ירדנו לאילת – אהוד אריאל, בנו של מאיר אריאל, עודד ישראל מנשרי, המלווה אותנו בתיפוף על קחון ואני, להופיע בערב שלנו "מאיר לעולם כולו" – מסע בעקבות מאיר אריאל ושירתו.
בעוברנו ליד ירוחם, הבריק באהוד רעיון – אולי נפתח את המופע ב"בצהרי היום", שלא היה חלק מתוכניתנו? נדלקנו על הרעיון, וכך היה.

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים
במרכז המסחרי המאובק.
התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה
כמו טורבו מאופק.

השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה
משתחררים בתענוג בכל הגוף.
משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחום על הפרצוף.

וכל העניין
הוא לשתות משהו קר
בלב מדבר.

פתחנו עם השיר עוד בטרם הצגנו את עצמנו. כך אמרנו שלום לקהל. וכבר במילה הראשונה הקהל היה מחושמל.

בסוכות תשמ"ח (1987) יצא מאיר אריאל עם להקה שהקים לצורך העניין – "קאריזמא" למסע הופעות מקריית שמונה עד אילת, שנקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל", שאותו הוא תיעד בסרט בשם זה. השיר "בצהרי יום" הוא לחן של דיוויד ברוזה לקטע מתוך כתבה של מאיר אריאל ל"כותרת ראשית", שתיעדה את המסע. הרי אצל מאיר אריאל גם הפרוזה היא שירה...
בשיאו של השיר, עומדים מאיר וחבריו "נימה וחצי מהצל", ואז "איזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש, ופה שבאוזנינו ממלל," ואומרת:

תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה
"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב.
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם
מתרבות המערב.

האם באמת "איזו מקומית" אמרה את הדברים? ואם כן, האם כך היא ניסחה אותם? או שמא, מה שנראה לי יותר, זו דרכו של המשורר לבטא קול פנימי שבער בו, והגיע לשיאו במפגש המיוחד ב"מסע הבחירות".
כי מאיר אריאל באמת מחובר לתרבות המערב, בדרכו שלו, אך כל חייו ויצירתו הם חיפוש אחר קול ייחודי. ונדמה לי שמשהו בתוכו זועק לעצמו: "הגיע הזמן שתוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב." "שלכם," אתם. כלומר, מאיר אריאל הבין, ולשם כך המסע, את הצורך ב"אנחנו" הכולל גם את אותה "איזו מקומית" מירוחם, ולשם כך יש צורך לשנות את אופי הזיקה לתרבות המערב, שיש בה מן הדביקות והחנופה.
מאיר אריאל לא שר גרסאות כיסוי בהופעותיו. הוא שר רק שירים של עצמו, כולל שירים שכתב לאחרים, וגם כששר משירי בוב דילן, הוא שר את תרגומם לעברית, פרי עטו. יש רק יוצא מן הכלל אחד, גרסת כיסוי אחת שלו. מכל הזמר העברי, על כל סוגותיו ולכל תקופותיו, הוא בחר שיר אחד בלבד, את שירו של זוהר ארגוב "כבר חלפו השנים", למילותיו ולחנו של אביהו מדינה.

ומיני אז כבו עיניי.
כל עולמי חשך עליי,
כי לעגו לי ידידיי.
טוב לי מותי מחיי.
אנה אלך? אנה אברח?
איך אתנחם? איכה אשכח?

הוא לא שר את השיר כאלתור, כדרך אגב. הוא נפגש עם אביהו מדינה כדי שילמד אותו את השיר, ולאחר מכן עיבד אותו לגרסה משלו.
בערב מחווה לאביהו מדינה בפסטיבל ישראל 1993, הזמין מדינה לבמה את מאיר אריאל והם שרו יחד את "כבר עברו השנים" ולאחר מכן הצטרף אליהם חנן יובל בשירת "יעקב התמים" ("אל תירא, ישראל, אל תירא / כי גור אריה הלא אתה.")
למה מכל השירים, בחר מאיר אריאל דווקא בשיר זה? מן הסתם, הוא אהב מאוד את מילות השיר ולחנו, אולי רצה להעניק מחווה של כבוד אחרון לזוהר ארגוב, אך אני רואה בכך גם בחירה של מוסיקה "כאפשרות של גשר". כהבנה שאי אפשר לבנות ישראליות, אם לשונה תהיה תקועה כה עמוק רק בתרבות המערב.
ישבנו, אלפים מאוהבי מאיר אריאל, ערימה של אלפי חבר'ה על הדשא המיתולוגי של קיבוץ משמרות, קיבוצו של מאיר אריאל, באחד מערבי השנה המסורתיים לזכרו של מאיר אריאל. ובין שלום חנוך ואריאל זילבר, אביב גפן ומוקי, כל אותם "מובנים מאליהם", הופיע ניסים גרמה.

ניסים גרמה הוא "מלך הקסטות". "אני דיכי פדיחה בר מזל / אוהב את החיים על פי חז"ל / אני מלך הבסטות על הכביש / מוכר מיני קסטות לכל איש / מוסיקה לכל נפש זה אני / ערבוב מערבי ים תיכוני... אני הוא מלך הקסטות מהתחנה המרכזית."

מוסיקה לכל נפש, זה לא מאיר אריאל. אבל ל"ערבוב מערבי ים תיכוני" הוא בהחלט חתר. הוא כתב והלחין לניסים גרמה את "ציונה" ושר איתו את השיר בדואט.
את השיר הזה שר במופע ניסים גרמה, הפעם, למרבה הצער, כבר לא בדואט. הופעתו היתה מקסימה ומרגשת עד דמעות.

צמיד נחש עשוי מפליז
ועגילי דמעות טורקיז
שנעלמו לסבתא ליז.
איך את מועדת?
צעיף המשי של אחיך
לקחת לו גם את החתיך
וכל כולך מורגל תשליך,
או את חומדת.

איפה, איפה את ציונה?
מתי תרצי כבר את שלך?
החברוֹת שלך, ציונה,
יושבות ומקנאות רק בך.
מתי תרצי כבר את שלך?
מתי מתי תכירי בך?

"רישומי פחם" הוא, בעיניי, החשוב והטוב בתקליטיו של מאיר אריאל. תקליט זה, שבו עוסק מאיר אריאל בחוליי החברה המערבית והישראלית וגם בשאלות פילוסופיות תיאולוגיות על אפסות האדם מול האלוהים, איתני הטבע והממסד, נפתח בשיר "חיית הברזל". שיר זה הוא מדרש על חזון של הנביא דניאל. חיית הברזל היא חיה מפלצתית ואיומה שאותה פירשו חז"ל, אחרי החורבן, כנבואה על האימפריה הרומית. מאיר אריאל מצא שיש "הרבה מרומי היום," וקונן על הפטישיזם של הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים, ובעיניים נבואיות תיאר במדויק את תרבות תוכניות הריאליטי ואת מחיר תרבות הסמרטפונים, שנים לפני שהיו תכניות ריאליטי ולפני שמישהו חלם על סמרטפונים.
כל שירי התקליט הם פירוט של החוליים המופיעים ב"חיית הברזל". אולם התקליט מסתיים בהאפי אנד, בשיר "פה גדול". השיר הוא עיבוד של מאיר אריאל לאגדת חז"ל על מותו של טיטוס. בתיאורו של טיטוס הוא שוזר רמזים למקבילות ב"חיית הברזל", ובכך הוא מבטא אמונה בניצחון הרוח על חיית הברזל. הרוח עליה הוא מדבר, היא רוח היהדות.
המהפך בתקליט מופיע כבר בשיר הלפני אחרון – "שיר התעסוקה". בשני שירים בתקליט עוסק אריאל בעבודה. "שיר המקצוע" מתאר אדם שהוא עבד למכונה, שמשמן אותה כפי שבשיר הראשון האדם משמן את חיית הברזל. כל חייו האיש מאבד את אישיותו בעבדות למכונה, עד שקורא לו אסון. הוא מפוטר. ומתברר שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות, הוא לעבוד את המכונה. בלעדי העבדות הזאת, אין לו חיים. הדבר היחיד שאיום יותר מלחיות עם המכונה, הוא לחיות בלי המכונה. אין מוצא. איזו פסימיות ואומללות.
בעבודה לקינו, בעבודה נירפא, כתב מו"ר א.ד. גורדון. וכך גם מאיר אריאל. המהפך בתקליט הוא "שיר התעסוקה", שבו השחרור אף הוא נעשה באמצעות עבודה. הייחוד של העבודה בשיר התעסוקה, הוא שזו עבודה מתוך חירות, מתוך בחירה, מתוך אמונה באידיאל גדול המצדיק את המאמץ וממלא את העובד במוטיבציה להתאמץ ללא חשבון. העבודה הזו היא בניית המשכן. השיר שזור ביטויים מתוך הפרקים המתארים את בניין המשכן, את ההתנדבות והמוטיבציה של בני ישראל, עד שמשה עוצר בעדם, כי אין לו כבר צורך בכל כך הרבה התנדבות. מאיר אריאל מבקש:

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר,
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר...
רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי.
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא,
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי –
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

אולם אותה עבודת קודש, אליה עורג מאיר אריאל, אינה רק עבודת המשכן של אבותינו לפני 3,000 שנה, אלא גם מלאכת החלוציות של אבותינו הביולוגיים, בוני הארץ ומקימי המדינה. ומיהם? כמובן, הוריו החלוצים, מייסדי הקיבוץ. אבל לא רק הם.

קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, מבקש מאיר אריאל, אך הוא מבקש שיקחנו גם אל מעברת העולים, בשנות המדינה הראשונות.

במעברת העולים, שוכני האוהלים,
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים...

ההתייחסות לעולים במעברות כחלוצים, בוני המדינה, שווי ערך לחלוצים שהקימו את הקיבוצים והמושבים, היא התייחסות חתרנית לרוח התקופה. הרי הם "הובאו", לא באו. לא, אומר מאיר אריאל. הם חלוצים. הם בונים ויוצרים, "ברצון הכי חופשי," וכשהוא רואה אותם, הוא רואה את מלאכת בניית המשכן.

לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים
איך להוציא את המנורה – מקשה, והכלים
מבלוק זהב התכשיטים... שוקלים כל אונקיה
ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה
מבלוק זהב התכשיטים – שלמה ונקיה.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז
מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז
מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –
אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.
כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.

אותה הרוח היהודית, אותה הרוח הישראלית שתנצח את "חיית הברזל", שואבת את כוחה מאבותינו במדבר ומאבותינו חלוצי הציונות. חלוצי הציונות הם מי שבאו מן המזרח ומן המערב, והביאו עמם את אוצרות התרבות של המזרח והמערב. המקורות המגוונים הללו הם בית היוצר הסנרגטי של בניין תרבות וחברה.

במופע המקסים של שולי רנד בשירי מאיר אריאל, הוא שר בהדרן את "בצהרי יום". מה חש שולי רנד, ולמה הוא מתכוון, כאשר הוא שר "תוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב"? מהי תרבות המזרח שלו?
שולי רנד לבוש וחבוש כפי שהתלבשו והתחבשו יהודים בעיירה במזרח אירופה לפני 200 שנה. עולמו נע ונד מירושלים לברלסב ולאומן ובחזרה. הוא נטוע בעולם החסידי המזרח אירופי, אך הוא נטוע גם בתרבות הישראלית, ולא בכדי הוא שר מאיר אריאל, והוא נטוע היטב גם בתרבות המערב, הרי המופע שלו הוא מופע רוק לכל דבר. הוא, וששת נגניו החילוניים, והמפיק המוסיקלי אסף תלמודי, שבין מפעלותיו היפים גם אירועים של החייאת שירת ספרד – הם הסינתזה הראויה של התרבות הישראלית.

שלמה בר ולהקת "הברירה הטבעית" הם הסוכנים הראשיים, זה ארבעה עשורים, של בשורת התרבות הישראלית המבוססת על הסינתזה הזאת בין התרבויות והמוצאים. מאיר אריאל כתב להם את מלות השיר "ארצי לגואל".

הוי חולמת, הוי מיוחמת,
הוי, ארצי לגואל.
הוי נרדמת, הוי לבכי השואל.
הם אונסים אותה כל בוקר,
ערב וצהריים,
משחקים עליה פוקר,
פוקר המספריים,
ובלילה משמיעים הם יללה
על צער גורלה.
קוראים בקול גדול
עד הוא נשמע כצחוק
המהדהד רחוק.
הוי, יש עבד, תחתיו עוד עבד.
הוי, עליו משרת.
הוי, שפחה יש.
הוי על מה לשחֵת.

באחת מהופעות הלהקה, הזמין שלמה בר, מלחין השיר, את מאיר אריאל לבמה, וביקש שיצטרף אליהם לשירה.
כשהם סיימו לשיר, אמר מאיר אריאל: "זאת הברירה הכי טבעית!"

בימים אלה אנו מציינים 17 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. בקרוב תצא הביוגרפיה שלו, מאת פרופ' נסים קלדרון ופרופ' עודד זהבי. ההשראה למאמר זה היא הרצאה של קלדרון, בכנס "מי אני? שיר ישראלי."

2. מכתב גלוי לאיתן ברושי
לאיתן, שלום רב!
ברצוני להסב את תשומת לבך לפוסט שהעלתה העוזרת הפרלמנטרית שלך עו"ד אליס גולדמן בליל ההפיכה בטורקיה.

"הביבי, הלו, זה בשבילך וכדאי שתהיה מודאג...
הפיכה צבאית בטורקיה.
לא מפתיע!
האם גם אנחנו נהיה מספיק אמיצים להעיף את הדיקטטור הפרטי שלנו?"

משמעותו של פוסט זה אחת – קריאה להפיכה צבאית בישראל והורדתה בכוח של הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של ישראל.
ואם הדברים לא היו מספיק ברורים, היא הוסיפה בתשובה לשאלות גולשים: "זה מאוד פשוט בעיניי – הפיכה על מנת להחזיר את הדמוקרטיה. זה מה שקרה עד היום בטורקיה. ייתכן שזה מה שצריך גם פה."
ועל התגובות שהזכירו לה את העובדה שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות, היא השיבה שגם היטלר נבחר בבחירות, ואילו בוצעה הפיכה צבאית להפלתו, היתה נמנעת השואה.
איתן, אנו מכירים שנים רבות. אני יודע שאתה דמוקרט אמתי, בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך. אני משוכנע שאתה סולד מן ההסתה הפאשיסטית של העוזרת שלך, הקוראת להפיכה צבאית נגד ממשלה דמוקרטית לעילא ולעילא, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות לעילא ולעילא ומשווה את ראש ממשלת ישראל להיטלר.
משום כך, אני מצפה ממך לפטר לאלתר את הפאשיסטית הזאת מתפקידה. כל דקה שהיא משמשת כעוזרת הפרלמנטרית שלך, היא חרפה, והחרפה כולה שלך. הימנעות מפיטוריה המידיים, כמוה כהתייחסות לדברי ההסתה שלה כלגיטימיים.
דברים אלה אינם לגיטימיים. מי שמניף יד גסה ואלימה על הדמוקרטיה הישראלית, מקומו לא יכירהו בבית הנבחרים הדמוקרטי של ישראל. בוודאי שאין מקום לכך שח"כ שהינו חבר קיבוץ יחזיק פאשיסטית כזאת בתפקיד עוזרת.
ובינינו, איזו עזרה פרלמנטרית תוכל לקבל מאדם השולל את הבסיס של הפרלמנט – הדמוקרטיה? אני מקווה מאוד שעד שהמכתב הזה יפורסם, כבר לא יהיה בו צורך, כיוון שתמהר להשליך אותה לכל הרוחות.
בברכה ובידידות,
אורי הייטנר

בעקבות מכתבי הגלוי לח"כ איתן ברושי, שבו קראתי לו לפטר לאלתר את העוזרת הפרלמנטרית החדשה שלו שקראה להפיכה צבאית בישראל, הוא התקשר אליי. בשיחתנו, הוא גינה באופן חד משמעי את דבריה וסיפר שברגע ששמע עליהם, הוא נזף בה והיא הסירה את הפוסט וכתבה הבהרה. הוא החליט לתת לה צ'אנס ומשוכנע שדברים אלה לא יישנו.

מהיכרותי רבת השנים עם איתן, ברור לי שהוא רחוק מדבריה כרחוק מזרח ומערב. אולם לדעתי הוא שוגה בתגובתו. חומרת דבריה אינה יכולים להסתכם בהגדרה "תקלה", כפי שהיא הגדירה זאת בפוסט ה"התנצלות". מה פירוש תקלה? אצבעותיה נעתקו מידיה וכתבו בעצמן את הדברים? אילו כתבה הסבר שממנו ניתן היה להבין שהיא מבינה ומפנימה את חומרת דבריה וחוזרת בה, ניחא. אך היא לא עשתה כן. זו לא תקלה. התקלה היא המינוי שלה, ויש רק דרך אחת לתקן את התקלה.

3. צרור הערות 17.7.16
* הרודנות תעמיק – הפיכה צבאית בטורקיה אינה נגד שלטון דמוקרטי, אלא נגד רודנות איסלמיסטית. עכשיו, עם כישלון ההפיכה, תעמיק הרודנות האיסלמיסטית של ארדואן. חבל.

* ליוויתי בתקווה את ההפיכה בטורקיה – ארדואן הוא מנהיג אנטי ישראלי ואנטישמי קיצוני, שהפך בעלת ברית קרובה של ישראל למדינת אוייב.
טורקיה של ארדואן היא מדינה תומכת-טרור מובהקת. בשנותיו הראשונות כראש הממשלה הוא יצר את ציר הרשע עם אסד, איראן וחיזבאללה. מלחמת האזרחים בסוריה טרפה את הקלפים והוא הפך לאויבם המושבע של בני בריתו לשעבר, אך תמך בארגוני הטרור הסונים וטיפח את דאעש, שהיום תוקפת את אזרחי ארצו.
טורקיה של ארדואן היא הפטרון של ארגון הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי חמאס. הפטרון בה"א הידיעה. היא תומכת בחמאס מדינית וצבאית, היא מסייעת לו. פיגועים קשים של חמאס, כמו החטיפה והרצח של שלושת הנערים – יצאו מטורקיה. טורקיה ניהלה מלחמה מדינית ארסית ביותר נגד ישראל על שהעזה לממש את זכותה להגנה עצמית מפני הטרור מרצועת עזה ותקפה בחריפות את מצרים על שפעלה נגד חמאס. ואפילו היום, כאשר טורקיה מנסה להיחלץ מן הבידוד המדיני אליה קלעה את עצמה ובין השאר מתפייסת עם ישראל, היא מתעקשת להשאיר בבירתה את משרדי חמאס.
ממשלת טורקיה עומדת מאחורי ארגון הטרור האיסלמיסטי IHH שביצע את פיגוע "מרמרה" ועמדה על כך שישראל תפצה את משפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע התוקפני.
גם היום, כשדאע"ש התהפך על טורקיה והפך אותה ליעד מרכזי של הטרור האיסלמי, טורקיה אינה מתנערת מהטרור ואינה חדלה מתמיכתה בארגוני טרור.
איני טורקי. אני ישראלי. את הניסיון הכושל להפיכה בטורקיה, ליוויתי כישראלי, וייחלתי להצלחת ההפיכה (כפי שאהדתי את ההפיכה של א-סיסי במצרים, נגד בן דמותו של ארדואן – מורסי).
למרבה הצער, רוב העם הטורקי תומך במנהיג האיסלמיסטי, כפי שהעם הגרמני תמך בהיטלר, העם המצרי תמך בנאצר והעם האיטלקי תמך במוסוליני, ואי אפשר לכפות דמוקרטיה על עם התומך ברודן. לכן, ההפיכה כשלה, וכעת יעמיק ארדואן את שלטונו ויבצר אותו. ארדואן נערץ על הטורקים שבחרו בו שוב ושוב – אך יש לומר את האמת: בטורקיה אין דמוקרטיה. יש דמוקטטורה, כלומר השלטון נבחר בידי העם, אך בין בחירות לבחירות הוא משליט רודנות איסלמיסטית, מדכא את חופש הביטוי וחופש העיתונות ורודף את מתנגדי השלטון.

* אותה מלחמה – ניס, עתניאל, שרונה, מרילנד – אותה מלחמה. אותו אוייב.

* חדשות השבוע באיחוד האירופי – האיחוד האירופי החליט השבוע לפתוח משרד דיפלומטי בבירת הקנאות הג'יהאדיסטית האיסלמיסטית – טהראן.
ועוד השבוע באיחוד האירופי: האיחוד האירופי החליט לתמוך במהלך איסלמיסטי קנאי – החלטה אנטישמית של אונסק"ו על פיה "הר הבית קדוש למוסלמים בלבד."
ועוד השבוע באיחוד האירופי: האיסלם הקנאי הג'יהאדיסטי ביצע טבח נורא בחגיגות יום הבסטיליה בניס שבצרפת.
המתקפה על החוגגים ביום הבסטיליה אינה מקרית. ערכי המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון ואחוו – הם ניגודה המוחלט של האידיאולוגיה הקנאית האיסלמיסטית. צעדי הפייסנות של אירופה כלפי האיסלם הקנאי, מנוגדים אף הם לערכי המהפכה.

* בכסף זר – פרשת V-15 – ניסיון לקנות שלטון בכסף זר.

* שוחרי שלום – ח"כי חד"ש גינו את ביקורו של שר החוץ המצרי בישראל. למה? כי הם שוחרי שלום. הרי חד"ש היא החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. כמו שהיא שוחרת שלום, כך היא דמוקרטית.

* זה נשמע כמו אויאויאוי – עריקי המלחמה נוהגים להתהדר בכך שהם מוכנים לשלם מחיר על סרבנותם. התהדרות קצת מוזרה... כל עבריין שיושב בכלא יכול להתהדר בכך. אבל אם הם כל כך גאים בתשלום המחיר, מה זאת ההתבכיינות הזאת על המחיר שמשלמת העריקמינר?

* לשימור הנסיגה – ההיסטוריון יחיעם וייץ פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "פסטיבל אנטבה" ובו הוא טוען שאנו מתגעגעים למבצע כיוון שזו ההצלחה היחידה של צה"ל מאז ששת הימים. חלק מטיעוניו נכונים, חלקם שגויים, בוודאי שההכללה הגורפת אינה נכונה.
אך מה שמעניין, הוא ההגדרה של וייץ למבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" – "מבצעים לשימור הכיבוש". לא להאמין! הרי שלושת המבצעים הם אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון וגירשה את כל הישראלים עד האחרון. המבצעים הם תוצאת העובדה שהנסיגה הזאת נענתה בפשע מלחמה מתמשך – ירי מכוון של טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.
אדרבא, כיוון שבמבצעים אלה ישראל לא חזרה לרצועת עזה (בצדק), נכון יותר להגדיר אותם מבצעים לשימור הנסיגה.

* המשך הכיבוש – אם ישראל תיסוג לקווי 49 והטרור ימשך, איך יצדיקו אותו מצדיקי הטרור האוטומטיים בקירבנו? תירוץ אחד יהיה משהו כמו: "50 שנה היה כיבוש. מה חשבתם, שאת העוול הזה אפשר למחוק ביום אחד? בתוך 50 שנה החשבון ייסגר."
תירוץ אחר יוכל להיות: "השליתם את עצמכם שניתן להגיע לשלום בלי לממש את זכות השיבה? חשבתם שתוכלו לעקוף את לב הסכסוך? עד שהפצע המדמם הזה לא ייפתר, לא יהיה כאן שקט."
אבל מאז הנסיגה מרצועת עזה הבנתי שיהיה גם תירוץ אחר, פשוט יותר. הכחשה. לנסיגה יקראו "המשך הכיבוש". כל כך פשוט וקל.

* איש בזוי – המערכון הבזוי של אסף הראל, שביזה את זכרו של יוני נתניהו, התקבל בגינוי כמעט מקיר לקיר בציבוריות הישראלית. הראל התנצל בפני הצופים על המערכון, ונשאיר לשיפוטו של כל צופה את השאלה האם זאת התנצלות כנה.
אולם בעקבות ההתנצלות, פירסם רוגל אלפר פשקוויל ארסי, שבו תקף את הראל על ההתנצלות ושיבח את ביזויו של יוני נתניהו. הנה, תמצית הפשקוויל הבזוי, שכותרתו "מותר ללעוג ליוני נתניהו": "חלק מהמערכון בפירוש הופנה ללעג על מותו של יוני נתניהו בקרב... וזה בסדר גמור... מותר ללעוג ליוני נתניהו... ללעוג ליוני נתניהו זה כמו לנפץ פסל גדול שהוצב בכיכר העיר, של דמות שמסמלת את השלטון המבצע מהפכה פאשיסטית..." וכו' וכו'.
תחביבו של האיש הרע הזה הוא להתעלל ברגשותיהן של משפחות שכולות, הן של חללי צה"ל והן של נפגעי הטרור. השעשוע הזה חביב עליו בעיקר מיד אחרי הנפילה או הרצח, כאשר המת עוד מונח לפני המשפחה ואז הוא יכול להפיק הנאה רבתי מההשתנה היישר לתוך פצעה הפתוח והמדמם של המשפחה. חביבה עליו במיוחד התעללות במשפחת פרץ, ששכלה שני בנים – מבחינתו זו זכייה גדולה, שניים בכרטיס אחד, היכולת להתעלל ולפגוע כפולה. יש!
האיש הרע הזה הוא פשוט איש בזוי. אילו הוא היה סתם טוקבקיסט, ניחא... אבל הוא ניצב, לצד גדעון לוי ועוד כמה מנוולים בני דמותם בחלון הראווה של "הארץ", העיתון הישראלי המתורגם ביותר בכל העולם ומהווה כלי משחית להסתה נגד ישראל. איש נקלה, שכל אדם בעל מצפון צריך להוקיע אותו.

[אהוד: לא אתפלא אם הוא וגדעון לוי גם שותפים לכתיבת דבר המערכת של העיתון האנטי-ישראלי הזה שדבר המערכת שלו מסריח לעיתים קרובות בדיוק כמו דבריהם נוטפי הרעל].

* נגד חוק ההדחה – בניגוד להתייצבות האוטומטית בעד או נגד "גל החקיקה", בה"א הידיעה, אני מתייחס לכל חוק בפני עצמו. בעוד אני תומך בחוק העמותות (אמנם תמיכה מסויגת) אני מתנגד לחוק ההדחה. פשוט מאוד, מצב שבו הח"כים יוכלו להדיח ח"כ שנבחר כחוק, הוא בלתי נסבל ובלתי דמוקרטי. הנזק של חוק כזה ועוד יותר מכך – של הדחה כזאת, הן לתדמיתה של ישראל והן למהותה, חמור יותר מהנזק של מאה חנין זועבי.
יתכן שצריך לחדד את החוק שיאפשר לפסול את ההתמודדות מתופעות קיצוניות כמו זועבי, אך בשום אופן אין לאפשר לח"כים הדחת ח"כים. זה מדרון חלקלק שמוטב לא לעלות עליו.

* מינוי בלתי ראוי – הרב קרים בשום אופן לא אמר שמותר לאנוס במלחמה, וגם ההסבר ההלכתי שכתב על סוגיית "אישה יפת תואר" אינו מתיר אונס כיוון שסוגיית "אישה יפת תואר" המקורית אינה מתירה אונס, אלא מנסה למנוע את הנורמה העולמית באותה תקופה (ולמרבה הצער, במידה רבה גם בימינו) שבמלחמה הכל מותר, כולל אונס.
אולם בנורמות שלנו, גם הכתוב בתורה הוא בלתי נסבל – עצם הלגיטימציה ללוחם לשבות אישה יפת תואר, ואחרי חודש בביתו לשאת אותה לאישה. המסר המהותי לימינו מהפרשה, אסור שיהיה פונדמנטליסטי, כלומר דבקות יסודנית בכלל הכתוב, האנכרוניסטי, אלא המסר שעלינו להיות המופת והאור לגויים במוסר לחימה. להיות בכל עת מוסריים יותר מהנורמות הקיימות בעולם. ואכן, אנו כאלה. צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, על אף כל המלעיזים והשקרנים.
כאשר נשאל הרב על הסוגיה, הוא לא הציג את הלקח הזה. הוא נשאל על ימינו, והשיב באפולוגטיקה הלכתית, ונמנע מהתשובה המוסרית הברורה.
את דעתו על מוסר לחימה הביע במקום אחר, כאשר השיב שיש להרוג מחבלים פצועים. על כך ניתן להוסיף אמירות חמורות נוספות, בעד סירוב פקודה, אמירות הומופוביות, תמיכה בהדרת נשים, תמיכה בשריפת ספרי הברית החדשה ועוד.
אולי אפשר לתרץ ולהסביר כל אמירה שלו בפני עצמה, וגם זה בספק, אבל הצטברות האמירות שלו, המנוגדות מכל וכל לערכי צה"ל ולערכיה של מדינת ישראל, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקיד הרבצ"ר.
ראוי שבתפקיד הזה יכהן רב המייצג יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; רב מאחד ומקרב.
אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אך הוא שגה במינוי.
יש לקוות שהרב קרים יפעל ברוח האיגרת שכתב לחיילי צה"ל, המנוגד לחלוטין לכתביו הישנים. תהיינה לו הזדמנויות למכביר להוכיח לציבור הישראלי שאכן, האיגרת הזאת היא המבטאת את דמותו העכשווית.
במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

* אור לגויים – מזה עשור, פועלת בכנסת תוכנית מוצלחת להעסקת אנשים עם מוגבלויות במשכן. שגריר ישראל באו"ם דני דנון מוביל יוזמה של העתקת המודל של הכנסת למטה האו"ם. יוזמה ברוכה וראויה, הממצבת את ישראל כאור לגויים, ואת הייעוד שלנו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה."

* ביד הלשון: כבוּדה – חזרתי מחופשה קצרה בחו"ל, ובשדה התעופה, בהלוך ובחזור, השתמשתי במילה שהיום היא ייחודית כמעט רק לטיסות – כְּבוּדָּה. מהי כבוּדה? מִטְעָן. המילה היא תנ"כית. היא מופיעה במקומות שונים, כספר שופטים, יחזקאל ותהילים.
בתהילים היא מופיעה במשפט שנהוג לשבש. כולנו מכירים את הביטוי: "כל כְּבוֹדָּהּ בת מלך פנימה", כדרישה מהאישה ל"צניעות". כאילו הכבוד שלה, הוא בהימנעות מהחצנה, מהשמעת קול בציבור וכו'. הפסוק הזה משמש הצדקה להדרת נשים.
אלא שהפסוק ממש אינו מדבר על כְּבוֹדָּהּ – הכבוד שלה, אלא על כְּבוּדָּה, כלומר מטען של רכוש. המזמור מתאר את בת המלך המגיעה עם הפמליה שלה, עתירת הפאר והרכוש:
"וּבַת-צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם. כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ, בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ. תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל, תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ." הכבוּדה שלה כוללת את הלבוש ממשבצות הזהב, את הרקמות וכו'. נכון יותר היה לכתוב בסמיכות: "כבוּדת בת מלך", כלומר הכבוּדה של בת המלך.