בימים אלה מלאו ארבעים שנה למותו של סא"ל יוסף "יוסלה" דרור, מייסד שייטת הצוללות בצה"ל ומפקדה הראשון, חבר קיבוץ מעגן מיכאל.
דרור נולד בפולין, עבר כתינוק למקסיקו ובגיל 5 עלה לא"י. דרור גדל בבת-ים והיה פעיל ומדריך בתנועת "המחנות העולים" ובמועדון הימייה של הפועל ת"א. בגיל 17 התגייס לפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח, ועסק בעיקר בליווי ספינות מעפילים. הוא נעצר בידי הבריטים ונכלא. כשנעצר בפעם השנייה, גורש לקפריסין. בהיותו בקפריסין ביצע פעולת חבלה ימית נגד ספינה של הצי הבריטי; פעולת יחיד מטעם הפלי"ם שהיתה כרוכה בחמש שעות שחיה, כאשר בנסיגה הבריטים ירו לעברו וסביבו. עקב הלשנה הוא נתפס, ויום לפני משפטו הצליח להימלט, והוברח מקפריסין בידי הפלי"ם.
במלחמת העצמאות פיקד על מבצע הטבעת האוניה "לינו", באיטליה, שהיתה עמוסה בנשק שיועד לערבים. במהלך המלחמה פיקד על יחידת חבלה ימית, היה ממייסדי שייטת 13 וסגן מפקדה הראשון. הוא השתחרר, אך חזר באמצע שנות ה-50 לצה"ל כדי להקים את שייטת הצוללות ולפקד עליה, תפקיד אותו ביצע עד 1963. לאחר שחרורו עבד כרב חובל בצי הסוחר ושירת כקצין מילואים בכיר בחיל הים במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. יוסף דרור, ששרד את כל המלחמות והפעולות הקרביות, נהרג במהלך טיול, באחת מהפלגותיו, עת העפיל על הר הגעש סטרומבולי שבאיטליה. הוא מעד, נחבל ונהרג. בן 51 היה במותו, השאיר אישה ושלושה ילדים. בן נוסף נהרג בתאונת עבודה עוד בחייו של יוסף.
יוסף דרור שילב באישיותו אהבה חסרת גבולות לעם ולארץ, אומץ לב, הרפתקנות, סקרנות ומסירות. כל אלה באו לידי ביטוי בפרשה שעליה אספר – ההעפלה אל פסגת החרמון, בדצמבר 1945, בהיותו פלמ"חניק צעיר בן 19.

בקרב הנוער הארצישראלי בכלל, ובתנועת "המחנות העולים" בפרט, הטיולים בארץ ישראל היו מרכיב משמעותי באורח החיים. מוכרים הסיפורים על ההעפלות למצדה, על הקפת ים המלח ועוד. בני הנוער כבשו את ארץ ישראל ברגליהם, עם התרמילים על שכמיהם. ובתנועת "המחנות העולים" לא היתה הגדרת גבולות לארץ ישראל; "מן הים עד המדבר", "כל מקום בו תדרוך כף רגליכם", ברוח משנתו של טבנקין ורוח תנועת הקיבוץ המאוחד.
גולת הכותרת היתה החרמון. החרמון היה יעד הדומה באטרקטיביות שלו לפטרה שלאחר קום המדינה. הוא היה מעבר לגבול – לא בארץ ישראל המנדטורית, אלא תחת שלטון המנדט הצרפתי, שבימי שלטון וישי היה פרו נאצי. כיבוש פסגת החרמון בהעפלה רגלית, היה בעבור בני הארץ ככיבוש האוורסט – מחוז חפץ מספר 1 לנוער הנועז, ההרפתקני ואוהב א"י.
לפני שנים אחדות סיפרתי על הטיולים לחרמון, ברגל או על פרדות – עוד בידי בני מושבות העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובעיקר על טיול של בני נוער ב-1919, בתקופת המאבק על עיצוב הגבול בין המנדט הבריטי על א"י למנדט הצרפתי על סוריה, כשהתנועה הציונית נאבקה על צירוף הגולן, החרמון ודרום לבנון לשטח המנדט הבריטי. היה זה טיול של 28 בני נוער עם מחנכם הנערץ, המורה לתנ"ך והסופר זוטא. הנה קטע מתוך מאמרי:

"אי אפשר לראות בטיול זה טיול הרפתקאות ואהבת הנוף בלבד. היה זה טיול פוליטי מובהק, בימי המאבק על קביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי, כדי לחזק את הזיקה הציונית לחרמון. המטיילים הגדירו את הטיול – 'כיבוש החרמון'.
 זוטא כינה את המטיילים 'בני בניהם של כובשי כנען'. בהנפת הדגל הציוני בראש החרמון ראה זוטא 'סוף מעשה, שבא בכוונה תחילה לפני העלייה ובשעתה' וש'זו הייתה המטרה העיקרית: לכבוש את החרמון.' הוא הדגיש את שירת 'התקווה' על 'החרמון העברי'."
 
אם נראה תחילה לקורא, שהמטיילים הפריזו בערך עצמם ובערך המעשה, בתיאוריהם הנראים היום קצת פתטיים, מתברר שאותו טיול עורר מהומה מדינית ופוליטית לא קטנה. לאחר הטיול, עלה המוכתר שהדריך את המטיילים לשיא החרמון, עקר את הדגל, שלף את הבקבוק עם המניפסט (שבו נכתב, בין השאר: 'על החרמון השב בהרים, כבשנוהו בשלום ובמנוחה, מבלי שפוך טיפת דם, ונתקע עליו דגל עברי לאות כיבוש') – ומסר את הממצאים לאמיר פייסל, שישב באותם ימים בדמשק. הלה העבירם לצרפתים ונוצר משבר דיפלומטי בצרפת ובבריטניה והנושא נדון בעיתונות הבריטית ואף בפרלמנט הבריטי. תושבי היישוב היהודי בא"י, לעומת זאת, לא ידעו על כך דבר, כיוון שהשלטון הבריטי הטיל צנזורה חמורה על פרסום הטיול והשערורייה סביבו, כנראה כדי לא לעודד את הנוער לצאת לטיולים דומים. ואכן, ניסיונות נוספים הוכשלו בידי השלטונות."
היו טיולים שהצליחו, אך רוב הטיולים הסתבכו. ב-1942 קבוצת בוגרי "המחנות העולים" נלכדה בידי ז'נדרמים צרפתי בהעפלתה לחרמון. בדרכם למשטרת מרג' עיון ברחו הצעירים מידי שוביהם וחזרו לארץ.

סיכולם של הטיולים לחרמון, הביא להפסקת הטיולים הקבוצתיים, ושאב לחרמון הרפתקנים בודדים. אחד מהם היה העיתונאי אליהו זהבי מקיבוץ חמדיה, שבראש השנה תש"ו, 1945, טיפס לבדו על החרמון. אולם היה זה בקיץ היבש, לא היה שלג על החרמון, והוא חזר מאוכזב ומתוסכל. הוא סיפר על כך לחברו יוסלה דרור.
כעבור שלושה חודשים, הפתיע אותו יוסלה בדיר של חמדיה, ורתם אותו להצטרף לטיול – הפעם טיול חורפי. על הטיול הזה כתב זהבי ב"מעריב" כעבור 14 שנים, בעת שירותו של דרור כמפקד שייטת הצוללות.
חורף 1945-1946 היה חורף סוער מאוד. בחמדיה שבעמק בית שאן נמדדו עד דצמבר 300 מ"מ גשם – כמות הגשמים השנתית הממוצעת. בחרמון השתוללו סופות שלג כבדות.
השניים יצאו לטיול בחשאי. איש מלבדם לא ידע על כך. גם למחליפו של זהבי בדיר, לא היה שמץ מושג על סיבת היעדרו. השניים הצטיידו במזון, נסעו בטרמפים לדפנה, ועם רדת החשיכה גנבו את הגבול והחלו להעפיל לחרמון בוואדי עסאל. לאחר שבע שעות הגיעו לכפר שיבע ועקפו אותו, כיוון שהייתה בו תחנת משטרה. הם חטפו תנומה קלה והמשיכו ללכת, במטרה מוצהרת לצפות למחרת בבוקר בזריחה מפסגת החרמון.
לאחר הליכת בוקר של כשעה, הם הגיעו לאזור המושלג. הם רצו, צוהלים ונרגשים, אל השלג, ויידו זה בזה כדורי שלג. מכאן ואילך החלו הקשיים. השלג היה עמוק וטובעני. לעיתים הוא הגיע עד למותניהם. ולאחר מספר שעות צעידה קשה, מזג האוויר השתנה והחלה סופת שלג. הם הבינו שלוח הזמנים המקורי אינו ריאלי, אך יוסלה התעקש להתמיד במשימה. וכך, במזג האוויר הזה, צעדו השניים ברגל שעות ארוכות, עד רדת החשיכה. הם עצרו במקום, פרשו שמיכות ותפסו תנומה קלה, אך התעוררו במהרה כשהם מכוסים בשכבת שלג של כ-20 ס"מ. הם לא ראו דבר ולא היה להם מושג היכן הם. הם החליטו לרדת מעט למקום שלא יורד בו שלג, ולהמשיך למחרת. למזלם הם מצאו בקתה קטנה, ובה הלכו לישון. הם לא הדליקו מדורה, כדי לא להתגלות. לפנות בוקר, יוסלה התעורר והעיר את חברו, כדי להראות לו שהשלג פסק והשמים התבהרו.
הם קמו והמשיכו במסעם. הם העפילו בצלע הר תלול מאוד, כיוון שבשל תלילותו הוא לא היה מכוסה בשלג. במשך שלוש שעות העפילו לכתף החרמון, לנקודה שבה ראו את שיא החרמון – יעד טיולם, ואז התחדש השלג. הם המשיכו לצעוד בתוך סופת שלגים, כאשר השלג דוקר ומצליף בפניהם. ההליכה היתה קשה מאוד. ולאחר כל כמה עשרות צעדים הם נפלו שדודים. בשלב מסוים זהבי התייאש ותבע להפסיק את הטיול ולחזור. כל ניסיונותיו של יוסף דרור לשכנעו עלו בתוהו. בשלב מסוים החליט יוסלה בכעס להמשיך לבדו. הוא התקדם עוד בהליכה בשלג, אך לאכזבתו הרבה, לא הצליח להמשיך עד שיא החרמון, אף שהיה במרחק של כמה מאות מטרים ממנו. חששו הגדול היה, לאחֵר לקורס הפלי"ם היוקרתי בקיסריה. "אל תמסור לאיש כי נכשלנו'" אמר לחברו.
הם ירדו מאוכזבים, מתוסכלים ודוממים. למחרת הגיע דרור לקורס בקיסריה. בין השניים נוצר נתק מוחלט, שלא אוחה עד פרסום הכתבה.
על אף האכזבה, הכתיר זהבי את הכתבה בכותרת "עלינו למרומי החרמון!" ובצדק. אכן, הם העפילו למרומי החרמון, אף שלא צפו בזריחה משיא החרמון.
הטריגר לכתבה היה הגעת הצוללת "תנין" לחיל הים, אירוע שפHרסם את שמו של סא"ל יוסף דרור. דומה שזהבי חש צורך עז לפרוק את הסיפור הזה, שנצר בלבו במשך 14 שנים.
שיא החרמון – ברום 2,814 מ', נמצא בשלטון סוריה. בעת שחרור החרמון במלחמת יום הכיפורים, הגיע צה"ל לשיא החרמון, אך נסוג ממנו כעבור 9 חודשים, בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה. הנקודה הגבוהה ביותר בחרמון שבידי ישראל היא ברום של 2,236 מ'.
יהי זכרו של יוסף "יוסלה" דרור ברוך!

2. פיוס – לא בכל מחיר
מדיניות החוץ של ישראל, מיום הקמתה, הציבה כיעד כינון יחסים דיפלומטיים ואם אפשר – יחסי ידידות, עם כל מדינות העולם. קל וחומר, כאשר מדובר במדינות בעלות ערך אסטרטגי, כמו מעצמות אזוריות במזה"ת. טורקיה, מאז ומעולם, הייתה יעד אסטרטגי לברית בין העמים הלא ערביים במזה"ת ("ברית הפריפריה"). בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, טרם בחירתו של ארדואן לראשות הממשלה, טורקיה הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל.
פיוס ונורמליזציה עם טורקיה, אם כן, היא יעד ראוי, ועל עצם החתירה לפיוס כזה, ראויה הממשל לשבח. אולם בדיוק כפי שהשלום הוא יעד, אך אין לקבל את הגישה של "שלום בכל מחיר", כך גם הפיוס עם טורקיה. פיוס – כן, אך לא בכל מחיר.
על אף היתרונות הכלכליים והביטחוניים בהסכם, מרכיב הפיצויים למחבלי "מרמרה" מכריע את הכף, והופך את ההסכם לבלתי ראוי. אני מאמין שגם בפוליטיקה לא הכול אינטרסים, יש גם מוסר. המרכיב הזה הוא בלתי מוסרי. לדעתי, הוא גם מנוגד לאינטרס הישראלי.
כדאי לזכור מה הרקע לסכסוך עם טורקיה. הוא החל עם עלייתו של ארדואן – מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" שהיא השלוחה הטורקית של "האחים המוסלמים" לשלטון בטורקיה. ארדואן הנהיג מדיניות אנטי ישראלית קיצונית שעיקרה הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית וסיוע לארגוני הטרור. מדיניות זו הגיעה לשיאה בפרשת "מרמרה". טורקיה שלחה מחבלים לישראל, לפיגוע "מרמרה", שנועד להיות חוד החנית במסע הדה-לגיטימיציה לישראל. המחבלים הטורקיים תקפו באלימות קשה את חיילי צה"ל שהשתלטו כחוק ועל פי כללי החוק הבינלאומיים על האונייה. אפילו ועדת החקירה של האו"ם הצדיקה את הפעולה.
טעותו הראשונה של נתניהו היתה התנצלותה של ישראל בפני טורקיה על התוקפנות נגדה, בלחצו של אובמה. ההתנצלות נענתה בהמשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית. עכשיו ישראל עומדת לפצות את המחבלים בעשרות מיליונים על תוקפנותם.
יש בתוכנו נטייה לזלזל בכבוד הלאומי. יש שהמציאו לכך אף כינוי גנאי, "זיקפה לאומית". אולם אלה הלועגים לכבוד הלאומי שלנו, רגישים מאוד לכבוד הלאומי של אחרים. הם דורשים מאיתנו לנהוג בזהירות מירבית כלפי כבודם של הערבים, כבודם של הטורקים, לא לקרוא לעליית יהודים מצרפת כי הדבר פוגע בכבוד הצרפתי, לא להתעמת עם נשיא ארה"ב בשל הכבוד הלאומי האמריקאי וכן הלאה. רק לנו אין כבוד לאומי. אני יודע שזו אינה גישתו של נתניהו, אך הפעם הוא פגע בכבוד הלאומי שלנו. אין מקום לאובססיה של כבוד לאומי מעל הכול, אך מדינה המזלזלת בכבודה הלאומי, עלולה להפוך למרמס בינלאומי.
איני מתרשם מכך שטורקיה ויתרה על דרישתה להסרת הסגר הימי מעל עזה, כיוון שמלכתחילה לא היה צריך להכיר בה כצד בעניין. אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא בכל מחיר. לא במחיר הזה. מוטב היה להמתין עם הפיוס עד אחרי עידן ארדואן.

3. מתנחל גאה
ברוך תירוש "מצטט" אותי, בעזות מצח ובשקר, כמי שאומר "אנחנו לא מתנחלים" במרומי הגולן. למה הוא משקר? כדי לעשות לי דה-לגיטימציה על כך שאני דבק בערכי צה"ל ואיני רוצה להפוך את צה"ל לכנופיה מזרח תיכונית פרועה, כפי שהוא רוצה.
אני מפרסם בזאת מאמר שפרסמתי כאן לפני שש שנים וחצי, המפריכה את שקרי תירוש.

מאמרו של נעמן כהן "התנחלות פתח תקווה", מעלה את סוגיית ההגדרה "התנחלות". מתי יישוב הוא התנחלות? איזה יישוב אינו התנחלות?
בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שירתי כדובר ועד יישובי הגולן. כל אימת שכונינו, באותה תקופה, בידי פוליטיקאי או עיתונאי בתואר "מתנחלים", היו פונים אליי חברים מן הגולן ומבקשים שאגיב. איך הם מעזים לכנות אותנו "מתנחלים"? הרי אנחנו מתיישבים.
אני מעולם לא חשתי צורך להגיב על כך ומעולם לא הגבתי על כך. נכון, ידעתי שמי שהשתמש בביטוי זה כלפינו, עשה זאת מתוך כוונה לקלל. אך בעבורי, קללה זו היתה כמעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך.
מה ההבדל בין "התיישבות" ו"התנחלות"? פתחתי את מילון אבן שושן בערך "התנחלות" ומצאתי את ההגדרה הבאה: "התיישבות. היאחזות בקרקע." בקיצור – אלו מילים נרדפות.
לאורך תולדות הציונות השתמשו תנועות ההתיישבות בשתי המילים כדי לבטא את ההיאחזות באדמת הארץ. גם תנועת העבודה השתמשה בטרמינולוגיה הזו. העיתון "דבר" יצא בכותרות נוסח "עוד התנחלות קמה על אדמת המולדת" כאשר קם יישוב חדש. מקימי קיבוצים, לפני ואחרי קום המדינה, נתנו לגרעינים שלהם שמות כמו "מתנחלים א'", "מתנחלים ב'" וכו'.
בנאום ההספד המפורסם של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, בשנת 1954, הוא אמר, בין השאר: "... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו."
גם אחרי מלחמת ששת הימים, שימשו בערבוביה המילים התיישבות, התנחלות והיאחזות. במצעי המערך בשנות השבעים דובר על "התנחלות כפרית ועירונית בשטחים המשוחררים." אמנם המערך דגל, לדעתי בצדק, בפשרה טריטוריאלית והיה מוכן לוותר על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, אך כמפלגה ציונית הוא היה מחויב להתיישבות/התנחלות בשטחי א"י שאין בהם פלשתינאים, ובוודאי לא בחל במילה "התנחלות".
ההתנחלות וההתיישבות הן מילים נרדפות, אולם אם נעקוב אחרי מקור שתי המילים, הרי דווקא המילה התנחלות יפה וסימפטית יותר. ההתנחלות הינה ביטוי עברי קדום, הנגזר מן המילה "נחלה". התיישבותם של שבטי ישראל בארץ כנען, מוגדרת כתקופת ההתנחלות. המילה התיישבות הינה תרגום לעברית של הטרמינולוגיה הקולוניאליסטית, בה השתמשו ראשוני הציונות.
הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים, משתמשים עד היום בעובדה זו כדי להציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, על מנת להבאיש את שמה. אין לכך, כמובן, כל שחר. הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שיעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה היא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת אוצרות הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מי שמשווה בין הציונות לקולוניאליזם מסלף ביודעין את ההיסטוריה. אולם אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. הסיבה לכך היתה פוליטית. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקדמה האירופית, והציונות המדינית שרצתה בתמיכת מעצמות המערב וסיוען, רצתה ליצור מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. גם אבות תנועת העבודה, לצד המילים התיישבות והתנחלות, דיברו על "המהלך הקולוניזטורי" של א"י. כך שאם לבחור בין המונחים "התנחלות" ו"התיישבות", קשה לומר שדווקא המונח "התיישבות" עדיף...
[אהוד: למושבות העלייה הראשונה קראו בלועזית – קולוניות, ומאז שונאי ישראל, כמו אווה אילוז, מגדירים אותן-אותנו כחלק מן ה"קולוניאליזם", ויוצא מכך שאני, בעיני אילוז, צאצא של קולוניאליזם – רק משום שלמושבה פתח-תקווה קראו בלועזית: קולוני. זאת רמת ההבנה שלה בהיסטוריה של ארץ-ישראל, ולכן השטויות שלה מקובלות בעיתון "הארץ"].
מתי ואיך חל הכרסום במונח "התנחלות" והוא החל להישמע בקרב חלק מהציבור כמושג שלילי? באחת העליות הראשונות של "גוש אמונים" לסבסטיה, התקיימה הפגנה של אנשי שי"ח והקיבוץ הארצי, עם כרזת ענק: "אתם מתנחלים אתם?! אתם חרא!"
מעבר לגסות הרוח, ניתן לראות שאנשי הקבה"א ניסו לשמור על המונופול שלהם על ההתנחלות, והתקשו לקבל את זכותם של אחרים להשתמש באותו מונח. בלקסיקון לביטחון ישראל שיצא לאור בשנת 75' בעריכת זאב שיף ואיתן הבר, נכתב בערך "התנחלות": "מאז מלחמת ששת הימים, הוצמד השם להתיישבות אזרחית ביהודה ושומרון שלא על דעת ממשלת ישראל." כעבור שנתיים חל המהפך הפוליטי, ומפעל ההתיישבות ביש"ע כבר היה ביוזמת ודחיפת ממשלת ישראל, ובכל זאת מתנגדי ההתיישבות המשיכו ליצור דה לגיטימציה למפעל, שאחד מביטוייו היה הפיכת המילה "התנחלות" למותג שלילי.
כאשר אני מדבר על מפעלנו בגולן, אני נוקט במונח "התיישבות". כך אני רגיל וזה המונח המקובל הן בתנועות המיישבות והן בקרב הציבור הרחב. ואף על פי כן, אם מישהו מדביק לנו את הכותרת "מתנחלים" כדי לצייר אותנו באופן שלילי, אני מקבל זאת כמחמאה. אני מתנחל גאה!

4. צרור הערות 29.6.16
* פיצויים למחבלים – טורקיה שלחה מחבלים לפיגוע "מרמרה". ישראל התנצלה על התוקפנות נגדה, והתנצלותה נענתה בהמשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית. עכשיו ישראל עומדת לפצות את המחבלים בעשרות מיליונים על תוקפנותם. אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא בכל מחיר. לא במחיר הזה. עדיף להמתין לעידן שאחרי ארדואן.

* בעד נתניהו – אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ההסכם עם טורקיה, אילו היה ראש האופוזיציה.

* חמקן – נתניהו הוא משווק מצויין. בכך אין ספק. ובנאומו במסיבת העיתונאים, בו הציג את ההסכם, הוא היטיב להסביר את יתרונותיו, ובהחלט יש בו יתרונות. אולם הוא התעלם לחלוטין, ולא נגע אפילו ברמז, בתשלום הפיצויים למחבלים, בהמשך להתנצלות הישראלית בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל.
וכאשר נשאל, הוא מיד תקף את תוקפיו ולעג להם, ואז שב וסיפר איך הוא עושה את מה שטוב למדינה ולא על פי ציוצים וכותרות, כפי שעשה כאן ועשה שם, ומה שטוב למדינה, והאינטרסים וכו'. ומה לגבי סוגיית הפיצויים? אפילו לא מילה.
הבעיה אינה רק במשיב אלא גם בשואל. מה שאל העיתונאי? – "אדוני ראש הממשלה, מה תגובתך לביקורת מהאופוזיציה והקואליציה?" אז הוא אמר דעתו על הביקורת. איזו שאלה מטופשת. עיתונאי טוב, המבין את תפקידו ככלב השמירה ושליח הציבור, צריך היה לשאול כך: "אדוני ראש הממשלה, מדוע ישראל תשלם פיצויים למחבלים בעשרות אלפי דולרים? מדוע היא עושה זאת למרות שאפילו ועדת האו"ם הצדיקה את פעולתה? האם זאת הודאה באשמה?" נדמה לי שאפילו נתניהו היה מתקשה להתחמק מתשובה.
האפשרות להציג שאלות לנתניהו כל כך נדירה, וכשכבר ניתנת הזדמנות, העיתונאים מאבדים כיוון ואינם יודעים לנצל אותה.

* לכף זכות – אני מתנגד להסכם עם טורקיה, בשל ההתנצלות והפיצויים למחבלים. עם זאת, איני מסכים עם הביקורת של משפחות הנעדרים. בעיניי, על כף המאזניים של היתרונות והחסרונות שבהסכם, סוגיית הנעדרים נמצאת בצד החיוב. התחייבות טורקיה לפעול להחזרתם עשויה לחזק את הסיכוי להשבתם יותר מאשר הימנעות מן ההסכם.

* כיסא נמוך – הפיצויים למחבלים: ארדואן השיב את נתניהו על כיסא נמוך.

* אבל הכותרת כואבת – כתבתי ל"ישראל היום" מאמר נגד ההסכם עם טורקיה. המאמר פורסם ככתבו וכלשונו. אבל הכותרת שלי היתה: "פיוס – לא בכל מחיר" והכותרת בעיתון היתה: "פיוס כן, אבל המחיר כואב."
מתן כותרת הוא פררוגטיבה של העורך, ואיני מלין על כך, למרות שבכל פעם שהכותרת שניתנת למאמר שונה מזו שהצעתי – היא פחות טובה. אולם הפעם היא משנה את המסר. הקורא את הכותרת, מבין שאני בעד ההסכם, אבל המחיר כואב לי, בעוד הקורא את הכותרת המקורית מבין שעקרונית אני בעד פיוס עם טורקיה, אך לא במחיר הזה.
ולא מעט קוראים רק את הכותרות.

* מתקפת טרור [יום ג'] באיסטנבול – האם טורקיה תשלם פיצויים למשפחות המחבלים?

* מכחישי רצח העם – טורקיה אחראית לאחד מפשעי המלחמה הקשים של המאה ה-20, הטבח ההמוני בארמנים. מאז, טורקיה עוסקת בהכחשת הפשע. אנו, מדינת היהודים, חייבים להיות הראשונים שלא יתנו יד להכחשה, כפי שאיננו מוכנים להשלים עם הכחשת השואה. למרבה הצער, כל ממשלות ישראל השתפנו, ומאימת התגובה הטורקית, לא קראו לרצח העם בשמו.
תמיד היה לכך תירוץ. פעם טורקיה הייתה בעלת ברית שלנו, ומי רוצה לריב עם בעלת הברית? אח"כ היו מתח ועוינות עם טורקיה, ולא רצינו להחריף את העימות. אח"כ במשך שנים לא רצינו לסכן את המו"מ על הפיוס. עכשיו אנו שוב מפויסים ולמה לקלקל את ירח הדבש הנפלא?
לאן נוליך את החרפה?

* בין קאמרון לקורבין – ראש ממשלת בריטניה קאמרון הפגין מופת של כיבוד הדמוקרטיה, כאשר התפטר לאחר שנכשל במשאל עם, ללא טרוניה, מירמור וקיטורים. איזה הבדל בינו לבין יו"ר הלייבור קורבין, שהובס בהצבעת אמון בין חברי סיעתו ברוב אדיר, והוא מסרב לקבל את התוצאות. הוא מזכיר לי את אריק שרון.

* ביילין טועה ומטעה – יוסי ביילין הוא אחד מראשי המתנגדים עקרונית למשאלי עם. לאורך עשרות שנים, בעקביות, הוא יוצא נגד הרעיון, בטענה שהוא מנוגד לעקרון הדמוקרטיה הפרלמנטרית הייצוגית. ביום שני הוא פרסם בטור שלו ב"ישראל היום" מאמר נוסף בנדון, בו תקף את עצם קיומו של משאל העם בבריטניה (ויצא גם נגד תוצאותיו).
את עמדתי העקרונית בעד משאל עם ביטאתי במאמרים רבים לאורך השנים, ולא אכנס כאן לוויכוח עם טיעוניו העקרוניים של ביילין. אולם ניתן היה לצפות ממנו לפחות לדבוק בעובדות. הוא טען שכל המדינות הדמוקרטיות בעולמנו, חוץ משוויץ, הן דמוקרטיות של נציגים, ולכן ההכרעות בהן אינן במשאל עם אלא בפרלמנט.
הוא טועה פעמיים. ראשית, גם שוויץ היא דמוקרטיה ייצוגית, פרלמנטרית. שנית, בכל מדינות אירופה מתקיימים משאלי עם, בוודאי בנושאי ריבונות. כל מדינות אירופה שהצטרפו לאיחוד האירופי עשו זאת במשאל עם. אמנת מסטריכט התקבלה במדינות האיחוד במשאל עם. אימוץ האירו עבר במשאלי עם.
בשוויץ משאלי עם הינם שיטה שכיחה, חלק מאורח החיים השוטף של הדמוקרטיה במדינה. מנחם בגין הציע בעשור הראשון של המדינה לאמץ את השיטה הזאת בישראל. בשאר המדינות, משאל העם הוא הליך חריג, המתקיים רק בסוגיות הנוגעות לריבונות. על פי חוק היסוד בישראל, שביילין כל כך נאבק נגדו, ויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, ברוח השיטה המקובלת בדמוקרטיות האירופיות. אין כל סתירה בין דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית לבין משאלי עם. כבודו של הפרלמנט במקומו מונח, אולם הריבון הוא העם שבוחר את הפרלמנט, ובשאלות כבדות הנוגעות לעצם הריבונות – מן הראוי שהריבון יכריע, ללא תלות בסחר מכר פוליטי.

* שבחים לפרופ' רבקה כרמי – נשיאת אוניברסיטת בן גוריון פרופ' כרמי ראויה לשבח על שביטלה הענקת פרס של האוניברסיטה ל"שוברים שתיקה". מאמר המערכת של "הארץ" השתלח בה בחריפות, תחת הכותרת "הקרנפית בנגב". רק לחשוב על הביזיון שהאוניברסיטה המנציחה את שמו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון תעניק פרס לארגון האנטי ישראלי הזה.

* סולידריות חברתית – רוגל אלפר מצא את התשובה. הוא יודע מה הסיבה ליוקר המחייה במדינתו, כלומר במדינת ת"א. העובדה שהם, התל-אביבים "מסבסדים את הפריפריה". וזהו עושק. הרי ההם שם, הפרזיטים במדינת הפריפריה, הם עלוקות מוצצי דם, שחיים על חשבון התל-אביבים.
"המונח 'המדינה תסבסד' מטעה קמעה. כספי המסים שנגבים מהאנשים העובדים בערי המרכז יסבסדו את קייטנות הפריפריה. אלוהים לא מסבסד את ילדי אשכנז. לא רוצים להידפק? בבקשה, עברו לפריפריה בעצמכם! שבו ארבע שעות ביום בפקקים (כי העבודה לא עוברת אתכם), וקבלו שכנים שמעריצים את אלאור אזריה ורוצים לגרש אנשים כמוכם לברלין ומצביעים ביבי, ואז החזרזירים מתל אביב יסבסדו גם את הקייטנה של הילד שלכם. בטח, תעברו ללוד, לקריית ארבע, לבית שמש, לביתר עילית, לדימונה. תפסיקו להיות כאלה אשכנזים מתנשאים בבועה. רוצים להישאר במרכז? תפסיקו להתבכיין, חזרזירים אשכנזים."
רוגל אלפר, האיש הרע הזה, אינו חזרזיר.
הוא חזיר.
אני מתנצל בפני ציבור החזירים על ההשוואה המקוממת.

* כאן שביתה – לפעמים, כשאני שומע את ההתנשאות התל-אביבית הזאת, אני חושב מה היה קורה, אילו כל תושבי הפריפריה היו מחליטים על שביתה – שבוע, לא יותר, של החרמת תל-אביב. לא לקנות בחנויותיה, לא לאכול במסעדותיה, לא לצרוך את שירותיה, לא לבקר במוסדות התרבות שלה, לא לחגוג בה, בקיצור – לא לפרנס אותה. שבוע, לא יותר. תל-אביב היתה קורסת.
...ועוד לא התחלתי לדבר על מה שיקרה לתל-אביב יום אחד ללא תוצרת הפריפיריה.

* בשורה למאמינים בשוויון מגדרי – החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לבטל את חזקת הגיל הרך, היא בשורה גדולה לכל מי שמאמין בשוויון מגדרי. כפי שיש להיאבק נגד כל אפליה כלפי נשים, כך יש להיאבק נגד כל אפליה כלפי גברים. בסוגיית האבות הגרושים, האפליה נגד גברים בוטה וקשה.
השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל ראויה לשבח על עשייתה הברוכה לקידום הצדק החברתי והשוויון בישראל.

* בין פמיניזם של שוויון מגדרי לפמיניזם של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש מנעד בין הביטוי ההומאני שלה, לבין הביטוי הרדיקלי מיליטנטי שלה. כזה הוא ההבדל בין לאומיות ולאומנות, בין סוציאל-דמוקרטיה לקומוניזם ועוד. כך גם בפמיניזם. הגילוי ההומני של הפמיניזם, הוא רעיון השוויון המגדרי והמאבק למען שוויון מגדרי. הגילוי הרדיקלי של הפמיניזם, הוא שנאת גברים ומלחמה בגברים. זהבה גלאון, שיצאה חוצץ, בשצף קצף, נגד ביטול חזקת הגיל הרך, שייכת לקוטב הרדיקלי מיליטנטי של הפמיניזם.

* חדשות בעתיקות – בשבוע שעבר הוסב שמו של המכון לחקר הגולן, שבו אני עובד כחוקר ההתיישבות בגולן, למכון שמיר למחקר. הטקס, בהשתתפות שר המדע אופיר אקוניס ומשפחתו של יצחק שמיר, נערך במהלך כנס קצרין לארכיאולוגיה, שהמכון היה שותף לו. אני שימשתי יו"ר של מושב שיזמתי, לציון 40 שנה לחפירות בגמלא ועשרים שנה לפטירתו של חופר גמלא שמריה גוטמן.
ספק אם מישהו היה מודע לכך, ולבטח זה לא היה מתוכנן, אך יש קשר מעניין בין שמיר לארכיאולוגיה – מי שהחליט על הקמת רשות העתיקות, שהיתה שותפה פעילה בכנס (ובכל כנסי קצרין לארכיאולוגיה) היה ראש הממשלה יצחק שמיר.

* אמיר דרורי – מייסד רשות העתיקות ומנהלו במשך תקופה ארוכה היה אלוף (מיל') אמיר דרורי ז"ל, מפקד פיקוד הצפון במלחמת לבנון הראשונה, מייסד המפח"ש ומפקדו הראשון, סגן הרמטכ"ל ובעל עיטור העוז על תפקודו ב"מבצע חרגול" – פעולת תאופיק, פעולת התגמול הגדולה של צה"ל נגד המוצב שמירר את חיי קיבוץ תל-קציר וחקלאי הקיבוץ שעִבְּדו את שדותיהם (פברואר 1960).
אני הכרתי את אמיר דרורי בהיותי חייל במוצב בלבנון. היה זה המוצב הקדמי ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית – מוצב "גפן" בעמיק והאלוף הרבה לבקר אותנו. כל אימת שהגיע קצין בכיר, שר או ועדת חו"ב של הכנסת למוצב, המפקדים דאגו שאני אהיה בעמדת התצפית כדי להסביר לאורחים על הגזרה. וכך זכיתי לשהות לא מעט במחיצתו.
הזיכרון המרכזי שלי מאמיר דרורי, הוא תחקיר מבצעי שהוא ניהל לאחר תקרית שבה נהרג חייל בגדוד שלנו, ארז בצלאל, בפעולה בתוך המתחם הסורי. במשך שעות ארוכות הוא תחקר אותנו, ושאל שוב ושוב כל אחד מאתנו, מפקדים וחיילים, על כל שנייה באותו לילה ועל כל מטר מרובע שבו דרכנו. כל העת היתה לי תחושה קשה ומתסכלת, כאילו הוא מנסה בכל מחיר להגיע למסקנה שארז נהרג מאש כוחותינו. בסוף התחקיר המתיש, אמר דרורי באנחת רווחה, שנשללה כל אפשרות של ירי כוחותינו.
מאז אני מעריך כל כך את הליך התחקיר המבצעי ותרבות התחקיר המבצעי.

* בגלל כמה מאות – אפרופו פעולת תאופיק. תגובת בריה"מ לפעולה, היתה שבגלל ההתעקשות הישראלית שכמה מאות אנשים יישבו דווקא ב"אזור המפורז", סובלים מיליוני אנשים. זה היה, כידוע, לפני "אקיבוש". מעניין, שאותם טיעונים נשמעים גם היום. בהבדל קטן – אז הם לא נשמעו מפי ישראלים.

* השוואה דבילית – לפעמים אני תמה האם אנשים קוראים את השטויות שהם כותבים. כך למשל דברי ההבל של ברוך תירוש, שהשווה הריגת מחבלים בסערת קרב בשטח אוייב, תוך כדי חילוץ עשרות בני הערובה באנטבה, לירי מכוון בקור רוח בראשו של מחבל פצוע ומדמם, דקות ארוכות אחרי שחדל להוות סכנה והוא נמצא בידינו, כאשר הוא מוקף בחיילים ישראליים. סביר להניח שאפילו תירוש, אילו היה קורא את שכתב, היה מבין עד כמה ההשוואה שלו אינה אינטליגנטית, בלשון המעטה.

* ביד הלשון: הר שיפון – ההר הסמוך לקיבוצי, אורטל, הוא הר שיפון. יש המכנים אותו שִׁיפוֹן (בפ"א רפה) ויש המכנים אותו שִׁיפּוֹן (בפ"א דגושה). אני ידעתי תמיד שהשם הנכון הוא שִׁיפּוֹן. הקפדתי על כך ואף תיקנתי לאחרים. מהיכן קיבלתי את התודעה הזאת, איני זוכר. לאחרונה הרהרתי בדבר. מה זה שִׁיפּוֹן? הרי איני מכיר מושג כזה, להבדיל משִׁיפוֹן. אז למה הוא נקרא כך. אחרי למעלה משלושים שנה בדקתי, וגיליתי שכל השנים טעיתי. השם הנכון הוא הר שִׁיפוֹן.
מיד לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, החל ביצוע סקר הנופים והאתרים בגולן. בעיצומו של הסקר עלה הצורך במתן שמות עבריים לאתרים ועצמים בגולן, וכך קמה ועדת שמות בלתי רשמית – אורי זעירא ומייק לבנה, מנוחתם עדן ויבל"א יהודה זיו. את הצעותיהם הם העבירו לוועדת השמות הממשלתית. כתוצאה ממפעלם החשוב, שמותיהם העבריים של הרים, נחלים ואתרים שונים ברחבי הגולן, זורמים כחלק ממחזור דמנו ושגורים על פינו כמובנים מאליהם. אחד מהם הוא הר שִׁיפוֹן, ההר "שלנו", המתנוסס לגובה 977 מ' מעל פני הים.
שמו הערבי של ההר הוא תל אבו-ח'נזיר ובעברית – הר אבי החזיר (אגב, גבעה נוספת שנקראה תל אבו-ח'נזיר היא "גבעת האֵם" הסמוכה לקיבוץ כפר סאלד, וקרויה על שמה של הנרייטה סאלד, אם "עליית הנוער").
מה זה השם הזה? מיהו אותו אבא של חזיר? ומדוע נקראים תלים על שמו? הרי, כידוע, החזיר הוא חיה טמאה ואסורה על המוסלמים והדרוזים, בדיוק כפי שהיא אסורה עלינו. שאלה זו הטרידה גם את עורכי סקר הנופים והאתרים. הם חקרו, והתברר ש"אבו-ח'נזיר" הוא שמו של שֵׁד מזרה אימים. לכל שד יש, על פי המסורת הערבית, מקום מסתור פרטי: איזה מעיין, מערה וכו'. ואילו אותו "אבו ח'נזיר" שוכן במעבה האדמה ומדי פעם הוא פורץ מתוכה בפתאומיות ומתנפל על עוברי אורח תמימים. בהגיע הערבים לגולן הם ראו בתילים השונים מעין שדים שפרצו מן האדמה, וחלק מן השמות שנתנו להם מבטאים זאת.
ועדת השמות המאולתרת של עורכי הסקר, שיכנעה את ועדת השמות הממשלתית להעניק לתל אבו-ח'נזיר את השם העברי הר שִׁיפוֹן (כאמור, בפ"א רפה). ולמה שִׁיפוֹן? כיוון שבמורדות ההר נתגלה שִׁיפוֹן-הבר, אבי שִׁיפוֹן התרבות. בכל ארץ ישראל המערבית לא נתגלה עד אז שִׁיפוֹן-בר, כך שהיתה זו ממש תגלית מרעישה בעבור הסוקרים.
יש לציין, שוועדת השמות הממשלתית שללה את השימוש במונח תל להרי הגעש, כיוון שבעברית המילה תל ייחודית לתחום הארכיאולוגיה – הוא שטח קרקע מוגבה, אשר נוצר כתוצאה מבניית יישוב באותו מקום במשך דורות רבים, כשכל דור בונה מעל חורבותיו של הדור הקודם. וכך תל אבו-ח'נזיר היה להר שִׁיפוֹן. ולא שִׁיפּוֹן.
סופי.