(סיפור)
זו השנה השלישית שגילוי לא מוסבר זה גורם לי להֶלֶם. נר-נשמה שאִשּוֹ מהבהבת מוּצב על קִברה של אשתי, בעוד זהוּתו הסמויה של מדליק אותו נר כלל אינה ידועה לי – לי, שאיני מאמין בעובדת קיומן של רוחות-רפאים. שאלתי את שומר בית-הקברות ולא נודע לי, חקרתי את אנשי חברה קדישא אך לשווא. הם מוּדעים כמובן למחדל-הבטיחוּת שבּאֵש לא צפויה זו. כל משב-רוח עלול להבעיר כאן תוך רגע שׂרֵפה ענקית. בפרט שחלקת-הקוצים הגובלת בבית-העלמין היא פּוטנציה לְמָה שכּל גץ פּירומאני יוכל להבעיר בה אם רק יִפָּגְשוּ. אך אין הם מורשים, מִבחינה הילכתית, לכבות להבה מיסתורית זו. לכן העמידו סמוּך אל הקבר דלי-מים, לשם ביטחון.
אך שני טעמים לחיבוק-ידיהם העיקש, המעיר בי צמרמורת (כמו בחלום רע, גרונךָ אץ לפלוט זעקה אך קולךָ נאלם): אל"ף – גשמיו העזים של כִּסְלֵו יכַבּו כל דלֵקה אם תופיע. בי"ת – נר של יאָר-צַייט אסור לכַבות, עבֵרה חמורה ביותר. "הַ-מְּ-כַבֶּה אֶת הַ-נֵּר," מצטט לי ה"דוֹס" מן החברה קדישא, "מסכת שבת, מישנָה ה'," הוא מוסיף ומיד מפרט י, כדין, את המיקרים שבהם מתירה המישנה כיבוי-אש של בכל-זאת: "מִפְּנֵי שֶהוּא... מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִים... מִפְּנֵי לִיסְטִים... מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, אוֹ מִפְּנֵי הַחוֹלֶה שֶיִּישַן – זה מותר כאן, תפסתָ?"
"תפסתי," אני נענה לו, "תפסתי אותךָ בסתירה מביכה."
"איזו סתירה?" הוא זוקף לי גַבָּה תלמודית בסגנון מאי קא מַשְמֶע.
"אם מותר לכַבות מפני רוח רעה," כך אני, אפיקורס גמור, "איזו מין רוח רעה, ילַמדנו רבֵּנו, יותר מסוּכּנת מרוח חוטפת ניצוץ מִנר יאר-צייט ופֶערטיק, שׂורפת הכל?"
הוא צוחק לי, ה"דוֹס" מן החברה קדישא, במין אינטונאציה סרקאסטית. גם לצחוק, מסתבר לי, אפשר, כמו דיבור, בשׂפות נבדלות זו מזו. והוא, אני מבין פתאום, צוחק לי כאן ביידיש.
"רוח רעה," הוא אומר, "שגורמת לְאש ששׂורפת הכל, זו רוח הכפירה של אתיאיסטים שכמוךָ שלא תופסים שבלי שמירת מִצווֹת הכל קַפּוּט."
אני מתעלם מעוקצו הדתי אבל לא מחידת נר היאָר-צייט. זו השנה השלישית, כּאמוּר, שאינני משׂכּיל לפצחה. מה לא ניסיתי: מאמבּוּש לילי אור לכל יום-שנה למות אולגה, עד לבדיקת מיקרוסקופ של טביעת אצבעות על פחית אותו נר. האמבושים האלה, בגילי, בכפור דצמבר, עטוף בשינֶל פּרֵהיסטורי של צה"ל, מרטיט מִגשמים ומִטל – היו מסתיימים כל שנה בחרפּה: שום מדליק אלמוני לא גיליתי. עד שהייתי נשבר וחוזר לי הביתה לחטוף איזה "חְרוֹפּ". אברֵימ'קֶה המַּשכּים כמִנהגו אל שׂדות הפאלחה עוצר היה מולי את ה"ג'ון דיר" שלו, מופתע, כמי שתופס איזה פראייר על חם באישית וצמודה ולוחצת, וסח לי: "מה זה, שלוימ'לה, כל-כך מוקדם בחוץ?"
מזל שבַּמושב אני מוחזק כפְרִיק של טבע. אורניתולוג ובוטנאי העורך תצפיות בנוף. "החצב המצוי כבר איננו," אני מפבּרק לו אליבּי אנֵמי, "אז באתי לבדוק כאן את שְלום סִתוָנית-היורה, הקחוון, הכרכום."
"ובעוד שעתיים-שלוש כשהשמש תזרח הם כבר לא יהיו פֹּה? יש לַצמחים שלך שפּילקעס בתחת? בתשע יהיה מאוחר?"
"בתשע אני כבר בתה"ל, פגישה עם הבוס על שידרוּג מיכסות-מים. חוץ מזה, שום נחליאלי או בּז לא יֵשֵב לי בסטנד-בַּי נון-סטופּ."
בתוך כך אני מציץ בעדשה הטלסקופית, אורב כביכול עם ה"זוּם" לציפור פוטוגנית על שׂיח סמוּך.
אברֵימ'קֶה מעיף בי מבט כמו במי שחסר לו בראש איזה בורג, חוזר ומסעיר את קרבֵי ה"ג'ון דיר" ומפטיר: "אתה עוף לא מצוי."
או גרוע מזה, אידיוטי מזה: החיפושׂ הנואל, הסיזיפי, אחֲרי כל דמיון בין עִקבות מגעו של ההוא, האלמוני מדליק הנר, ובין... בין מה? פַּקַּד צוּר, בארכיון טביעת-אצבעות בכלא שאטה, הביט בי תוהה: "בשביל מה לךָ, ש"ץ, הבּבּל"ת הכירומאנטי החסר-סיכוי הזה?"
"בשביל להשקיט את הנפש," כמעט שאמרתי, אך כלום לא אמרתי. מיהו אותו מִתאבּל נעלם הפוקד, כל שנה בדיוק, את קבר אשתי ומדליק עליו נר-זיכרון אך עושׂה זאת בסתר? אִם הִכּיר אותה איך לא הִכִּיר גם אותי? אם אבלי הוא גם אבלו למה אינו נחשׂף אליי? אם נכח בהלוויה או טקס גילוי מצבתה של אולגה, בין הרבים, משפחתה, ידידיה, מדוע הוא מסווה עצמו? מה יש לו להסתיר?
אני אומר "רבים" אך זה תמיד רק wishful thinking. כמו בטור-גיאומטרי-יורד מִספּרם מתמעט מִשנה לשנה. לא יועילו שקרים מוסכמים, כל אחד בעולם הוא ספינה די בודדת. ניחומיו של הזולת, כמו צי מִשמר-החופים שלנו, חוברים לךָ רק כיברת-ים קצרצרה, עִם או בלי מטחים של כבוד. עד מהרה נגמרים כצפוי המים הטריטוריאליים: אותו רפרטואר-הַעֲמָדות-פּנים שבּלוני, אותו הצִיּוּת לַקונבנציה, אותם אילוצי-הנימוס, כל ה"שְפִּיל". מרגע זה אתה לבד, נסחף אל הים הפתוח. עם הקור והמֶלַח, צליפות הבדידות והרוח, אימת התהום. אולי זאת מחשבה ניבזית אך אין לי מנוס ממנה. שׂמתי לב בהרבה הלוויות שקדרוּת העומדים מול הבור הפעור איננה רק יגון והשתתפות כּנה בצער, אלא גם פחד נורא מזיִכרון העובדה שגם הם בַּתוֹר.
מיהו אפוא אותו זר מיסתורי המפריך כאן במין עזוּת-מצח את כל חוקי ההתיישנוּת של חלוּדת-הזמן? זה הזוכר כל שנה ושנה, כּשכּוּלם מִתרגלים כבר לשכוח, ואף על פי כן מסרב להסיר את הלוֹט מפרטי זהותו. רואה ואינו נִראה, צמוד כצל ואפל כמוהו, אינטימי ואנונימי, מקור-תנחומים וחידת-מבוך.
שומר בית-הקברות אינו יודע, כבר שאלתי. גם זה מן החברה קדישא (תחבתי לו שטר מאה שקל, לשווא). כמה זמן יכול איש לארוב פֹּה בכל יום-שנה של אשתו שאיננה, חבוי בין שׂיחים קפוּאי-טל עם מִשקפת, למי שמשַטֶּה בו כבר שלוש שנים תמימות?
ביום ההלוויה ודאי היה פֹּה בין היֶתֶר. אך אילו גם היה, בין כל מאות המתכנסים, ודאי היה עושׂה הכול שלא להתוודֵעַ ממש כשם שהוא עושׂה זאת כבר שלוש שנים. גם ביום-השנה הראשון, עם גילוי מצבתה, כשרבּים הִתלווּ לי, דלק שם כבר נר עוד לפני שהִגענו, על פני אותו שַיִש לבן. אין לי ספק שזה הוא שהציב אותו שם ותחב תחתיו פתק. "קדוש קדוש קדוש" היה כתוב שם, בכתב-יד. אם כך זה איש דתי, שיערתי, איש שומר מסורת. אלא שפרט זה יִצֵּג קלסתרון שרוּבּוֹ הגדול חסֵר.
אך מה שבטוח בטוח: ביום השנה השלישי, כבר בעשׂר, עליתי לַקבר עם ליהיא בתי, רק אנחנו, עם צרור דוּדאים. שמש חורפית, כחלמון חיווריין של ביצי מטילות "לֶגְהוֹרְן", שמלעיטים אותן מזון סינתטי מתועשׂ (שלא כמו הכתום-כמעט-אדום ההוא, האַסְלִי, של חלמונֵי ביצי הכפר הבדואי מִמוּל) – זרקה קמצנית, כמו פרוטות לקבצן, מטבעות בודדות של זוהר. זוהר קלוש, אימפוטנטי הייתי אומר. אך אינני אומר.
ליהיא פסעה לפנַיי בשל רוחב השביל בין אותם טורי אבן של מצבות סדורות כמו במיסדר-המפַקֵּד. והמוות הרי הוא תמיד מפקֵד שכולם מוכרחים לציית לו. רק לא כְּאֵב הזיכרון המסרב למות. ככל שאני מזדקן אני מגלה, כפַקָּח במכס, כי לכל תופעה יש תחתית כפולה כמו בתיק של סוכן כפול. כך למשל, השבילים הצרים בבתי-הקברות שלנו: שניים אינם יכולים לעוברם בצמוד, רק אחד-אחד. לכאורה זה רק פועל-יוצא מריבוי הקברות ומיעוט השטח. לא רק חיים בה בקושי בארץ הזאת, גם מתים צפוף. אבל תחת שיכבת התחתית הבּאנאלית מוסווית גם תחתית נעלמת, מֶסֶר סרקאסטי של מה שכולנו טורחים להסתיר ולמחוק: שאותם השבילים הקובעים באמת, שאינם רק אשליה שיבטית, מיתוס כוזב של יחד, הם אלה שאדם הולך בהם תמיד לבד. לא גוף-ראשון-רבים ולא הבלוף של תמיד אנחנו. בודד במועדו וגם מועֵד בבדידותו.
אני זוכר כשהיה לליהיא התקף דיפתֶּריה. איך ישבתי לילות, מְפַחֵד לאבד אותה, מול מיטתה. הפֶּה הקטן, ששקדיו וגרונו נגועים בדלקת, היה מתעוות לי עם כל כפית-תה שנגעה בשׂפתיו. "אלוהים," התחננתי אז, "אם אתה יש (ואפילו על תֶּקֶן של 'אילו') תֵן לַמיקרובּים שלה המאניוּקים טרַנספֵר אל גופי הבוגר. עלַיי זה בסדר, חייתי מספיק. עליה זה לא כוחות כאן. פעם אחת תפרגן לי מין נס. בחייךָ, תהיה בנאדם."
או יותר מאוחר, ב"הדסה", עם אולגה, השוֹק של הכימו-תראפיה. כל היופי הזה שהיה רכושי הפרטי ופתאום הוא נשדד. הצמות מסמינאר-הקיבוצים, מִטֶרָה סַאנְטָה, מאותו ליל-אביב מחוּרמן באוּם-רשרש, עם שׂק-שינה אחד ו"סטן" וכל כוכבי ים סוּף.
ובסוף זה נושר, מתפרק לגורמיו על הכר החבוט כמוה. כמו תחרות כזאת, היא והכר, מי מהם יִצְ'טַקְמֵּק כאן יותר. "אלוהים," אני צועק לו בלי מילים, כמו אפיקורס, "קח מה שיש לה ושׂים את זה בי. מקבל עלי. רות, עבור."
היא היתה אלחוטאית וגאוות חטיבת הנגב. "אין לךָ צל של סיכוי, אתה מגבעתי," אמר לי אז יוֹש. זה נכון, לא היה לי סיכוי אך היתה לי, מקץ כחודשיים, אולגה. לא נלחמתי עליה, אולי משום כך התלבשה, סקרנית, עליי.
שלושים וחמש שנות חיים מאוחר יותר, בין הקרנות הלייזר. בין שלכת צמות-הזהב על הכר – לַייאוש, לבגידת הגוף – נלחמתי עליה כמו איש על חייו, על יותר מחייו, על חייה. יש אנשים שמתים בלי למות בּךָ. גם אהבה היא סרטן.
עכשיו היה השביל הצר בין דגלי-הכניעה של האבן, ויתורים-ויתורים שקפאו טור מול טור, כמו מטעים אותו כלל לא רחום: יחד, כל יחד, הוא פאטה מורגאנה, אפילו היחד של שניים. רק בַּבּאנק יש חשבון משותף, לא בַּטבע, גורל הוא חשבון אישי. בעולם-הדומם מתאפשרת טראנס- אקציה של נטל נחלק לשניים. הים מפרק את סלעי הכורכר וגורף את חֶצְיָם אל מימיו. רוחות מכסחות את שלשלת הדיוּנוֹת וזו, מצידה, פוחתת. אך ככל שתִכאב את כאב זולתךָ לא יפחת כאבוֹ אף בִּקצת. דם מועֲרֶה מתוך וריד אל תוך וריד, ושׂינאה – מִכַּדּוּר אל גולגולת. אהבה – מן הזרע לַרחם. שירה – מן הזֶּמֶר אל לב שומעיו. אך החולי איננו מחליף רשויות, ייסורים הם נכסי-דלא-ניידי. שום סולידאריות לא תעזור כאן. כולנו מתים לבד.
ליהיא, שלושה צעדים לפנַי, עצרה מול קִברה של אולגה. זרם קר הִסתנן אל ידַי הלופתות את שתילי הדודאים כמין עוּבּר נידון למוּת. זכרתי שרק בטֵבֵת הם פורחים כאן, פריחה סגולה, פּסיכָדֶלית. כמו עיניה של אולגה בשעת אהבה, או חרון, או אימת הקץ.
"מה זה?" הטיחה בי ליהיא, מורה בידה על אותו נר היאָר-צַייט. מיכל עגול של פח שמתוכו, כמו איזה צמח, בוקעת לה שלהבת חד-פסיגית קטנה של אש.
הִזכרתי לה שכל שנה הנר הזה מופיע. היא לא זכרה. "חשבתי," כך אמרה, "שרק היום."
"זה כבר שנה שלישית," אמרתי, חש את עצמי כטמבּל. "מישהו שׂם את זה כאן על הקבר של אימא ונעלם."
"מי זה יכול להיות?" חקרה ליהיא, רועדת בִּמעיל-הגשם (מִקור? מקירבה מוחשית זו אל קבר אִמהּ? משניהם כאחד?)
אמרתי את כל האמת, מביכה כמו שהיא: שאינני יודע. מה שבִּזמן שהיתה עוד קטנטונת היה תוקע גוֹל לסמכותי האבּהית.
ואז, בדיוק כשהרימה מִלוּחַ-השיש את פּך נר היאָר-צַייט, ראינו את מה שמִפֶּתֶק הוחלף בפיסה צהבהבת של קלף. שוב חזר שם שילוש המילה הליטורגית, המאגית ההיא הזכוּר לי מתוך ישעיהו פרק ו', פסוק 3: קדוש קדוש קדוש – ואנו, שני האפיקורסים, אב ובתו, הסתכלנו בקלף זה וגם, בתמיהה, זה בזו.
ליהיא, כמי שיודעת שרק עשׂייה ממשית, בַּידיים, היא המיפלט הבדוק ביותר מחידה מחוּסרת פִּתְרון, שָתלה בַּמלבּן ממולא העפר, החצוב בגופו של השיש, את שלושת שתילי אותו צמח קדמון ושלפה מִתִיקהּ מימייה.
"מצחיק שאני מטפטפת להם את מה שעוד רגע יוּצפוּ בו," אמרה ונשׂאה מבטה לשמיים ושוב אל אותם דודאים. זה היה כזכור לנו פרח-הבר האהוב ביותר על אולגה. כל עוד אדם מפנק את מֵתוֹ גם אם אין המת יודע זאת הוא לא לגמרי מת.
ידענו שבעוד שעה יגיעו גם היֶּתֶר, בני משפחה שלמרות הפיחות השנתי במִספּר הבאים נותרו נאמנים, אבל בכלל לא הצטערנו על כך שאנו שנינו כאן לבד וזה עם זו. אינטימיוּת גם לה יש מין דירוג כזה, הירארכי. מאוד לא שיוויוני אך לא ניתָן להכחשה. הלב, גם אם איש לא יודה בכך בטח, איננו איבר דמוקראטי ויש לו תמיד אפליות מִשלו שהוא לא מתבייש בהן כלל.
גשם דקיק שכּאילו אִימֵּת מה שליהיא אמרה לפני רגע, ניתך כמין טַאלק של צינה מִתרוססת על ערוגת שתילי הדודאים ועל פּנַיי. ליהיא שלתה מִתיקהּ מימחטה וניגבה לי את שתי העיניים כמו שהייתי אני מנגב לה אותן כשהיתה עוד קטנה. "זה לא דמעות," אמרתי לה נבוך, "זה רק קצת מים." מבלי לתפוס שאין לי שום סיבה להצטדק. היא טפחה על כתפי כמו גדול וחזק על כתפו של קטן חסר-ישע, כמו התחלפנו לפתע בַּגיל, "זה בסדר," אמרה לי, "מותר."
שתקתי. מילה אחרונה זו, "מותר", שׂרטה בי לפתע צלקת. כמו של איזכּוּר הדורך על יבּלת של מה שנִקבּר ונִשכּח. רפלקס חדש, פּאבלובי, של מין עֹקֶץ שדימיתי שחוק-ההִתיישנוּת של הכאב הִגליד מִזמן. מיום שגמרה את המאסטר שלה בחינוך ומיקרא התמרדה בי, בִּפרט בסולם עֲרָכַי הגברי-מצ'ואיסטי של cowboys don't cry. לפעמים, כשאיננה רואה, אני מתבונן באישה צעירה זו, זו שאיננה דומה לאִימָּהּ, ותמיה: האם היא בתי? היא צנומה כמוני, שחומה כמוני, ואף על פי כן – איזה קונטרה. "אבא, אנחנו אחְרי שנת אלפיים ולא בפלמ"ח. תתבּגר."
"בואי ניגש למישׂרד של פיניטו," אמרתי, "אולי הוא יודע." לא אמרתי "יודע ממי נר היאָר-צַייט הזה," היא הבינה מיד.
מארקו פיניטו, קבּרן ושומר-בית-קברות עוד משם, מבנגאזי, נקרא כך משום שראה את חיי האדם ללא שום אשליות. היו שואלים אותו: "נו, מה נשמע?" והוא, בקור-רוח מאקאבּרי: "ככה, חיים. זאת אומרת מתים. זאת אומרת לא חסר פּה עבודה בּרוּך השם." ותוך יניקה ממושכת מבדל-הסיגריה ("פאריד", ירדנית): "מה זה חיים? זה טיסה של טראנזיט מהחור אל הבור. פיניטו..."
היקשתי על דלת הבּוּדְקֶה שלו, המישׂרד יעני, בשקט. כשתפסתי שרחש הגשם בַּפּח הגלי של הגג אוטם קול, סובבתי קלות את גוּלת-הידית ונכנסנו, אני וליהיא. לא, הוא איננו יודע, אמר. "חוץ מִמְכֶם, עד עכשיו, שום איש."
שאלתי מתי הוא מגיע לבית-הקברות, לפתיחת השער.
"שמונה," אמר, "כשעושׂים לי כאן ספּונג'ה, בשמונה וחצי. גג."
"מי עושׂה?"
"עושָׂה אישה אחת, חמאמה, מעפולה. פעם אחת בשבוע, ביום חמישי, הלישכה שלחה."
ליהיא קינחה באותה מימחטה בה ניגבה את עינַיי רגע קֹדֶם את שתי כפּותיה שרֶסֶס הגשם ניצנץ עליהן כפנינים. רק אחר שווידאה כי יִּבְּשָה אותן טוב שלחה יד סקרנית וחוקרת אל מדף-הספרים, ברובם דפתרי-הפּטירוֹת, ושלפה תנ"ך. "מותר?" שאלה את פיניטו ובלי לחכות שישיב לה רמזה לי, אצבע דקה, כמחוג של מד-לחץ, על פני ישעיהו פרק ו' פסוק 3.
"קדוש קדוש קדוש," קראתי נבוך, בשתיקה נשנקת. מי זה לכל הרוחות: מעריץ אלמוני? מאהב? איש-דת? אולגה היתה חילונית אבסולוטית ואין לי חשש שבגדה בי. אף כי גם "אין לי חשש" הוא סופסוף אבסולוט יחסי מאוד.
"בואי," אמרתי לליהיא, "נצא." והרגשתי כמו כסיל בריבוע. והִפטרתי "תודה" לפיניטו מִצֶּוֶת-הקרקע הכי מעמיק. הוא נתן לי את כתובת ה"דוס" מן החברה קדישא, גם הוא מעפולה. טילפנתי אליו אך גם הוא לא ידע מי שׂם נר על קברה של אשתי.
אך כמו שחזרתי לבדוק את מַצֶּבֶת הקבר מקץ כשבוע היה מיכלו של הנר מוּצף גשם ושום להבה לא דלקה. רק אותו קלף עוד הציץ מִתחתיו ושילוש מילותיו לא נִמחה בו, כרמז שגם מִליבּו של כותבן זֵכֶר אולגה איננו נמחק. בעל כורחי, על אף בּעלוּתי על אותו זֵכֶר, התחלתי רוחש סולידאריוּת-מה עִם אותו מִתחרה לא נודע. שלא כמִספּרם של כל המשתתפים בצער, המתמעט מדי שנה, היתה דבֵקותו יציבה.
ליהיא נותרה בטבעון עם בעלה ועם שתי בנותיה. לא החלפתי איתה אף מילה, בעל-פה או בכתב, על אותו אלמוני. ביום-השנה שהיה רביעי במניין נעדרה מן הארץ. גָדִי מוּנה לנספח מסחרי. הם שהו בשליחות בניו-יורק.
אך חידת נר היָאר-צַייט ששב וחזר, כל שנה, כמו שעון, אל הקבר (דוּדָאֵי הערוגה החצובה בִּבְשַׂר-השיש נתפרחו כל סוף דצמבר בסגול דייקני ועז) לא הירפּתה, כהידוק אצבעות לא-נִראות סְביב צוואר מזיע. זיעה דביקה, צוננת, של מחנק חלומות רעים. גם הקלף שכְּתָבוֹ לא מָחִיק לא נעדר מן המיזנסצנה. כמו שותף ריטואלי בטקס עתיק, בפולחן של כשפים וסוד. אדם יש לו זכות לא לרצות בשותף לאבלו הפרטי, הירהרתי. בַּשטחים המוחזקים שהוא אף פעם לא יחזיר.
האמבושים, נידמה לי שהזכרתי כבר, הכזיבו. כמה יכול סופסוף אדם בוגר להשתטות? לא רק שלא התאפשר לי לשהות כל שנה יום שלם עד הערב, אלא יש גם גבולות לכוחו של אדם לקנן בין שׂיחים של הרדוף?
פעם אחת יחידה, שִכמיה של ברזנט על ראשי, בגשם, ארבתי קודח מחום עוד בשש לפנות בוקר (אולי הוא יקדים). ברבע לשמונה, שעה שאני משתעל ומרטיט בצמרמורת כמו רגל קרושה או כמו דגל שחור על סוכת-מצילים בסגריר, היגחתי ממחבוא שׂיחי-הנוי שלי החוּצה בלחץ עז של הוד עריצותה, השלפּוחית. יכולתי אמנם להטיל את מימַי שם אך כבוד-המקום לא הירשה לי. מיהרתי אפוא לַחורשה שמִמוּל וחזרתי לבית הקברות. אשת-הספונג'ה חלפה על פנַיי, משיבה לַ"בוקר טוב" שלי תשובה רפה, נכלמת. חיכיתי עד שתיכנס לַבּוּדקֶה של פיניטו ותיכף הִתחפרתי לי בסבך ההרדופים. מאוחר יותר, בשמונה ושלושים, כבר מן האמבּוּש, ראיתי איך יורד פיניטו מן האוטובוס. הוא לפת בידו מטריה ששיוותה לו מראה של מנחם-מנדל. נוסח בנגאזי אמנם אך מאוד יהודי, כמין עוף ממוּרטט.
קומץ קרובים הִרהיב עוז והגיע למרות אותו גשם בעשׂר. הצדעתי להם בליבי וחשבתי על חוק הברירה הטבעית בין הזוכרים תמיד ובין המתרגלים לשכוח, ככה שיש גם דארוויניזם של הזיכרון. בתום אותו ויעוד קצר של עלייה לַקבר מצאתי לי תירוץ שלא לשוב באוטובוס עם קומץ זוכרי אולגה ונכנסתי אל הבּוּדקֶה שבּה ישב פיניטו ולגם קפה שחור.
"חבל שלא עליתָ על האוטובוס," אמר לי, "אתה כבר לא צעיר ועוד תחטוף הִצטננוּת."
"אני חוזר ברגל, זה מרחק קצר," השבתי. "הדוקטור הִמליץ לי על שניים-שלושה קילומטר כל יום, זה בריא."
אף-על-פי-כן לא חזרתי הביתה אז אלא ישר אל האמבּוּש, שומר לי על שְׂדה-ראיה אל הקבר שאיש לא ניגש אליו כלל. עד שהִכריעו אותי השיעול והחום וחזרתי ברגל, מבין שיש גבול גם לכל שיגעונות עיקשותו של אלמן מזדקן.
בבית, לועט כדורי אקמול ובולע ספלי גוגל-מוגל, גזרתי מין צו-הרחקה על עצמי מטירוף זה של בית הקברות. "עד השנה הבאה לא מציג שם כף-רגל," גמרתי לי אֹמֶר. בארבע, בטלפון, ד"ש מפיניטו: "מר ש"ץ, שוב דולק שם הנר..."

*
בשִבעה בנובמבר, מקץ כשנה, נפטרה אחותה של אולגה. היא היתה אלמנה חשׂוּכת-ילדים והורישה לליהיא הכול. ליהיא שלחה מניו-יורק ייפוי-כוח בדואר הדיפלומאטי. עליתי אפוא יום לפני יום-היָאר-צַייט, לחַיְפָה, לאחוזה, אל עורך-הדין דן זקס.
הוא קרא באוזנַיי את אותה צוואה והחתים אותי מיד, כבא-כוחה של היורשת, על קומץ מיסמכים המעניק תוקף יוּרידי לאַקט-ההורשה הזה על פי דרישות החוק. כשביקשתי ללכת הוא קם והפך את פניו אל הקיר שמִנגד, קיר שתמונת צבעי-מים של הולצמן, גדולה והדורה, היתה תלויה במרכזו. זה היה ציור-נוף חלומי עם שקיפוּת תכלכלה של מראה הכינרת: עץ אקליפטוס, גִזעו באגם, מִשתאה אל צילו ההפוּך.
לא הספקתי לקלוט את הכול אבל מה שנחרט בי בהרף-העין היתה נהרה זיוונית שכזאת – הכינרת, העץ, צילו. למה נזכרתי פתאום בשוּרה שהיתה אהובה על אולגה: "כָּזֹאת אָנֹכִי... שְקֵטָה כְּמֵימֵי אֲגַם" משירת רחל?
עורך-הדין זקס לא גילה, מסתבר, שום חולשה נֶקְרוֹ-לירית כמוני. מה שֶכֵּן גילה, וגילה מיד, היה פראקטי הרבה יותר. בתנועה מיוּמנת הִגבִּיהַ את הולצמן מעל מחבואה של כּספת. דלת-מתכת קטנה, עם מנעול-ביטחון ועם צֹפֶן סודי.
היסבתי פנַיי בנימוס לאחור, לא לראות את אותה נוסחת-סתר. זה הזכיר לי את אולגה כשהתפשטה וביקשה "תסתובב אל הקיר." היא היתה נמרה כשכיבתה את האור, אך לפני זה –ממש ההיפך: צנועה וביישנית כזאת, כמו פרח אל-תיגע-בי שאי אפשר שלא להשתוקק לגעת בו. זקס, שיָדוֹ האחת אחֲזה בתמונת הכינרת של הולצמן, שלף ביד שנייה מן הכּספת קופסת-פח.
"זה בשבילךָ," אמר, "מכתבים שהורישה לךָ הנפטרת. ערך סנטימנטאלי, אני משער, הִנֵּה כאן תחתום." חתמתי על טופס נוסף ולחצתי ידו ויצאתי החוצה. בחוץ, הקופסה תחת בית-שחיי, נעצרתי מול שלט. "אתגר".
זה היה מישׂרד-חקירות קטן של אנשי ביטחון יוצאי צה"ל. מי ששמר על קונסוליות בחו"ל או איבטֵחַ טיסות "אל על". מושבניק ביום-סידורים בעיר הוא כמו סוס שפקע לו המֶּתֶג: פַּיִס, שלוש הצגות יומיות, פלירט חטוף, מִשׂחקי-מזל.
הפלירט שלי עם המזל נִגלָה כהימור פאטאלי. הדברים הטובים, היתה אולגה אומרת, הם לא מוסריים, לא חוקיים או משמינים. איזה תרח זקן, מרובע להחריד נעשׂיתי, הירהרתי לי פתע, אם אצלי זה אפילו אינו מִשתבּץ באחד משלושתם. מחפיר...
אף-על-פי-כן, תוך שעות אחדות מן הרגע ההוא, הקריטי, הייתי צפוי לשיעור גיאומטריה לא קונבנציונאלי בתורת המרובעים: מרובעת היא גם צורתן של מלכודת-פתאים, או תיבת-פנדורה, או אותם מוקשי-נעל דרוכי מנגנון-השהייה המוּסווים בחול. בחול, אני אומר, ומתכוון לאותו נֹהַג בו טומנים בני-אדם, כמין בנות-יענה, את ראשם עד שניית-הפיצוץ.
מאוחר יותר, בספר צַפָּרוּת, אצלי בבית, גיליתי שזה מיתוס ריק שאין לו כל ביסוס: שום יענה לא טומנת ראשה בשום חול, מה שאין כן אנחנו, בני-האדם העושׂים זאת בכוח אינסטינקט מוּבנֶה של הכחשה והונאה עצמית.
"כן, אדוני, מה אפשר לעשׂות בשבילךָ?" סח האיש שישב שם) קבּ"ש או מין קמ"ן שנתעופף מצבא-הקבע לַשוק האזרחי), "אני פנוי להובלות."
היטלתי עצמי, כמין שׂק בולבוסים, על כיסא מישׂרדי שהוּצע לי. מאותם כלי-משחית שאפשר לקוראם "פונקציונאליים" אך אי אפשר לשבת עליהם. אני מתכוון לאופנת רהיטי-יוקרה ועיצוב-צמרת, פורמייקה ועץ, פיברגלס ונירוסטה, בנוסח סקנדינאבי או בַּסטַייל של הנרי מוּר, שכל יושביהם חוֹוים על בּשׂרם סידרה של עינויים באמנות קונצפטואלית, שחוץ מהַטְבָּעַת חותם צורב של פצעי-לחץ, כולם מאה עַכּוּז חוטפים שם בּוֹנוּס של טחורים.
"כן," חזר השֶרלוֹק הוֹלמס של מרכז אחוזה, "מה אפשר לעשׂות בשבילךָ, אדוני?" והושיט חפיסה של "קֶנְט".
הימהמתי תודה-אני-לא-מעשן וכיחכחתי פּרֶלוּד ברונכיטי. שלושה כיחכוחים לחימום הקנה. הוא ראה שאני נבוך.
"אל תתבייש," הזדרז לעודד, "שום ג'וב כאן לא גדול מדי ולא קטן עלינו. לא תאמין איזה מין בקשות לבילוּש מתקבלות כאן יום-יום."
"מה למשל?" ניסיתי נואש להרוויח קצת זמן, או אומץ. נִראֶה שחיכה כל העת רק לכך, כי פתאום נִטען מילים כמו סוללה שתוּגבּרה: מעשׂה במודיע של מס-הכנסה שנִזקק לשירותי מישׂרד-בּילוּש זה יום ולילה, פעם טמינת מצלמות נסתרות במִשׂרד רואי-חשבון על דוּ"חוֹת-מס מזוייפים ופעם פריצה ללישכת המנכ"ל להצפּין בו מיתקני-האזנה לכל קומבּינה. "אין ריווחי," הוא אומר, "מעִסקי-מלשינוּת. כל סוחר הוא בפּוטנציה מעלים-מס סידרתי. העוּבדה שאף אחד אינו גומר כאן את החודש ללא שתיים-שלוש הכנסות חסוּיות מן הצדIs the name of the game. אבל איך מִתחכּם ריבונו של עולם לִהכפּיל את הכנסות חושׂפי אותן הקונספּיראציות (בשֵירוּת פּושטי עור האזרח הקטן הקרויים נציבוּת המס)? מזמין מעקב בעיקבות העוקב ומצוד אַחַר כלב-הצַיִד. למה מה מתברר? שֶעַל שְׂכַר-מלשינוּת שלו לא שילם פרַאייר זה מס... או פרויֶקטים של ריגול תעשׂייתי בענף ההַיי-טֶק. או סוכנים מוּשתלים במַטּוֹת-הבחירות של חומדֵי עמדות ה"זִיץ" בַּקואלִיץ ובאופּוזִיץ. או סגן-שׂר זה, שוֹס בש"ס (בוא לא נזכיר שֵמות, בסדר?) שהִזמין follow up כי ברחה לו הרֶעבֶּעצְן, עמא לא לבד, לַים האֵגֵאי, לאיזה אי."
"וים-התלמוד כבר לא מספיק?" טיווחתי קצת אש מסייעת.
"חַכֵּה, זה לא הסוף," ירה בי את שוּרת-המחץ, "לָרֶעבֶּעצְן יש, מסתבר, מאהֶבֶת ושמו של האי הוא לֶסְבּוֹס."
צחקתי. הצחוק כנראה עזר, כמו מיסמס בגרוני איזו פקעת. התחלתי להסביר לו בשביל מה בכלל נכנסתי לַמישׂרד שלו, "אתגר". "גם לי," אמרתי, "יש אתגר."
הוא שאל מה האתגר ואני סיפרתי על נר היָאר-צַייט. "כמה צריך לעלות מעקב," התעניינתי, "של יום בשנה?"
הוא שלף מכיסו מַחשב-כיס אלגנטי, פורט על הקלידים אֶטיוּד לכאלפיים ש"ח. סיכמנו הכול: את היום (כבר מחר), את תנאֵי התשלום, את הדוּ"חַ. "עוד הערב," אמר לי, "יקפוץ לביתךָ הבּלש הממוּנה על הפרויֶקט, בוגר-סיירת. הוא שירת כאיש 'מוסד' בַּסטאף שלנו בפאריס וסייע לזיהוי המחבל מאהאדי נאמוּש, מי שרצח רק במאי האחרון בַּמוזיאון היהודי בּבּריסל ארבעה קורבנות חפּים."
"אני מבין שהבחור הוא מִקצוען," סיננתי חֶרֶש.
"מקצוען זה לא מילה," אמר ג'יימס בּוֹנד החיפאי. "עין של נץ, ביצועים של קוֹלוֹמבּוֹ, שליפות חדות של רַאמבּוֹ, הוא שווה כל ש"ח מוּשקע."
חזרתי, עם טיפת תוחלת, ל"חניון אחוזה", מתניע את ה-100 Audi ושורק לי שיר. גשם תפס אותי, עז ומפתיע, מכביש-הסרגל עד הבית וצליל איוושת המגבים נילווה אל קילוחיו. הִדלקתי את הראדיו כמו במין blind date אקוּסטי עם ניקוסִיָה, עם בֵּירוּת, דמשׂק או בגדאד. בַּשידור האינגליזי של ראדיו עמאן נִתבּשׂר הורוסקופ די מבטיח: "השבוע תִלמַד כי מעֵבֶר לְמה שניגלֶה מִסתתר איזה סוד." זה הִתאים לי מאוד לאחר המלצות מר ג'יימס בונד על קולומבו וראמבּו. "הוא שווה כל ש"ח מושקע," אמר יועץ ההשקעות.
בבית, על קפה הפוך ואחֲרי מִקלחת, אני מִתפּנה לעיון בָּאוצר הטמון בקופסת-הפּח. כל הדרך הייתי עסוק בגיוס תירוצים לדחיית אותו רגע, כמו בזמן שהיו מגיעים מכתביה של אולגה אלי, לַגדוד. אז – זה היה כאותו זאטוט שזכה בטבלת שוקולדה: מַשְהֶה את פּתיחת הטבלה ומשׂיג ציפייה מכפילת מתיקוּת. אך כעת זה הִזכיר את כאב הפּציעה, אותו לילה, בין נגבּה לאיבּדיס. ליתר דיוק: בַּמיטה ב"הדסה", ביום שהגבס הוּסר.

יש איזה פחד מהוּל-סקרנות בפגישה עם פצעים שהִגלידו. בפרט לאחר שהיו מוסתרים מעיניךָ תקופה ארוכה. צליל מִספּרֵי האחות שגזרה, תוך תלישת השׂיער, את הגבס, דמה לציקצוק מִספּרֵי-הפלדה בגדר של עיראק סוּאִידאן.
נישׂאנו חאפּ-לאפּ וחיִינו עד יום שיחרורי מן הגדוד עם הוריה. אנשים נפלאים שקראו לבִתם על שם אשת גואל אדמתם. אולגה חנקין היתה חברתה של אִמה וקיברה, לצלעות הגלבוע, היה ממקד בו שנה בשנה צליינוּת משפחתית אדוקה.
היו לי קשיי הסתגלות אל השם הרוסי הזה, לא הסתדר לי. היא היתה צבּרית מִצַמּוֹת עד כף-רגל, כולל התחנות המתוקות שביניהן. "עופרה", "דליה" או "רותי" הלמו לה יותר, לא מין שם מ"יבגני אונייגין". "העיקר שאני מתאימה לַנַּשָּק הגדודי שלמה ש"ץ," התבדחה. "הוא כזה מין נַּשָּק מדופלם שמרביץ נשיקות בכל טוַח וקליבּר, גם בבודדת וגם בצרורות ואף פּ'ם לא פיספס את הבּוּל."
אך היו גם זמנים שהיא לא התבדחה, רק רתחה מעלבון ומִזעם. לא עלי, על הגוף הסרבן הזה, זה שאהבתי כל-כך, גוּפהּ. היא רצתה להרות באותה נחישוּת בה הבקיעה באלחוט את הפרעות גלי האתר: כל חזית הדרום תעמוד על הראש אבל היא תעביר מיברק.
הגוף, כמובן, התגלה כמורכב קצת יותר מאותו ווֹקי-טוֹקי. צְפָנָיו של המוֹרְס, שאותם פּיענחה, נהירים מִצָּפנֵי הבִּיוּץ. פרופסור אשרמן הטוב מתל-אביב היה מטיף לה: "תני לזה זמן, זה יבוא, רק בלי לחץ... אולי אַתּ זקוקה לשינוי?"
"מה לשנות: את הגוף? את הבעל?" זרקה לו, דמעות בעיניה.
האיש הנפלא הזה לא התייאש: "זה יקרה, מייד'לה. עוד תִראי."
אבל היא ראתה ודבר לא קרה. חוץ מִמה שאִיֵּם: הקֶרַע. לילה-בלילה היה איזה קיר מִתגבֵּהַ בינינו, הר. היא תבעה שארוץ גם אני לבדיקות נוספות, נעתרתי ורצתי. כל הבדיקות הסתכמו באותה דיאגנוזה: בריא כמו סוס. לפעמים, לפנות בוקר, היתה מעירה אותי כמו חתולה ששׂורטת: "עכשיו, עֲשֵׂה לי ילד, מיסטר ש"ץ, ברגע זה."
ניסיתי הכול. מחבק בידַי העזות, שקצרוּ מהושיע, את הגוף הבּרושי הזה, זה שככל הברושים נתגלה כעץ-סרק. מה לא הייתי נותן להמיר את סִבלה בסִבלי, לתקן לה. אך כמו שאמרתי: אפילו בִּשניים אנחנו תמיד לבד.
ערב אחד נסתלקה לה אל רב-המושב וחזרה מפורקת. "ביררתי איתו את הצד של ההלכה," ביארה, "הכול."
לא רציתי לדוש בזה, אין מפיגים יסורים בקירצוּף עור הפּצע. אך היא, בדבֵקוּת מזוכיסטית גירדה אותו, בלי רחמים, עד זוב דם.
"למה לךָ לבזבז עליי עשׂר שנים בלי תיקווה ובלי ילד? יש לךָ כל הרשוּת לגרש אותי כבר מעכשיו, תופס?"
"רשוּת זה לא חובה," אמרתי, יד על כתפה, בשקט.
"אתה לא רוצה ילד, הֶמְשֵךְ, משפחה?" ניערה את ידי בחימה.
"אולגה," אמרתי, "אַתּ כל המשפחה שנחוצה לי."
"עכשיו אתה אומר כך. עוד שנתיים תִשׂנא אותי."
חפנתי בזעם את סנטרה ואמרתי אל תוך עיניה: "מי שנלחם בגבעתי כבר לא מוותר על מישלט שנִכבּש."
"על גבעה 69 ויתרתם," תקעה לי נוֹק-אָאוּט טכני.
"לא לזמן רב. היא כיום בידינו," כיתרתי אותה בידַיי.
אותו לילה תירגלתי תנועה למגע עם דיוויזיות היאוּש שלה, המר, הפטליסטי. דָבקתי בה כמו בּמַקְלֵעַ ה"פיאט" שלי בִּקרב איבּדיס, מֵאָז. היא שכבה מרטיטה כמו מִקּוֹר ובוכה כמו מאושר אך לא התפתיתי. משהו בי, חשדני ודרוּך, לא קנה פתרונות קלים.
נִראֶה שצדקתי: בבוקר היתה השׂמיכה לצידי מופשלת. הראש היחיד על הכר היה זה ששייך לי, הלוּם כאב-ראש. אולגה פשוט לא היתה, על שולחן-הפורמייקה מצאתי פתק. הבנתי ממנו פחות מאשר בלעדיו. גם הוריה כך.
כשפָּנִינוּ בערב לַמישטרה הגיע מיברק מעַדֶן: היא הגיעה בטרמפים ללוּד ועלתה על מטוס שהִדרים לים-סוּף. יחיא ערוּסי, פעיל הסוכנוּת, פירסם לפני שבוע מודעה בעיתון-בוקר. "דרושים מתנדבים בעלי ניסיון בתחומי עבודה סוציאלית." אולגה עברה ראיון בעפולה מבלי לומר לי כלום והִתנדבה על המקום.
ניסיתי, נואש, לנחם את אִימהּ. היא ישבה במיטבח, מתייפחת. בְּיָד שוורידיה בולטים כצַנֶּרֶת בבית מתפורר נטלה אט-אט, מתוך ידי, עיתון מלפני כשבוע שֶרַק במיקרה לא זרקתי עדיין. היה בו חור רבוּע שנִגזר במִספּריים, בגודל מידותיה של אותה המודעה.
"היא תחזור," אמר אביה, קוּבּיית-סוכר בפיו, כפי שהיו ותיקים יוצאי רוסיה לוגמים את הצַ'אי הרותח. אֵד ההבּיל מן התה בכוסו ומן הפּירוּאֶט של ממטרה בחוץ, בַּדשא. "אולגה היא בומרנג, פאניה יודעת," הוסיף והאציל לה, לַזקנה, טפיחה על גב. "מה שעולה למעלה, אִם זה נפט פורץ בחֶלֶץ, או מיים מִשִיבֶּר פּגוּע, או מטוס, או ריבּית בּבּאנק – מוכרח לחזור למטה למה אין ברירה אחרת. זה חוק הגרוויטאציה. בוא, שלומ'קה, בוא ונלך לחלוב."
תוך מיספּר חודשים בא מכתב מהמֵם: "יש תיקווה, גם אני אהיה אימא..." האומנם אותו לילה, לפני שברחה, נתרחש בה הלא-יאומן?
הִברקתי לעַדֶן: "תשובי מיד. אישה במצבֵךְ צריכה שמירת-הריון מוקפדת."
היא ענתה כמו אלחוט: "טוב לי כאן. מאושרת. מאז הקרבות כבר מזמן לא הייתי כמו ככה, חמש-חמש..."
רצתי עם המכתב אל פרופסור אשרמן: "תגיד לה!" – כמו ילד קטן המזעיק את אביו לגונן עליו מפני ילדה גדולה ותוקפנית. הוא אמר: "יש שם ג'וינט, יש הצלב האדום, כשיתחילו הצירים היא תיכנע, תחזור לתלם. תן לה לירות די.די.טי על ראשי ילדים נגועי גַּזֶּזֶת. היא עושׂה שם היסטוריה, צריכים אותה שם. זאת שמירת-ההריון הכי טובה, תישן בשקט."
הרגשתי פתאום מיותר ואמרתי לאבא שלה: "נשבר לי." סיומ'קה גורביץ', למרות העונה הבוערת, הבין וּוִיתֵר. הוא הוריד אותי בטנדר הישן עד הסיבוב, תחב לי בּוּכטַת סנדוויצ'ים לַ"קיד-בֶּג": "שוֹיְן, תצליח."
חזרתי לגדוד וחתמתי שנה והמשכתי לכתוב לאולגה: "תשמרי על עצמך. אַתּ אוכלת מספיק? יש לָךְ מת על המצפון, מִרשעת. מת מגעגועים."
עוברים תשעה וחצי חודש ואני בלוּד. הג'יפ הגדודי מחכה בחניון ועינינו תלויות בַּ"דקוטה". סיומ'קה מוחה בכף-יד מיוּבּלת דמעות רוסיות מעיניו. "אַ-נוּ תִראֶה, יַבּוּטְפָיוּמָאט, ממש כמו ימות המשיח!"
אני מסתכל: תימנים בתיפזורת. רזים, שחוּמים, אכּזוטיים. נושקים את אספלט-המסלול.
"איפה הבת הסוררת שלי?" הוא רוטן לידי, מתוח. גם אני כבר בלחץ: יורדים שם, אֶקְסוֹדוּס שלם, ורק היא לא נראית.
ואז, ממש מאחורי אותו מטוס "דקוטה", נוחת לו מטוס British Air Line גדול והכֶּבֶש מוּרד לַמסלול. יורדות בו בקצב טִקסי ומתון, מדרגה-מדרגה על פי סדר, עֶשְׂרוֹת תיירים ושָבֵי חוּצלארץ ואולגה סופסוף ביניהם. היא מזהה אותנו מרחוק כהרף-עין ומרביצה חיוך של אלף שטרלינג לפחות. השמש של עַדֶן תרמה ליופיה מתיקוּת של מימרח שוקולדה. חובקת ביד חבילה עטופה, מנפנפת, כולה בּריאוּת.
סיומ'קה מרעים: "מה הֵבֵאת לי, פַּסְקוּדְטְסְבֶ'לֶה?"
"אֶת הנכדה שלךָ, סבא."
"לא לי היא כי אם לאביה," אומר המוּז'יק בעברית של שבּת.
בו-ברגע ניתַּן לַבּוּבּה הזאת שמה. ליהיא. הבת שלי ליהיא. אולגה נצמדת אליי כמו מוּלחמת. "עכשיו," היא מלחיתה, "סופסוף אנחנו משפחה."

*
מכתביה של אולגה לרות אחותה ערוכים ברֶבֶרס כרונולוגי. כמו תל כנעני של שיכבה על שיכבה, מאוחר על גבי מוקדם. אני, הנובר בו בַּסליק האינטימי של שתי המתות האלה, מין תֵל-אֶל-עֲמַרְנָה ששוב לא תֹאמרנה, מרגיש כמין Peeping Tom. רק שהפעם זה לא החייט ההוא מן הפולקלור האינגליזי, זה שחטף מיקרה-עין כשלֵידִי גוֹדַיְבָה עשׂתה שם סטריפטיז. הפעם אני המציץ ואני המוּצָץ ואני היא העין, זאת השבויה בין סודו של הנר על הקבר לקבר הסוד?
ואז, אז בדיוק, אור ליום חמישי, באחת בלילה, חותך לי הטלפון חד ומתריע את כל דומיית הקריאה. מי זה הפסיכי הזה המֵעֵז לטלפן לי כל-כך מאוחר כאן? איפה היקנו לו לפרא הזה מושׂגים בתרבות ונימוס? אני מתנתק מאותה קופסת-פח, מִסִּתרֵי תיבתה של פּנדורה. מעֵבֶר לַקו איזה קול לא מוּכּר לי.
האם זו טעות במיספר?
"כן," הוא אומר, "כן ולא, אדוני. זאת אומרת הטעות שלי אבל המיספר בסדר." מסתבר, שמו תעוֹז. תחקירן רון תעוז. מ'אתגר', המישׂרד באחוזה. הוא מתנצל כמובן על הטיימינג: היה צריך להיות אצלי בשמונה. הסתבך.
"איך הסתבכת, בַּכביש או בַּזמן? מה ששייך לַכּביש אין שום בעייה, זה מושב ידוע."
"לא," הוא אומר. הוא מכיר את העמק. "אני עפולאי," הוא מנפּח שריר, "גִזעי." אלא מה? התעכב בשכונת דניה ב'. איזה בעל קנאִי אחד הזמין חקירת-עומק. לוּא ראית לאיזה פרצוף מפזר-הפגנות הוא נשׂוי, האהבָּל. טעות-דפוס של הטבע. חבל על הזמן. על הזמן שלי והכסף שלו, שמִזה יש לו פוּל. מַלְיָאן. אִם היתה כאן הגרלה של לוֹטו-טוֹטוֹ על כיעור לא היית מסַמֵּן עליה אִיקְסִים אלא אִיחְסִים. רק מה? המטומטם הזה, הבעל, מת עליה ולא רואה מִמֶּטֶר איזו צ'ילבָּה יש לו שם. כשחילקו את היופי עמדה בסוף התור וכשחילקו שם שׂכל הוא אפילו לא עמד שם..."
בקושי הצלחתי לכבוש את צחוקי. זה הִפשיר, איכשהו, את הקרח. "אוקיי, אז מתי אתה בא, מר תעוֹז?"
-לא, הלילה כבר לא. רק מחר."
"אם כך אז מתי בדיוק?" כך אני, בחשש שיתקע לי עוד ברז.
"בשש-אפס-אפס. ויש לי מפתֵּחַ לשער של בית-הקברות."
"אם כן אז לילה טוב," אני מחזיר את השפופרת בשקט אל כּנה אבל שואל עצמי מיד: מִנַּיִן לו לַמַּבְרִיזָן הזה אותו מפתח שבּטח רק פיניטו יש לו בּעלוּת עליו? אבל מיד אני נזכר בכל שעוד נותר לי לדאוג ולהכין להשכמה של יום מחר: כריכים טריים בַּתיק, קפה חדש וחם בַּתֶּרמוס וכִיוְנוּנוֹ-בַּזמן של השעון המעורר. כל הפרוטרוט הלוגיסטי הזה כמו דוחק בי תמיהה זו בכוח עד ירכתיו הדחוּיים של אותו מנגנון הקרוי זיכרון. ואז אני נרדם בלי שהספקתי כלל לרדת לעומק התמיהות האחרות הממתינות בתוך קופסת-הפח כמין פצצות של זמן דיסקרטי שכשאקרא אותן יתפוצצו לי בַּפָּנִים.

בשש בדיוק הוא מקיש על דלתי כמו שעון מעורר על שתיים. זהו אם כך בצבעים טבעיים וחדים תחקירן רון תעוז: מישקפת, מצלמה, "דוּבּוֹן" צבאי עם תג "גולני". פרצוף מזרחי, בסביבות השלושים. כבר תוּדרך, הוא אומר, על הכול.
אני מציע לו קפה. "תודה," הוא אומר, "כבר שתיתי." ומראה לי בחוץ שהֶחנָה את הג'יפ שלו בין העצים, מִמוּל. "אנחנו נלך ברגל," הוא מסביר בסגנון של שוּשוּ, "כי רֶכֶב יעיד כבר מיד שֶיֵש נפש חיה בתוך בית-הקברות."
"נפש חיה כל-כך מוקדם בבוקר בטח אין שם," אני פּולט בשקט, "סך הכל דיור מוגן."
"איזה דיור מוגן?" הוא מפספס את הפּוּאֶנטָה.
"אותו דיור מוגן, תת-קרקעי, של נפטרים."
הוא צוחק ואצלי מתהפכים כל הקישקעס מרוב געגוע לאולגה. האור מסביב מתבהר אך אצלי, כצפוי, יש רק חושך גמור.
אנחנו מגיעים לשער. הוא שולף מפתח. אני מתאפק לא לשאול אותו איך זה הגיע אליו, לא נעים. על הקבר אין כלום, רק אותם דוּדאים ששתלנו, אני וליהיא. הוא תופס לו מחבוא עם תצפית בין שׂיחי ההרדוף ואני אחריו.
פתאום תוקף אותי שיעול. הוא מראה סימני אי-נחת. "תשמע," הוא לוחש לי למרות שאין איש בסביבה, "זה ידפוק את הכול."
"אתה מתכוון לַשַּעֶלֶת שלי?"
"כן," אומר הוא, "זה תיכף יבריח את מי שאנחנו באמבוש הזה מקווים שנתפוס פֹּה על חם."
"אז מה אתה מציע?"
"שתחזור, מר ש"ץ, הביתה. אם זיהיתי לבד את ההוא, החבלן מבריסל, אסתדר גם עכשיו."
"כן הַמְ-פַקֵּד," אני אומר לו חֶרֶש, "ותסלח לי."
"אין מה לסלוח, ברגע שבּו אזהה מי מדליק את הנר – תיכף אשוב למושב שלך, ש"ץ, ומיד אמלא לךָ דוּ"חַ."
שבתי אפוא כתינוק שסרח וניסיתי לישון, אך לשווא.

בשמונה ועשׂרים הוא כבר מקיש אצלי בדלת.
"מה קרה?" אני שואל אותו.
"תסלח לי. אני מתפטר."
עכשיו, שבחילוף-יוצרות מפתיע ואירוני, זה הוא שמבקש פתאום סליחה, ולא אני – אני מתבונן בו ולא מאמין לעינַי, איזו מטמורפוזה: האיש הִשתנה כבּאלון זה שכּל האוויר התרוקן מתוכו. הוא חיוור ונִראֶה שכּל אֵגוֹ-השוּשוּ שַבַּ"כּ אצלו חיים כאן לכל חי, הוא כמו בהלם. "תִּראֶה," הוא פולט, "זה התַקֶל הכי משונה שקרה לי אי-פעם. לרגע לא תיארתי לי שזה מי שאפגוש."
"מי פגשתָּ שם קיבּינימָאט?" אני מאבּד אורך-רוח, "מי מדליק על הקבר של אולגה שלי כל שנה נר של יָאר-צַייט? דַבֵּר!!!"
"לא תאמין, אדון ש"ץ," הוא אומר, "גם אני ככה... לא האמנתי..."
"מי? את מי ראיתָ?" אני שׂם עליו שתי ידיים, "את כּלבּם של בני בַּאסקֶרוִיל? דראָקוּלָה ז"ל? המיפלצת מִ-Loch Ness או מיסטר גֶ'ק המרטש?"
"את אימא שלי," הוא לוחש, מתנשף, "לא תופס בכלל מה היא עושׂה שם."
"איך קוראים לה?"
"חמאמה."
"עושָׂה שמה ספּונג'ה כל יום חמישי לַקבּרן?"
"עושָׂה בהרבה מקומות, אדון ש"ץ. לא שואל מתי ואיפה. אני גר בקריית אתא." ומיד: "לא שֶמֵּבִין למה בּכתה שם, על הקבר. אבל קח את הכסף שלךָ, אדון ש"ץ. רון תעיזי לא בולש אחרי אימו..."

בערב, עמוק בַּשיכבה התחתית של אותה קופסת-פּח אניגמאטית, אני מגלה על נייר-מכתבים של ה"ג'וינט" מין רמז ראשון.
"הלילה," כותבת שם אולגה לרות, "העזנו לחדור אל הקאסבּה. שֹחַד פותח בעַדֶן הכּול: מחסומים, שערים, פִּיּוֹת. מִסוכֵן כפול אחד, של הסוכנוּת ושל הבריטים, הצלחנו לסחוט אינפורמאציה Top Secret וכבר, בו-בלילה, לפעול. הֶחנֵינוּ את ה'בֶּדפוֹרד' הישן, המנדאטורי, שניים-שלושה רחובות מאותה הסימטה, כטישטוש עקֵבות. יחיא ערוּסי וראלף מה'גוינט', שניהם עטופים בכּאפיה, נשׂאו עד הבית ההוא, ששימש לנו יַעַד, סולם ושׂמיכות. אני, מוּסתרת בְּצֵל עץ, נשארתי בתצפית שם, לשרוק שריקה מוסכמת אם תופיע מישטרה. הם הִשעינוּ סולם זה עד קְצֵה החומה שחיפּתה על חזית אותו בית. את השׂמיכות שקוּפּלוּ להרבה קיפּולים הם פּרשׂוּ, כריפּוּד, בִּמְרוֹם החומה שמִּמֶּנָּה בלטו כמו חוּדים של שיני חיות-טרף, שִברֵי-בקבוקים חדים נגד כל מי שישׂים שם ידיו תוך טיפּוּס. שתי ילדות ועוד ילד אחד שיָּדעוּ, בזכותו של איש-קשר, שאנו באים לחלצם מִבּוֹרְדֶּל זה חיכו בחצר הפנימית, ויחיא וראלף שילשלו אליהם, מִתרמיל שהוּצמד אל גב יחיא, סולם-חבלים מיוחד שקָּנוּ מִסְּפֵּץ-סנֶפְּלינג אחד בקהיר. כעת ירד ראלף בסולם-חבלים זה אל תוך החצר בה הִמתינו אותם נמלטים וגרר כל אחד מהם עד לפיסגת החומה. אחת מאותן ילדות הִתקשתה לטפּס איתו עד שהִגיעו שניהם באימוץ כל כוחם עד לַקטע שבו נִפרשׂו השׂמיכות. מה מתברר: היא בסוף התשיעי ועוד אין לה ארבע-עשׂרה, רותי. בית-הבושת הזה שממנו היצלנו אותה מעסיק גם קטינים. כתבתי 'קטינים' כי גם הוא, אותו ילד, נימנה בפירוש עם כל אלה. מה שקוראים לו הבריטים white slavery לא רק עובר על הגבול של גיל ושל מין אלא גם על גבולות הפֶּרוֶרסיה הכי פֵּדופילית וכמו שנהוג בּמזרח הבּרבּארי הזה גם על גבול הדמיון. כשטסנו בַּ'בֶּדפורד' הזה עד לחַאשֶד בספּיד-נהיגה קרימינאלי שאילו נתפסנו היה שווה קנס של הרבה לירות שטרלינג טובות, תקפו הצירים את אותה מיסכנה ואנחנו, באַטְרָף של פחד, מיהרנו איתה אל חֲדַר-המיוּן של 'גאולה' לפני שתמוּת. ד"ר לוי, רופא מתנדב משיקאגו, אמר לי: 'דרוש לנו נֵס כאן.' מי שלא מאמין בניסים, כך שמעתי מאבא, הוא לא ריאליסט. אז קרה שם הנֵס ושתיהן בחיים, הילדה ובתה התינוקת. רק מה, היא לא רוצה בה, היא, שבעצמה ילדה. ניסינו לשדל אותה אך היא סירבה בתוקף. 'זה מִגּוֹי וזה מאֹנֶס,' מילמלה בבכי מר. טילפנתי מיד לעובד סוציאלי ואיש המישלחת שלנו. הוא בא בלִוויית נוטריון תל-אביבי שֶיֵּש לו את כל הטפסים. מיד החתים אותה הנוטריון בטביעת-בוהן (היא לא יודעת קרוא וכתוב) על טופס של ויתור. תוך יומיים-שלושה, מלוּוָה באחות, העלינו אותה לַ'דקוטה' עם הילד ועם הילדה מאותו 'בית השמש העולָה' של עַדֶן, לא של ניוּ אורלינס. חיבקתי אותה ופשוט לא יכולתי למנוע עצמי מלתמוה בזעם עצום ומרירוּת לא פחותה מִזה איך מתנהל העולם ואיך אלוהים מחלק לא בצדק את עצם הזכוּת להיות אימא למי שמואס בה ומי שפשוט מת לִזכּות בה ימות בלי לִזכּות. היא הציפה אותי בדמעות של תודה ואשמה וביקשה, שנוּקת בכי, לומר לה את שמי והיכן אני גרה בארץ-הקודש הזאת. אמרתי לה את מה שהיא ביקשה וגם רשמתי על דף שאִם תִלמד לקרוא תקרא בו יום אחד. יצאתי מתוך המטוס וראיתי אותה בחלון ה"דקוטה" כשהיא מנפנפת לי יד שכל רגע קינחה מעיניה דמעות. החזרתי לה ניפנוף בה-בדקה שד"ר לוי שאל אותי: 'אז מה עושׂים עם ה-unwanted child?''. לגודל מזלי הנוטריון עמד איתנו לצד מסלול-ההמראה, מה שנתן לי צ'אנס. שאלתי אם מותר למאמֵּץ יחיד, ליגאלית, לִזכּות באימוּץ ה- unwantedשהיא בשבילי דווקא wanted מאוד. הוא שאל אם אני נשׂוּאה ואמרתי שכֵּן ופרצתי בבכי. הם שלושתם נדהמו ואותו נוטריון סח: 'ומה היא עמדת בעלֵךְ?'. אמרתי: 'אם יחשוב שהיא בתי יהיה בסדר. אני כבר יותר מִתִּשעה חודשים כאן והוא יקבל את זה טוב.' – 'היו לָךְ קשיים להרות?' התעניין ד"ר לוי מלא באמפאתיה. אמרתי: 'ניסיתי הכול כבר שנים ואין שום תוצאות, זה lost case.' – 'לוא היית רווקה זה היה אפשרי אבל בלי אישורו של הבעל החוק לא מרשה זאת,' אמר לי אותו נוטריון בחמלה עצורה. -'אם כך היא ודאי תִּזָרֵק מִמוסד למוסד,' שוב פרצתי בבכי, 'בִּזמן שאצלי היא תִזכּה גם לבית וגם להמון אהבה." – 'תגידי לי,' אמר לי העובד הסוציאלי, 'אִם בעלך, כפי שאמרת כרגע בעצמך, עתיד לקבל את זה טוב למה לא ששניכם תאמצו אותה יחד?' – 'כי אִם,' גימגמתי, 'יִוָּדַע לו שהיא לא שלו הוא לא יסלח לי לעולם.' ושוב התפרצתי בבכי. – 'אולגה,' אמר הנוטריון, 'יש כאן סתירה בולטת בין מה שבעצם אמרת לנו קודם, שהוא יקבל את זה טוב, ובין המילים שעכשיו אַתּ אומרת שהוא לעולם לא יסלח לך. איך, כאִישה אינטליגנטית, אַתּ מסבירה את זה?' – 'ואיך, כאיש אינטליגנטי,' לא עצרתי כוח, 'אתה מסביר את הסתירה בין מה שאיש אומר שעה שהוא מרגיע את אשתו המיואשת וּמה שהוא ינטור לה בליבו שנים רבות?' זה היה שקר גס, לפחות כלפי שלוֹמיק, וחשתי מיד שליכלכתי. זה לא הִגיע לו לגבר הנפלא הזה. אני כּפּרתו והאשְמה כולה שלי היא. 'אַתּ כל המשפחה שנחוצה לי,' הוא אמר. לפי ההלכה הרי יכול היה בלי קושי להיפטר ממני כעבור עשׂור שנים. אני מצידי, גם הרבה לפני עשׂר שנים לא הייתי נותנת לשנינו לסבול והייתי מיד משחררת אותו, שיילך. אך עצם ויתור הילדה על בִּתה והדחף לזכות בַּתינוקת, כל זה מילא אותי פחד נורא שמא איכשהו הוא יתחרט.
"מובן שלא יכולתי לקבל גם שמץ סעד מאלה שהיו עדים לתיסכּוּלי המר, כי גם הנוטריון גם העובד הסוציאלי ידי שניהם כּבוּלוֹת היו באזיקי החוק. אך יֵצֶר אותה החיה הפראית הקרויה אימהוּת לא מוּשׂגת רדף אותי בלי רחמים ובלי הרף ולא כמו אותה הילדה, הוא לא רק שלא נעתר לי לחתום על ויתור, אלא צעד בצעד דחף אותי עד מימוּשה הסופי של תוכנית מסוּכּנת מאוד.
"ביום בו שוּלמה לכל איש מעובדי המישלחת משׂכּורת החודש קניתי כרטיס לטיסתBritish Air Line שדרך נִיקוֹסִיָּה נועדה לנחות בלוּד. בחרתי מראש בטיסה בקו בריטי ולא בַּ"דקוטות" שלנו, שֶמָּה שפּחות פרצופים מוּכּרים יזהו אותי עִם הקטנה. מיד לאחר-מכן, בלי לבזבז בדרכי גם דקה מיותרת, עצרתי מונית והנחיתי נהג מקומי אל היעד הבא. היות שהכירו אותי באגף תינוקות ופגים ב"גאולה" חתמתי על טופס שיחרור התינוקת ושבתי מהר לַמונית. רק כשהייתי כבר תחת גגו של אותו טרמינלAden Airport שילשלתי בַּיד הפנויה מחיבוק התינוקת שלושה מכתבים לתוך תיבת-דואר שעד שתוּרַק ויוכלו נמענַי, מוּכּי הלם, לקרוא בהם למה ברחתי מעַדֶן, אני אֶמָּצֵא כבר בלוּד. כתבתי ברורות לשלושתם, ד"ר לוי, וכן הנוטריון והעובד הסוציאלי, שגם אִם עברתי ברורות על החוק לא נותרה לי בעצם ברירה, ואם עוד נותר בהם שביב אהדה לחודשי התנדבותי להצלת קטינֵי עמנו משֶּבִי מכוּפּל זה של איסלאם ופּדופיליה, אודה להם מאוד אם לא יסגירו את סודי. 'אצלי,' כתבתי, 'היא תִגדל בריאה ומאושרת יותר מִשֶבּכל מקום אחר על פני תבל.' ותיכף עליתי זריזה לַמטוס ועכשיו, שגם הורינו וגם שלוֹמיק לא בבית, אני מספרת לָךְ, רותי, את מה שנועד כאן לשתינו בלבד. - - -"

מֵעֵבֶר לזה נתפּרעו השורות כמו תלמים בחלקה מסוּלעת. הבנתי כי כאן היא היתה כה נסערת שעצם כתב-ידה הלא סדיר הִמחיש הכול. "שלוֹמיק אסור לו לדעת שום כלום. תזכּרי. לא כל עוד אני חיה. הוא הנפש הכי אצילית בעולם ואני רק עפר לרגליו..."
הרמתי פנַי אל שולחן-הכתיבה, אל תצלום שקיבלתי מליהיא: היא וגדי ושתי הקטנות על ריקעו של אגם צח ב-Upstate New York. היא צנומה כמוני, שחומה כמוני, נושׂאת בה כמוני את אולגה. כשאני מהרהר בה אינני בטוח: כלום אין היא, בעצם, בתי?