בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה התשיעי למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה ה-39 למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו קובנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תוכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה. אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר, באפר ואבק.
המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה".
שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.
"אצל כולם היה הלב מלא תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!
"העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. היתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.
"חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.
"יום גדול היה לנו."
תשעה חודשים לאחר מכן, רוב משתתפי האירוע נשלחו להשמדה באקציה הגדולה של גטו קובנה. בעת האקציה נקבר הארכיון, שהתגלה כעבור כעשרים שנה.
רוב משתתפי "הקונצרט הציוני", כפי שנקרא האירוע, לא שרדו את השואה. אולם העוצמה הרוחנית האדירה, הגבורה הגדולה שלהם, הביאו לניצחון הגדול של העם היהודי, שבתוך שלוש שנים עבר משפל השואה לפסגת התקומה, מאפר לפאר.
התיאור הזה הוא התשובה הניצחת לרעיון העוועים הנואל להחליף את "התקווה" כהמנון הלאומי, באיזה שיר קוסמופוליטי, שידיר מתוכו את הלאומיות היהודית.
אומה, שבשפל האיום והנורא ביותר בתולדותיה ובתולדות האנושות – היתה בה עוצמה רוחנית לאומית כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור הזה, היא אומה שנתקיימה בה נבואת ישעיהו:
"לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה. וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק, מַטַּע יְהוָה לְהִתְפָּאֵר. וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ. וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר."

2. תמונת הניצחון של "צוק איתן"
כותרות העיתונים בתום מבצע "צוק איתן" איימו בסכנת התרוקנות של היישובים ב"עוטף עזה". שידורי הטלוויזיה החיים מן היישובים דיברו על אובדן האמון ועל כך שאי אפשר עוד להמשיך לחיות כך.
הניסיון התקשורתי לזרוע דמורליזציה היה בעייתי ביותר, אם לבחור במילים העדינות ביותר שבמילון, ופגע בעיקר בתושבים, שהפגינו לאורך שנים חוסן וכושר עמידה מעוררי השראה. אולם החשש מפני גל עזיבה המוני היה אמיתי. הוא היה קיים גם ביישובים עצמם.
חלפו שנתיים. קרה ההיפך מן המגמה הזאת. יישובי עוטף עזה נהנים מצמיחה דמוגרפית שלא היתה כמותה שנים רבות. משפחות רבות ממרכז הארץ העתיקו את חייהן ליישובים אלה, והתחברו לאיכות הקהילתית הנדירה השרויה בהם. אם חיפשנו תמונת ניצחון ב"צוק איתן" – זו תמונת הניצחון. תמונת המשאיות הפורקות את כבודותיהן של משפחות, שעלו להתיישבות בקיבוצים ובמושבים הסמוכים לגבול עזה, מבטאת את עומקו של המושג ניצחון, יותר מכל תמונה של מטה טרור חרב או של דגל על קן שיגור של טילים.
אני יודע שאני כמעט מסתכן בנפשי, כשאני מעז לומר את המילה "ניצחון" בהקשר של "צוק איתן". אולם אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ולא להיסחף בזרם הציבורי, אני מסרב להצטרף לפסטיבל הנהי.
אסייג את עצמי. שנתיים הם זמן קצר מכדי לסכם את תוצאות המבצע. נתוני השנתיים הללו מעידים על מגמה, אך מוקדם לסכם סיכומים סופיים. באותה מידה, מוקדם לצבוע את המלחמה בצבעי כישלון המנוגדים לעובדות.
ומה העובדות?
בשנת 2000, שנים אחדות לאחר הנסיגה מ"עזה תחילה" בהסכם אוסלו וזמן קצר לאחר שערפאת דחה את הצעותיו חסרות התקדים של ברק בקמפ-דיוויד, בתחילת מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השנייה", החל פשע המלחמה המתמשך של ירי רקטות מכוון כלפי האוכלוסייה האזרחית, בעיקר בגוש קטיף ובהדרגה גם ביישובי הנגב המערבי. עקירת גוש קטיף ב-2005 הסלימה את פשע המלחמה והרחיבה בהדרגה את טווח הפגיעה. אזהרתו של בני בגין מפני קטיושות באשקלון, שהפכה אותו ללעג ולקלס בפי פרס שהגדיר אותו "חוזה שחורות" ו"איש האתמול" – לקול צחוקם של חסידיו, לא התקרבה כלל למציאות שנוצרה. גוש דן כולו, ירושלים הבירה ונתב"ג נכנסו לקו האש בתקופות הסלמה, ואילו יישובי עוטף עזה היו כמטווחי ברווזים גם בימי שגרה. במשך 14 שנה, החיים באזור לא היו חיים. עשרות הפסקות אש, הודנות ותהאדיות הופרו ברגל גסה בתוך שעות. המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", שנועדו לחולל שינוי מהותי, לא שינו את המציאות.
בשנתיים שחלפו מאז "צוק איתן" המציאות לאורך הגבול השתנתה ללא הכר, הגם שהשקט, למרבה הצער, אינו מוחלט. המכה הקשה והכואבת שצה"ל הנחית על חמאס, חוללה הרתעה ששינתה את המציאות. המבצע עשה זאת, בלי לסבך את ישראל בכיבוש מחודש של רצועת עזה על מיליון וחצי הפלשתינאים שבה, שאין לנו עניין בשליטה עליהם. המבצע עשה זאת בנחישות ובשום שכל, ולא בסיסמאות פופוליסטיות על אודות "מיטוט החמאס", שאינן רציניות יותר מהסיסמאות הפופוליסטיות על אודות "הסדר מדיני".

[אהוד: אז אולי מגיעה מילה טובה על כך גם לשני המושחתים – שהאחד מהם כבר יושב במעשיהו בזכות מערכת המשפט שלנו, והשני עלול להגיע לשם על פי ההאשמות נגדו – כלומר לנתניהו, המושמץ על ידי מרבית התקשורת בישראל, מגיע על הנהגתו השקולה ב"צוק איתן", ולאולמרט מגיע על תוצאות ריסוק חלק ניכר מהחיזבאללה בלבנון, כפי שבעצמך הודית].

3. צרור הערות 27.7.16
* על מה הסכסוך – מי שמשלים את עצמם שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא על מיקום הגבול, על אקיבוש, על יהודה ושומרון; שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לשלום ולא למה שהובילה הנסיגה מרצועת עזה – בעלי האשליות קיבלו תשובה ניצחת מאבו מאזן.
אבו מאזן מנסה לגייס את הליגה הערבית לתביעה נגד בריטניה על הצהרת בלפור, שניתנה לפני 99 שנה. לטענתו, הצהרת בלפור היתה המבוא ל"נכבה".
ה"נכבה" היא הקטסטרופה. כך מכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת ישראל, את תוצאות המלחמה התוקפנית שהם יזמו בניסיון למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.
הפלשתינאים רוצים לתבוע את בריטניה על ההצהרה המכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.
זאת מהות הסכסוך – שאלת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. על כך מתנהל כל הסכסוך – סירובם העקשני של הפלשתינאים, גם אחרי כל האסונות שאותו סירוב המיט עליהם, להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. זאת האמת ואין בלתה.

* חינוך או בייביסיטר – המחלוקת סביב השאלה האם להעביר את מעונות היום למשרד החינוך או להשאירם במשרד הכלכלה, מצטיירת בתקשורת, ואולי כך היא אכן נדונה גם במערכת הפוליטית, כמחלוקת כוחנית על סמכויות ותקציבים בין מפלגות השולטות במשרדים.
את הציבור צריך לעניין העניין עצמו. הגיעה העת לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד הכלכלה ולחינוך?
רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.
שרת העבודה בשנים 1949-1956 היתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה היתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העלייה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.
הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו למעלה מ-60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.
מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה, הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר כל עוד הם באחריות משרד הכלכלה.
הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא – הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך. יש לקיים את החלטת הממשלה להעביר את המעונות למשרד החינוך. על משרד החינוך להשקיע במעונות היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.
הוא הדין באשר להעברת בתי הספר המקצועיים למשרד החינוך. גם בתי הספר הללו הם מוסד חינוכי ושם מקומם.

* לא בכפייה – תומכי ביטול החוק המחייב לימודי ליבה בחינוך החרדי, מצדיקים את הצעד בכך שרצוי לקיים את תהליך הפרודוקטיביזציה של החברה החרדית בדרכי נועם ולא בכפייה כוחנית.
הם צודקים. אין לכפות לימודי ליבה בחינוך החרדי. אין לשלוח שוטרים למוסדות החינוך האלה ולכפות עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים בכוח. אך אין לכפות על המדינה לממן את המוסדות הללו.
מי שרוצה לחנך את ילדיו בדרך שונה לחלוטין מדרישותיה וצרכיה של המדינה, יואיל לממן זאת בעצמו ולא מכספי המדינה. מוסד חינוכי שאינו עומד בדרישות משרד החינוך, שהן מינימליסטיות למדיי – בל יקבל אגורה מן המדינה.

* הליבה היהודית – לאחר החלטת הממשלה על ביטול חובת לימודי הליבה, עלה ח"כ אייכלר לראיון בגל"צ. המראיין היה ירון וילנסקי. "אז מה," שאל המראיין, "היום הוא יום חג בעבורכם?"
ונענה מיד בתשובה: "היום הוא יום אבל ותענית. י"ז בתמוז."
דומה היה שהמראיין כלל אינו יודע במה המדובר. בתחרות הבורות – 1:0.
דעתי ידועה. אין להתפשר על חובת לימודי הליבה. אבל בחינוך החילוני קיים גם קיים חסך בלימודי הליבה היהודית.

* נתניהו טוב לערבים – נאום "הערבים נוהרים לקלפיות" היה מחזה מכוער ומגונה, המנוגד למהות תפקידו של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. הדברים לא נאמרו מתוך גזענות, כיוון שנתניהו רחוק מגזענות, אלא מתוך ציניות של פוליטיקאי שכדי לקושש קולות מוכן לפרוט על רגשות גזעניים של חלק מהציבור. נתניהו התנצל כעבור שבוע, ואני משוכנע שההתנצלות הייתה מתוכננת מראש, חלק מן המהלך הציני.
עם זאת, מנהיג וממשלה נבחנים בראש ובראשונה במעשיהם. ולזכותה של הממשלה הנוכחית יש לומר, שהיא מיטיבה יותר מכל קודמותיה עם המגזר הערבי, בתקציבי עתק והשקעות עתק ובהתמודדות עם הפשע ברחוב הערבי.
מגדילים עשות בעניין זה שרי "הבית היהודי": נפתלי בנט בהשקעות גדולות ומדיניות העדפה מתקנת, איילת שקד בקידום חסר תקדים של המגזר הערבי, תוספת תקנים, שופטים ערביים, הקמת בית דין שרעי חדש וכעת בית דין ערבי לתעבורה ואורי אריאל בפעולה לפתרון בעיית הבדואים בנגב והקמת יישוב בדואי חדש. הם עושים זאת ללא כל אשליה לרווח אלקטורלי, מתוך הבנת מהות אחריותם.
לא אחת אני מבקר את "הבית היהודי" ואת ראשיה, ודווקא לכן היושרה מחייבת אותי לברך אותם כאשר הם ראויים לשבח.

* כוחו של טרור – על פי החקירה בגרמניה, מסתמן שהטבח בקניון במינכן לא היה פיגוע טרור, במובן האידיאולוגי פוליטי של המושג טרור. אך האירוע הזה מיטיב להמחיש את כוחו של הטרור. נער אחד בן 18 הצליח לשתק למשך שעות את מינכן, אחת הערים הגדולות, המאוכלסות והמתקדמות באירופה. מבחינת הטרור, הישג כזה גדול יותר ממסיפר ההרוגים.

* חוק אנטי ציוני – "חוק המקוואות", הכניעה התורנית של הקואליציה לחרדים, הוא חוק אנטי ציוני, חוק החותר תחת מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כיוון שמשמעותו היא הפניית עורף ליהדות הגולה, שרוב מניינה ובניינה משתייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, והצגתם כיהדות סוג ב'.
במקום לקרב את יהדות העולם למדינת ישראל, להפגין שישראל היא ביתו של כל יהודי, אנו מתעקשים להרחיק, לסגור דלתות.
פתרון העומק האמיתי לבעייה היא עליה רבתי של היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים לישראל, כדי לשבור את התלות הפוליטית בגורמים חרדים שוללי הציונות.

* דמוקרטיה מתגוננת – הדבר נעשה באיחור של שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא. מלחמה לחברה הישראלית בארגון הטרור "לה-פמיליה". זו מהותה של דמוקרטיה מתגוננת.

* המרוויחים העיקריים – אם אכן מדינת ישראל תשבור סוף סוף, באיחור ניכר, את ארגון הטרור "לה-פמיליה", המרוויחים העיקריים יהיו קבוצת בית"ר ירושלים ואוהדיה הנורמטיביים (שהם הרוב המכריע של האוהדים).

* מהפכת ארדואן – המהפכה שמבצע ארדואן בארצו, אינה הפיכת דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא הפיכת דיקטטורה במראית עין של דמוקרטיה ועם פתיחות מסוימת, לרודנות איסלמיסטית טוטליטרית. ההפיכה נגדו (אם אכן היתה, וזו אינה קונספירציה שלו) האיצה את התהליכים שהוא החל לכונן עם בחירתו לראשונה לראשות הממשלה ב-2002. כנראה שכמו באיראן, גם בטורקיה יהיה הליך כלשהו של בחירות, אבל תהיינה אלו בחירות חרטא.
יש לזכור, שתפקיד הנשיא בטורקיה הוא בעיקרו ייצוגי. בשנים שבהן ארדואן היה ראש הממשלה הוא היה השליט הבלעדי של טורקיה ואילו הנשיא, עבדוללה גול, היה בתפקיד סמלי, ייצוגי, כמו בישראל, בגרמניה ובמדינות רבות נוספות. טרם בחירתו לנשיא, ב-2014, הוביל ארדואן לשינוי החוקה ולבחירה ישירה של הנשיא, ובבחירה הזו הוא השתמש כלגיטימציה ציבורית להפיכת התפקיד הסמלי לשליט המדינה, בניגוד לחוקה.
ארדואן הוא דיקטטור איסלמיסטי, והוא גם אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך בטרור.

* הגמגום של אובמה – הגמגום של אובמה לנוכח דרישת הרודן הטורקי להסגיר לידיו את יריבו גולן, הוא ביטוי לחולשתה של ארה"ב. על ארה"ב להשיב לדרישת הרודן: לא, באל"ף רבתי. במקום זאת אובמה מבקש מארדואן הוכחות למעורבותו של גולן בהפיכה. כך לא מנהיגים את העולם החופשי.

* סקירת מודיעין יומית – יום א' ב"הארץ". גדעון לוי: "חטא גדול היה פה. הקמת המדינה, צודקת ככל שהיתה, לוותה בפשע הטיהור האתני הבלתי נסלח של חלקים נרחבים של הארץ." רוגל אלפר: "אין שום לגיטימציה מוסרית לקרוא לישראל מדינת היהודים."

* תום אהרון לא שווה יריקה – איני מרבה לצפות בטלוויזיה, אולם השבוע צפיתי ב"גב האומה". ליבת התכנית היא המונולוג של ליאור שליין. כאמור, איני מרבה לצפות בתוכנית, אולם ממעט הפעמים שצפיתי במונולוג, כולל השבוע, אני מרשה לעצמי להגדיר את שליין כסטיריקן מבריק. הוא חד כתער, בעל טיימינג בלתי רגיל, והמונולוגים שלו עוקצים, נושכים, מצליפים – כפי שאמורה להיות סאטירה טובה. שליין אינו מבטא את עמדותיי הפוליטיות. רחוק מזה. כאשר אני צופה במונולוג שלו, איני נהנה כאוהד המעודד את כוכב קבוצתו. נהפוך הוא, איני נהנה, איני אמור ליהנות, כי דבריו המצליפים כואבים לי. הם כואבים לי, כי הם כתובים בחוכמה, בהיגיון, בלוגיקה שמחייבת אותי להתאמץ כדי להתמודד עם מסריה.
באשר לשאר חברי הפאנל – יש טובים יותר ופחות. אמירותיהם מוצלחות יותר או פחות.
ויש את תום אהרון. אם להגדיר את תום אהרון בשתי מילים, ההגדרה היא: תת רמה.
סאטירה אינה בידור. המטרה של סאטירה אינה להצחיק, אלא לעורר, להכאיב, אפילו לזעזע. אולם הכלי של הסאטירה הוא ההומור. סאטירה טובה מעוררת, מכאיבה, אפילו מזעזעת, באמצעות ההומור.
אדם נטול חוש הומור אינו יכול לעשות סאטירה. כי הוא פשוט פאתטי. אם להגדיר את תום אהרון במילה אחת, ההגדרה היא: פאתטי. יציאה אחת שלו היתה בזויה במיוחד. המרואיין בתוכנית היה השר כחלון. שאל אותו תום אהרון, איך בתור השר שאמור להיות המתון בממשלה, הוא מסתדר בממשלה של נועצי סכינים בתמונת התינוק מהכפר דומא. איזה מנוול. איזה איש קטן ועלוב נפש. זאת הדרך שלו לחפות על חוסר כישרונו, על הפאתטיות שלו.
הסטיריקן המיתולוגי אפרים קישון נהג לומר שיש להבחין בין סאטירה לסטירת לחי. דבריו של תום אהרון – לא זו בלבד שאינם סאטירה, הם גם אינם סטירת לחי. הם אפילו לא יריקה בפרצוף. אם להגדיר את תום אהרון בשלוש מילים, ההגדרה היא: לא שווה יריקה.

* ביד הלשון: מעורר מדנים – במאמר שפירסמתי בשבוע שעבר הגדרתי את "חוק ההדחה" כחוק מעורר מדנים. מעורר מדנים הוא מי שגורם למריבות ואיבה. הביטוי לקוח מספר משלי: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה." בסליחות לתענית אסתר אנו אומרים: "האויב בקומו לעורר מדנים / דימה להכרית פרחי שושנים."