחוד המשקפיים."
"שטויות. חוץ מזה מגיע לך מכות על זה שבכלל דחפת את עצמך לשם!"
"מה?"
"על מה אתה חולם כל הזמן?"
"שום דבר. כן. מה פתאום אתה כאן? בשביל להפגין?"
"בערך. רציתי לראות."
המשיכו והחליפו רשמים על המאורעות שהתרחשו לפני הצהריים. פוליק היסס לשאול על דב. הוא הרגיש כאילו איבד תחושה של בתולים נפשיים. כאילו משהו טהור מאוד לא יחזור עוד לעולם. לא יחזור. אורי בן-עמי נכנס למסעדה יחד עם אחדים מעסקני הסטודנטים. משולחנות רבים קראו לו, אך הוא ניגש בראשונה לשולחנם של צבי ופוליק. שרוולו הקרוע עדיין מתנוסס ומגלה את זרועו הדקה והלבנה. עקבות הדם הנקרש על השריטה אשר במצחו.
"אז גם אתם כאן?" אמר.
פוליק דימה לשמוע נימה של קינאה בעמידתו ובדיבורו של אורי בפני צבי. לעומת זאת האיר פניו לפוליק, כאילו שכח לגמרי מה שהתרחש ביניהם.
"אם אנחנו לא, אז מי?" השיב פוליק בגאווה.
"גם אתה קיבלת מכות בשביל לבון? אין לכם מה לעשות? משוגעים." אמר צבי.
"אולי בכל זאת יזכה ברוב בהצבעה," אמר פוליק. "אחרי כל ההפגנות, ודעת הקהל."
"ידיחו אותו!" פסק אורי בן-עמי בביטחון. "מאה אחז שידיחו אותו, וזאת רק ההתחלה!" הוא אמר את הדברים מתוך קורת רוח רבה על היותו שותף פעיל להתרחשויות, והוסיף וסיפר כי את ה"הוצאה מיוחדת" ובה נאומו של בן-גוריון בבית "מפעל הפיס" קיבל לבון כאשר עמד והתגלח בחדר-האמבטיה, ואז החליט ללכת לשאת את דבריו. על עצמו סיפר כי מיד לאחר התפרסם התוצאות הוא חוזר לירושלים לישיבת חירום של ועד הסטודנטים. גודש היה את חביבותו ומסלסל בקולו, כמי שחש עצמו נעלה על פני חבריו.
"הלוואי ותצליחו!" אמר פוליק, נהנה בסתר ליבו מן הכבוד שחלק להם אורי בן-עמי. מוכן היה לקום ולהצטרף עימו לשולחנם של העסקנים, אילו רק התבקש לכך. מדוע שלא אשתתף גם אני בישיבת החירום?
אורי בן-עמי ישב עם חבריו בשולחן האחר. פוליק נזכר שצבי עדיין חייב לו עשרים לירות, ולא היה נעים לו להזכיר אותן. מצב מוזר יהיה כאשר נצטרך לשלם עבור הארוחה, הירהר. בעצם היה צבי צריך להזמין אותי לארוחה. הם שתו בירה ואכלו חומוס וששליק עם צ'יפס. הבירה הרגיעה מעט את פוליק ומסכה בו הרגשת נימנום. יותר ויותר היה נזקק לבירה בשבועות האחרונים כדי להרגיע את עצמו. כשיצאו שילם כל אחד בעד עצמו. הסתובבו שעה קלה, מתבוננים בחלונות הראווה ברחוב דיזנגוף, וחזרו לבית התיאטרון.
בשעה 3.00 התאסף שוב קהל של מאות ליד הבניין. המתיחות עלתה מדי רגע. בפנים האולם הכריזו על תוצאות ההצבעה. הידיעה על התוצאות התפשטה במהירות הבזק. "לבון הודח!" – מתוך 288 בעלי זכות הצבעה הצביעו 260. מהם בעד הצעת אשכול להדיח את פ. לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות – 159. נגד הצעת אשכול – 96. נמנעים – 5.
אנשים קיבלו את הידיעה מי בתשואות ומי בקריאות בוז. הגיבורים הראשיים של הדרמה נראו במהרה יוצאים שוב מבניין התיאטרון. כאשר יצא אשכול מן האולם, ומכוניתו זזה מן המקום, הושמעו שוב קריאות לעברו: "בוז!" – "לא עמדת עד הסוף!"

בערב פירסם "ועד הסטודנטים למען הדימוקראטיה" בירושלים את גילוי הדעת הבא:

"הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דימוקראטי, שאינו ניתן לטישטוש. גם הסיבות להדחה זו אינן ניתנות לטישטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח כי הוא שורר יחיד במדינה. חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון, יחוסלו גם אישים אחרים.
"זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המישטר הדימוקראטי בישראל. זה גם האות לשלב חדש, נמרץ יותר, במערכה לשמירת התכנים הדימוקראטיים היקרים לנו."

היה זה יומו הגדול של אורי בן-עמי.

המשך יבוא