רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ד

בפורים הזמין צבי את פוליק לבוא לנשף הסטודנטים שנערך בקריית האוניברסיטה. בערב בא פוליק ויחד עלו לדירתה של יהודית, שם פגש פוליק את אֹרנה.
הם נכנסו ומיד קפצה יהודית לעומתם, חיבקה את שניהם, גם את פוליק. כמו שכחה לגמרי ערב אחד, מאוחר בלילה, כאשר התדפק פוליק על פתח דירתה, גימגם, ישב בפינת הספה, דיבר בפיזור-נפש, אחר התנפל וטמן פניו בחזה השופע, ביקש שתניח לו "להירגע קצת," ומשלא נעתרה ביקש סליחה, יש רגעים אחדים בקוצר-רוח ויצא.
פוליק הכיר לה בליבו תודה על שלא הזכירה את הערב ההוא, והחל מהרהר שאולי היא נחמדה יותר מכפי שהיא נראית. לבוש היה בבגדיו הטובים, רחוץ, נודף ריח סבון טרי, ומסופר. חש עצמו קל רגלים ועליז. לבד מאותה מחשבה שמנקרת בו כל הזמן, מה עושה עפרה עכשיו? אולי גם היא תהיה בנשף?
"אני כל כך נרגשת," אמרה יהודית, "בטח יהיו שם הרבה אנשים מעניינים."
ופתאום: "הי, צבי! השתגעת?"
"מה יש?" לא הבין.
"איך אתה הולך עם מכנסיים הדוקים כאלה? רואים לך את הכול!"
"אולי תסתמי?"
"טוב. מה אתה מתרגז?" התכופפה, עומדת על רגל אחת, כחסידה, נשענת על צבי, והעלתה על רגלה נעל אדומה וגבוהת עקב. "אולי אתה מתבייש במה שיש לך שם?"
פוליק הסמיק. צבי הודיע לה שאם הדיבורים הללו אינם נפסקים – הם עוזבים אותה והולכים לבד לנשף. היא דחקה את רגלה השנייה לנעל, ומיד התרוממה ועמדה לפניהם, חשקנית וצוחקת, לבשה שמלה אדומה עמוקת מחשוף, ופידרה את לחייה. עגילים גדולים, כנטיפי ארגמן, תלתה על אוזניה. גומי-לעיסה ורוד היה נתון בפיה והיא ניפחה אותו מדי פעם בשפתיה האדומות, עד שהתפוצץ הבלון הזעיר.
צבי החמיא לה על שמלתה, וציין את השינוי לטובה שחל בבגדיה, מזמן לא ראה אותה בלי מכנסיים. כל החורף הלכה בזוג מכנסי קורדרוי שהשמינו אותה והרגיזו אותו. בכלל לא ניראה מאושר ביותר במחיצתה.
"אל תגיד לי שאף פעם לא ראית אותי בלי מכנסיים!" התרתה בו.
שלושתם צחקו. הוא תפס אותה ונשק לה על שפתיה.
"אוּף! אל תקלקל לי את הכול!"
אותה שעה נכנסה אֹרנה.
כיצד אפשר להיות לבוש בצורה כה מרושלת? הירהר פוליק. תחתוניתה בלטה החוצה. שמלה שחורה, שהיתה ישנה ומקומטת, והאריג שחוק בכמה מקומות – היתה תלויה על גופה הקצר והעבה, כאילו ביקשה להדגיש את חוסר תשומת הלב שהקדישה לתלבושתה. היא היתה גוצה ושמנה. לרגליה סנדלים חומים בעל עקב נמוך, סגורים מאחור ופתוחים מלפנים, אופנה אשר התיישנה לפני שנים. פניה לא היו עשויות ושערה פרוע מאוד.
יהודית כעסה עליה והכניסה אותה בכוח לחדר האמבטיה, שם טיפלה בה משך זמן רב עד שתיקנה את הופעתה. קולות צחוק נשמעו. פוליק וצבי עמדו ועישנו בקוצר רוח. ארנה נתנה שיטפלו בה, אך עשתה זאת באותו חוסר איכפתיות בו הופיעה קודם לכן, ובסופו של דבר נשארה מרושלת כתמיד. יצאה לחדר והקיפה אותו בהילוכה המהיר והגרמי כלשהו –
"מה זה משנה אצלי?" אמרה בקול עייף.
פוליק התפלא על הקלות בה זילזלה בעצמה. מושגיו שלו על העולם, הגם שאולי הירבה לשפוט אחרים יותר מאשר הקפיד לשמור על עצמו – היו מבוססים על מתן אשראי. למי שמזלזל בעצמו, כך האמין, אין מלויים כסף, אין מלווים אהבה, חיוך וחיבה. חייבים אנו ללכת כלווים עניים בבגדי השבת שלנו כדי לעורר אמון.
ארנה הרגיזה אותו. היא עוררה בו רצון לדבר עליה, לחקור אותה, לנתח את הופעתה, ולפסול. אלא שהדבר לא עלה בידו. דומה שמאום אינו נוגע לליבה.
שעה שהחליט לבוא לנשף, עמד וגיהץ היטב את מכנסיו הטובים היחידים, הקפיד על הקמט, ציחצח את נעליו ובדק שלא תהיינה בעלות עקב שחוק. בהתרחצו חש עצמו כמתקדש לקראת חג. סירק את שערו בתשומת לב. ועדיין, אחר כל ההכנות, חש עצמו כתלמיד העומד למיבחן.
מאוחר יותר, כאשר הופיעו ארבעתם באולם הכניסה הרחב של בניין מייזר, בפקולטה למדעי הרוח, – לא היה ביכולתו להשתחרר מן ההרגשה כי כל העיניים נעוצות בו ובולשות אחריו מפני הופעתו המגוחכת. אולי בבגדיו מצוי חסרון נעלם ממנו, אך גלוי לכל היתר?
ואילו ארנה, היא פרצה פנימה באותו חוסר איכפתיות, ועדיין תחתוניתה מבצבצת מן השמלה למרות השתדלויותיה של יהודית. ושוב חש באותו צורך לפסול את הופעתה המגוחכת שאינה מתקבלת על הדעת. לחוש עצמו חזק לעומתה, שלם. אותה תכונה מגונה בעיניו, אשר לא היה יכול להשתחרר ממנה: הרעות שהוא מדבר או חושב בליבו על אחרים מרגיעות אותו ומוסיפות לו ביטחון.
בניין מייזר והמסעדה בבניין המינהלה היו מוארים בנורות צבעוניות ומקושטים בשרשרות נייר ובבלונים צבעוניים כרסתניים. הבלונים התעופפו בנחת, ועליהם מצויירות קריקטורות פוליטיות על ה"פרשה". בבניין מייזר הוקצה מקום לתזמורת ולרחבת הריקודים. רבים באו מחופשים, בייחוד הנערות, ואילו הבחורים הסתפקו בחתימת שפם ובפיאות מצויירות, ובכובע קרטון שחור.
פוליק חש עצמו זר במהומה. חודשים רבים רבץ בודד בחדרו בציפיית שווא. הוא ידע כי בפגישה אמיתית אחת עם עפרה יש יותר ממשות מאשר בכל המון האדם שמסתובב באוניברסיטה. כי כאן, גם הפנים שאינן מוסוות במסיכה – מחופשות הן, ומסתירות את השיממון המחפש לעצמו פורקן.
הוא השתדל שלא לאבד את צבי ויהודית כדי שלא יישאר מוקף לבד בים הפרצופים. ארנה נסחבה עימם אך הוא חשש שלא ימצא שפה משותפת איתה אם יישארו לבד.
יהודית היתה מאושרת. היא פגשה הרבה מכרים, סטודנטים מחוץ-לארץ, שחיזרו אחריה בחשיבות של ילדים מגודלים, וצחקו הרבה, כדרכם. טיפשים וממושקפים. היא רקדה עם אחד מהם ועם שני ושלישי, ופניה השתלהבו כשיכורה.
"אני מוכרחה שיקפיצו אותי," שמע אותה פוליק אומרת, "מה אני יכולה לעשות, כזאת אני."
במהרה התחילה להזיע.
וצבי? הוא לא נכסף כלל לקחת חלק באותו בולמוס המוני של ריקודים. מיד מצא חיילת נחמדה אחת, שהכיר אותה בהיותו בצבא, ופרש עימה לקרן זווית, ויחד הלכו לאכול בבניין המינהלה. הוא הציע לפוליק ולארנה לבוא איתם, והם סירבו, היה נידמה להם שיפריעו.
לא רחוק מפוליק עמד אורי בן-עמי הצנום והארוך עם בחורה שדמתה לעפרה. פוליק השתדל שלא להפנות את מבטו לעברם לבל יבחינו בו. אבל – לא, זו לא היתה היא, אלא, מוזר, אחת מחברותיה, אשר על אודותיה סיפר אורי בן-עמי שפרופסור השתחווה לרגליה. היא לבשה שמלה לבנה הדומה כשתי טיפות מים לשמלה הלבנה של עפרה. ואולי לקחה ממנה בהשאלה את השמלה? כמה אהב את השמלה הזאת. אך לא ניגש. הוא הרגיש אינו יכול לעמוד במבחן של שיחה סתמית, כאשר מקנן בו אותו פחד, מהול בתקווה, מפני הזכרת השם האחד והיחיד שאין הוא יכול לבטאו, אפילו לשמעו מפי זרים – מבלי להסגיר עצמו לעין כול.
הוא חייב, הוא מוכרח להזמין את ארנה לרקוד. לולא מיהרה להיענות להזמנתו היה נתקע ודאי היכן שהוא באמצע דבריו ומתקשה לסיימם.
מבוכתה לא היה פחותה משלו, אולי לכן הסכימה מיד. הם עברו פעמיים-שלוש את הרחבה בלא הצלחה מרובה, רגליהם ניגפו, שניהם לא ידעו לרקוד, ונישארו לעמוד בפינה ולשוחח. ניסיון השיחה לא עלה יפה כשם שהריקוד לא קירב אותם. הם החליפו כמה משפטים על פרצופו המצוייר של בן-גוריון שניבט מבלון מתנפנף מעל ראשיהם, והשיחה גוועה. על יהודית לא רצה לדבר איתה, כי חשב אולי סיפרה לה יהודית על הלילה בו התפרץ לדירתה ונגע בה. חבל, כי אחרת היה אפשר לדבר הרבה על יהודית.
משונה כיצד גופות יכולים להסתיר עצמם. כאשר נזכר באותו ריקוד ראשון וחסר התלהבות, קשה היה לו לתאר היאך יכלו להיות מצויים במרחק של אלפי ימים ומחשבות ומילים זה מזה, ולשכב יחד במשך לילה שלם אחד, ואחר לשוב ולהתרחק. פעם קרא כי אפשר למדוד מראש תנועותיו של גוף בחלל, ולא חשוב לאן יפנה. וכך היה עימם, בריחוק ובפגישה.
יהודית הבחינה במבוכתו של פוליק ומשכה אותו על כורחו לרקוד. בדרך אגב לחשה לו, כדרכה, כמה פרטים על ארנה. ומשונה, דווקא עכשיו היה בו רצון שלא לדעת, שלא להטיל מיד פרטים אכזריים, הגורמים לכל היכרות חדשה שתהא יפה רק ככל שהיא קרובה עדיין לראשיתה. חפץ היה למצוא אנשים ששכחו, שאינם נתונים בעבר, שלא הוכו עדיין, ואשר למרות הכול יש בהם זיק של הבנה לזולת. פתיחות למתרחש בעולמו של האחר.
אבל בעלה של ארנה היה צנחן ונהרג באחת מפעולות התגמול, בה התעקש להשתתף לאחר ששוחרר מן הצבא. כמה פרטים עמוסים כאב שאינם אומרים לך דבר, עד שאינך פוגש באדם וחפץ בקירבתו, ומפריע לך שמשהו קרה ואפשר להסביר על פיו את התנהגותו. והנך כועס על שמצאת מהר מדי, ובקלות רבה מדי, את הסיבה, ויחד עם זאת אינך יכול להשתתף עימו בצער, משום שלא היכרת את מי שמת ולא אהבת אותו מעודך, ומשום שאתה חפץ במקומך שלך כילד אצל אימו, ולא תהא מוכן לשמוע על אחרים. ובכל זאת אתה מסביר ומסביר והדברים נעשים כה ברורים וקצת בנאליים עד שיש רצון להתפרץ ולומר – "די! אפשר לחיות גם חיים חדשים לא מפני שוכחים את מי שמת, אלא דווקא משום שלא רוצים להיות כל כך מוסברים וברורים, נדושים כל כך, אפילו בצער."
כי כאב שהוא מובן לכול, עם "הסבר פסיכולוגי", נעשה זול, כצבע שפתיים בולט. אנשים בעלי כבוד אינם פועלים על פי המניעים הגלויים לעין. נשמור את ההתנהגות הזולה לאחרים, ואנחנו ננהג על פי שרירות הלב. כך יפה יותר. לא כן? הרגיז אותו שהיה עליו לסגור אותה בתוך דפוס של הסברים שאינם מסבירים כלום – בעל מת, חיי משפחה שהיו – מאושרים? לא מאושרים? ולהסתובב כך, שונָה מכל היתר, לזלזל בעולם, זלזול שנעשה חסר טעם מפני שהסיבות לו מובנות.
ובכל זאת נשאר עם ארנה.
כאשר יצאו ראה לפתע את עפרה. היא הלכה לצידו של בחור אחד ושניהם התרחקו בין הדשאים והשיחים, בשביל המואר אשר הוביל אל בנייני הפקולטה למשפטים. קלה ואוורירית ודקת גזרה פסעה בגן האוניברסיטה ונבלעה בצינת הלילה הירושלמי. הבחור הניח יד על מותניה. פוליק לא היה יכול לזהותו. היא לבשה שמלה כהה, וצווארון המלחים אשר לה שט ככתם לבן בחשיכה. האוויר היה שקוף ומלא ריחות משכרים. בגבעה הפתוחה, בינות לבניינים, נשבה רוח קלה שהביאה ניחוח אורנים משכונת בית-הכרם הסמוכה. מהוואדי.
הוא לא ראה את עפרה כמה שבועות. גם בביתה לא היתה. איפה היא גרה? ליבו פירפר. מוכן היה לעזוב הכול, את כל הכבדות האטומה הזאת: ארנה, יהודית, הנשף, כל מה שסוחב אותו למטה וכמו מכביד על רגליו באבנים, ולרוץ אחרי עפרה. טוב שלא הבחינה בו. מה היה אומר לה? הלא היא באה עם מישהו אחר, ואינה שייכת לו, לפוליק! אך לא, הנה חזרה, היא הבחינה בו! מלאך נפלא שכמוה, עזבה הכול ובאה אליו. ומאום לא ראה סביבו. נותרו רק היא ונגינת התזמורת והאושר להחזיק בגזרתה הענוגה, להיפטר מכל הכבדות המחליאה הזו שבגוף ובנשמה, לשאוף את חיוכה, ולקחת אותה, לחולל איתה, לחתום אותה בתוך חייו האמיתיים אשר הם מתרחשים איתה, איתה בלבד.
חלום.
מאוחר יותר ליווה את ארנה לדירתה. הם שוחחו לאיטם. נסוגו לעמדות ההגנה, לחילופי דברים קטועים וסתמיים. "יש מוקשים בדרך, היזהר – " לחשו כל אחד לעצמו. ונידמה ששנים רבות עברו מאותו הרגע בו הפסיקו לרקוד משום שהדיבור כאילו משך אותם, וגם הוא לא עלה יפה.
"אלה התוויות," אמר לעצמו, "אלה התוויות שעל הבקבוק אשר הראינו אחד לשני, ועכשיו צריך לספר על המילוי, והמילוי עכור. ואם מגלים אותו מוקדם מדי, לפני שהתווית, לפני שהבקבוק, מוצאים חן, יש סכנה של זרות."
"תיכנס אליי?"
אמרה בפשטות. ולא – תיכנס לשתות משהו, כוס קפה או תה. משום שנעשו ידידים? לא ידע. אבל ההזמנה התבקשה מאליה. ועלה. משעה שמשתמשים בתירוצים יש רצון לכסות על משהו. וקורה לעיתים שדווקא הפנייה הישירה, חסרת האמתלות, תופסת אותנו באופן הרגיל ביותר ואינה מעוררת שום צל של חשש.
כאשר נכנסו, אך הדליקה את האור, מיד במין להיטות: "רציתי שתראה את ספר השירים שלי. זה מנהג אצלי. לא שאני רוצה..."
והיא הוציאה מן המדף ספר צנום הנושא את שמה והגישה לידיו. לחרדתו הבחין כי בעוד מקומות בחדר היו פזורים עותקים של ספרה. על הארון למעלה היתה מונחת ערימה שלמה מהם. בעמוד הראשון התנוססה הקדשה לזכר בעלה המת. הוא דיפדף. השירים לא מצאו חן בעיניו. אלא שחייב היה להמשיך לקרוא, אחרת יהא בכך משום עלבון.
לאיטם עברו הרגעים הראשונים בחדר הזר. השורות היו פראיות, אך לא ממין הפראות שאהב. מעדיף היה לראות בהן רגשות עזים שמתכנסים יחד במתכונת ממושטרת ובעלת כוח, עוטים מלבוש של חן. ואילו משפטיה העידו על חולשה, על חוסר אומץ. אותה עירבוביה ששררה בבגדיה נמצאה גם במילים. בוז לעולם. ושוב התכעס. זוהי אותה אנוכיות. במקום לשאת חן בעיני הזולת ולקרבו אליך, למרות הכאב הפנימי, – מטילים הכול עליו, מתוך נקמה או צער, ולבסוף נותרים בבדידות קשה ומרחיקים גם את אלה שהיו חפצים לעזור. קשה לעזור למי שהופעתו אינה נאה. טעם טוב אינו רק עניין של נשמה, אלא גם הופעה חיצונית, ומה שיש לך לומר לאחרים, ואיך אתה מצליח לשחק את האמת שלך כדי שיאמינו לך. אסור להידרדר. רק אנשים חולניים עוזרים לאנשים מלוכלכים. ופתאום נבהל מפני שנוכח עד כמה הוא שונא בה, בארנה, את עצמו.
והיא, היא התבוננה בו שעה שהחזיק את כרך שיריה הצנום, צמאה למוצא פיו, כביכול מחזיק הוא בידו את גורלה.
"השירים שלך אינם די מגובשים," אמר.
הבעת פניה לא היתה שונה אילו זרק לבנה אל תוך החדר. מיד התחרט והחל מתנצל בגמגום ומנסה להסביר, בלא הצלחה יתירה, כי אמנם אין הוא שם עצמו שופט, אך נדמה לו כי שיריה כתובים בפירוט רב מדי, יש יותר מדי חזרות על אותו נושא, אולי נובע הדבר מן החשש שלה פן לא הסבירה היטב את מה שרצתה לומר. הפחד שלא הבינו אותה כראוי. האחריות. הצורך להיות ברור. הגודש, דווקא היכן שנחוץ צמצום ושימוש חסכני בחומר, ברמז בלבד.
היא חייכה לעומתו והביטה לעברו ברגש של עליונות. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לטעות." אמרה. "הנה עכשיו, בשיחה – אני אומרת משהו, ועוד משהו, ולאט לאט מצטרף הכול לתמונה שיש לך אודותיי. אבל בשיר אני מבקשת לומר בבת אחת את הכול! האמת חשובה בעיניי יותר מן הצורה החיצונית. שום אמת אינה גדושה מדי." סיימה את דבריה בנחת, בחיוך של בוז, ומין ברק מוזר, ירקרק, של ביטחון סהרורי, ריצד בעיניה.
"את כותבת הרבה?"
"לא." השיבה. נתנה לו להבין כי לדעתה אינו ראוי כלל לשמוע את דבריה. "אבל כשנולד בי רעיון אני כותבת, ומוחקת, ומתקנת וחוזרת וכותבת עשרות פעמים שיר אחד."
רצה לומר לה שמוטב אולי שתכתוב פחות ותתנסה יותר, ויישארו בידה רק אותם קטעי שיר שנכתבו בהינף יד אחד, ומבלי החיטוטים והצרימות אשר מעיבים על יופיו. הצער אסור לו שיבוא במסכנות, עליו להבריק כמיטאור. ולבסוף אמר, בהסתייגות, שאולי מפני הנושא – את שם בעלה לא העז עדיין להעלות על דל שפתיו – אולי הנושא מחייב התייחסות מיוחדת שאינה אמנותית בלבד, על כן ייתכן שטעה בהערכתו.
והוא הוסיף: "תסלחי לי שאני מעביר ביקורת. שום דבר שאחרים עושים לא מוצא חן בעיניי. כזה אני. מה אני יכול לעשות."
"לא נורא." הביטה בו ברחמים. "אתה לא מוכרח להוסיף לדבר. ממילא אני לא כותבת את השירים שלי לאף אחד, חי." והחלה צוחקת זמן רב מדי, צחוק קולני, צרוד כנסירת משור, אשר העביר בפוליק תחושה בלתי נעימה, כצמרמורת בגבו, והוא קם והתהלך בחדר הנה והנה.
"אם כך אנו נמצאים באותו מצב כמעט."
ארנה השתתקה.
הוא הבחין כי באמת ובתמים אינה רוצה להמשיך בדיבור על ספר שיריה, ושתק גם הוא. עמד והעסיק עצמו בבחינת כוננית ספריהָ. מה זכות לו לתקוף בביקורת כה חריפה את עולמם של האחרים? ומה אם מישהו מרמה את עצמו? כלום אין הם מאושרים יותר בהיותם מועסקים. ומה אם תחדל לכתוב שירים? – ולבסוף תיוותר עם עיצבונה, וגם מבלי אותה אשלייה של פורקן, האשלייה שצערה שווה משהו, שהינו בעל ערך. מצד שני ידע היטב כי פגיעתו בה באה מפני שמרגיזים אותו בנייניה המדומים, ועוד יותר מרגיז אותו השכר הנפשי שהיא תובעת עבורם. הנה, עכשיו, החלה חושבת כי בזכות שיריה הוא חייב לסלוח לקאפריזות שלה, ולא לשים לב לחסרונותיה. היא שוכחת כי מטבעה לא קורצה מן הגזע של הללו שסולחים להן. היא מכוערת. פניה ארוכות, גופה עבה, וכאשר היא צוחקת מתגלגל קולה כצהלתה של פרדה מיוחמת. חסרונותיה, שלא כמו אלה של עפרל'ה – אינם מוסיפים לה לוויית חן, גם אינם עושים אותה מעניינת יותר. ובכל זאת צר היה לו עליה. שהרי מוטב ללעוג ולמצוא פסול באנשים שזרים לך לגמרי, או הקרובים עד כדי טירוף של אהבה, רק לא באלה המצויים באמצע. רק לא בהם. שהלא הם – הם אנחנו המתנחמים זה בזה בשעות מצוקה ובאלמוניות של רגש, ועכשיו שוב גרם לריחוק. לזרות.
"תשתה קפה?"
"מצויין." השיב בעליזות, כדי להפיג במעט את המתח שעמד ביניהם.
ארנה ניגשה לפינת המטבח והוא חזר לשבת על הספה והתבונן שוב סביבו. כד פרחים דהויים ניצב בפינה, ובו תקועים גבעולי קוצים שהיו, כך נדמה לו, חביבים כצחוקה. צחוקים ופרחים. שכבת האבק על שולי כוננית הספרים הראתה שזמן רב לא נגעו בהם. מן הסתם, למרות הכרזותיה, אינה קוראת הרבה.
כעס על עצמו שהוא שם לב לפרטים. אך מה שראה הספיק לו כדי לדעת שהקפה יובא בספלים עשויים מחומר פלסטי זול, טעמו יהא תפל, והתחתית תעיד ברורות על כך שימים מיספר השתמשו בה מבלי לרחצה. מדוע, בשם אלוהים, אין אנשים מקפידים על עצמם? האם משום שאין להם לקראת מי לצפות? אולי. אבל אסור להעיר על כך, שמא ייעלבו. ובכל זאת העלבון גדול יותר כשעוברים על כך בשתיקה.
בפינת הכוננית נמצאו עיתונים ישנים והוא דיפדף בהם. השעה היתה קרוב לאחת אחר חצות. עיניו בערו. הוא חש כיצד החדר הולך וקטן. ארנה היתה במטבח. אבל התחושות הללו אינן זקוקות לנוכחות הממשית. מספיק שהיה כה שקט בחדר. והם לבד. תיאר לעצמו שלא יגמור את הקפה לפני שינסה לקחתה בזרועותיו, והצטער שהוא עייף, ואותו געגוע סתום אל עפרל'ה המטיילת בגני האוניברסיטה בגבעת רם מנקר בתוכו בלי הרף.
ארנה חזרה וישבה מולו. עתה לבשה חלוק ביתי אשר להפתעתו היה נקי. כך הרבה יותר נעים, הרהר. מבעד לאריג הדק והכחלחל הזדקרו שדיה המוצקים שכמו התחננו להתמעך בידיו. נראתה כבת איכרים שחומה. כקוץ או כפרח? התערפלו מחשבותיו. "כבי את האור הגדול," ביקש. "העיניים שלי עייפות נורא."
"אולי תוריד את המשקפיים?" אמרה.
"לא. אשתה קצת קפה ואתעורר. אני לא יודע מה קרה לי. פתאום אני מרגיש את עצמי כל כך עייף, וזקן. שמעת פעם על ילד זקן ? – "
והוא האמין בדבריו, אבל שיקר כשאמר אותם, כי רק להתפנק ביקש. כשהיינו ילדים היה נהוג לשחק בירק. עליך ללכת משך כל היום עם פיסת עלה בכיס. כאשר נפגשים והאחד קורא – "ירק!" – צריך להוציא מיד את העלה ולהראותו. ומי שמוציא ראשון – זוכה במשחק. עכשיו קוראים לירק – צער. כל אחד מאיתנו הולך עם כאב בכיסים הפנימיים של הנשמה. נפגשים כמו במקרה, ומי שמכריז ראשון – זוכה. וזוהי התעללות. בייחוד לאחר שידע היטב מה עבר על ארנה. אלא שלא רצה להודות בכך. חפץ היה להשאיר את הקירות הללו חתומים למען לא יצטרך לשאת את צערה. וכדי לבטח עצמו מפניה – סיפר על כאביו. ויחד עם זאת בחן אותה – האם את יודעת לפנק?
"סיגריה? בבקשה." הדליק לה. שעה שמדליקים סיגריה אפשר לאותת ולקבל תשובה, בצורה נאה, מבלי לפגוע. יש לך גוף יפה יותר משחשבתי. השמלה סירבלה אותך.
"אתה אוהב את החיים?"
מדוע את שואלת? חשב. אין לי כוח לדבר. הייתי רוצה להירדם אצלך, ולנוח. אבל לשם כך עליי לכבוש אותך תחילה, להתעורר, ולעורר אותך כדי שלא תיעלבי. – "מדוע את שואלת?" אמר.
"מפני שדיברת קודם בהתלהבות ובכזה ביטחון. אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?"
"אל תיקחי אותי יותר מדי ברצינות. יש לי, את מבינה, סגנון. ולא יותר. למדתי איך צריך לדבר אמת, זאת אומרת, איך לומר אותה כראוי. יש דברים שמתרחשים בקירבנו וקשה לספר עליהם בפומבי. לכן נפגשים ומשוחחים על עבודה, דיור, לימודים, ידידים ומשפחה – ומסתירים את הפנימי, את המהותי ביותר, ולכן משתעממים. הרבה שנים הסתרתי גם אני. התביישתי במה שנשאתי בתוכי. עד שהתחלתי לדבר, לא דווקא עליי, אלא על אותו עניין שמשותף לכולנו, גם לך, משהו שמשמש מקור של כאב – אנחנו, כאן, וכל היתר, שנחנקים, למשל, ברנר, שהערבים רצחו אותו, שהתעללו בו. את לא יכולה לתאר לעצמך... בגוף מת... לעשות... דבר כזה, בגוף של סופר, ולעומתו – אורי בן-עמי! זה כל ההבדל. את לא מבינה? כן? כן, לא חשוב. אני מקווה שאנשים יקשיבו לי מפני שאוכל לכנות בשם את מה שמתחולל בתוכם. הם יאמרו לעצמם – אם כך ניתן לגלות את העולם הכמוס – אז אולי אין הוא פרי דימיון חולני, סהרורי, מזרח-תיכוני – אלא מציאות משותפת, ממשית, אשר מעצבת את הנפש הקולקטיבית שלנו. זאת אומרת, כל אחד לבד, רואה שהוא דומה לכל היתר. והנה, מתוך כך נעשיתי בעצמי לשחקן. איש אינו יכול להציץ לתוכך ממש, צריך לדעת להציג את מה שיש בתוכך כדי לעורר אמון בלב הזולת. הזולת הוא הקהל. הם אומרים – הדיבורים שלך מרגיעים אותנו. ואני חורק שן, וצוחק. כן, וגם אומר לעצמי – הצלחתי לשאת חן בעיניהם. אבל כשאני רוצה להירגע, אין איש. אין דבר. לא איכפת לי. כבר לא איכפת לי."
"פעם התחלתי ללמוד באוניברסיטה," אמרה, "ספרות. אבל הפסקתי. לא היה לי כוח לגמור. נשבר לי. מה שהחיים אומרים לי לעשות – אני עושה."
והיא הביטה בפוליק במבט שאין לטעות בו, והמשיכה – "האוניברסיטה מייבשת. האוניברסיטה מפתחת כל תכונה, כן, גם את הטיפשות. צריך להיזהר. רק מי שהולך ללמוד מתחיל לדבר כמוך – מדבר במקום להרגיש, במקום המגע. אני, אני בשביל לכתוב שירים – צריכה מגע. צריכה את המגע האנושי, הפשוט, אני חושבת שאנשים צריכים לגעת, לא לדבר. אני בעד הרגש. לא השכל. אתה בוודאי איבדת כבר את החווייה הראשונית. אתה נראה יותר מדי שבע רצון מעצמך. חבל שהחלטת ללמוד. שמע עצה ממני, עזוב את האוניברסיטה."
"מה זאת 'חווייה ראשונית'?" שאל פוליק.
"אתה לועג לי?"
"לא, באמת."
"צריכים להרגיש את זה." השיבה סתומות. "לא ללמוד. מה שלומדים מתוך הספרים – זה פסול בעיניי. אני טבעית. אתה מבין? ואיפה אתה הולך לקבור את השנים שלך?"
פוליק שתק.
"זה סוד?"
"לא. פילוסופיה." ענה באי-רצון. לא היה לו שום חשק להתחיל לספר לה על העבודה שלו על האידאות הגדולות של אפלטון. מה היא חושבת עליו? נכון שאנחנו לומדים, כל יום מתווסף משהו חדש, אבל ממי לומדים? זאת אין היא יודעת. ודאי שלא מן הספרים, או מן המרצים לפילוסופיה ולספרות ולכל מקצוע אחר, כפי שהיא מתארת לעצמה מתוך קינאתה על שלא עלה בידיה לסיים את הלימודים. הוא התקשה להסביר לה על אודות הדרך בה למד, למד כה הרבה בתקופה האחרונה. מה היא יודעת על עפרל'ה? ועל אבא שלו? ועל דב פורטוגל?
"פוליק – "
"כן." ננער מהרהוריו.
"איך קוראים לך בעצם?"
"רפאל. לפעמים רפי." נזכר שוב בעפרה. "אבל תקראי לי פוליק."
"פוליק, מוזר שאתה כאן."
"יש לך צמיד יפה. תראי לי," למרות שהבחין בו בראשית הערב, ולא מצא חן בעיניו, לקח את ידה כדי להתבונן בו.
"כל כך משונה שנפגשנו." הוסיף כאשר חש את ידה נשארת בתוך שלו.
"אולי לא?" דובבו עיניה תחינה חרישית. שיער לעצמו מה מסתתר מאחורי המבט. נדר. עניין רציני. אתה מלטף גוף – והגוף נושא עימו, בתוכו, זכר קדוש של מישהו אחר שמת. ואַת חפצה שאאמין לך! הבשר אינו יכול לשאת נדרים. – ומה עם עצמךָ? – הרהר. הבשר חפץ שילטפו אותו. (ואני – בוגד בעפרה?)
את זוכרת שעלייך לזכור, חביבתי, אבל בעצם אינך זוכרת שום דבר. (גם אני). והמבט בו את מביטה אליי חסר כל משמעות אמיתית. בשעה אחת ושלושים, כשאנו לבדנו ומוכרחים זה את זה – אין כל זכר קדוש ואמיתי בליבך. הוא יצוף מחר בבוקר. מחר ובעוד שבוע, רק לא עכשיו. את מתאמצת להיות שייכת ליום, להתפכחות, אך אַת כבר שייכת לי. אַת הלא אמרת, לגעת, כן, לגעת. אַת רוצה שאגע בך.
והוא הידק את ידו על שלה וקפאו כך שניהם כמה רגעים. עד שנתחיל לנשום יחדיו, הרהר. ואחר יבוא הכול מאליו. האברים הלבנים, המקומות הגוועים בצמא, בתשוקתם, שיגעו בהם, בצורך להיות מלוטפים. והאנחות, תמיד מוגזמות מעט ומקדימות את ההנאה, ומשתיירות, ונגררות אחריה. אבל נעים כאשר אישה רוצה להוכיח לך שטוב לה איתך ושהיא נהנית.
"כל כך משונה, הדיבורים האלה." אמרה כשהיתה כבר בזרועותיו. "נכון? מיותרים. הרי הכול פשוט כל כך – "
הוא לא ענה. רק הידק אותה אליו בכוח ויישר את גופה לצידו. כלל לא משונה, ענה לה בתוכו, – אם לא היינו מדברים, היינו משתעממים. ואם כך קורה בטרם נוגעים זה בזה – מה יהיה אחר כך? לכן השיחות אינן מיותרות, ומי שיכול לדבר בכל גופו יודע גם ללטף בכל ליבו. ומה שמרגיז במיוחד הוא שלדעתך הכול פשוט ביותר, והרי רק לפני כמה רגעים הבטת בי כקדושה מעונה ובעלת נדרים – מבט שסתם מלכתחילה את הגולל על הערב שלנו ודן אותו, ויהא מוצלח ככל אשר יהא, להיות ערב חד-פעמי ובודד, ודבר לא יותר. ועכשיו לדעתך הכול פשוט ביותר ודאי, כשאת בזרועותיי, הרי למרות שהיכרנו רק הערב, התחלת אולי לחשוב כבר על משפחה וילדים. ומשום שזה טבעי וקורה לרוב בני-האדם, את טועה ומבקשת לכנותו – פשוט. לגמרי לא פשוט, טיפשה! אפילו על ההנאה שאנו נהנים כעת יהיה עלינו לשלם מאוחר יותר בכאב, בריקנות ובאכזבה.
"נדמה לי שאנחנו מכירים זמן כה רב." אמרה.
מפני שאנחנו גבר ואישה, – רצה לענות ושתק. למה לקלקל?

"תדליק לי עוד סיגריה?" ביקשה אחר-כך, ושאלה: "למה את מלטף לי דווקא את הראש? אתה אוהב אותו?"
"זה המקום שקל יותר להגיע אליו." חייך. אך היא לא הבינה. למרות שהיתה משוררת, ואולי דווקא משום כך.
"יהודית סיפרה לך עליי?"
"כן." הודה. "אבל לא הרבה."
"אתה יודע שכבר הייתי נשואה פעם?"
"שמעתי." הצורה בה הדגישה את המילה – נשואה, עוררה בו צער. כלום אינך מבינה שרק לערב אחד נפגשנו, במקרה, כלום אינך יודעת שהיפה ביותר נמצא כבר הרחק מאחורינו? מדוע את מנסה למשוך הלאה קשרים חסרי שורשים? למה? אני לא אהיה בעלך השני.
"אני חושב שאני צריך ללכת." אמר.
"אתה לא רוצה לשמוע על חיי? יש לי אלבומים שלו. אתה לא סקרן לראות אותו?"
לעזאזל! יש לה סיפור, וכל מי ששוכב איתה צריך לשמוע אותו. אני לפחות אינני מכריח בני-אדם לשמוע את קורותיי. עפרה היא הסוד הקדוש שטמון עמוק בליבי. עכשיו, לאחר שנהנתה, תשתדל לקלקל לעצמה את ההנאה כדי להקל על מצפונה. כדי להראות שיש לה נשמה. שקר, איך אפשר ליהנות מבני אדם שנעשים קדושים? שנעשים מטרה לעצמם? מוטב שהם רק אמצעי בידיך, כמו מתוך עיוורון, גוף, בלי נשמה, כמו בהמה, שאפשר לעשות בה מה שרוצים, להשתמש. מוטב לה שתשתוק. כשהיא פותחת את הפה היא נשמעת כמו מורה בבית-ספר יסודי.
"שטויות." אמר. "הזיכרונות הם רק סיבה טובה כדי לברוח מן החיים או כדי לעבור אותם מתוך 'אליבי' – "
"לא מבינה."
"אם אתה נמצא כל הזמן, במחשבותיך, במקום אחר – אתה לא חייב שום דבר למקום בו אתה נמצא כעת."
"כך זה אצלך?"
"אלה הם חייך."
"אתה מאוד נאיבי."
גם זו תשובה, הרהר. אין זה קשה להיות פיקח. הרבה יותר קשה לשוב ולהיות טיפש. עכשיו תשתדל להדגיש שהיא מנוסה ממנו, וראתה והספיקה יותר. נאיבי – מפני שאומרים לָך את האמת. רק השקרנים אינם נאיביים, ואיתם קל להסתדר. אף פעם לא אומרים לָך מה הם יודעים ומה הם חושבים אודותייך. והלא את ממש זועקת שירמו אותך, וככל שיימשך השקר זמן רב יותר – כן תהיי מאושרת, והמליצות שלך: "האמת לא יכולה להיות גדושה מדי!"
"שמעתי שבעלך נהרג ככה סתם," אמר, "שלא היה צריך להיות שם בכלל." עלתה בו תשוקה להרגיז אותה, לגרום לה שתגרש אותו מן החדר גדוש הריחות העתיקים, והמחניק. שלא יהיה צר לה על שבילה עימה רק לילה אחד ועזב אותה. לתת לה את ההרגשה שהיא ויתרה עליו, שלא היה ראוי כלל להיות במחיצתה. אפילו תעיף לו סטירת לחי.
"כן," השיבה בעצב. "הוא היה יהיר כמו ילד. תמיד רץ לכל מקום. אם לא קראו לו – בא לבד. לא יכולתי לסמוך עליו, אינפאנטילי. נחמד, אבל אינפאנטילי. אני לא יודעת אם אהב אותי בכלל. רעיונות הסתובבו בראש שלו כמו שבשבת. כה רב היה אי השקט בתוכו. פעולת תגמול אחת אחרי השנייה. חס ושלום שיפסיד משהו. וגם, לא תאמין, הוא אהב ערבים. אפילו התחיל ללמוד... הוא חלם על היום בו יהיה שלום. ילד מסכן. ידע להרוג אבל לא ידע לאהוב. הוא ויתר עליי בקלות כזאת, בשביל כל פעולה..." ליטפה את ידו של פוליק, כמו בכוונה, "מה שהחברים שלו חשבו עליו, והמפקדים שלו, מה יגידו החבר'ה – היה הרבה יותר חשוב לו ממני... עכשיו אני מבינה, אומרים שהוא היה גיבור, אבל הוא היה עבד. עבד קטן וטיפש למה שחושבים עליו. לדעת הקהל. ואני לא גיבורה, אתה מבין? אני אישה. ויודעת מתי מעליבים אותי. אתה, כל כך אחר..." נשקה לו.
לכל הרוחות! – שוב החטאתי. ודאי – הכול התייחסו ביראת כבוד לזיכרו של בעלה. דבר שנקל להם מאוד לעשותו מפני שלא חייבם לפרוש עליה חסות, ולאהוב אותה. הם עוררו אצלה את אגדת בעלה המת כדי שיוכלו לבלות איתה, ככה סתם, בלי להתחייב. ואילו אני ליגלגתי על זיכרו, ובמקום שתגרש אותי מהחדר נתפסה בי כמו במושיע. הינה האדם שהעז לשבור את אליליה. בפניו אפשר להתוודות על האמת. היא חושבת שאני מעוניין בה מאוד אם העזתי לפגוע בה עד כדי כך. היא חושבת שאני מקנא בזיכרונות המתים שלה. שמרגיז אותי שהיה לי מישהו אחר לפניי. הינה, אפוא, הסיכוי שלה להשתחרר. רק עם אדם שלא איכפת לו ללגלג על כל מה שנחשב בעיניה קדוש ויקר לה – ייתכנו חיים חדשים.
והיא נסחפה אליו, והפעם החזיקו זה בזה זמן רב יותר, ושוב חשב – האושר מתרחק מרגע שהוא קורה. "לא היתה לך כבר מזמן אישה, נכון?" לחשה כיודעת-דבר. הוא שכב לצידה, נושם בכל אבריו. לבסוף נרדם עד לבוקר.
בבוקר חש עצמו שלא בנוח. הוא התקשה להביט בעיניה. שניהם ידעו שלא יתראו פעם נוספת, אלא במקרה. היא הכינה לו ארוחת בוקר קטנה. שוב, בכלים לא נקיים, על שולחן הכתיבה שלה, שאותו פינתה מניירות, ומה שמרגיז יותר, עשתה הכול בהרבה דאגה ותשומת לב. ירדה וקנתה לו לחמניות טריות. טיגנה ביצה. ולפני שנפרדו ניגשה לכוננית והוציאה משם עותק אחד מספר השירים שלה, כתבה הקדשה בעמוד הראשון, ונתנה לו.
אילו כתבה לפחות את ההקדשה בעט-נובע. אך היא חרטה אותה בצינורית-מילוי של עט-כדורי. כתב-ידה גברי ובוטה. הוא פתח וקרא:
"לפוליק, תהיה ילד טוב ואל תשכח אותי. ארנה."
למעלה בעמוד הלבן ביצבצו אותיות דפוס שחורות עם הקדשה לשמו של בעלה ז"ל.
הוא אמר במבוכה: "מה פתאום? הלא הספר הזה לא שייך לי. אני אשתדל להחזיר אותו בקרוב."
"לא." ענתה. "תשאיר אותו אצלך. מתנה בשבילך."
"הוא לא מגיע לי." התעקש. "מדוע כתבת באותו דף?"
"אתה מאמין באמונות טפלות?" צחקה ביובש.
"לא. מה פתאום?"
התרככה. "אתה לא תבין. אולי פעם אחת, מאוחר יותר, אסביר לך. אתה..."
"מה?"
"לא חשוב. תשכח. לא אמרתי שום דבר."
אולי היא צודקת? ולוּ גם שיקרה. לא כל הפעמים דומות. לגמרי לא. "את לא כועסת?"
"טיפשון. היה נפלא. אל תביט עליי שבבוקר אני נראית פרועה כל כך. תשתדל לזכור רק את הדברים היפים שהיו בינינו."
כך אומרים תמיד, לזכור את הדברים היפים. כאילו על ידי כך הרווחנו משהו. והרי דווקא הם הראשונים בתור לשיכחה. החוש הטבעי אומר לנו שתמיד צריך להיות יפה, ולכן זוכרים רק את ההפסקות, רק את ההפרעות, את הפעמים שלא הניחו לנו לחיות כהלכה. אך המשפט היה נאה מאוד לסיום ולפרידה והוא לא רצה לקלקל בדיבורים נוספים.
לא נשק לה. אמר שלום ויצא מיד. נדמה לו שאמרה בפרידה: "אם יתחשק לך פעם, תבוא." העיר נימנמה עדיין בשעת בוקר מוקדמת. הלך יחידי בחולצתו הלבנה והמקומטת, רק מפעם לפעם עבר מולו פועל משכים קום בבגדי-עבודה, אשר מיהר למחוז חפצו ואפילו לא הסתכל בבאים מולו. ככל שהתקרב לשכונת רחביה רבתה התנועה. פקידות ופקידים, בעלי-חנויות, מכוניות ואוטובוסים. הוא החזיק בידו את כרך השירים הצנום של ארנה והרהר שבמשחק הכאבים "למי כואב יותר" הצליח שלא בכוונה להרוס את המקום הכואב בליבו של האחר, ואילו ליבו שלו נשאר סגור בתוככיו מבלי שמישהו יצליח לפרוץ אליו ולשנותו, אפילו שלא בכוונה. ארנה תוכל לומר בלב קל – הכול פשוט יותר..." ואילו הוא יילך וישקע יותר ויותר בתוך מכאוביו הסמויים מעין כול.
"אינני יכול לחזור אלייך, ארנה," אמר לעצמו, "היית נחמדה מאוד, אלא שלא הצלחת להמית בי את המוות שלי. אנשים כמונו נושאים בתוכם את המוות כמחלה וכאשר מישהו זר מנסה לגעת בנשמותיהם הוא מלטף בר-מינן. וקשה לסלק בר-מינן משום שצריך לתפוס את מקומו."
רגליו כבדו והוא חש שעיניו נעצמות בשעת ההליכה. "האם ניסית פעם לטלפן אל האדם שאת אוהבת אותו? אין עינוי גדול מזה."
הוא עשה עיקוף בדרכו כדי שלא לעבור על פני חלון דירתה של עפרה. כאשר הגיע לחדרו מיהר להגיף את התריסים. החדר החשיך. הוא פשט את בגדיו ונכנס למיטתו. שכב על גבו ועיניו נעוצות בתקרה. ופתע ידע כי במשך כל השעות הארוכות הללו לא פסק להרהר בעפרל'ה שמרחפת בינות לדשאים של האוניברסיטה העברית, וצווארון שמלתה הלבן נבלע ככוכב רחוק בשמי ירושלים השחורים. אני מוכרח לשכוח אותה!
עייפותו ממאורעות הלילה התגברה עליו, והוא פיהק. היה טוב אם היית נוסעת ושלא תחזרי לעולם. אני חופשי רק כאשר אני לבד. אם נהיה יחד תפריעי לי ואני אפריע לך. מוטב שנאהב זה את זו מרחוק, מאשר נכבול עצמנו לקירבה היומיומית הממושכת והמאוסה, אשר מגמדת ומגחכת את המאבק בין המינים, ואינך מותירה אף רגע פנוי אחד כדי לחשוב, ולהרים את הראש, המחשבה עומדת ביחס הפוך לחיים, ובאופן פאראדוכסאלי – ככל שאתה מרבה לחיות, לאכול, להזדווג, לעבוד ולהוליד ילדים – כן פוחתת הבנתך בעניינים הללו, מפני שאתה חדל לחשוב מה אתה עושה, אלא רק איך אתה עושה. מצד שני... מצד שני... נזכר שברצונו להוסיף משהו בקשר לעפרה, שהיא רחוקה ממנו ככוכב בשמי הלילה השחורים, ובקשר לכך שהמחשבה – כשהיא לעצמה – אינה תחליף לחיים, מפני שהלילה שכב שתי פעמים עם בחורה אחרת, אבל למזלו החל נרדם, ובמהרה שקע לתוך שנת-יום כבדה וחסרת מרגוע.

המשך יבוא