על ספרו של אליה ליבוביץ

"לקרוא מחדש את התנ"ך – כתבים אתיאיסטיים בתורה, בנביאים ובכתובים"

ידיעות ספרים, 2016, 360 עמ'

אינני זוכר שקראתי אי פעם טענות כל כך מופרכות על חיבור ספרי התנ"ך כפי שקראתי בספר זה של אליה ליבוביץ. כדי להמחיש עד היכן מגיעה טענתו חסרת השחר של המחבר, אסכם בקצרה את הסיפא: המחבר מניח שמשה חיבר מהדורה ראשונה של התורה, מהדורה בעלת גוון אתיאיסטי, שבו היה כתוב במקום "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" – "בראשית נבראו השמיים והארץ", והראיה מניין? מהשוואת סוף ספרו של צ'ארלס דארווין "מוצא המינים" במהדורה הראשונה, לעומת הסוף במהדורה השנייה.

כפתור ופרח! – הרי מי שמתיימר לפרש את המקרא אמור לדעת שכבר ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) רמז בפירושו שלא ייתכן שמשה כתב את התורה (יש הרי עשרות רמזים ופליטות קולמוס המצביעים על חיבור מאוחר במאות שנים לתקופה המיוחסת למשה!) – אבל חוץ מרש"י המוזכר בעניינים שוליים (עמ' 41, 46), המחבר איננו מזכיר שום פרשן, שלא לדבר על תורת המקורות, תורה שמצליחה להסביר בצורה משכנעת למדיי למי אפשר היה לייחס את חיבור ספרי התורה, לאילו תקופות הם שייכים, ומהי האג'נדה הדתית של כל אחד מהם (היהוויסט, האלוהיסט, הדויטרונומיסט והכוהני), כשהאחרון שבהם ממוקם היסטורית בשלהי ימי בית שני. כל זה לא הגיע לידיעתו של מחבר הספר?!

התעלמות (מכוונת? חוסר ידע?) ממחקר המקרא גורמת למחבר להציע הצעות מופרכות ביותר לגבי אינטרפולציות מאוחרות המשובצות בטקסט קדום.

לדוגמה: פרק ז' בספר שמואל א' מתאר אירוע הזוי לחלוטין ביחס למה שקדם לו, ולמה שבא אחריו: שמואל כביכול הצליח לקבץ את כל ישראל למצפה, ולדרוש מהם להסיר את אלוהי הניכר. בעקבות כך ובעקבות תפילה וקורבן, הם מצליחים להכניע את הפלישתים. הפלישתים נכנעים ומחזירים לעם ישראל את הערים שכבשו, והאות לניצחון הוא אבן זיכרון, היא אבן העזר.

והרי באבן העזר הוכו בני ישראל, כמתואר בפרק ד', ולא רק שישראל לא נושע בתפילה ובקורבן מעול הפלישתים, אלא שאפילו כשכבר מלך שאול – העם היה עדיין תחת שלטון הפלישתים, ורק כאשר יהונתן הורג את נציב הפלישתים בגבע, מתחיל המרד שנמשך עשרות שנים. מסתבר, אם כן, שפרק ז' הוא הזייה דויטרונומיסטית סכמטית ורחוקה מהמציאות. כל זה משום מה נעלם מעיניו של המחבר.

יש עוד דוגמאות רבות להתעלמות המחבר ממחקר המקרא ואפילו מההיגיון הפשוט, אבל כדי לא להטריח את הקורא, אביא עוד דוגמה אחת בלבד:

כל מי שעיניו בראשו מבין שהפסוקים בשמואל א' י"ג 14-7 הם אינטרפולציה של גורם אנטי שאולי, קטע שלא יכול להיות לו שום קשר למה שהיה לפניו, ומה שכתוב אחריו. בקטע זה מסופר ששאול חיכה לשמואל שבעה ימים, ומאחר שזה איחר להגיע, הוא העלה בעצמו את העולה. אז מגיע שמואל כעוס על כך שלא חיכה לו, ומנבא לו שממלכתו לא תקום, וכי האל יבקש איש אחר כלבבו שיהיה נגיד על ישראל.

כל הקטע הזה הוא חסר כל קשר למה שכתוב קודם, ולמה שכתוב אחר כך: לא נאמר בשום מקום ששאול חייב לחכות לשמואל, וחוץ מזה זה חסר שחר לחלוטין ששאול המתכונן לקרב עם הפלישתים, כשהוא נמצא בגבע, ואילו הפלישתים נמצאים במכמש – שפתאום יירד מגובה של 800 מטרים מעל פני הים, אל 400 מטרים מתחת לפני הים כדי לחכות לשמואל שיואיל להקריב שם קורבן. רק מי שאין לו מושג מהטופוגרפיה של הארץ, ומי שאין לו מושג מינימאלי איך מתנהלות מלחמות – יכול להמציא הזייה כזאת ולהשחיל אותה במקום הכי לא נכון, שהרי שאול, בניגוד ל"נבואה" של שמואל בקטע הזוי זה, ניצח ניצחון אדיר את הפלישתים.

כאמור, המחבר מעדיף להתעלם מההבדלים התהומיים שבטקסטים השונים (ראו לדוגמה עמ' 286, 306-304, 313). המחבר "מסכים" עם העורך "הדוידי" ששאול הוא כישלון אסטרטגי, שהוא לא ראוי להיות מלך, בעיקר משום שלא הרג את אגג, ולא ניצל את ההזדמנות לפגוע במנהיגות של עמלק ובתשתית הארגונית שלו, כלומר, מעשהו של שמואל, ששחט את אגג השבוי – הוא המעשה הנכון. בכלל שמואל זוכה להמון שבחים – הוא קולה של התבונה ההיסטורית, קול המחבר וכו' (עמ' 315, 319, 322, 323).

עד כאן נראה לי שמדובר בהתעלמות מכוונת (אני רוצה להאמין שלא מדובר בבורות...) מכל הישגי מחקר המקרא, אבל עדיין לא נגעתי בעיקר הטענה המופרכת של הספר, והיא שסופרי התנ"ך העיקריים היו בעצם אתיאיסטים! – ו"ההסברים" לטענה חסרת השחר הזאת באמת מצוצים מן האצבע: אם לבלעם יש קשר אינטימי עם האלוהים, כמו לאברהם וכמו למשה, ומאחר שבלעם נחשב לרשע שבני ישראל הרגו (במדבר ל"א 8) , והרי זה לא ייתכן – המסקנה היא כי לשלושת האישים אין קשר אינטימי זה, ובעצם הסופר מביע השקפת עולם אתיאיסטית (עמ' 35, 111, 114). כיוון שבבמדבר כ"ב 22-21 מצויים ביטויים דומים לאלה שמצויים בסיפור העקידה (בראשית כ"ב), הרי "ברור" שבשני המקומות הסופרים אינם מודים בשום גורם מטאפיזי, ולא מדובר בדו-שיח עם אלוהים, אלא בדו-שיח פנימי (עמ' 95, 100, 116). כמו שאין להעלות על הדעת שיש דו-שיח אינטימי בין בלעם לאלוהים, כך יש להסיק גם לגבי אברהם ומשה – הכול מתרחש במוח (עמ' 117, 123-121).

ואם לא השתכנענו, המחבר מביא "ראיה" מעשרת הדיברות: שני הדיברות הראשונים, לדעתו, חוברו מתוך השקפת עולם אתיאיסטית, כי הרי האל אינו מציג עצמו כבורא עולם, והרי זו ראיה שהמחבר לא הכיר באלוהים כבורא עולם. האל, כביכול, איננו מוצג בדיברות הראשונים כבורא עולם, כמושיע את ישראל, ככל יכול, כנצחי, כשופט כל הארץ, כמנהיג היקום, כאבינו מהשמיים, לכן המסקנה היא שהמחבר לא הכיר באלוהים מטאפיזי, וכל שהדיברות מבקשים לומר הוא שהיהודי הוא בן חורין. אלוהי היהודים איננו אלא ביטוי להכרתו הפנימית של היהודי שהוא בן חורין.

איסור פסל ותמונה (בדיבר השני) משמעותו שאסור ליהודי להאמין שיש התערבות מטאפיזית כלשהי במציאות הפיזיקאלית. שם האל הוא בעצם כינוי ספרותי למושג הזהות הלאומית של העם היהודי (עמ' 154-129). הדיבר השלישי (לא תישא) אינו מתיר ליהודי לדבר בשם הזהות הלאומית, כגון הרבנים שהחרימו את שפינוזה, או כגון המתנחלים שפועלים כביכול בשם הלאומיות היהודית כולה (עמ' 162). הדברים כל כך מופרכים שממש לא ברור איך איש מדע יכול להמציא בדיות כאלו!

בהמשך מסביר המחבר שהמלאך שהתגלה לגדעון הוא מטאפורה אגדית לגירוי חיצוני, וכל מה שמיוחס למעשי ה' הוא מטאפורה, והדיבור עם אלוהים הוא למעשה דיאלוג פנימי. סיפורו של גדעון התחבר לפיכך על ידי סופר אתיאיסט (עמ' 270-238).

גם בסיפור נדודיו של הארון בערי הפלישתים יש, לדעת המחבר, טביעת אצבעותיו של סופר אתיאיסטי (עמ' 303). כנ"ל מזמור קט"ו, כי המחבר לא השווה בין אי יכולתם של האלילים לדבר, לראות, לשמוע ולהריח, ובין יכולתו של ה' כן לעשות את הפעולות האלו (עמ' 349-341). העובדה שבמזמור זה יראי ה' נדרשים לבטוח בה', שה' מתואר כמי שעושה שמיים וארץ – לא ממש משנה את דעתו של מחבר הספר – מחבר המזמור הוא אתיאיסט – ולך תתווכח עם טיעון כזה! גם התנא שפירט עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות, משנה ו' פרק ה') הוא אתיאיסט.

יש עוד מוזרויות כאלו בספר שממש מוציאות את השכל הישר אל מחוץ לתחום

אני מבקש לסיים רשימה זאת בפן חיובי: הניתוח של הספר על סיפור משפט שלמה עשוי היטב, והייתי מוסיף – אף מחכים (עמ' 49-46). כן מעניינות ההקבלות שהוא עורך בין סיפורי התנ"ך לבין יצירות אירופיות מפורסמות: סיפורו של אהוד בן גרא בהקבלה ל"הסנדק" של מריו פוזו. עלילות דבורה ושירתה בהקבלה לשירת הומרוס. סיפור גדעון ואבימלך בהקבלה לתככי המלכות במחזות שקספיר. סיפורו של יפתח בהקבלה ל"איפיגניה באאוליס" של אוריפידס. סיפורי שמשון בהקבלה לסיפורי ג'יימס בונד של איאן פלמינג (נשק סודי וכיבוש נשים). שאול אצל בעלת האוב ומותו – בהקבלה לעלילותיו וגורלו של ברוטוס ב"יוליוס קיסר" של שקספיר (עמ' 248-225, 336).

מלבד שתי נקודות אור אלו – הנחת היסוד של הספר מופרכת לחלוטין.