רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק ט"ז

ביום השלישי בשבוע, כ"ה ניסן תשכ"א, ה-11 באפריל 1961, נפתח בבית-העם בירושלים משפטו אל אדולף אייכמן. המוני אנשים הצטופפו, למרות החום הכבד, ברחבה הסמוכה לבית המשפט. הם ביקשו לעקוב מקרוב אחר סדרי הכניסה לבניין וסיורי המשמרות הביטחוניים. ובאו כדי לראות את צבא העיתונאים והצלמים שהתמקם למן הבוקר בבניין. האיזור כולו היה מגודר בחומת תיל גבוהה, ומואר בלילה מכל עבריו. הכניסה הותנתה ברישיון, וחיפוש מדוקדק נערך אצל כל נכנס, לבל יוברח נשק פנימה. אייכמן ישב כלוא בתא זכוכית משוריינת, מוגן מכדורים. בעיתונים סיפרו שניסו את הזכוכית וירו אליה במכונת-ירייה ואף כדור לא חדר בעדה. בקפדנות שמרו על חייו של האדם ההולך למות.
ההתרגשות בקרב תושבי העיר באה לידי ביטוי בשיחות באוטובוס וברחובות. במקומות עבודה רבים ובמשרדים הותקנו מכשירי רדיו, כדי לאפשר לעובדים ולפקידים, ואף לאורחים, לעקוב באמצעות השידור הישיר אחר מהלך המשפט. ברחובות ירושלים ובסמוך לבית-העם נראו גם אנשים מיספר שענדו באופן הפגנתי את הטלאי הצהוב.
בשעה 9.02 בבוקר, עם תחילת המשפט, כמעט שהתרוקנו הרחובות מאדם. ליד מיספר בתי קפה, שם הותקנו רמקולים מיוחדים, צבאו רבים והאזינו בדומייה לשידור המשפט. גם נהגי האוטובוסים הפעילו את מקלטי הרדיו. השידור הועבר גם בבתי-הספר. וכל הארץ עצרה נשימתה לשמע שאלת השופט – האם הנאשם הוא אדולף אייכמן? – והתשובה: "יאווֹהל!"
בשעת צהריים מוקדמת ישבה עפרה לבדה במסעדת "רימון" אשר במרכז העיר, ואכלה לאט, כדרכה, אך בשקידה ומבלי להותיר מאום בצלחתה. ראשית הקיץ באה במפתיע, רוח חמסין יבשה ולוהטת היכתה בעיר המעולפת בחום. הכבישים התרככו. האבנים הפיצו חום. האור היה הלבן ומכאיב. ירושלמים ותיקים אמרו שזה שנים לא היה כל כך חם. בפנים המסעדה, בעלת הריהוט הכבד, רחשו המאווררים. היה עדיין קריר, ואפלולית נעימה שרויה במקום. ברדיו הודיעו אתמול על תשעה ילדים שהתעלפו בחום והובאו לבתי החולים בעיר. הזהירו על חשש מפני שריפות.
צבי הפטיר כלפי עפרה אמירת שלום צוננת, וכבר פנה לעבר אחד השולחנות המרוחקים, אלא חשב, אולי אינה יודע כלל שפוליק חולה, אולי לומר לה שתבוא לבקרו? ומפני כך חזר ובא לשבת לידה. אולם לאחר שהחל לספר עליו, התחרט, מה לו להתערב? למן אותו לילה ששהה אצלה לא התראו ביחידות. היו פגישות חטופות אחדות במסדרונות האוניברסיטה. פעם פגש אותה בקפה "טעמון" יושבת יחד עם דב פורטוגל. צבי הרגיש בחוש שהיא מתעלמת ממה שקרה ביניהם ואינה רוצה לראותו. גם לא צלצלה אליו. היא צריכה מישהו שיישא אותה על כפיו ויסלח לשיגעונות שלה. לא אני. המוזרות שלה הרתיעה אותו. גם לא חיבב אותה ביותר. יותר מדי היא דומה לתיירת האמריקנית ההיא בסדום, שרה, שהיתה מוכנה לעזוב למענו את בעלה.
"לא ידעתי שום דבר." אמרה.
"תיארתי לעצמי."
"מדוע אתה אומר כך?"
צבי שתק. לפי תשובתה הבין שהיא משקרת. "מדוע לא רואים אותך?" אמרה, "צלצלתי אליך כמה פעמים." גם זה שקר. פוליק ודאי כתב לה הכול.
"חם כהוגן היום." אמרה.
"אפשר להתחלף עם אייכמן."
"אתה עם ההלצות שלך."
"מה את רוצה? יש לו מיזוג-אוויר."
"תתבייש לך! אחרי השואה והמישרפות. זה כל מה שיש לך להגיד על אייכמן. ועוד היום. אני כל היום מתייחדת עם זה."
"טוב תראי, אני שונא הצגות. ובייחוד שזה קורה אחרי פרשת לבון, ולפני הבחירות. כאילו שאנחנו הצדיקים היחידים בכל העולם, וכולם חייבים לנו ריבית על אושוויץ. את יודעת, לפעמים, נדמה לי – שקין, אם האות שבמצחו, היה אדם טראגי וכנה, אדם בעל נפש הרבה יותר עמוקה ומתייסרת מאשר הבנים של הבל הצדיק, אם היו לו בנים, או הבל בעצמו, אילו נשאר בחיים – אלה שמתפרנסים כל ימיהם מן העוול שנעשה להם, ואף פעם לא מציצים אל תוך המרתף של הנשמה שלהם, אלא מסתפקים בהכאה על חטאו של הזולת. של קין. אני שונא את שביעות הרצון העצמית הזאת. עושים מאייכמן שעיר לעזאזל!"
"די! מספיק!"
"את לא חושבת שהיה כדאי לתת לו להציץ מבעד לחלון שלו במצעד של יום העצמאות בשבוע הבא? זה יעבור די קרוב אליו! יש לי כותרת מצויינת לתצלום שיראה אותו משקיף על המצעד: אייכמן – והפתרון הסופי!"
היא אמרה שאם לא היתה מחכה לדב היתה קמה והולכת. היא לא סובלת את הציניות הזאת. יש דברים שאי-אפשר לצחוק עליהם. דב עסוק שם, במשפט, עם סידורי הביטחון, רמזה בחשיבות, כשותפה למעשים גדולים. לא בטוח אם יצליח להשתחרר ולבוא. "אבל מה באמת קרה לרפי?" גילתה סימני קוצר רוח. כחוששת ממבטו של צבי, פן הוא מאשים אותה לאחר שהזכירה את שמו של דב.
"תוכלי לבוא ולראות לבד."
על שולחנה היה מונח עיתון צהריים שעיינה בו לפני שהצטרף אליה צבי. "משפט אייכמן, מרצחם של מיליוני יהודים, נפתח הבוקר בירושלים" בישרה הכותרת הראשית. "סרווציוס [סניגורו של אייכמן] מערער על חוקיות בית-המשפט. טוען: לשופטים יש דעה קדומה. פוסל החוק לעשיית דין בנאצים." ובאמצע העמוד הראשון, תצלום של אייכמן, מקריח קמעה, מחצית גופו העליונה חשופה, ודמות יד נשלחת לעבר חזהו: "רופא בודק את אייכמן לפני המשפט."
עייפות היתה נסוכה על פניה של עפרה. אולי אינה בריאה? שוב לא פרץ צחוקה הצלול אל תוך דבריה. גם שינתה את תסרוקת, אספה והרימה כלפי מעלה. לא עוד ניגר ושופע היה שערה הערמוני על כתפיה המעוגלות. נראתה מבוגרת. התמלאה חשד. חושיה כמו מתוחים יתר על המידה. נחיריה הקטנים ריטטו. ניסתה למצוא חן. להתפנק. חכמה מדי, כרגיל. מה קרה לה? מישהו היכה אותה? פתאום נזכר – הלא אני! אבל שטויות. לא ממני היא סובלת. לא ממני תיוושע. משהו אחר מעיק עליה. בכך נקל להבחין.
היא הרגישה שצבי מסתייג מדבריה, וכדרכן של נשים החשות עצמן אשמות – בחרה להתקיף כדי להגן על עצמה.
"איך אפשר לבוא לבקר אותו אם אתה מסתיר מה קרה לו?"
"לא קשה לבוא גם בלי סיבה."
שניהם צחקו.
"אז מדוע אתה מתעקש שאבוא אליו?"
ביקשה להרוויח זמן.
"תראה, בעצם אתה האחרון שצריך להתעניין בו, לא?"
"חשבתי."
"מה?"
"את עוד מתעניינת בו לפעמים, לא?"
"מה אתה מתכוון?"
"שום דבר מיוחד. מדוע את מסתכלת בי כך?"
"איך?"
"כאילו אני חייב איזשהו הסבר נוסף, או אני-לא-יודע-מה."
"רפי היה אצלי ימים אחדים לפני, – מה שאתה קורא – המחלה שלו. ואתה יודע מה הוא אמר?" הנמיכה קולה והיטתה פניה מעל לשולחן לעברו של צבי, "תבטיח לי שלא תגלה לאף אחד!"
צבי הבטיח.
"הוא הבן של בן-גוריון!"
"ברצינות?"
"כן! ברצינות! מה אתה עושה את עצמך תמים? אתה לא תופס? הלא מפני כך רודפים אותו השליחים של בן-גוריון, ואנשי הש"ב עוקבים אחריו, וגם אני מרגלת אחריו ומוסרת עליו ידיעות סודיות לדב שמעביר אותן הלאה ישר לפי הגבורה! ככה זה כשמחפשים תירוצים במקום לחיות!" סיימה בבוז.
"יש לו טענות כלפי כולם."
"אבל עכשיו אתה יודע מפני מה יש לו חשדות במיוחד כלפיי? או אולי הוא סיפר גם לך על פרשת מוצאו המלכותי אשר היה לוט בערפל כל השנים? הרגשת החשיבות הזאת. כמה אני שונאת את הרגשת החשיבות הזאת."
צבי שתק.
"ידעת שהוא מאשים אותי?"
"לא."
"ומאיפה הוא צריך בכלל לדעת על דב? מי סיפר לו?"
"תראי עפרל'ה, דבר אחד אני יכול להבטיח לך – אם הייתי יודע קודם משהו מכל העניינים האלה – לא היה קורה בינינו שום דבר."
"אל תהיה לי בטוח כל כך," נעלבה.
"היתה לי עלייך דיעה אחרת, קודם."
"קודם מה?"
"לא חשוב. לכי תוציאי את הערמונים שלך לבד מן האש."
"גם כך מספיק חם היום."
"לא הייתי מחליף עשר שכמותך בפוליק אחד! כלבה אחת!"
היא טילטלה ראשה בתדהמה למשמע דבריו, כלא מאמינה שעלבון כה גס הוטח בפניה. "אתה השתגעת? באיזו זכות אתה מרשה לעצמך לדבר אליי כך?"
"את יכולה לקום וללכת."
"וזה בדיוק מה שאני עושה." וכשהבחינה במבטו החלה צוחקת. "אתה ממזר, צבי! מתחת אותי. פעם שנייה תעלה לך ביוקר." צחקה לבד, כמעט היסטרית. "אני לא אוהבת הלצות כאלה."
אורי בן-עמי נכנס למסעדה בלוויית מרצה צעיר מן האוניברסיטה. הוא פסע במעבר אשר בין השולחנות, נטוי גרון ופטפטן כרגיל, ורצה להצטרף אל צבי ועפרה, אך צבי לא עודד אותו.
"סליחה, אנחנו עסוקים," אמר בקיצור.
"פרשת אהבה?" שאל המרצה.
"לא, פרשת לבון." הפטיר צבי.
"זה כבר יצא מן האופנה!" התלוצץ אורי בן-עמי.
"ואתה יצאת לי מן האף!" אמר צבי.
עתה, משהסתלקו, שוב דיברה בלחש. היא מאוד רוצה שרפי ירגיש בטוב. אמנם אינה יודעת אם בחוכמה עשה בבואו ללמוד בירושלים. לעולם לא יוכל למצוא כאן את מקומו. הוא שוגה בדמיונות. כלפיה. כלפי כולם. היה עליו למצוא לעצמו מסגרת אחרת, מחייבת יותר, ולהסתפק בגעגועים-בלבד לעולמות שהוא חפץ לנצח ולחיות בהם. כן, היא יודעת כי קל לדבר. לתת עצות לאחרים. אבל. מוטב אולי להישאר תמיד קצת מרוחק. ותמיד לחשוב כי בירושלים, באוניברסיטה – טמונה תשובה סופית ובעלת ערך. אסור להגיע קרוב מדי כדי שלא לראות כמה ריק הכול, ומרוקן. מדוע הוא מתעקש לראות ולפרש את כל אשר מתארע סביבו כקשור רק לעניינו שלו? לאביו? לבן-גוריון? והרי כך הוא קורא אפילו את העיתונים ומפרש אותם! זה נורא! הוא פיתח לעצמו היגיון משלו... אחֵר... לא, מוטב שלא תמשיך לדבר על כך. ההרפתקה הזו נעשתה להצדקה היחידה לקיומו. לקאריירה שלו! ועימה הוא רוצה לקנות כאן את מקומו בינינו, להיות למישהו!
"ההרפתקה אינה שלו בלבד!"
"אני לא מבינה."
"כולנו הפכנו כבר לחלק מן ההרפתקה שלו. הוא סוחב אותנו אחריו. גם אותך."
"על כך אני לא יודעת שום דבר." השיבה בפסקנות. קולה חותך, מורם ויהיר. "זה עניינו שלו בלבד. די לי בצרות שלי ואין לשום איש זכות לדרוש ממני... איש מאיתנו אינו יכול להתערב ולעזור. וחוץ מזה, אני יודעת שלא הייתי יכולה לשנות דבר גם אם הייתי מנסה בכל כוחי."
"את מתחמקת."
נעשתה קצרת-רוח. העיפה מדי פעם מבט בשעונה. את חפיסת הסיגריות הכניסה לארנקה. מעדיפה היתה לחדול לדבר עליו. מצד שני אולי חששה להיראות כנסוגה או מתעלמת מדברי צבי. הוא סיפר לה על הצרות של פוליק עם הצבא. הא התייחסה לכך כאל מהתלה.
מדוע צבי מתפלא? הרי הכיר אותו היטב עוד כשהיה בעין-גדי. מדוע הוא לוקח פתאום ברצינות כה רבה את הדיבורים שלו. פעם ראשונה שהוא מתלוצץ? שואל שאלות שלא לצורך? כאשר דבר-מה אינו מוצא חן בעיניו, כאשר נדמה לו כי מכריחים אותו למשהו – מיד הוא מתמלא חששות, ובטוח כי מתנכלים לו וכי הכול מכוון נגדו באופן אישי. שהרי זו הצרה שלו – הוא מפרש כל דבר כפגיעה אישית. כלום שכח צבי את הסיפור על אודות ה'פרגוסון'? כיצד חדל לעבוד ולא ירד שבוע ימים מן הכנף של ה'פרגוסון' מפני שלא אישרו לא לעלות לעבודה על טרקטור?
"בכל זאת, נדמה לי, כי לך הוא מאמין יותר מאשר לי. הלא את השפעת עליו אז לרדת ולהפסיק את השביתה. ואולי היית יכולה לעשות גם עכשיו משהו..."
מה שהוא מבקש ממנה, גימגמה, לא. לא בא בחשבון. מוטב שלא תתראה איתו. שום דבר לא ייצא מכך. להיפך, אם תבוא ימצא לעצמו אחר-כך תירוצים לטענות נוספות. יש לה ניסיון מר. מרגיז. ודי מעיק. על צבי לסלוח לה שהיא מדברת כך. גם היא חשבה פעם שיש ביכולתה לעזור. ואפילו עכשיו יש והיא חושבת עליו מתוך הרבה קירבה וחיבה, ומשעשעת את עצמה בתקווה שעדיין אפשר לבנות משהו על יסודות רעועים כמו אלו. אבל תמיד באה לבסוף ההתפכחות, האכזבה, וראיית כל אשר עומד בפנייך בעיניים שאינן משוחדות על ידי האשליות, ועל ידי התשוקה לראות את החלומות מתגשמים במציאות, שעה שאת יודעת היטב שאין כל תקווה ושום היגיון. היא יודעת כי הכול אבוד. איש איש מהם יילך בדרכו, ורפי אינו היחיד אשר נושא עימו משא מעיק של פחדים. יש גם אחרים כמוהו, רק שאצלו הדברים גלויים ובולטים יותר, בולטים לעיתים עד כדי גיחוך משום שאינו בוש לגלות את המתרחש בתוך תוכו. הוא מאושר, כי יש לו פירוש אחד וברור לכל מהלך חייו, ואין זה משנה בעיניו מה מידת ההיגיון החיצוני, האובייקטיבי, ומה חלקם של הדמיון וההזיות. משונה עד כמה היא מבינה אותו, ויחד עם זאת אינה יכולה לעזור לו. היא לא יודעת למי טוב יותר – לרפי המטיל עצמו על אחרים, או לאחרים, אנחנו, שנותרים כלואים כל אחד בתוך נפשו מבלי שנהיה מוכנים לחשוף כלפי חוץ את החלק הכי אינטימי, הכמוס והכואב.
צבי הפסיק אותה. מה שהיא אומרת לא יושיע את פוליק.
"אם כך אין לי מה להוסיף ולדבר!" התכעסה. ואחר התרככה. "אני מנסה לעזור לו בדרכי שלי. אתה מאמין?"
מתוך שתיקתו הבינה שאינו מסכים עימה. ששון, המלצר השקט ונעים ההליכות, הביא לקינוח קפה טורקי עשוי בהֶל. המולת הצהריים ניסרה כזמזום כוורת דבורים. אנשים יצאו ונכנסו. היה צפוף מבכל יום, לרגל המשפט. תיירים מזיעים, עיתונאי-חוץ במשקפיים עבי-מסגרת, אנשי הטלוויזיה הגרמנית, סטודנטים בסנדלים, שתיים-שלוש נערות-זוהר מזדקנות ועימן כמה ישראלים דוברי אנגלית שהיו מלקוחותיו הקבועים של המקום. הללו ניראו רווקים מאוד, פטפטנים, משועממים, חסרי-סיפוק – וקופצים בראש מרוב גאווה על תכונותיהם ה"אנגלו-סאכסיות". ועוד היו שם חיילים אחדים, עיתונאים מקומיים, וקריין חדשות פופולארי של "קול ישראל" שהיה מאוהב בקולו הצלול והעמוק. מן האופן בו היו צבי ועפרה שקועים בשיחה הסיקו כמה מכרים שלהם שנמצאו במסעדה, שאין להפריעם. הם ישבו בשולחן הקיצוני לצד הרחוב, קרוב לחלון. משב פתאומי של רוח חמה הקים מהומה בחוץ. עלעוֹל אבק ופיסות נייר ועלים יבשים וחפיסות סיגריות ריקות היתמר באמצע סמטת רחוב לונץ, הסתחרר בשריקה, הבריח את מעט העוברים ושבים, ונעלם כלעומת שבא.
ששון הכריז בקול רם: "אורי בן-עמי! טלפון!"
ובמעבר אשר בין השולחנות כבר ניראה אורי בן-עמי כשהוא מהלך מעדנות, כפוסע על גבי כרים רכים של הערצה כללית. ואמנם עיני סקרנים אחדים ננעצו בו.
עפרה המשיכה.
"אני מכירה את רפי יותר טוב ממך. בתוך-תוכו אין הוא מייחס לדברי עצמו את אותה מידת הרצינות שאתם מנסים למצוא בהם. אתה יודע, הוא כותב לי לפעמים... ומה שאתה חושב... כל מה שסיפרת לי, באמת, לא זה מה שמעסיק אותו. נדמה לי לעיתים שהוא לועג לכל הידידים שלו. מרמה אותם. נהנה לחוש ברצינות המוגזמת שהם מייחסים לדבריו. אתה לא מכיר אותו די הצורך. לרפי חוש הומור מיוחד במינו, אמנם כבד וקצת אטום, קשה לו עם אנשים, אך אל תחשוב שהוא לא מרגיש בדיוק כל מה שמתרחש סביבו.
"כאשר הייתי במשק, הלא אתה זוכר, עזבתי מהר, חליתי, ויותר לא חזרתי. ורפי, הוא נשאר עוד כמה שנים והמשיך לכתוב לי מכתבים. יום אחד באתי לבקר בעין-גדי, והוא כעס עליי מפני... שלא באתי לבקר אותו. לפנות-ערב ניגש אליי, ישבנו בחבורה על הדשא, ורכסי ההרים אדומים בנוגה השקיעה, וכה קרובים. והשקט. וים-המלח, לכל אורכו היו עליו קווים לבנים, אני זוכרת, והוא רבץ בדממה, חלק וממורט כראי, וכבד, וכל כך חזק. ממש לקנא בו. יכולת לחוש מרחוק את החומריות המלוחה שלו, ההד הנעלם, שבאין קול, שבטרם כול, אשר לשתיקת ההרים, והים, בשעת השקיעה.
"ורפי, הוא רצה לדבר איתי. ידעתי מה הוא רוצה. לכן, טוב, לכן נשארתי יושבת עם כולם ולא קמתי. והוא הלך. ובארוחת הערב עשה עצמו שאינו מכיר אותי. אחר-כך, אחר-כך חזרו וישבו כולם על הדשא, בחושך. גם אני. שרו בשקט שירים, שהלב, אתה יודע... 'בוא ואשק לך, בני האדם – / מול ירק שדות, שמיים של אור / גופך עוד לא רוחץ מחלאה ודם...' – ו'שחקי, שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך.'
"ומן המטבח למטה נשמעו קולות רחיצת כלים ושקשוק מזלגות וסכינים בכיורי המתכת. אני חושבת שאתה עוד היית אז בסדום. נדמה לי אפילו שראינו אותך בג'יפ על ידי מצדה. רפי עבר על פנינו בדרך היורדת מן הגבעה לעבר השער, ואיתו נערה שחרחורת ממחנה-העבודה, והוא שם יד על שכמה, ובידו הפנוייה החזיק שמיכה מקופלת. עבר עם הנערה קרוב מאוד אלינו. ולא הסתכל לעברי. ואני ידעתי שהם יורדים לעצי השקמה שעל שפת הוואדי.
"ופתע קרא מישהו בשמו ובשמי. וכולם צחקו. גם אני הייתי מוכרחה להשתתף בצחוק האווילי הזה, אבל באותו רגע הרגשתי כי שני השמות הללו, למרות הלעג, קשורים ביניהם באורח מסתורי, חזק ממני, וחשתי כמין רטט שעובר בי. רציתי לרוץ אחריו לבקש סליחה, להודות בפניו שלא התכוונתי להכעיס אותו, וכי בעצם באתי בשבילו, אליו, מפני שלא יכולתי להישאר יותר לבד בעיר, לחוש עצמי כה בודדה, לפגוש אנשים זרים אשר בטרם הספקת להכיר אותם, לעשותם חלק מהזיכרונות הנפשיים שלך, וכבר הם מנסים, אתה יודע... תמיד, אחר כמה ימים, או שהם נעלמים, או שאני לא יכולה יותר... וכאשר נפגשים ברחוב, אתה הלא יודע, עוברים אחד על פני השני כאילו לא התרחש ביניכם שום דבר. היתה לי תקופה קשה. אני יודעת. הסתבכתי. אני מתאהבת לעיתים רחוקות. אבל כשזה קורה. אני ממש נשרפת. אתה מבין? אני... נמאסו עליי ההורים. כל השאלות, והדאגה. רע כשאת נשארת בבית. עוד יותר רע כשאת יוצאת. אתה מבין. בשנה ההיא היכרתי... טוב, לא חשוב. הייתי צריכה מישהו שיגיד לי שזו אני, עפרל'ה – שאינה משתנית אף פעם. מישהו שאוכל לראות בו את עצמי כבראי. ונסעתי לרפי, אבל כשבאתי. אחרי שלא התראינו שנה. וראיתי את הרצינות... טוב, אני מודה, לא היה לי אומץ. אני לא גיבורה גדולה. ואולי, אם הוא...
"ידעתי כי איחרתי. אני לא יכולה ללכת אחריהם. להפריע. וקמתי והלכתי לחדר של מכרים, לישון. וכולם התפלאו מה פתאום בשעה מוקדמת כל כך. אמרתי שאני עייפה מן הדרך. כאילו יכולתי לישון באותו לילה! הם המשיכו לשכב ולשיר, על הדשא, את השירים שלהם. ואני החזקתי את קצה הכר בתוך פי ובכיתי. ואני זוכרת שחשבתי מחשבה טיפשית, שלא ירגישו בבוקר את עקבות השיניים שלי בכר."
לקחה לקינוח פלח אבטיח. וכמו כדי להדגיש את דבריה, היתה מנופפת במזלג, שנעוץ בו נתח אדום, במין קוקטיות, כחפצה לשאת חן בעיני צבי.
"עפרה שפירא! טלפון!"
היא התעוררה כאילו מחלום. "תסלח לי לרגע," חייכה ומיהרה לטלפון. היא חלפה בין השולחנות, זוקפת את גווה החטוב. כפות רגליה, בסנדלים, היו קפוצות בחמדנות, ואצבעותיהן הסמיקו בלהיטות.
צבי נזכר בעפרה האחרת, כפי שהכיר אותה אז, בלילה ההוא. חיה קטנה ומתוסבכת. לולא פוליק. על יהודית לא חשב. הוא הציץ בעיתון.
"המשפט ימלא ייעוד חינוכי, כך חוזה ד"ר רינות, מנהל משרד החינוך, המטעים את הצורך לעורר את תודעת ההזדהות היהודית בקרב הנוער הישראלי."
מישהו נכנס עם גיליון "הוצאה מיוחדת" של העיתון, המוקדשת למשפט.
"דו-קרב בין סרווציוס והאוזנר."
זעקה כותרת שחורה ענקית באותיות מרובעות. צילומים ראשונים ממשפט אייכמן: אייכמן בתא הזכוכית, במשקפיים, לבוש חליפה ועניבה, בין שני שוטרים ישראליים בכובעי מצחייה. תווי פניו חדים ומבטו ישר. לגמרי לא מפלצת. גם לא נראה כפושע. להיפך, כמין מנהל חרוץ של עסק בנקאי הנמצא בקו עלייה. תקיף ונמרץ.
אחרי דקות אחדות חזרה עפרה, מצטחקת, כאילו דיגדגו אותה.
"מה שלום החתולה שלך?"
"בסדר," סנטה בו, "כבר שכחה אותך. איפה הפסקנו?"
"עין-גדי."
"אה, כן. בשש בוקר נפגשנו שוב, בחדר-האוכל, לשנינו עיניים אדומות. רפי לבוש בבגדי-עבודה שהיו רחבים עליו, ואני חיכיתי לצאת האוטובוס. הוא חייך וניגש אליי ואמר – 'חבל שלא הודעת קודם שתבואי, הייתי מתכונן.' ואני עניתי משהו, אינני זוכרת, אבל אלו היו המילים הראשונות שהחלפנו בינינו משך כל אותו ביקור, למרות שבאיזשהו אופן לא חדלנו לשוחח בינינו מרגע שראה אותי יורדת מן המכונית. ופתאום נשבר הקרח, ובזמן המועט שנשאר עד לצאת האוטובוס – המשכנו לדבר, ואני הרגשתי כי כל מה שהצטבר משך הלילות הארוכים של בדידות, בחדר הקטן, בירושלים – בא לידי פורקן, מפני שיש מישהו שאפשר לשוחח איתו, ולא משנה מה מספרים לו, ועל מה מדברים – כי החשוב ביותר טמון בצורה בה נאמרות המילים – ובאלה שאינן נאמרות, על מה פוסחים, מה אין מזכירים, המבטים המתחמקים, השתיקות, תנועות נרגשות של מבוכה הדדית.
"שני השולחנות הקרובים לאשנב המטבח היו עמוסים פרוסות לחם, צלוחיות ריבה, קנקני מים רותחים, קומקומים קטנים לתמצית הטה, כלים לסוכר. פוליק מזג לי טה והפציר בי לקחת כריכים לדרך. סירבתי. אך הוא התעקש. היינו מוכרחים לדבר על משהו ממשי. אנשים הצטופפו בבגדי עבודה ספוגי זיעה שהתקרשה, בפנים חמוצות משינה. על השולחנות הצטברו שלוליות טה, ופרוסות לחם רטובות. הוא התעקש שאני אטעם מן הלחם שהוא אפה. נכנס לרגע למטבח וחזר והניח בידי שני כריכים עטופים היטב בשקית ניילון שקופה. ובפתח חדר-האוכל, סמוך לדלת הכפולה, המרושתת נגד יתושים, לחצנו ידיים, פשוט, לחצנו. –
"ההרים בצבעם הכחול-אפור רבצו גבוה והעיקו כמו ממרומי שלווה בת דורות רבים. מלגלגים. לא ראיתי מולי פני איש, רק כתמים, ואילו פוליק – כולו. רק הוא. רק אותו ראיתי.
"הוא היה במצב-רוח טוב, נירגש, צחק הרבה, והזהיר אותי שאוכל את הכריכים לבד, ולא אכבד בהם איש. בדרך פתחתי את החבילה, ומצאתי תחת לכריכים מעטפה לבנה, עבה, ועליה שמי וכתובתי, ובול חסר חותמת. רכס ההרים היה שטוף כבר באור השמש וצבעם הפך אדמדם וחום-בהיר, ומת, ומלא אבק, צבע של יום. פתחתי את המעטפה. על פני דפים רבים כתב לי את כל אשר התרחש בינינו באותו ביקור. אתה מבין, זה מה שעשה, ישב כל הלילה וכתב. בעיפרון, בכתב משובש, מחוק, סיפר לי על החלטתו לעזוב. להתחיל ללמוד – 'כדי להיות ראוי לכתוב בעט ולומר משהו לאנשים,' כך כתב. משונה שאני נזכרת. היו תקופות שכתב בעיפרון. אני שכחתי מדוע סיפרתי לך ומה רציתי להגיד – " הביטה בו כנזכרת לפתע, "כן. הוא לא הזכיר במילה אחת את עניין אביו, ובן-גוריון. לכן, אני חושבת, הדיבורים שלו הם מסך עשן. העמדת-פנים בלבד כדי לחפות באמצעותה על משהו אחר. תן לא מנוחה. הוא לא צריך שירחמו עליו. אל תעשה אותו מגוחך, ואל תגרום לו שיתחיל לצחוק גם לך בסתר ליבו."
צבי אמר שאילו התקיימה השיחה ימים מיספר קודם לכן. היה שמח להסכים לדבריה. לומר שפוליק מעמיד פנים ומשטה בידידיו. אך משעה שפוליק גירש אותו מחדרו, ובידו סיפור משונה שכתב: "אחרון השומרונים", שינה צבי את דעתו. אמנם שתה פוליק והיה קצת שיכור. אך גם אם מעשיו היו בגדר משחק, נדמה שהגיע המשחק לדרגה בה הוא נעשה למסוכן, באשר היטשטשו הגבולות בין העמדת הפנים – לטירוף, ובאשר לפוליק...
"אולי אתה רוצה ללכת להצגה יומית?" שאלה.
"לא תודה." השיב. "אבל, בעצם..."
"אל תחשוב שאין לי עם מי ללכת." מיהרה להיכנס לתוך דבריו, וגילתה שבעוד כמה שבועות היא נוסעת.
"לאן?"
היא הרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. המאפרה שביניהם היתה מלאה בבדלי הסיגריות שעישנו שניהם כל הזמן. "לא טוב לי מהעישון," אמרה, והוא הזמין למענה כוס מיץ. ששון רוקן את המאפרה.
"זה כמעט בטוח, עניין הנסיעה," אמרה. היא רבה עם הוריה. ויש בעיות. צחקה בעייפות. לכן היא רוצה לעזוב. ידיד שלה סידר לה עבודה בניו-יורק, בשגרירות. אולי תוכל גם להמשיך ללמוד שם. האם צבי מכיר את הסיפור על הפגישה בסמרה? משרתו של סוחר בגדאדי חזר הביתה מבוהל עד מוות:
"אדוני," אמר לסוחר, "מלאך-המוות פגש אותי בשוק, וקרץ לי בעין אחת. אני כבר לא יכול להישאר בבגדאד. רעד עובר בעצמותיי. תן לי סוס, אברח."
"לאן תברח?"
"לסמרה."
נתן לו הסוחר סוס וצרור כסף, והמשרת ברח לסמרה.
לפנות ערב יצא הסוחר לטייל בעיר, על גדת הנהר, והנה לעומתו בא מלאת-המוות.
"שמע," אמר לו הסוחר, "מדוע קרצת הבוקר למשרתי, הבהלת אותו עד מוות."
"לא קרצתי, פשוט נדהמתי לראותו בבגדאד," השיב מלאך-המוות, "הלא יש לי איתו הלילה פגישה בסמרה."
וכך גם היא, מנסה להימלט מפני עצמה, למרות שיודעת כי אין מקום בעולם שאפשר להימלט אליו. המועקה והפחדים שהיא חשה פה – לא ירפו ממנה בשום ארץ אחרת. אבל היא מרגישה שאם תישאר כאן עוד קיץ אחד – תשתגע. הכול מעיק וזר ומלא רעל כאילו זרקו אותך לתוך מדבר רוחש שנאה. מדבר של אנשים. רפי שייך לכם, לכאן. הוא בשר מבשרה של הארץ החמסינית. אך היא החליטה לחפש תוכן לחייה במקום אחר. כאן כבר לא ישתנה אצלה שום דבר. היא יודעת בדיוק מה מצפה לה אם תישאר. היא רוצה לחיות. וכאן, פשוט נגמר לה. צבי שואל אותה מדוע חיכתה עד עכשיו? אולי מתוך הרגל. יאמר נא לרפי שאַל לו להאשים אותה שהיא בורחת. היא בסך הכול מקרה פרטי. לא הלך לה, – חייכה בעצב, – "אתה מבין? לי אין אשליות שאוכל להמשיך להאמין בהן. רפי טוב לו. הוא מבין כל מה שקורה לו. לפחות הוא חושב כך. אני יכולה רק להעריץ אותו, מרחוק, וגם לרחם עליו, על שהוא מאמין במטרה שאינה מתקבלת על הדעת, ומסוגל להקריב למענה את הכול. עיניי שלי פקוחות, יותר מדי פקוחות, ואני רואה ונבהלת. אין לי אשליות. אין לי. פשוט אין."
"ופוליק יודע?"
היא היססה. "יותר טוב שלא. אכתוב לו מן הדרך. אני, שונאת רגשנות. זה מחליא אותי. יותר טוב כך. הוא, בריא יותר מכולנו כאן. מפני שאיכפת לו. הוא אף פעם לא יהיה עריק." היא בורחת. רפי נידון תמיד להיות חייל. איזה מילים גבוהות! לאן יימלט כאשר כל שדה המערכה נמצא בליבו פנימה? הוא יתאושש. הוא יפקח יום אחד את עיניו וישתנה. שהרי מוכרח לבוא קץ למלחמות. ומישהו יזכה, לא הנמלט, אלא מי שנשאר וסבל. יש אומרים כי הזמן הוא הפשרה של לבבות קפואים. ואולי להיפך, התקשחות. היא יודעת שיש לה השפעה על רפי, אבל, – התעגמה, – מאלפי הנמרים אינם יכולים לשלוט על עצמם. – קולה היה לאה ומהורהר, כאילו חפצה לשכנע את עצמה, יותר משהתכוונה בדבריה אל צבי. "אתה מאמין לי?" שאלה. "אני יודעת שלא. אני רואה שנעשיתם חברים טובים."
שניהם קמו ללכת. כבר היה קרוב לארבע אחרי-הצהריים.
היא יודעת שאני מאשים אותה, אך לעולם לא תבין שאני חש עצמי אשם לא פחות ממנה. אין ביכולתי להתקרב אל פוליק. לאהוב. לתקן את נפשו. ואני לא מעז לייעץ לו ללכת לפסיכיאטר. אך כישלונו יהיה גם כישלוני, ואז גם אני לא עוד אמצא מקום לעצמי. והוא נזכר בבועז, שעדיין משותק במחצית גופו, ובינתיים התחתן ועכשיו הוא עובד בבנק-הפועלים. "עפרה," הייתי תופס בך בפינת הרחוב ומהדק את גרונך החמוד אל הקיר ואומר – "את אשמה! ישלם לך אלוהים כגמולך!"
אבל הוא ידע שלא ינהג כך אלא ימשיך לעקוב אחר פוליק מרחוק, כאילו חייו לא נבראו אלא למטרה זו, שיהיו חומר בידו של צבי, כמאמרו של פוליק.
הוא הניח לה לשלם עבור ארוחתה, וקנה לה דובדבן מצופה בשוקולד. ושוב התבונן באצבעות רגליה המפונקות, שכמו התכווצו על סוליותיהן מתוך תאוות שלטון עזה, או אולי בפחד סהרורי – פן לא יעלה בידה להחזיק מעמד, ותיפול. בלטה בה אותה חמדנות יבשה, דורסנית, שפוליק ודאי משום כך התאהב בה. היא אמרה שראשה סחרחר והיא ממהרת ולא הניחה לצבי ללוותה לדירתה. אמרה: "אל תחשוב שאני לא פטריוטית, אבל..." כשנפרד ממנה הציתה לעצמה סיגריה נוספת והזמינה מונית מיוחדת. החום בחוץ היה קשה משאת.
כאשר עלה ברחוב בן-יהודה חזר והירהר אם טוב עשה בדברו איתה על פוליק. שהרי כדי לפרוץ את סגור ליבה ולהעמידה על אחריותה – גילה לה שפוליק נראה בעיניו מטורף. ובכך כאילו הצטרף על צידה. מצד שני, מוזר, דווקא עתה, לאחר השיחה, החל מעריך אותה יותר, כאדם.
אולי מפני אותה שיחה החליטה עפרה לבסוף לבקר אצל פוליק.

המשך יבוא