האמת והשקר של אוייב השלום מחמוד דרוויש
אחת הדמויות המפורסמות בתולדות האיסלם, שכל ערבי-מוסלמי מכיר אותה, היא דמותה של "הינד", אשתו של אבו סופיאן ראש הסוחרים במֶכָּה. בקרב באדר (624) שנערך בין אנשי מוחמד לאנשי מכֶהָּ נהרגו אביה, דודה ואחיה, ע"י דודו של מוחמד, חמזה. הינד נשבעה לנקום.
שנה לאחר מכן יצאו אנשי מֶכָּה בהנהגת אבו סופיאן, בעלה, להילחם במוחמד ואנשיו בקרב אוחוד, והינד הבטיחה לעבד שלה שאם הוא יהרוג את חמזה, היא תשחרר אותו לחופשי. העבד הרג את חמזה, והינד לקחה את גופתו, ביתרה את בטנו, הוציאה את הכבד שלו ונגסה בו. לאחר כיבוש מכה ע"י מוחמד, היא ובעלה התאסלמו ומוחמד סלח לה. מאז נהפכה הינד לסמל באיסלם ומקור השפעה למשוררים ערבים-מוסלמים.
בשנת 1968 פרסמה המשוררת הערבית-מוסלמית משכם, פדואה טוקאן, את השיר הבא:

"שִׂנאתי נוראה, חותרת עד למעמקי הנפש...
אלף "הִנְד" שוכנות בתוכי
הרָעָב של שִׂנאתי
פוער את פיו ומאום לא ישביעו
זולת הכבד שלהם..."

בשנת 1964 (שימו לב – לפני היווסדות אש"פ, ולפני "הכיבוש") בעודו אזרח ישראלי ותושב ישראל, חיבר מחמוד דרוויש את השיר הבא שבו, בהשפעת סיפורה של הינד, הוא מביע את חלומו לאכול מבשר היהודים:

תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!
הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם
בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת
מִתוֹך הָאֲבָנִים...
אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ
אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ.
אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
יֵש לִי שֵם לְלֹא תֹאַר.
סַבְלָנִי בְּאֱרֶץ
בָּה הַכָּל חַיִּם בְּרוֹגֶז
שוֹרָשַי
הָיוּ מְחוּפָּרִים עוֹד לִפְנֵי לֵידַת הַזְּמָן
לִפְנֵי תְּחִילַת הָעִידָנִים
לִפְנֵי הָאוֹרָנִים וַעֲצֵי הַזַּיִּת
וּלִפְנֵי שֶצָמַח הַעֶשֶב
אָבִי... צֵאצָא לְמִשְפַּחַת הַמָּחֲרֵשָה
לֹא מִמָעֲמָד אצִיִלים
וְסָבִי... הָיָּה פָלַאח
לֹא מְיֻחַס וְלֹא מְקֻשַר
לִימֵד אוֹתִי אֵת גָאֲוָת הַשֶּמֶש
לִפְנֵי שֶלִּימְדָנִי לִקְרֹא
וּבֵיתִי, בִּקְתַת הַשוֹמֵר
עֲשוּי עֲנָפִים וְקָנִים
הָאִם אֲתָּה מְרוּצֵה מִמָּצָבִי?
יֵש לִי שֵם לְלֹא תוֹאַר!
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
צֶבַע שְעֲרִי... פֶּחָם
צֶבַע עֵינַי... חוּם
תְּכוּנוֹתַיי:
לְרֹאשִי עָקַאל עֲל כָּפִיָּה
כַּף יָדִי חֲזָקָה כַּסֶלַע
כְּתוֹבְתִי:
אֲנִי מִכְּפָר שָכוּחַ חֲסַר-הָגָנָה
רְחוֹבוֹתָיו נְטוּלֵי-שֵמוֹת
וְכָל גְבָרַיו... בַּשָּדוֹת וּבַמָּחֲצֵבָה
הָאִם זֶה מָכְעִיס אוֹתְךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
אֲתָּה גָזַלְתָּ אֵת הַפָּרְדֵסִים שֶל אֲבוֹתַיי
וְאֵת הַאֲדָמָה אֲשֶר עִיבַּדְתִי
אֲנִי וְכָל יְלָדַי
וְלֹא הוֹתַרְתָּ דָבַר לָנוּ וּלְצֵאצַאֵנוּ
מִלְבַד הָאֲבָנִים הָאֵלֶה..
אַז הָאִם הַשִּלְטוֹן יִיקַח אוֹתָּן
כְּפִי שֶשָּמָעֲנוּ אוֹמְרִים?
לַכֵן!
תִּרְשוֹם בְּרֹאש הֶעֳמוּד הָרִאשוֹן:
אֲנִי לֹא שוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָהֵר...
הִזָהֵר...
מְהַרָעָב שֶלִי
מְהַזָעָם שֶלִי!

בשירה יש תמיד אמת גדולה. בתעמולה יש גם שקרים. השקרים של דרוויש:
השקר הראשון: נמצא כבר בשורה הראשונה. על דרוויש היה לכתוב: "אֲני עֲרָבִי-מוסלמי-סוני." את החלק המהותי ביותר בזהותו, היותו מוסלמי, הוא השמיט והסתיר מפני שהיה אז חבר מק"י ואחר כך רק"ח הקומוניסטית, שנשלטה אז ע"י נוצרים אורתודוכסיים. ודוק: הוא אפילו לא אמר בשירו "אני פלישתינאי" כי המושג "פלישתינאי" לא היה בתודעתו אז.
השקר השני: דרוויש חשוך הילדים (כל חייו) לא היה אב לתשעה ילדים. הסיבה להצגתו ככזה הינה שהמיתוס המכונן אז בחברה הערבית-מוסלמית היה שהרחם של הערבייה-המוסלמית יכריע את הרחם של היהודייה.
האמת הגדולה בשיר: השנאה התהומית ליהודים ולמדינת היהודים.

שנים מאוחר יותר, לאחר "הכיבוש" (של 1967) כתב דרוויש את השיר שמסתיים במילים הבאות:

"אתם העוברים בים המילים
לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו
בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו
שתמותו היכן שתרצו
אבל לא בינינו
צאו מכל דבר
צאו מפצעינו, מאדמתנו
צאו מהיבשה, מהים, מהכול."

אם בשירו הראשון חלם דרוויש לאכול את בשר היהודים בשירו זה הוא מתעלה על הנאצים ומטהר את הארץ גם מגופות היהודים.
אין תימה אפוא שגזענותו הערבית-מוסלמית של דרוויש הביאה אותו להתנגדות תמידית לשלום עם ישראל והוא יצא נגד הסכם אוסלו.
ההתנגדות להצגת שירתו של דרוויש בגלי צה"ל מצידם של מרים סיבוני-רגב ואיווט אביגדור לבוביץ ליברמן, היא סמל לאווילות פיליסטינית.
האם שני הפיליסטינים הללו (אפילו לפי שיטתם) אינם מבינים שאזרחי ישראל היהודים חייבים לדעת ולהכיר את שירתו של דרוויש, המוחזק כמשורר לאומי וכקול הלאומי של ערביי ישראל המוסלמים?
הביקורת על הצגתו בגלי צה"ל תהיה היא מוצדקת רק אם מציגים שם את שירתו בצורה מעוותת כ"איש שלום" בשעה שהוא תמיד "אויב השלום".
בטוחני שהעולה החדשה-ישנה מווילנה ("הגאונית מווילנה" – דעא"ש הוא תוצאה של הכיבוש היהודי) גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), שאֶל בשרהּ במיוחד כיוון דרוויש את שירו, תמשיך תמיד לראות בו "פעיל שלום". לגביה התוכן לעולם לא חשוב.
וחוץ מזה הגיע באמת הזמן לסגור את גלי צה"ל. צה"ל של היום אינו כבר צה"ל כפי שנוצר ע"י בן גוריון. לצה"ל אין היום תפקיד חברתי בגיבוש האומה. תפקידו של הצבא היום הוא רק לספק הגנה לישראל ולנצח במלחמה.
את כל הוויכוחים הפוליטיים יש לנהל בתחנות רדיו אזרחיות ללא עירוב הצבא בפוליטיקה.
את גלי צה"ל יש לסגור.

זהירות יהדות סלפיסטית
דרשת השטנה של יגאל לוינשטיין ושלוש מאות תומכיו. בדומה למוסלמים, שם קמו לאחרונה קבוצות סלפיסטיות השואפות להחזיר את החברה האנושית לעולם הערכים של האיסלם בזמנו של מוחמד במאה השביעית לספירה, כך גם ביהדות קמו לאחרונה קבוצות סלפיסטיות השואפות לבטל כל רפורמה ביהדות ההיסטורית.
התעמולה הסלפיסטית קיבלה ביטוי בנאומו של יגאל לוינשטיין. יגאל לוינשטיין, המועמד לתפקיד רב צבאי ראשי, יצא בנאום דרשה נגד הלהט"בים "הסוטים" לדבריו, (רצוי אגב שלוינשטיין ישתלם בהלכה וידע כי אין שום איסור תורה על לסביות "נשים מסוללות"), נגד היהודים הרפורמים שהם "נוצרים" להגדרתו, נגד התחשבות באוכלוסייה אזרחית של האוייב, ובעד הדרת נשים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4828836,00.html
דרשת השיטנה של לוינשטיין זכתה לתמיכה על ידי שלוש מאות רבני הציונות הדתית.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4831117,00.html
ייאמר ברורות – היות ובצה"ל משרתים להט"בים, נשים, רפורמים ונוצרים, לא יעלה על הדעת לקבל לצבא אדם המדיר אותם מהצבא. יש לסלק את הרב לוינשטיין מיד מכל מישרה ציבורית הממומנת גם ע"י הציבור אותו הוא רוצה לחסל.

על אורתודוכסיה ורפורמה
לאחר שהרב שאול התרסי-פאולוס ביטל את המצוות ממה שהוא קרא "עם ישראל האמיתי Verus Israel – ישראל שברוח" נוצר צורך בדת החדשה שהוא המציא לקבוע את הדוגמות-עקרונות אמונה שיחייבו את כולם.
בשנת 325 לספירה כינס הקיסר קונסנטינוס ועידה בעיר ניקיה שם הוחלט לקבל את האמונה בשילוש הקדוש, אב, בן ורוח הקודש, כ"האמונה הנכונה" (ביוונית אורתודוכסיה) המחייבת את כל "הנוצרים האורתודוכסיים". כלומר המאמינים באמונה הנכונה.
ביהדות כידוע אין כלל דוגמות, יש רק מצוות. הניסיון של הרמב"ם לקבוע דוגמות מחייבות נכשל למרבה המזל, כי אחרת צריך היה להוציא להורג את כל היהודים המאמינים שהאלוהות מחולקת לעשר ספירות, או למשל את אנשי חב"ד המאמינים, בדומה לנוצרים, בשילוש הקדוש, אלוהים, מנחם מנדל, והשכינה. (בדומה לנוצרים, בחב"ד מאמינים כי הרבי מנחם מנדל הוא המשיח שיקום לתחייה, שהוא התגלמות אלוהים, ומאמינים בשכינה (רוח הקודש) המתווכת ביניהם).
היהדות ההיסטורית שמבוססת אך ורק על המצוות הינה יהדות רפורמית תמידית. גם היהודים שלקחו מהנצרות את הכינוי "אורתודוכסים" – הם בעצם יהודים רפורמים. כל אורתודוכסי הוא גם רפורמי. למשל: לפי התורה: ארבע מיתות נמסרו לבית דין – סקילה, שריפה, הרג, וחנק; (משנה סנהדרין ו ז).
סקילה: היו מפשיטין את הנסקל מבגדיו. בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו על מותניו, ונהפך על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו – העד השני נוטל את האבן, ונותנה על ליבו. אם מת בה, יצא; ואם לאו – רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה, להמיתו, ויד כל העם, באחרונה." (דברים יז, ז). כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר; מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה.
אלו הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והבא על הזכור, ועל הבהמה, והאישה המביאה את הבהמה, המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואימו, והבא על נערה מאורסה, המסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.
שריפה: מצוות הנשרפים: היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה בתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו; ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת וחומדת את בני מעיו. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, מעשה בבת כוהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה; אמרו לו, מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.
הנשרפים: בת כהן שזנתה בעודה מקודשת, השוכב עם אישה ובתה או אישה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו והשוכב עם בתו או נכדתו.
הרג: מצוות הנהרגין: היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר, ניוול הוא זה; אלא מניחין את ראשו על הסדן, וקוצץ בקופיס. אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו. הנהרגים: אנשי עיר הנידחת, רוצח.
חנק: מצות הנחנקין: היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו; ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צווארו, זה מושך אצלו, וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצא.
הנחנקים: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אימו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.

לאורך כל ההיסטוריה היהודית נעשו רפורמות בהלכה, עד כדי מניעת (כמעט) כל אפשרות של הוצאה להורג. היהדות בהיסטוריה היא תמיד יהדות רפורמית! לכן כל ניסיון להחזרת הגלגל לאחור, וליצירת יהדות "סלפיסטית", שבה יש "סוטים" שיש לסקול, לשרוף, לחנוק, ולהרוג – היא מסוכנת ויש להיאבק בה בכל התוקף.
יש לפטר במהרה מכל משרה ציבורית כל יהודי סלפיסט. לא יעלה על הדעת ש"סוטים" להט"בים או מחללי שבת וכיו"ב יממנו את המשכורת של אלו התובעים לרוצחם!

השקרים של ה"סלפיסט" מנחם רהט
היהודי ה"סלפיסט" מנחם רהט טוען שבדומה לטורקיה נעשתה גם בישראל הפיכה. (מנחם רהט, "המהפכה הישראלית", "חדשות בן עזר", גיליון 1162).
לטענתו של רהט: "המיעוטים למיניהם: שמאל קיצוני, אנארכיסטים, פלשתינים, מסתננים, להט"בים, רפורמים וכל כיוצא באלה – כופים על העם את הפסבדו-דמוקרטיה שלהם, בניגוד לדעת הציבור שבוטאה בקלפי."
לא עולה כלל על דעתו של רהט שאולי המיעוט הדתי הוא שכופה את דעתו על הרוב. הסלפיסט רהט מגדיר את זכויות "השמאלנים, הלה"טבים הרפורמים ויוצא באלה" כ"פסבדו דמוקרטיה", כי בדמוקרטיה "האמיתית" לפי ערכיו (הדומים להפליא לערכים של דעא"ש) יש לרצוח את כולם בסקילה, וזו היא להגדרתו הדמוקרטיה האמיתית! – זהירות סלפיזם. כבר אמרנו! שניזהר מהפיכה נוסח הסלפיסט מנחם רהט.

ניר ברקת רקדן ה"מה יפית" הצבוע
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת הכריז כי הוא לא משתתף במצעד הגאווה כי לדבריו "ההלכה לא משתנה – המצעד יפגע ברגשות הדתיים."
איזו רגישות נפלאה. איזה צדיק גדול הרגיש לכל אדם.
ראש עיריית ירושלים הוא מחלל שבת. כמחלל שבת יש לסקול אותו באבנים. (בדיוק כמו את ההומואים). אז למה הוא פוגע ברגשות הדתיים כאשר הוא מאשר חילול שבת בעירו? היכן הרגישות שלו?
אז נאמר ברורות, ניר ברקת הצבוע רגיש רק לקולות אותם הוא מקבל בבחירות. לכן, למרות היותו מחלל שבת הראוי לסקילה, הוא רוקד "מה יפית" לחרדים בירושלים.
ניר ברקת אינו רק צבוע אלא גם בור ועם הארץ. הוא אומר: "אתה צריך להבין שההלכה לא משתנה. ההלכה היא הלכה, וההלכה אומרת דברים מסוימים, וחלק מהרבנים מפרשנים את ההלכה. במדינה דמוקרטית בשנת 2016 צריך להתייחס לזכויות של אוכלוסיות שונות בעם ישראל, ובוודאי הקהילה ההומו-לסבית, ולעמוד על זה. פלורליזם בירושלים הולך לכל הכיוונים. תיכנס רגע לראש של בחור חרדי שבקי בהלכה ברמה גבוהה, והוא מבין שהתופעה הזו פסולה, זה החינוך שהוא מקבל. זה החינוך שהוא קיבל אלפיים שנה. תתחשב בחינוך שהוא קיבל כפי שאתה דורש מהם להתחשב בקהילה ההומו-לסבית."
אז ראשית, ברקת אתה טועה. ההלכה כל הזמן משתנה. ושנית, פלורליזם אינו יכול להתקיים אם ראש העיר "מתחשב" רק בחינוך החרדי, כי פלורליזם הוא "חיה ותן לחיות" ולא שלילת האחר. יש להתחשב גם בחינוך החילוני. אפשר להתחשב בחינוך החרדי ובלבד שאינו שולל את החיים של מישהו שאינו חרדי.

ידיעת ההיסטוריה של היהודים המערביים (המוגרבים)
בהקדמה לשירו היפה "משא לוב" ("חדשות בן עזר" 1162) כותב יוסי גמזו: "מעטים הם תלמידי מערכת החינוך היודעים משהו על פרעות ה'פרהוּד' בעיראק, או על אלה שבהן הותקפה יהדות לוב."
בניגוד לדבריו, דומה שהיום יש יותר תלמידים היודעים על הפרהוד מאשר על הפוגרום בקישינב – מכפי שהיו בזמן שיוסי גמזו היה תלמיד. ואם הזכרנו את קישינב דומה שהמקבילה ההיסטורית לקישינב אינה לוב, כבשירו של גמזו, אלא דווקא העיר מקנס במרוקו: ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו, התנפל המון ערבי זועם על היהודים במקנס וערך בהם טבח. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו. מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי.
מיספר הנספים בטבח במקנס היה גדול פי שלושה ממיספר הנספים בקישינב ב-1903, שם נספו 49 יהודים, אבל למקנס לא היו יחסי ציבור טובים. לקישינב היה את ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שם את הפואמה "בְּעִיר הַהֲרֵגָה", וכן את שירו המפורסם "עַל הַשְּׁחִיטָה"‏. למקנס לא היה משורר כזה, ולכן אין זוכרים את הטבח הזה.
הנה. גמזו, אולי תכתוב שיר נוסף על טבח מקנס?
ולאור מסקנות ועדת הגזען המערבי-מוגרבי ארז ביטון, שקבע ברוח גבלס שיש למנות חוקרים ע"פ סטטוס שיוכי ולא הישגי, יש תמיד ללמד בבית הספר את הפרופורציות: מתוך כשישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה, ב"פרהוד" (בערבית "ביזה", "שוד"), הפרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בחג השבועות 1-2 ביוני 1941 – נרצחו 179 יהודים. מיהודי לוב נשלחו לברגן בלזן 350 יהודים, ולמחנה "אינסברוק-רייכנאו" במערב אוסטריה 100 יהודים. במחנות עבודה בקירינקה ובבנגזי מתו כ-1,000 יהודים, וממרוקו נשלחו 300 יהודים לאושוויץ.

מיהו הצדיק בסדום?
פשוט לא יאומן. זוהיר בהלול ואחמד טיבי, ששניהם רואים בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים בעולם מופת מוסרי ולא גזענות – מחזיקים מעצמם כ"צדיקים בסדום"?
http://rotter.net/forum/scoops1/332194.shtml#1

על מה צריך נפתלי רז להתבייש?
נפתלי רז קובע שהחובה לתת שקיפות למימון שנותנות מדינות זרות לעמותות ישראליות היא "בושה לאומית" ("חדשות בן עזר", גיליון 1161) – לא ברור למה זו בושה לדעתו? אם החבר רז סבור שהעמותות עושות מעשה מוסרי הוא צריך הרי להתגאות בכך שמדינות זרות הן הממנות את "המעשה המוסרי" הזה ולא להתבייש בכך. אבל החבר רז יודע היטב את האמת למה הוא מתבייש. החבר רז מתבייש בכך שלמרות כל מאמציו (גם של עמיתו דודו אמיתי מגבעת חביבה) הוא לא הצליח למצוא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. אבוי, אפילו בין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, אין בנמצא ערבי-מוסלמי שאינו רואה בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את היהודים בעולם – מופת מוסרי ולא גזענות, על זאת צריך החבר רז באמת להתבייש.
כל הארגונים הפרו-איסלמיים בהם תומך רז מתביישים בעובדה שאינם מוכנים לפעול נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ולכן גם מסתירים אותה.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01001.php
אנחנו עדיין מאמינים שיש ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא ידעו אותנו.

על חופש האמנות ומוסר
כשכתבתי על השיח הגזעני האנטי-אשכנזי, אנטי-ציוני, ואנטישמי – של קבוצת "ערס פואטיקה", הזכרתי את סיפור הרוסטראטוס. הרוסטראטוס היה עלם צעיר אשר בשנת 356 לפנה"ס העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, על מנת ששמו ייכנס להיסטוריה. הוא הצליח.
בדומה אליו הבינו כותבים רבים שכדי שיישמעו גם במצב בו אין להם חומר ספרותי טוב כשלעצמו, עליהם לקבל פרסום ע"י השתלחות גזענית באשכנזים.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf
מסתבר שגם ציירים נוקטים בשיטת הרוסטראטוס כדי להתפרסם. אם הציור אינו מספיק טוב יש לעורר שערורייה פוליטית ולהתפרסם ממנה. בתערוכת סיום השנה בבית הספר שנקר הציג צייר בשם ים עמרני ציור אישה ערומה וכינה אותה "איילת שקד". מנהלת שנקר פרופסור יוליה תמיר החליטה לצנזר את התמונה ולכסות את ראש הדמות בנימוק של פגיעה בגוף האישה. בתגובה ראש מגמת האמנות שנקר, לארי אברמסון, התפטר מתפקידו, ועיתון "הארץ" במאמר המערכת קרא לפיטורי תמיר בגלל הפגיעה בחופש הביטוי.
כשנשאל אברמסון מה הוא מצא בתמונה? השיב: "ראיתי שאלות לגבי ריבוי, לגבי התחייבות, מה המשמעות של קומפוזיציה כשציור מורכב מכל כך הרבה אלמנטים שהם שווים בריקנות שלהם. שאלות שהן מהותיות לציור עכשווי, שאלות מעניינות. כל השאלות של הציור היום יוצאות מהנחה שהסימנים התרוקנו. שמה שהיה פעם השיח הלשוני לגבי המשמעות של המסומן והמסמן שנפרד מהמסומן, זה נתון. הכול ריק ומלא ומלא בריקנותו באותה מידה."
האם הבנתם את התשובה? כמובן שלא. זהו ג'יבריש גמור. שהרי כל עניין חופש האמנות בא רק לשרת קו פוליטי אחד.
והנה השאלות שאנו מציגים לאברמסון (המפורסם יותר מהיותו אקטיביסט פרו-איסלמי מאשר צייר), ולעיתון "הארץ" כדי לבחון את אידיאולוגית חופש הביטוי:
במסגרת ביקורת על הספר "צפיה אשתו היהודייה של מוחמד", שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-2.2.2007 – הופיעה תמונה צבעונית של מוחמד הצופה באשתו צפיה. (הצייר המפורסם שלא אזכיר את שמו, מטעמי ביטחון, לא קרא כנראה את הספר או את הביקורת, כי הוא צייר את מוחמד כצעיר בעוד שהיה בעשור השישי לחייו כאשר לקח את צפיה בת השבע- עשרה כשלל מלחמה, הכריח אותה לעבור על גופת בעלה, ונשא אותה לאישה).
עצם פרסום הציור לא היה אז מעשה אמיץ כי טרם החל מחול השדים של רצח ציירים. אבל האם היה לארי אברמסון היום מתיר לצייר ולפרסם ציור של צפיה, אשתו היהודייה של מוחמד, בעירום, בתואנה של חופש האמנות והדיבור?
ברשת מסתובבים זה זמן תמונות אינטימיות של עמוס שוקן. (מעשה תועבה מכל בחינה, יש לומר). האם היה שוקן מתיר, בנימוק של חופש אמנות, לצייר כלשהו לצייר ולפרסם את תמונותיו בנימוק של חופש אמנות?
דומה שהתשובות ברורות. "חופש האמנות" הוא תמיד סובייקטיבי ויחסי. חופש האמנות הוא תמיד פוליטי.