בראש השנה תשס"ז, לפני עשר שנים, הכתרתי את השיח' נסראללה כאיש השנה תשס"ו. במאמר ב"שישי בגולן" הגדרתי אותו כמנצח של מלחמת לבנון השנייה. טענתי, שאם צה"ל, שבשישה ימים הכריע ומחץ שלושה צבאות ערב, לא הצליח בחודש וחצי להביס ארגון טרור מקומי, ועד היום האחרון של המערכה לא הצליח לשים קץ לירי הטילים על צפון המדינה – זו חרפה למדינת ישראל וניצחון לחיזבאללה.
האופן הקלוקל שבו נוהלה המערכה, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי העליון, הן בדרגי הפיקוד הטקטי והן בטיפול העורף, אך חיזק תחושה קשה זו. דו"ח ועדת וינוגרד והדו"חות על התנהלות העורף חידדו את תחושת הכישלון.
חלפו עשר שנים. היום אנו בוחנים את המלחמה בפרספקטיבה של עשור. ובפרספקטיבה כזו, התוצאה שונה לחלוטין, באופן קיצוני, מאותה תמונה.
כל אותם כשלים בהתנהלות המדינית, הצבאית וניהול העורף הם עובדה שאי אפשר לחלוק עליה, ואני מאמין שבשנים הללו הופקו הלקחים והדברים תוקנו. אולם היום אנו מביטים על המלחמה בפרספקטיבה שמעבר לבחינת ההתנהלות – היום אנו יכולים לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. במבחן התוצאה מלחמת לבנון השנייה היא ניצחון ישראלי מוחץ.
אילו בשש אחרי המלחמה נערך בקרב אזרחי ישראל משאל, שבו היו נשאלים האם הם מאמינים שבעקבות המלחמה נהנה משנתיים של גבול שקט לגמרי, אני מעריך שמספר המשיבים בחיוב היה שואף לאפס. אילו באותו משאל נשאלו האזרחים אם המלחמה היתה כדאית ומוצלחת אם בעקבותיה נהנה משנתיים של שקט מוחלט, אני מעריך שאחוז המשיבים בחיוב על השאלה היה קרוב ל-100%.
לא שנתיים חלפו אלא עשר, והגבול עם לבנון הוא גבול של שקט מוחלט. נכון, אני יודע, חיזבאללה הצטייד בארסנל טילים חסר תקדים, חיזבאללה רוכש ניסיון לחימה בסוריה, ייתכן שהוא אף חופר מנהרות לתוך שטח ישראל (יש מחלוקת על כך). הכול נכון. ואף על פי כן, גם אם מחר בבוקר תתחדש האש במלוא עוצמתה, ואיני רואה את זה קורה בעתיד הנראה לעין, עשר שנות השקט הן הישג בלתי רגיל, חסר תקדים.
לשם הפרספקטיבה, להבנת גודל הניצחון, אציג על קצה המזלג את קיצור תולדות הסכסוך הישראלי עם לבנון. ביום הקמת המדינה, צבא לבנון פלש, יחד עם כל צבאות האזור, למדינה בת יומה, כדי להשמידה. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק, כמו עם שאר המדינות השכנות. בעוד העימות עם שאר המדינות נמשך חרף שביתת הנשק, הגבול עם לבנון היה שקט יחסית במשך כעשרים שנה, והיו בו מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון היתה המדינה השכנה היחידה שלא נטלה חלק בקרבות. נהוג היה לומר בישראל, שהמדינה הערבית השנתיה שישראל תחתום אתה על הסכם שלום תהיה לבנון. לא יהיה לה האומץ להיות הראשונה, אך היא תעשה זאת מיד אחרי הראשונה.
השינוי החל בשלהי שנות ה-60, כאשר אש"ף החל להתבסס בדרום לבנון, ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן בידי המלך חוסיין בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). אש"ף, בראשות ערפאת, יצר את ה"פתחלנד" – מדינת הטרור על גבול ישראל, ומפקדות ארגוני הטרור התמקמו בבירה ביירות. הגבול עם לבנון הפך לגבול מדמם – חדירות מחבלים לישראל, פיגועי מיקוח, פיגועי טבח המוניים וירי קטיושות היו מנת חלקם של יישובי גבול לבנון. בעוד הגבולות עם מצרים וסוריה השתתקו לאחר מלחמת יום הכיפורים והגבול עם ירדן נרגע לאחר גירוש אש"ף – הגבול עם לבנון היה לגבול הסוער, החם והעקוב מדם בכל גבולות ישראל.
מה לא עשינו? הפצצות חיל האוויר על קני הטרור, פשיטות קומנדו זעירות ופשיטות גדולות של יחידות צה"ל לתוך לבנון, מבצעים מזהירים כדוגמת "אביב נעורים" בביירות. מבצע "ליטני", שבו לראשונה צה"ל כבש לתקופה ממושכת יחסית את דרום לבנון. מלחמת לבנון הראשונה, שבה כבש צה"ל את רוב שטח לבנון כולל ביירות ואף הצליח לסלק את מפקדות אש"ף מלבנון לתוניס ולהביא לבחירת הנשיא באשיר ג'ומאייל, שאמור היה להיות נשיא-בובה מטעמנו, אך הוא נרצח עוד בטרם נכנס לתפקידו. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון ב-1983 (כן, עובדה נשכחת, אך לבנון באמת היתה המדינה הערבית השנייה עמה חתמנו על הסכם שלום, אלא שהוא לא היה שווה את הנייר עליו נחתם).
ההתבססות (וההתבוססות) בלבנון, הפכה את השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז כצבא משחרר – לאויב מר של ישראל. הנסיגה מלבנון ב-1985 וההתבססות ברצועת הביטחון. 15 שנות התבוססות ושקיעה ברצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה החד צדדית מלבנון בשנת 2000.
כלום לא עזר. כמעט ארבעה עשורים הגבול עם לבנון דימם. ניסינו בכוח וניסינו בהסדרים, ניסינו בכיבוש שטחים ובנסיגה משטחים. דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השנייה שמה קץ לדימום.
כדאי לנפץ שני מיתוסים. על פי מיתוס אחד, לאחר שבועיים של קרבות קשים לאורך הגבול ביולי 1981 הושג הסדר עם אש"ף בתיווך המתווך האמריקאי פיליפ חביב, שהביא ל-11 חודשי שקט בגבול, שהופר בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה. אין זה נכון. לפחות שלוש פעמים במהלך התקופה גבול הצפון הותקף בקטיושות מלבנון.
המיתוס השני הוא שלאחר הנסיגה מלבנון נהנינו משקט. גם מיתוס זה אינו נכון. לאחר הנסיגה המציא חיזבאללה את פרשת הר דב ("חוות שבעא") כתירוץ להמשך התוקפנות נגד ישראל. התוקפנות כללה את חטיפת שלושת החיילים בהר דב ב-2000 וכן ירי קטיושות על האזור מפעם לפעם, פיגועי טרור שונים דוגמת הפיגוע רב הנפגעים במצובה. השיא היה ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה – הפיגוע הקשה שבו נהרגו 5 חיילים ישראליים וגופות שניים מהם נחטפו תוך מצג שווא שמדובר בשבויים חיים, וברגע שישראל הגיבה נקודתית, פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול, מראש הנקרה ועד החרמון.
השוואה נוספת לצורך הפרספקטיבה היא מה שקרה לאורך גבולנו עם רצועת עזה בעשור שמאז לבנון השנייה. על סמך הפקת לקחי לבנון השנייה, יצאנו למבצע "עופרת יצוקה", שלא השיג דבר. לאחר מכן יצאנו למבצע "עמוד ענן" ואף הוא לא השיג דבר. רק מלחמת "צוק איתן" הביאה לשנתיים של שקט בגבול, אך גם השקט הזה אינו מלא. מספר האירועים בגבול עזה בשנתיים אלה גדול לאין ערוך מכל האירועים בגבול לבנון במשך כל עשר השנים.
איך זה קרה? מה גרם להישג? התשובה נעוצה במילה אחת – הרתעה. המכה שחטף חיזבאללה במלחמה היתה כל כך קשה וכל כך כואבת, עד כדי סכנה ממשית לעצם קיומו, שמאז כבר עשר שנים הוא מפחד לחדש את האש. הרתעה היא מוצר מתכלה ונשחק, בוודאי מול ארגון טרור שאינו נושא באחריות מדינתית. עשר שנים של הרתעה מלאה, הנם הישג כביר.
נכון, היו כשלים רבים במלחמה. נכון, במשך שבועות הממשלה וצה"ל התברברו בחוסר החלטיות באשר לפעולה הקרקעית – עצם ביצועה, היקפה ומטרותיה. אולם למרות עובדה זו, הושגה הרתעה רבתי.
שני גורמים הביאו להצלחה הזאת. האחד הוא עצם ההחלטה הנועזת של הממשלה לצאת למלחמה כדי לשנות את המצב מן היסוד (שם המבצע היה "שינוי כיוון"). השני הוא ההפצצה המאסיבית, הקשה, על רובע דאחיה בביירות, מעוז חיזבאללה. אולי נכון היה להפסיק את המלחמה לאחר ההפצצה, ולחסוך את חיי רוב החיילים שנהרגו בה. אם נכון היה להמשיך לפעולה קרקעית, היא היתה חייבת להיראות אחרת. אולם הפעולה שנעשתה יצרה הרתעה ששיתקה את חיזבאללה והשתיקה את הגבול כבר עשר שנים.
ממה שלמדנו בשנים אלה, בלבנון, ברצועת עזה ובמלחמות של צבאות המערב בעיראק, אפגניסטן ומול דאע"ש, בסוג המלחמה של צבא מסודר של מדינה נגד ארגוני טרור, "מלחמה א-סימטרית", אין תמונת ניצחון של הכרעה מוחשית, והניצחון יכול להיבחן רק לאורך זמן, במימוש ההרתעה. הפרספקטיבה על אודות מלחמת לבנון השנייה מעידה על ניצחון גדול.
איני מקבל את הטיעון שהגבול שקט כיוון שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. מלחמת האזרחים פרצה לפני חמש שנים, וחיזבאללה הצטרף אליה רק כעבור שנה. במשך שש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוא שמר על גבול שקט עם ישראל, לא קשר לסוריה. יתר על כן, בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, בשנות ה-70, ארגוני הטרור שהיו מעורבים בה מאוד, לא הפסיקו את הלוחמה והפיגועים בגבול ישראל.
העשור השקט הוא תוצאה של ההרתעה. זו הרתעה אסטרטגית שהינה הצלחה גדולה של ישראל. כל אדם מפוכח, היודע שאף מלחמה לא תגרום לצד השני להשתכנע שעליו להתאהב בנו ולהכריז על כניעה סופית ומוחלטת, חייב להעריך את גודל ההישג.
מי שהנהיג את מדינת ישראל בשעת המלחמה היה אהוד אולמרט, וראוי לומר כמה מילים עליו.
אהוד אולמרט הוא תאונה חמורה של הפוליטיקה הישראלית. מדובר בפושע פלילי, אדם מושחת עד שורשי מהותו, אדם שלאורך שנים רבות השחית כל חלקה טובה שבה פעל, וניהל את כל תפקידיו כראש ארגון פשע. לאורך עשרות שנים הוא הצליח להערים על החוק, לעקוף אותו ולהימלט מעונש, אך בסופו של דבר הגיע למקום הראוי לו. אמנם עם הנחת סלב, אך עצם ישיבתו מאחורי סורג ובריח חשובה מאוד.
אהוד אולמרט הוא גם מדינאי הרפתקן וכושל, שהציע לפלשתינאים את ההצעה המטורפת ביותר שהוצעה להם אי פעם. לא זו בלבד שעצם ההצעה היא הפקרות, גם את המטרה שלו הוא לא השיג. הצעתו מרחיקת הלכת לא ריצתה את הפלשתינאים. ולא פחות חמור, במקום לחשוף את הדברים כדי להציג לעולם את סרבנותם של הפלשתינאים, הוא שיתף עמם פעולה בהכחשה והסתרה, כדי לשרת את הנראטיב של ראש הממשלה שהודח בקנוניה שנועדה לסכל את הסכם השלום, ומתוך ניסיון לטפח את תדמיתו כדה-גול שייקרא לשוב מהגלות ולהציל את מדינת ישראל. הנזק המדיני שהוא גרם, הן בהצעתו והן בהתנהגותו לאחר שנדחתה, חמור ביותר.
ולמרות כל אלו, ראוי אולמרט שנזכור את הדברים החיוביים שעשה, נכיר בהם ונוקיר אותו עליהם. אולמרט קיבל שתי החלטות בעלות חשיבות היסטורית לביטחון ישראל – הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים) ומלחמת לבנון השנייה. לצד פשעיו וכשליו – על ההישגים הללו תזכור אותו ההיסטוריה לטובה.
מלחמת לבנון הראשונה נקראה מלחמת שלום הגליל, אך היא לא הביאה שלום לגליל. המלחמה הראויה לשם מלחמת שלום הגליל, היא מלחמת לבנון השנייה, שהביאה שלום לגליל.

[אהוד: מה שאתה הבנת אחרי עשר שנים של שנאה עזה והכפשה של אולמרט הנמשכת מצידך גם כיום – אני [ואחרים] הבנתי וכתבתי על כך מיד אחרי אותה מלחמה. דווקא הגישה של הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, שבא מהפיקוד על חיל האוויר – שיש להפציץ קשות את רובע דאחיה, מעוז החיזבאללה בביירות – היא שהביאה להרתעה הנמשכת עד היום, ולכן חסן נסראללה נחבא כבר עשר שנים בחורים שלו, בגלל הפחד מחיסול בידי חיל האוויר שלנו.
אבל אתה ודומיך ידעתם רק להשמיץ. ראוי לך לבקש סליחה מאהוד אולמרט ולתת קרדיט גם לדן חלוץ המושמץ – התפיסה שלו לגבי חלקו של חיל האוויר בהרתעת הטרור שולטת גם כיום במלחמתנו נגד טרור בצפון ובדרום, בזה כוח הרתעתנו גדול – וחבל לסכן חיילים במבצעים קרקעיים אם אפשר להרוס מן האוויר את מעוזי הטרור ולמחוק אותם כמו שמחקנו את המתקן הגרעיני בסוריה. לא סתם אני תומך כל השנים באהוד אולמרט ובדן חלוץ, שנעשה להם עוול גדול בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שאמנם נפלו בה מצידנו קורבנות רבים, וייתכן שהיה צריך להכריע בה רק באמצעות הפצצות עוד יותר מאסיביות של חיל האוויר!]

2. רצח אופי של מנהיגה דגולה
במוסף "ספרים" של "הארץ" פירסם פרופ' יחיעם ויץ מאמר חיובי ומפרגן מאוד על גולדה מאיר, עם צאת מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה. מאמר חיובי על גולדה, בוודאי ב"הארץ", הוא דבר חריג במחוזותינו, ואני מקווה שהוא מסמל שינוי בשיח התקשורתי-אקדמי המעוות, המגויס מזה עשרות שנים לרצח אופי לגולדה.
גולדה היתה מנהיגה דגולה, מגדולי המנהיגים שהיו לנו. היא הצטיינה והצליחה בכל תפקידיה, טרם הקמת המדינה ואחריה, כמנהיגת פועלות, כאחת ממנהיגות ההסתדרות, כמדינאית, כנואמת, כנושאת דבר הציונות, כשרת העבודה וכשרת החוץ. היא היתה נערצת על אזרחי ישראל, על יהדות העולם ומוערכת ביותר על מנהיגי העולם – החל במנהיגי ארה"ב וכלה במנהיגי ארצות העולם השלישי, אסיה ואפריקה, שכשרת החוץ הצליחה לקשור עימן ברית (שהתמוטטה בלחץ החרם הערבי דווקא כשהיתה ראש הממשלה).
בכל תולדות מדינת ישראל, לא פעל כאן מנהיג חברתי כגולדה, אדריכלית מדינת הרווחה הישראלית, גדולת המחוקקים החברתיים ומייסדת הביטוח הלאומי. היא היתה מנהיגה חברתית ראשונה במעלה כשרת העבודה וכראש הממשלה, אף שמשמיציה ושונאיה ממצים את הרקורד החברתי שלה במשפט לא מוצלח שהוצא מהקשרו, "הם לא נחמדים," בתום פגישתה עם מנהיגי "הפנתרים השחורים".
כמובן שמה שהעיב יותר מכל על הקריירה שלה היה מלחמת יום הכיפורים. גולדה היתה ראש הממשלה, וככזאת היא הנושא באחריות העליונה למחדל שקדם למלחמה. זאת הסיבה להתפטרותה, ימים אחדים לאחר שוועדת החקירה הממלכתית, ועדת אגרנט, ניקתה אותה מאחריות. אולם גולדה גם נושאת באחריות לניצחון הצבאי המזהיר במלחמה, שהחלה בעמדת נחיתות קשה, והכל מלאים שבחים והערצה על הנהגתה במלחמה, על הנחישות וקור הרוח שגילתה, על תבונתה והחלטותיה הנכונות, ועל כך שמנעה הרפתקה מטורפת שהציע בייאושו משה דיין – איום גרעיני פומבי במהלך המלחמה.

[אהוד: שר הביטחון משה דיין, נקט, באמצעות צינורות דיפלומטיים – באיום הגרעיני, באמצעות הודעה על חימוש טילי "יריחו" – כדי לעצור את הסכנה שהיתה מאוד קרובה, של פלישת הסורים לעמק הירדן – ואולם פלישתם נעצרה עוד ברמת הגולן, בזכות צה"ל, וללא צורך באיום הזה, ולכן הצניע דיין את האיום ולא כתב עליו בזיכרונותיו, כדי שלא לחשוף את האופציה הגרעינית לקראת המלחמות הבאות. זה לא היה טירוף ולא היה ייאוש אלא צעד שקול והכרחי של דיין].

לאחר התפטרותה וביתר שאת לאחר מותה, החל מסע שיטתי של רצח אופי, שאותו הובילו יוסי שריד ושולמית אלוני. מטרתם הייתה פוליטית, הם רצו להציג את המחדל המודיעיני של המלחמה, למחדל מדיני – "סרבנותה" של גולדה גרמה למלחמה. זו גישה חמורה ומטומטמת, שהמסר שלה הוא שאם ישראל אינה נכנעת לתכתיבי אויביה, היא אשמה במלחמה נגדה. אותם אנשי "שלום" מתייחסים למלחמה נגד מדינתם כאל חוק טבע, שכדי למנוע אותם על ישראל להיכנע לתכתיבים. זהו נראטיב שנועד לשנות את דרכה המדינית של תנועת העבודה הישראלית, ולאמץ את גישת ה"שמאל" הקיצוני.
האמת היא שגולדה היתה מדינאית חכמה ונחושה, שדבקה בערכי הציונות ודגלה בגישה אקטיביסטית-ניצית-ביטחוניסטית, לצד נכונות לפשרות מדיניות וטריטוריאליות שאינן פוגעות באינטרס הלאומי של ישראל ובביטחון המדינה. את עלילת הדם על ה"סרבנות" שהביאה למלחמה ההכרחית, עוד יפריכו ההיסטוריונים של המחר, שיהיו נקיים ממגמה פוליטית.
גולדה מאיר פעלה כאישה יחידה בעולם גברי מאוד ובעיקר במערכת פוליטית גברית מאוד, ולאורך עשרות שנים עשתה זאת בהצלחה מעוררת השראה, כמנהיגה חזקה ובעלת אוטוריטה, שהגברים החזקים ביותר קיבלו את מנהיגותה בהערכה רבה.
היא היתה למנהיגת מדינה, בשעה שבמדינות המתקדמות ביותר במערב לא היה אפשר לחלום על אפשרות כזאת.
במקום שהפמיניזם הישראלי יעלה אותה על נס, הפמיניזם ה"שמאלני" בישראל הפך אותה לדמות שנואה. הגדילה בכך שולמית אלוני, שלא יכלה להתגבר על קנאתה באישה המצליחה הזאת, שהצליחה היכן שהיא, אלוני, נכשלה – במנהיגות פוליטית. אלוני שטמה את מושא קנאתה והפיצה את דיבתה רעה לאורך עשרות שנים, בעיקר אחרי מותה, כשכבר לא נדרשה להתייצב מול מענה הלשון החריף שלה. היא בדתה את הנראטיב הסקסיסטי המכוער, על כך שכביכול גולדה שנאה את אלוני וחסמה אותה כי היא קינאה ברגליה היפות של אלוני בניגוד לרגליה השמנות והמכוערות. אילו גבר היה מספר על גולדה סיפור כזה, דבריו היו מוקעים, בצדק, כמיזוגניות שוביניסטית סקסיסטית חזירית. אבל לאלוני מותר. ועד היום יש נשים שבמקום גאווה באישה שפרצה דרך בהצלחה כזו, בתקופה שכל כך קשה היה לאישה להצליח, הן מתייחסות אליה כאל "שונאת נשים שקינאה ברגליה היפות של שולמית אלוני..." – אכן, פמיניזם במיטבו...
גולדה מאיר, מנהיגה גדולה שההיסטוריה עוד תכיר לה טובה.

3. צרור הערות 3.7.16
* תמצית ההבדל – הנער המחבל, ששחט את הלל יפה אריאל בשנתה, כתב בפייסבוק טרם צאתו למקום הפשע: "המוות הוא זכות ואני דורש את זכותי." לכך מוחו נשטף מיום צאתו לעולם. ואולי המשפט הזה הוא תמצית ההבדל בינינו לבינם.

* גאה בעמיתיי – כלוחם בכיתת הכוננות של אורטל מזה למעלה משלושים שנה, אני גאה בעמיתיי, חברי כיתת הכוננות של קריית ארבע. הם הראשונים שהגיעו לזירת הפיגוע הרצחני, חיסלו את המחבל ועצרו את מסע הרצח. אחד הלוחמים נפצע.
חברי כיתת הכוננות הם אזרחים מתנדבים, שמקדישים מזמנם ומרצם לאימונים כדי שברגע האמת יצילו חיי אדם.

* הליברמן החדש – הקריאה של בנט לכנס את הקבינט כבר בליל שבת ולא במוצאי שבת, כדי לקבל החלטות, היא דוגמה לפופוליזם הביטחוני שלו. מעין אמירה של "שופוני, דווקא אני, הדתי, קורא להתכנס בשבת." זה מסר של היסטריה, של פאניקה. כאילו החלטה היום תהיה טובה יותר מהחלטה מחר. אולי להיפך, היא תהיה נמהרת ופזיזה. מאז מינויו של ליברמן לשר הביטחון, בנט מתעקש להיות הליברמן של ליברמן. הוא מקווה שכך הוא יהיה שר הביטחון הבא.

* תגובה ציונית הולמת – בעקבות הפיגוע הרצחני בקריית ארבע, יתכנס הקבינט לישיבת חירום וידון בצעדי התגובה. על סדר היום: א. התנצלות בפני הפלשתינאים על הריגת המחבל. ב. תשלום פיצויים למשפחת המחבל. בעצם... זה לא נשמע טוב. ננסח זאת אחרת – תשלום פיצויים לקרן צדקה של הרשות הפלשתינאית שתעביר אותם למשפחת המחבל.

* מו"מ חכם – אילו המו"מ עם טורקיה היה נפתח בדרישה של ישראל מטורקיה להתנצל על המשט ולשלם פיצויים לחיילים שנפצעו, ניתן היה להתפשר על ויתור הדדי על התביעות.

* מצדיק את פיגוע "מרמרה" – "הארץ" מתייצב לצד ההסכם עם טורקיה, אך סונט בנתניהו על כך שהתמהמה ודחה את ההסכם שצריך היה להיחתם מזמן. צבי בראל הציג את הביקורת בישראל על ההסכם כהוכחה לכך שהישראלים אינם רוצים שלום והסכמים ובעיקר הוא תוקף בחריפות את הרצוג, שביקר את תשלום הפיצויים למחבלים. בדבריו הצדיק בראל את פיגוע "מרמרה", כתגובה טבעית ומוצדקת לסגר.
"אבל יותר מכל כדאי שהאם העברייה לא תשכח שתוקפי בנה הטורקים, אלה שיקבלו עכשיו פיצויים, לא היו טורחים כלל לצאת למשט אלמלא הטילה ממשלת ישראל סגר חונק על רצועת עזה. סגר שלא מנע את מבצע 'עמוד ענן' או את 'צוק איתן', סגר שגם אחרי ההסכם עם טורקיה לא יוסר, וימשיך לגרום לעזה לבעבע, אפילו כשטורקיה תקים ברצועה תחנת כוח ומתקן להתפלת מי ים."
אצל טיפוסים מסוגו של בראל, אין סיבה ומסובב, אלא ישראל תמיד אשמה. למה ישראל הטילה סגר על רצועת עזה? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הלבנה האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל הישראלים עד היהודי האחרון – החי או המת, ובתגובה הפלשתינאים הפכו את רצועת עזה בסיס לפשע מלחמה מתמשך של ירי טילים בלתי פוסק על אזרחי ישראל וחפרו רשת מנהרות טרור לביצוע פיגועי ראווה המוניים נגד אזרחי ישראל. במקביל, ישראל המשיכה וממשיכה להעביר מידי יום מאות משאיות אספקה למדינה שתוקפת אותה, להזרים לה חשמל וכו' וכו'.
אבל צעד הגנתי מינימלי כמו סגר ימי, שאפילו ועדת האו"ם הצדיקה אותו כצעד של הגנה עצמית, הוא בעיני בראל הסיבה לטרור ולכן הוא מצדיק את פיגוע "מרמרה".
והרי התחזית – בימים הקרובים גדעון לוי ועמירה הס יתקפו את ההסכם ויגנו את ארדואן שהפך למשת"פ של אקיבוש ושל "המצור האכזרי" על עזה.

* מדינת טרור – מתקפת הטרור על נמל התעופה אטאטורק באיסטנבול מצטרפת לרשימה ארוכה של פיגועים ברחבי טורקיה בשנה האחרונה. טורקיה היתה ליעד מרכזי של הטרור הקנאי האיסלמי. אנו שותפים לכאבם של אזרחי טורקיה, ועלינו לשתף פעולה עם טורקיה ולסייע לה, אם תחליט להילחם בטרור.
אך יש לומר את האמת. טורקיה של ארדואן היא מדינה תומכת-טרור מובהקת. בשנותיו הראשונות כראש הממשלה הוא יצר את ציר הרשע עם אסד, איראן וחיזבאללה. מלחמת האזרחים בסוריה טרפה את הקלפים והוא הפך לאויבם המושבע של בני בריתו לשעבר, אך תמך בארגוני הטרור הסונים וטיפח את דאע"ש, שהיום תוקפת את אזרחי ארצו.
ובעיקר, טורקיה היא הפטרון של ארגון הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי חמאס. ה-פטרון, בה"א הידיעה. היא תומכת בחמאס מדינית וצבאית, היא מסייעת לו. פיגועים קשים של חמאס, כמו החטיפה והרצח של שלושת הנערים – יצאו מטורקיה. טורקיה ניהלה מלחמה מדינית ארסית ביותר נגד ישראל על שהעזה לממש את זכותה להגנה עצמית מפני הטרור מרצועת עזה, ותקפה בחריפות את מצרים על שפעלה נגד חמאס. ואפילו היום, כאשר טורקיה מנסה להיחלץ מן הבידוד המדיני אליה קלעה את עצמה ובין השאר מתפייסת עם ישראל, היא מתעקשת להשאיר בבירתה את משרדי חמאס.
ממשלת טורקיה עומדת מאחורי ארגון הטרור האיסלמיסטי IHH שביצע את פיגוע "מרמרה" ועמדה על כך שישראל תפצה את משפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע התוקפני.
היום טורקיה היא יעד מרכזי של הטרור האיסלמי. אנו תומכים בה וראוי שנשתף עמה פעולה במלחמה בטרור. אך יש לעמוד על כך שהיא תתנער מהטרור ותחדל מתמיכתה בארגוני טרור.

* ברוח ההסכם – דברי הבלע של חנין זועבי המנוולת, השותפה לפיגוע "מרמרה", נתעבים וחמורים. אולם מה לנו כי נלין על זועבי, כאשר ראש ממשלתנו בכבודו ובעצמו התנצל בפני טורקיה על תוקפנותה נגדנו וחתם על תשלום פיצויים למשפחות המחבלים? עם כל החומרה שבדבריה, היא אינה ראש ממשלת ישראל ואין היא נושאת באחריות לאומית עליונה. דבריה נשענים על ההסכם שנתניהו חתם והקבינט אישר, והם בהחלט ברוח ההסכם. אם לא, שיקום נתניהו ויסביר לעם ישראל מדוע הוא התנצל ועל מה ולמה אנחנו משלמים פיצויים למשפחות המחבלים.

* הברית הבלתי כתובה בין חנין זועבי ואורן חזן – חנין זועבי לא יכלה לייחל למתנה נפלאה כזו שקיבלה מהח"כים שהסתערו לעברה וגרמו לכנסת להצטייר כמו בתמונות של פרלמנטים בעולם השלישי. אורן חזן וחבריו הם המשת"פים של זועבי. היא מפרנסת אותם והם מפרנסים אותה, שניהם נהנים – והדמוקרטיה הישראלים ניזוקה.
(אני יודע שזה לא רק אורן חזן, והפעם היו גם ח"כים נורמטיביים כמו מיקי לוי. אני רוצה לקוות שאצלו היתה זו מעידה חד פעמית. חזן הוא זועבי מוּעָד).

* דבר האספסוף – יש אנשים שלזכותם ניתן לומר שהם יודעים להבחין בין טוב ורע. רק חבל שהם מקפידים תמיד לבחור ברע. כזהו דודו פלמה מכפר הנשיא. בעקבות דברי הבלע של זועבי המנוולת, הוא פרסם תמונה מחמיאה שלה, ועליה הכיתוב: "תודה שאת כזאת מלכה" ועל כך הוא הוסיף: "במקום שאין אנשים השתדל להיות אישה,' ורייר: "אחחחח ואיזו אישה".
אחחחחח. ועכשיו נביא את דבר האספסוף, התגובות המתלהמות על הפוסט:
"אני מצדיע לחביבתי חנין זועבי על עצם היותה אישה לוחמנית פמיניסטית גדולה שמתנגדת לכל הממסד הציוני ונאבקת למען זכויות הערבים והפלסטינים בארץ, בגדה ובעזה."
"חנין זועבי עדיפה אלפי מונים על שקד המצחינה, ד"ר ברקו הפרה המטומטמת ועוד עדר נשות הימין המתמחות במתן שתן שכולו נאצות, הבל ושטנה. ולא אמרנו כלום על מועלם הנשמעת כמו עץ יבש."
"אישה אמיצה מאוד, מחויבת לתפקידה כחברת כנסת שעושה רבות למען אוכלוסיות מוחלשות, מתבטאת באופן אינטליגנטי ורהוט ויש לה חסרון נוראי: היא אישה ערבייה, פמיניסטית! שאפו לחנין זועבי! מלכה!"
"היא פשוט צודקת וזה מטריף את כל היהודוציונצנצים מימין ומ'שמאל'."
נעצור כאן. דומני שהמשפט האחרון מסביר את התופעה החולנית.

* על הסף – אחדים מלוחמי השייטת, "בוגרי מרמרה", עתרו לבג"ץ נגד תשלום פיצויים למשפחות מחבלי "מרמרה". אני מתנגד להסכם בשל תשלום הפיצויים, אך את העתירה הזאת יש לדחות על הסף. הדגש הוא על ה"על הסף", כי אין לדחות אותה מהסיבה שהעותרים אינם צודקים (הם צודקים!) – אלא מהסיבה שאין זה מעניינו של בית המשפט. אין לבית המשפט סמכות לנהל את יחסי החוץ של ישראל ואין לו אמירה על הסכמים מדיניים בין ישראל למדינות אחרות. אין זה מתפקידו לפסול הסכמים מדיניים ואין זה מתפקידו לאשר הסכמים מדיניים.

* תרגיל בקריאת עיתונים – במאמר הפוליטי השבועי שלו ב"הארץ", סיפר יוסי ורטר בהרחבה על תקרית בין השרים בנט ושטייניץ בישיבת הקבינט האחרונה. עיקרה – כאשר בנט דיבר, שטייניץ קטע אותו שוב ושוב בקריאות ביניים, הפרעות ועקיצות, וגם אחרי שבנט התחנן שיניח לו לדבר, הזכיר לשטייניץ שהוא דיבר זמן רב ללא הפרעה וביקש ששטייניץ יקבל שוב רשות אחריו כדי שלא יפריע לו – עדיין שטייניץ המשיך להפריע.
לא זו בלבד שהתקרית הזאת אינה מוזכרת במאמר הפוליטי השבועי של סימה קדמון, אלא שהיא כתבה במפורש: "את עמדת המתנגדים להסכם הציג בנט. 40 דקות שבהן דיבר, ללא עקיצות וללא הפרעות."
אין המדובר בסוגייה הרת עולם. הפריע או לא הפריע, זה לא קריטי. האמת, שגם לא ממש מעניין. אבל זה מעניין כתרגיל בקריאת עיתונים.

* הקמפיין למחיקת יוני נתניהו – אין צורך להיות מאוהדי בנימין נתניהו, ואני רחוק מלהימנות עליהם, כדי לסלוד מהקמפיין הציני, המכוער והמרושע לגימוד זכרו של יוני נתניהו, שמובילים עיתונאי "הארץ" אמיר אורן ואורי משגב, לקראת מלאת 40 שנה למבצע אנטבה.
הקמפיין מתבסס על אירוע במבצע – החלטה של יוני נתניהו, בזמן הפריצה לטרמינל, לפתוח באש (מכלים מושתקי קול) לעבר השומרים האוגנדיים. החלטה זו שנויה במחלוקת. יש הטוענים שירי זה עלול היה לחשוף בטרם עת את הכוח ולסכן את המבצע. לעומתם, יש הטוענים שאלמלא הירי הזה, היו השומרים, שגילו את הכוח, פותחים באש ומסכנים את הכוחות ואת המבצע. במבחן התוצאה, הירי לא חשף את הכוח, והמבצע התבצע כמתוכנן ובהצלחה גדולה. לעולם לא נדע מה עלולה היתה להיות תוצאת החלטה הפוכה. ייתכן שהחלטתו של יוני היתה שגויה וייתכן שהייתה מוצדקת. בטוח שהיא עומדת בכל מבחן של סבירות, כהחלטה בחלקיק שנייה של מפקד בקרב.
מחלוקת היסטורית שבה תומכי בנימין נתניהו יטענו שהחלטתו בחלקיק שניה של אחיו, המפקד בקרב, היתה נכונה ומתנגדיו יטענו שהחלטה היתה שגויה, היא אבסורד. אבל זאת מהות הקמפיין הציני.
מה עומד מאחורי הקמפיין? תחושה של מתנגדי בנימין נתניהו, על פיה הוא נבנה והגיע למעמדו הפוליטי ולראשות הממשלה בזכות מיתוס יוני נתניהו. אם רק נמחק את מיתוס יוני נתניהו, נוכל למחוק את שלטון נתניהו מן ההיסטוריה, להחזיר את הגלגל אחורה, ראש הממשלה יהיה יצחק רבין שלא היה נרצח בהוראתו של נתניהו מעל המרפסת בכיכר ציון, וכבר שנים רבות היה שלום קוסמי במזרח התיכון, זאב גר עם כבש ונמר רבץ עם גדי.
מי שמנסים בדרכים נלוזות אלו להביא להחלפת השלטון – אל יתפלאו על התוצאה.

* מכתב לפסיכולוג – פסיכולוג יקר! הבוקר, כשהתגלחתי, הצצתי במראָה והמראֶה שנגלה לנגד עיניי לא הזכיר לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. הצצתי שוב – ושוב לא נזכרתי. התמקדתי מאוד, ניסיתי להתרכז, ניקיתי את הרעשים מסביב ו... כלום. זה לא הזכיר תהליכים. איפה טעיתי, אדוני הפסיכולוג? מה עליי לעשות כדי לתקן את דרכיי?

* אלי ויזל ז"ל – חתן פרס נובל לשלום, שורד השואה, הסופר ולוחם זכויות האדם אלי ויזל, הלך לעולמו בגיל 87. ויזל היה מועמדו של בנימין נתניהו לנשיאות המדינה, אך הוא דחה את ההצעה.
אלי ויזל, היה סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נשא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. כהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. הוא היה תומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים השמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן ונגד ההסכם שחתם אובמה עם איראן. בנימוקים להענקת פרס נובל לוויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי." לאורך כל השנים, אלי ויזל היה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות. אולם כאשר אובמה חתם על הסכם הגרעין עם איראן, המסכן את שלומה של ישראל ואת שלום העולם, לא היסס ויזל לצאת נגדו ואף התייצב לצד נתניהו בנאומו בפני בתי הנבחרים.
אני מאמין שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכול או לא כלום." אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. ויזל לא עלה לארץ, אך הוא היה מופת של סולידריות יהודית, כלפי כל יהודי העולם וכלפי מדינת ישראל.
יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: ג'ילבון – אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.
למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה". הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.
אופס... לנחל גילבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".
ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר." אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.
בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות. רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.
חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.