רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ט"ו

עברו כמה שבועות עד שגמר צבי בנפשו לחזור ולהיכנס אצל פוליק. היה בכוונתו להחזיר לו את עשרים הלירות שלווה ממנו. היתה שעה מאוחרת בלילה כאשר הקיש על דלתו. אמנם תשובה לא שמע, אך הִרשה לעצמו לפתוח את הדלת כי ראה פס של אור בסדק של הסף.
"מי זה?"
"זה אני, צבי."
"היכנס, הדלת פתוחה."
צבי נכנס.
"ששששש...." התרומם פוליק מן המיטה ולחש לקראתו.
"מה יש?"
הוא רעד. "שמעת?"
"מה?"
"לא שמעת?"
"על מה אתה מדבר?"
"צעדים. לא חשוב."
"זה הייתי אני."
"כן. אתה."
"מה קרה לך? אתה חולה?"
"מה אתה צועק?" צעק פוליק.
"מכיוון שאתה מרגיז אותי. ואם רצית שאלך, אני מוכן. מיד. באתי להחזיר לך את עשרים הלירות."
"לא. הישאר. אבל דבר בשקט, בן-אדם."
הוא שכב במיטתו, חזהו חשוף, ועל גבו מונחת ברישול חולצת-פיג'מה חסרת כפתורים. הוא התכסה עד למותניו בשמיכת-צמר אפורה, הסדין קופל בצרור חסר צורה ומתחתיו נחשפו פני המזרון המכוער, שפסיו החומים שזורים כחול ואדום. פוליק נשם בכבדות ואצבעותיו הקצרות חרשו בעצבנות את השמיכה האפורה. משקפיו מונחים על הכיסא לצידו.
היה יום ראשון, לאחר פגרת הפסח, בשבוע בו החל הטרימסטר השלישי של שנת הלימודים באוניברסיטה.
"פוליק, אולי תתלבש ונצא לאכול משהו?"
"לצאת? קל לך לדבר." ענה פוליק. "וכי מישהו עשה חיפוש בחפצים שלך?"
"מה?"
"לא חשוב מה קרה. אבל אני החלטתי להפסיק ללמוד. אתה שומע? החלטתי!"
"השתגעת? עכשיו, לפני סוף השנה? מדוע?"
"לא חשוב. אתה ממילא לא תאמין לי. כולכם, אתם חושבים שאני... אני לא יודע מה..."
רק לאחר הפצרות רבות ניאות לספר.
"ראית מה שאורי בן-עמי כתב?"
"איפה?"
פוליק שלף מבין העיתונים של ערב החג שעל הרצפה את החוברת החדשה של הרבעון הפילוסופי.
"הוא גנב! אתה יכול לצחוק אבל הוא גנב ממני רעיונות. הוא השתמש במה שאני גיליתי בעבודה שלי על אפלטון! הכול כתוב פה! אתה לא מאמין? הוא היה כאן, לפני כמה חודשים, ואני, טיפש שכמוני, נתתי לו את הטבלה שלי, ועכשיו הוא הכניס אותה למאמר, את הכול! ואפילו בלי להזכיר את שמי!"
צבי דיפדף במאמר. כותרת העיתון על הרצפה בישרה: "אדולף אייכמן הועבר לירושלים. נכלא במקום שם יישב במשך המשפט." ובעמוד אחר: "בן-גוריון פותח מסע הבחירות של מפא"י." ב.ג.: "ההאשמות על סכנת דיקטטורה הן עלילת דם על המפלה הדימוקראטית ביותר."
"אבל אני לא רואה פה שום טבלה."
"לא חשוב. לא צריך להעתיק בדיוק. כשקוראים מבינים שהוא לא היה יכול לכתוב את זה בלי להשתמש במה שגיליתי בטבלה שלי על האידאות הגדולות בדיאלוגים המאוחרים של אפלטון."
"ובגלל זה צריך להתייאש ולהפסיק ללמוד?"
"שששש...!"
"מה יש?"
"אל תדבר בקול רם!"
הוא קפץ מן המיטה, בידו האחת החזיק במכנסי-הפיג'מה הרפויים, וברגליים יחפות רץ לפתח, הציץ החוצה, האזין רגע, ומיד חזר בדילוג למיטתו, והתכסה בשקדנות.
"קח בחשבון שאיני יכול לספר לך הכול. רק תקרא בעיתונים מה שהולך פה. הארץ מלאה מרגלים. בוגדים!"
"תראה, אפילו... אם אתה צודק... זאת לא סיבה לשכב כך במיטה כל הימים. לא צריך להיות היסטרי."
"ומה רצית שאעשה?"
"תילחם!"
"טיפש. אי-אפשר להילחם נגדם."
הוא פרץ בשיעול צורם שהרעיד את כל גופו, וכאשר כפף ראשו כלפי ברכיו המורמות, בישיבה, נותרה מאחוריו על המזרון חולצתו. צבי קם לכסותו.
"תגיד, לא נסעת לחג אחרון הביתה?"
"לא."
"אתה חולה?"
פוליק אמר:
"תן לי משהו לשתות."
ובהירגעו מעט משיעולו הוסיף, "יש בקבוק בארון."
"לא מתאים לך."
"ומה כן מתאים לי?" לחש צרודות, "להיקרא שומרון במקום פוליק ולשכב עם נקבות כמו אֹרנה או יהודית או... ולזה אתה קורא חיים? אתה חושב שיש לי בכלל ממה להתקיים כאן? אני לא מקבל סטיפנדיות ואין לי אבא עשיר!"
"פוליק!"
"תן כבר את הבקבוק! אני לא ביקשתי ממך לבוא, ולכן אני לא חייב לך שום התנצלות."
צבי פתח את הארון. בין הבגדים והספרים נמצא בקבוק ברנדי מלא כדי רבע. צבי מזג בכוס של טה, יחידה בחדר. פוליק שתה בלהיטות.
"פוליק, אתה יודע שהשתייה מצחיקה אותי? האנשים שלנו אינם יודעים לשתות. זאת רק פוזה אצלם."
"אני לא מהאנשים שלנו. נמאסת."
"טוב, טוב. אל תתרגז."
"תן עוד כוס."
צבי מזג את שארית הבקבוק. על רצפת החדר התגוללו בעירבוביה מחברות, מאפרה שהתמלאה בדלי סיגריות, ועיתונים עתיקים וחדשים.
"פוליק, מה עם הלימודים?"
פוליק הפטיר גידוף של ביטול כלפי האוניברסיטה, משהו כמו, אוניברסיטה מפתחת כל דבר, גם את הטיפשות. או, אוניברסיטה זה כמו קיבוץ, צריך לדעת מתי לעזוב. ואחר, במפתיע, הוסיף – התחלתי לכתוב."
צבי חייך.
"טוב. לא מעכשיו. כבר שנים שאני רוצה פעם אחת להסביר את עצמי. אך לא סיפרתי כמעט לאף אחד. זה הרבה יותר חשוב מכל השחיתות הזאת של האוניברסיטה, ואורי בן-עמי."
קפץ ממיטתו והוציא ממדף בארון, ליד מקום הבקבוק ולבניו, צרור דפי מחברת כתובים בצפיפות פנים ואחור בעיפרון.
"אני עוד לא רואה את עצמי... שמותר לי לכתוב בעט..." אמר משפט תמוה. הדפים נתלשו במשיכה גסה, שוליהם אינם שווים. היו הרבה מחיקות.
"ניסיתי כמה פעמים להעתיק לנקי. לא הצלחתי לגמור. אני יודע שזה לא מספיק טוב." הניח אותם בפני צבי. "קח, תקרא. אתה רוצה...? קראתי את הסיפור על שמי: 'אחרון השומרונים'. מן הנשף האחרון של הסטודנטים."
הוא כתב את הסיפור למחרת בבוקר. יצא לטייל בעיר. כבר היתה שעת צהריים. ברחובות התרוצצו ילדים מחופשים בתלבושות פורים. הרמקולים שפכו שירי לכת וחג. הזאטוטים הללו עוררו רעש עצום ביריות הסרק שלהם: קפצונים, פקקים, אקדחים, רובים, תת-מקלעים ועוד השד-יודע-מה, מה שעושים עכשיו, צעצועי-נשק... – והוא כיוון כלפי צבי את אצבעו כשהיא שלוחה לפנים, והיתר קמוצות – "פוף! פוף! אתה שומע? יש עוד דברים. לעזאזל. אבל בבקשה, שב." (וצבי הרי ישב לידו כל הזמן, ולא הרגיש). "קרא, אתמול כתבתי את הסיפור מחדש. טיוטה נוספת. הכנסתי בו גם... לא, אל תצחק. לא לחינם ברחתי משם... כמו שאני תמיד... אתה מבין?" וצבי קרא במבטו תחינה נואשת.

"קוראים לי שומרון ולעיתים נדמה לי כי האנשים אשר החליפו את שמי חפצים לחנוק אותי. גם אתה אינך טוב מהם. לעיתים דומה עליי כי נולדתי בארץ זרה. אינני מכיר את אבי ואת אימי ולאנשים אשר גדלו עימי יחד אין רחמים בליבם עליי. גם אתה אינך מרחם עליי. אינני צריך רחמים. אני הגיבור האחרון מביניכם, אלך לי מכאן לפני שיהיה מאוחר. אבל למענך כאביי הם חומר. אתה מתבונן בי בעין של צייד-חרקים. אינך סופר. אני הוא. אתה איש-מדע. אוסף את תחושותינו במלקחיים זהירים ושם אותן תחת למיקרוסקופ הפרטי שלך. קוראים לי שומרון והזמינו אותי לנשף פורים. כולם חפצים להשתעשע. גם אני. אלא שאני, – חה, חה... – אני משתעשע רק כאשר עליי להעמיד פנים. ומעמיד פנים כדי שיבינו את יוריק. חה, חה –
"אני מפחד מן השומרונים. הם מזמינים אותי. אני בא. אני אוהב אותם. הם אחיי. יחד גדלנו. אלה הם האנשים היחידים עימם אני יכול לאהוב, לצחוק, לטייל, לדבר בשפה מהירה ומרומזת, הרי גדלנו יחד, ויחד קטפנו תאנים באותה שדרה נטושה. מדוע אני מספר לך? מפני הטיפשים. אתה מבין? הטיפשים נולדו באירופה, ואנחנו, החכמים, במזרח-הקרוב, חה, חה! חכמים ים-תיכוניים, יחפנים ים-תיכונים, רגליים-שזופות, רגליים-שחורות. תפסיק לבלוע אותי בעיניך. חמור. אני הולך למות ואתה הולך לכתוב. אנשים כמוך צריך לכלוא.
"אני מרגיש כרצועת ארץ קטנה וטיפשית. ראשי נקוב כדורים כגבעות על חוף הכינרת, רגליי יבשות כגזעי עצים המלבינים על שפת ים-המלח. ואני אוהב אותה מתוך חוסר ברירה כאילו אמרו לי שאימי שירכה דרכיה: משעולי הפרדסים באביב, הפריחה משכרת אותי, גופי תפח כולו ובהרות אדומות צרבו בעורי. שתי עשרות שנים ויותר נמנמתי על חוף-הים וחלמתי שאני חופשי. המים ליחכו את כפות-רגליי – אתה חופשי, אתה חופשי, לחשו לי.
"בפורים התחפשתי להמן. האם שמת לב לי כי הילדים ברחוב חדלו להתחפש להמן? אחשוורוש נמצא ברחוב, אסתר המלכה מתרוצצת ומרדכי היהודי יושב, ורק ההמן האמיתי אינו זקוק לתחפושות. ואני המן. וכדי להשמיד עצמי איתלה לבד על עץ גבוה חמישים אמה.
"הבט בפניהם של החוגגים: ההמון אוהב את בניו המתים. ולא את המתאבדים. ולא את ההמנים. המתאבדים מואסים בהמון, ואילו הנהרגים בידי האוייב משמשים את החג. והחג נמשך כמו שהאבל נמשך. גם אני בעד המיתוס הזה, כי לא ייתכן אחרת, אבל את החבל אכרוך לבד על צווארי. המן המן.
"אימנו זונה ואנו מעמידים פני תמימים. נמכרנו למען הקודש, והקודש חמדן וחגיגי, ואיש אינו אומר זאת. כאשר אסתלק תספר שהייתי בודד. חפצתי להקים מחתרת – וכל שליחיי היו מכורים. חפצתי לייסד מפלגה – ולא נותרה בי סבלנות. חפצתי לבגוד כדי שיבינו – אבל ריחמתי על עצמי. המן המן.
"בן-אדם מתייחס לעצמו ולא לאחרים. אין טעם להעניש את השוטים. ספֵּר שהייתי מטורף בחיי וחכם במותי. ספֵּר שהיה לי קשה. עשה ממני מיתוס חדש, אך אל תעשה אותי טיפש. אינני שקרן. נמאס לי לרמות. אני קוויזלינג של המצפון הרע. המן אחד במדינת אחשוורושים. וכאשר המלכה אסתר תעשה נשף בשנה הבאה, לא יהיה מי שינעים אתת זמנה. אמן. נאום אחרון השומרונים."

עוד בטרם גמר צבי לקרוא את הסיפור החל פוליק צוחק באורח בלתי נעים, כמתחרט על שנתן אותו בידו. ואולי ציפה למילת שבח, פיצוי-מה על הפקרת וידויו לעין זר. בראותו את צבי מהסס ואינו יודע מה יאמר, חייך:
"אל תפחד! זה לא עליי. רק אמתלה. סתם שעשוע. להגיד לך את האמת – אני לא יודע בכלל מדוע כתבתי אותו. זה לא שווה הרבה. נכון?"
ואז, זרק לפתע את השמיכה מעליו והתפרץ לעומתו: "הערבים יהרגו אותי כמו שהרגו את ברנר! הסתלק מפה, מנוול!"
צבי נבהל והסתלק, וברוב מבוכתו נשארו הדפים בידו.

צבי רצה לחזור עם הדפים אל פוליק, אחרת יחשוב שגם צבי גונב ממנו. אך שגעונו של פוליק הרתיע אותו, והוא עלה אל יהודית וסיפר לה על הביקור המוזר.
"עפרה אשמה בכול," אמרה יהודית.
"את מתכוונת לעפרה שפירא?" השיב צבי באדישות.
יהודית חייכה. "צבי?"
"מה יש?"
"אל תחשוב שאני לא יודעת שהיה ביניכם משהו."
הוא חיבק אותה. השעה היתה אחת בלילה. הוא ידע שחיכתה לו. לבושה מכנסי ג'ינס שחוקים וחולצה לבנה וטרייה, פניה נראו מבוגרות מאוד, ועייפות. ואולם גופה מוצק, וכמו נכון תמיד לשעת-דודים.
"מאיפה את יודעת הכול?"
ארנה סיפרה. פוליק מצא חן בעיניה. היא שכבה איתו. צבי צחק. "אתה לא מאמין?" צבי השכיב אותה על הספה. ארנה חשבה... כן, עברו שבועות אחדים ופוליק לא בא אליה. כמעט שכחה אותו, למרות שמצא חן בעיניה.
לילה אחד בשעה מאוחרת צלצל לפתע בדלת. בדיוק באותו יום חל יום הולדתה והיה לה מצב רוח רע. הוא התנהג בגסות. התנפל עליה והוציא את האבר שלו. צבי התגלגל מצחוק וסחף את יהודית עימו. בינתיים הפשיט אותה. כאילו בא רק בשביל לשכב איתה, המשיכה יהודית. וכאשר סירבה לו, ניסה בכוח. היא איימה שתצעק ותקרא לעזרה. אז נרגע. ישב ושתק. ארנה אמרה שאם רוצים בקביעות, אז רק עם אהבה. הוא שתק. היא התחילה לצחוק ואמרה שאולי הוא לא נורמאלי. הוא נעלב ואמר שהוא אוהב מישהי. ואחר כך סחטה ממנו שזוהי עפרה, וכי לעיתים נדירות הם נפגשים. ארנה ריחמה עליו והיתה מוכנה להלין אותו במיטתה, "זה יהיה מצחיק אם אני אנסה עכשיו לפתות אותך," קם וברח. "ועכשיו ספר לי על עפרה," אמרה יהודית.
"סתם בחורה מסכנה." כיבה צבי את האור בחדר ופשט את בגדיו.
"אני יותר נחמדה ממנה?"
"תלוי מתי."
"מתי?"
"כשאת שותקת."
"תיזהר," אמרה.
"לא, במיטה."

למחרתיים פגש צבי את עפרה.

המשך יבוא