רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ז

למחרת שלחה רוסיה אדם לחלל.
"היכנסי," אמר פוליק. פניו קרנו. "טוב שבאת."
עיתון הצהריים של היום הזה, יום רביעי, ה-12.4.61, הודיע: "השילוח בוצע בבוקר. עדיין לא ברור אם האיש הוחזר."
"אתה לא רוצה להגיד לי שאתה חולה?" אמרה עפרה.
("האיש היה בחלל 89.1 דקות").
"לא. בכלל לא. שבי."
(מצבו של שייט-היקום מאיור גאגארין טוב מאוד").
"חזרתי מהאוניברסיטה והחלטתי לעבור אצלך."
ב"הוצאה מיוחדת" שהביאה עימה עפרה: "איש החלל הוחזר בריא. גאגארין – אין לי שום פצעים. הרגשתי טוב. עיתונאי חוץ במשפט אייכמן: 'הרוסים גנבו את ההצגה'."
"מה פתאום? הפתעה כזאת?"
"ככה, סתם."
"כן." אמר פוליק והשתתק.
עפרה ישבה בזהירות על קצה הכיסא וחיפשה מקום פנוי מעיתונים כדי להניח עליו את תיקה.
"אתה אוסף עיתונים?"
"לא."
הוא שתק.
"אז מה?"
"אני לומד אותם."
היא צחקה. הוא שתק.
"אתה ממשיך את העבודה בפילוסופיה?"
"לא." השיב בחיוך סתום.
"זה היה על אפלטון, לא?"
"כן." ושוב השתתק.
"חדר יפה!" אמרה, "אפשר אולי לפתוח את התריס? חושך כאן. ובחוץ עוד יום. השמש עוד לא שקעה."
פוליק פתח את התריס והחדר התמלא קרני שמש אדמדמות שהסתננו מבין צמרות האורנים הירושלמיים.
"עכשיו יש יותר אור."
עפרה המשיכה לשבת זקופה על קצה הכיסא ואישרה את דבריו בניע ראש שאינו מורגש כמעט.
"נו, מה אתה אומר על הרוסים, ואייכמן?"
"כולנו כלואים בתוך תא. מה חשוב לאן עפים, לשמיים, או לגיהינום? קראת על הנהג מוואדי פאליק?"
"לא. מי זה?"
"אולי אני אמצא את העיתון," חיפש בערימות שעל הרצפה והכוננית, "הוא עושה עליי הרבה יותר רושם מאייכמן ומגאגארין ביחד. הנה, מצאתי!" נתן בידה עיתון מלפני כמה שבועות.

גילוי שלד ליד נתניה חידש חקירת אסון אפוף-סוד.
שלד של אדם, שנתגלה לפני זמן מה בתוך ביצה, לא הרחק מכביש החוף נתניה-תל-אביב, הביא לפתיחת חקירה על תאונה אפופת-סוד, שאירעה לפי המשוער לפני חמש שנים ומעלה. הבדיקות קבעו, כי השלד הוא של אדם צעיר.
על נסיבות הגילוי נודעו לסופר העיתון שלנו הפרטים הבאים:
בשטח ביצות ואדי "פאליק", כשני קילומטרים מזרחית למכון וינגייט, התחילו בשנה האחרונה לברא שטחי קרקע שהיו מכוסים ביצות, קני-סוף וצמחייה סבוכה. לפני כחודש ימים, כאשר ניגש אחד ממתיישבי האיזור, מר מ. מלר, לטהר חלקת ביצה בתחומי אדמתו כדי להכשיר את השטח לעיבוד, הוא נתקל בחלקי מתכת של כלי-רכב, שבלטו מעל פני הביצה הטובענית. מתוך סקרנות המשיך האיש בחפירה, עד שהוברר לו כי שקע באדמתו כלי-רכב, ובמשך השנים הוא כוסה מים וסחף עד שלא ניתן היה להבחין בו. רגל אדם לא דרכה בשנים האחרונות באותה סביבה.
עוד באותו יום נמסרה על כך הודעה למשטרה. שוטרים שהגיעו למקום והחלו בחפירה, גילו מחזה מזעזע. בתוך התא של הרכב היה שלד של אדם במצב ישיבה ליד ההגה. דם קרוב ויבש נראה בתוך התא, שחלקיו הפנימיים היו יבשים, והצבע נשתמר בהם. גם נמצאו בתא שעון ושרשרת.
עם גילוי הגופה הופסקו החקירות.
החקירה בתעלומת האסון עדיין נמשכת.

"את לא חושבת שמה שקרה לו יותר מעניין מתא-הזכוכית ומגאגארין גם יחד? שזה מה שקורה לכולנו?"
"לא."
"את חושבת שאני משוגע? שאני כמו הנהג מנתניה? שאני חושב שרודפים אחריי? שאני צריך פסיכיאטר?"
"תפסיק..."
"...אז אני אומר לך שאין לי שיגעון רדיפה!"
"רפי! באמת, תפסיק..."
"אומרים שיש עוד פרשת ריגול אחת, נוראה."
"אני לא יודעת על כך שום דבר."
"לא פרופסור סיטה ולא אהרון כהן. מישהו אחר, שהיה עוזר קרוב של בן-גוריון. באמת לא שמעת? אף אחד לא סיפר לך?"
"אני מבקשת שתפסיק לדבר על הדברים האלה. אחרת אלך מכאן."
"טוב."
"מה עם עבודה?"
הוא חייך במרירות. "פיטרו אותי."
"מאיפה?"
"בבית-נוער אחד, כאן, בקטמונים. לא הסתדרתי איתם. להגיד לך את האמת – אני שונא לעבוד עם אנשים. בייחוד נוער. הלוואי וכבר הקיץ ייגמר. ושוב לא יהיה חם כל כך. כולנו כלואים. הקיץ מעצבן אותי. בסתיו נעים יותר."
"ועצוב."
"וקריר," דיבר פוליק כחולם, ופניו מוארים בחיוך שנגה עליהם משעה שנכנסה. "בסתיו המחשבות לא מתפזרות לכל עבר, בן-אדם יכול למצוא את עצמו. השמיים כאילו יותר נמוכים. העננים מתפרקים מכובדם בגשם. בחדר חם וטוב. אתה נעשה לפתע יותר חזק. כך קורה לי תמיד בחורף. אני כאילו מוגן יותר, בחורף. אני יודע שלא יקרה לי כל רע. אני, עפרל'ה..."
"לפעמים מתערבבות עונות השנה. יש בחורף ימים עם שלכת, ובאוויר כבר לפתע פתאום חמסין מעיק, השמיים פרושים בכחול נפלא של אביב, ולעת ערב הרוח סתווית. כל משב רוח – שעה אחרת, יום מחודש שונה. רק הקיץ נמשך כעינוי נצחי. באביב, כאשר הכול מלבלב ופורח, ושפע ריחות מבשרים את הקיץ, אני סובלת מסחרחורות ופוחדת לצאת החוצה. אני חדלה לפעמים לחוש שיש לי גוף. כאילו הייתי רק צל של ממשות אחרת, חלומית, חיצונית... פעם כתבתי שיר: 'לב בשלכת נשא / עולם של ריחות רדומים / ועת באביב נתכסה / נחנק...' לא, שכחתי את ההמשך..."
פוליק הקשיב מוקסם, לבל יאבד מילה. כתם האור שעל הרצפה התארך והאדים, ושוליו כבר האפירו עם השקיעה. קולות ילדים משכונת רחביה, ששיחקו בחוץ, פרצו ונשמעו בחדר, מבעד לחלון הפתוח.
"עפרל'ה..."
"נורא יפה כאן." השיבה במהירות, כחפצה למנוע בעדו מלעשות דבר-מה.
הם ישבו ושתקו.
כתם האור על פני הרצפה התקצר בהגיעו לדלת והחל מטפס עליה. החדר שקע באפלולית. פוליק קם והשתדל להכניס סדר בעיתונים, בספרים ובחוברות מפעל השיכפול של הסטודנטים – שכיסו את השולחן, הכוננית והרצפה. אסף אותם והניחם בסדר על הכוננית גדושת הספרים. היו שם, בנוסף לספרי קאפקא, עגנון, אפלטון ושפינוזה, גם "נילס לינה" ו"מוגנס" של ינס פטר יעקבסן, "ירושלים" של סלמה לגרלף, ו"רעב" של קנוט האמסון, האחרון בכריכה עתיקה, ועליה אותיות וספרות לבנות של הספרייה הלאומית. בגדיו היו פזורים במקומות שונים. בצנצנת לבּן נבלו פרחים אחדים. הוא השתעל.
עפרה רצתה לספר לו על החלטתה לנסוע. לומר שבאה להיפרד ממנו. פוליק חזר לשבת מולה על המיטה. כתם השמש הצטמצם על חלקת הדלת והצטמק אל תוך עצמו, לכל גובהו. השמש קרובה היתה לשקוע. החדר החשיך. זמן רב עבר.
"עליי ללכת," אמרה. פוליק לא הסיר ממנה, באפלולית, את מבטו. "את רוצה לשתות משהו?" שאל.
"מה יש לך להציע?"
"רק קוניאק."
"טוב," אמרה, "זה דווקא יכול להיות מעניין."
הוא הביא כוסות ומזג לו ולה, והם השיקו כוסותיהם בשתיקה.
"מה חדש אצלך?" שאל.
היא סיפרה על לימודיה. פוליק שאל על אודות בעלי הבית שלה.
"חזרו. כבר אינני לבד."
הוא שמח שהיא לא גרה לבד.
"והחתול?" אמר ופקק אצבעותיו בהתרגשות.
בכל השנים הארוכות שהכירה אותו לא יכלה להתרגל ולהשלים עם התנועות העצבניות הללו, שכמו הסגירו את חוסר הישע שלו, ואת מבוכתו.
"בסדר," צחקה, "כבר שכחה אותך."
הוא צחק עימה, ושוב השתתקו. הזמן נמשך לאט-לאט, ניגר בכבדות, ומעיק כאדם שלישי היושב עימם בחדר. היא הסתכלה בגבותיו העבות, שבאור הן צהבהבות, ומשתרבבות פרא מעל למסגרת משקפיו. בשיער ראשו, ממנו צץ ומזדקר תמיד תלתל אחד אשר בשום פנים ואופן אינו חפץ להיכנע. אצבעות ידיו הקצרות והמרובעות שתופסות אלו באלו כפוחדות מבדידותן. עיניו התכולות, אשר מבטו קצר הרואי משווה להן ארשת עקשנית של ילד נעלב. כשהיה כועס או פגוע מיד הסתתרו מבטיו מאחורי משקפיו עבי העדשה, וכל הווייתו התכנסה אל תוכו, כאילו הוא מעניש את העולם ב"ברוגז" שלו.
"יש לי הרגשה כאילו חטאנו אחד לשני." אמר.
"אבל עכשיו הכול עבר, נכון?"
הוא היסס, ופתאום התפרץ: "לא. מפני שזה קשור בך."
"אל תדבר כך." הפצירה.
אור הדימדומים נמוג ובחדר עמדה ראשיתה של חשיכה. פוליק חרש באצבעותיו את השמיכה הפרושה על מיטתו. ראשו רכון, קולו עבה וחנוק. כמשתדל שלא לבכות. משקפיו העלו הבל לבן.
"מה לא בסדר אצלי," אמר, "תגידי ואני אתקן." הדמעות החלו חונקות בגרונו.
"מספיק. רפי."
"את לועגת לי." המשיך ואמר. "את לא מתייחסת אליי ברצינות."
"מה רצית? שאכרע ברך לפניך ואבקש סליחה?" קמה ועמדה מולו.
"טוב. תשכחי מה שאמרתי. סליחה."
"מדוע אתה לא יכול לראות אותי בפשטות. כמו שאני. בלי קשר אליך. מה אתה בכלל יודע עליי?" חייכה במסתוריות, כמרחמת על עצמה וגם גאה בסודותיה. "אתה נתון בתוך עצמך בלבד. כמו בית-משפט פרטי. אני בכלל לא מבינה מאיפה אתה לוקח לעצמך את הזכות למתוח ביקורת על אחרים ולהחליט מי בסדר ומי לא."
הוא לא ענה.
"אתה חי בעולם מסולף ובלתי מציאותי. עולם שאינו מרגיז איש מלבדך! במקום לקרוא את העיתונים כמו איזה בלש של... של אני לא יודעת מה... יותר טוב שתמצא לך עבודה ותגמור את הלימודים."
"תודה!" השיב בלעג, "בשביל השיעור הזה אני לא צריך אותך. מי שלח אותך לכאן להגיד לי את הדברים האלה? ממך ציפיתי ליחס אחר. אבל עכשיו... אני כבר לא מחכה לשום דבר. עם אחרים את מצליחה להיות שמחה. יש אנשים שהם כמו בועת סבון – מתפקעים כל פעם שאתה נוגע בהם."
"אם כך אתה מדבר אז אני לא יודעת מה יש לי עוד לעשות כאן. חבל שבאתי. אתה חושב שזה בריא לחיות כך, נתון תמיד בתוך עצמך? כלוא בחדר?"
"בריא! ומי כן בריא? את?"
"זה דבר אחר."
"נדמה לך. אין שום הבדל. כולנו מורעלים. כולנו כלואים. סוחבים עימנו את הסוּגר הנפשי הפנימי כמו הצב את ביתו."
"אולי. ואולי לא. אני חושבת שאצלי זה לא יימשך עוד הרב זמן. יש לי תוכניות אחרות."
הוא נבהל.
"שאדליק אור?"
"לא. מוטב כך."
"אני רוצה אותך. עפרה."
היא שתקה.
"אפשר לנסות. לשכוח כל מה שהיה. להתחיל מחדש."
"אני חושבת על כך ואינני יודעת מה לומר." התנצלה.
"תראי שיהיה לנו טוב. צריך רק להשתדל."
היא הרהרה כיצד תגלה לו, כיצד תגלה לעצמה, שזוהי פגישתם האחרונה.
"כל מה שסיפרתי לך זה לא רציני," הודה לפתע. "ולא צריך להפריע לנו. אם רק תגידי, הינה – אני זורק את כל העיתונים... אם רק תבואי איתי, ישתנה הכול, אני מרגיש בתוכי כוח לכבוש את העולם..."
"זה נפלא, להרגיש כך."
הוא הדליק את מנורת השולחן.
"את רוצה עוד קוניאק?" שאל. ואף שלא ענתה מזג לה, ושוב שתו.
היא הדליקה סיגריה, והתמתחה. תווי שדיה הזדקרו מבעד לחולצתה, ענוגים, וכמו נושמים. "עוד מעט אני צריכה ללכת." קמה ואמרה. "אוּף, נעשיתי כמעט שיכורה. אסור היה לי לשתות אצלך."
"אל תלכי." הפציר בה. הוא פחד פן רגע עמידתה מולו יחלוף והזדמנות אחרת לא תבוא. כאשר עשה את הצעד האחד לקראה כמעט שלא חש את הרצפה שעליה מהלכות רגליו. גופו ריחף כפוסע בעננים. הוא חש חמימות נעימה, ועימה אותה סהרוריות שהיתה תוקפת אותו בשעות של כעס רב, של עלבון, או בהימצאו לבד בחדר עם עפרה. היא נרתעה ממנו וישבה, והוא כרע על ברכיו ונשק לשדיה מבעד לאריג הדק והצח שהדיף ריח עמילן טרי. ירכיה המפרכסות העירו בו תקווה נפלאה.
"באמת עזוב, רפי... לא צריך. לא עכשיו. אתה מקמט... אני לא יכולה להגיד לך שום דבר... שאתה רוצה... זה חסר טעם."
רצה לומר לה שאינה צודקת אלא שלא היה יכול לדבר.
"לא. לא כך..." התנשמה שעה שמשך אותה אליו, והקימה מן הכיסא. פניה התרחבו, נחיריה ריטטו באור המנורה הסמוכה, וכל גופה המה לקראתו. שיהיה זה מעשה חסד אחרון, לפני הנסיעה, אמרה לעצמה, שעה שהרים אותה ונשאה למיטתו.
"תחשבי שזה קורה בסרט," שמעה את קולו העמום, המתפנק אצלה. "עפרל'ה שלי..."
"לא, לא..." נאנחה וכרכה עצמה סביב לאצבעותיו המגששות בסתר חמוקיה. היא נאבקה עימו, כאילו למען השתחרר מן הגירוי המציק שמיסמר אותה אל מקומה.
"אני לא יודעת מה קרה לי."
משקפיו ניגפו בפניה והוא הסירם. נדמה היה לה שהוא רועד. הוא הפשיט אותה. הקולות שהשמיע היו מגוחכים כצווחת קופים, וזרים לה. אצבעותיו היטיבו עימה. היא רצתה לברוח. היא לא אהבה אותו. ריחו לא נעם לה. לולא שתתה לא היתה נותנת לזה לקרות. הוא הירפה ממנה לרגע. היה נדמה לה שהוא מפשפש במיפתח מכנסיו. "לא! לא!" נרתעה בבהלה, "מה אתה עושה?" אך הוא היה שקוע בבולמוס בשרים, מתפתל ונושם מולה, ובעוד רגע השתטח עליה בכל כובדו, ולאחר החטאות וטילטולים נרגשים מצא את דרכו אל תוכה. "לא! לא!" דחתה אותו בשתי ידיה, "מוּטִי! [אימא!] לא!" אך זרועותיו חזקו ממנה והכריעו אותה לרצונו. "אני לא יכול להפסיק," נחר כאילו שוחטים אותו, "לא יכול, לא יכול..." ואז, בכוחותיה האחרונים בעטה ברגליו ומשכה עצמה מתחתיו למראשותי המיטה, כמעט נפלה לרצפה. ובעודה נחלצת, הרעיף עליה את תנובתו החמה שהיתה מלחלחת את ירכיה. נאנח והזיע עד שהיה נדמה לה שהינה יאחז בו השבץ. וריחו היה לה אז קשה ללא נשוא, כערמונים שנבאשו, כמין ריח סמיך, ריח פריחה חמה מאוד, ומבחילה.
היא רבצה לצידו. פרועה. חצאיתה מופשלת. תחתוניה על הרצפה. מעודו לא ראה אותה כה פגועה ומושפלת. כמו בהמה, הרהר בצער. וכדי להראות לה שאינו כועס עליה ואינו מנצל לרע את חולשתה – משך כלפי מטה את שולי החצאית וכיסה על ירכיה הערומות.
"די!" נמלטה ועמדה מולו.
"עפרל'ה," חינן קולו.
"אתה השתגעת או מה? אתה רוצה להכניס אותי להריון ולהשאיר אותי כאן לבד עם ילד!"
דבריה פגעו בו ופיכחו אותו משעת אהבתו הקצרה. אמנם, רעיון לא רע, להכניס אותה להריון ולזכות בה. אך כלום היה עולה על דעתו לעזוב אותה "לבד עם ילד"? וכי מי הוא? פגע-וברח? הלא בשמחה היה נושא אותה לאישה.
"ככה זה. בפעם הראשונה." השיב. "כשמתרגשים."
"אז יכולת להיזהר. יש גברים שיודעים איך צריך להתנהג."
דבריה הממו אותו. ככה? יש לך ניסיון? חצופה אחת, ואת לא מתביישת להגיד לי את זה עכשיו? ודמעות כמעט וחנקו אותו. אך הוא ניסה להסתיר את אשר מתחולל בקירבו, ולהתל בה: "בפעם הבאה איזהר."
"לא תהיה פעם אחרת." אמרה בפסקנות. כמין קור מרושע נשב מדבריה.
"מדוע את אומרת כך?"
"תפסיק לקשקש כבר. יש לך משהו להתנגב? אפשר להתרחץ כאן?"
"יש לך מזל שבעלת הבית איננה."
"לך יש מזל. אני לא אוהבת הלצות כאלה. יש לך מגבת נקייה?"
הוא ליווה אותה לחדר האמבטיה. היא סגרה את הדלת מול פניו, כמעט והיכתה אותו. "פוי! אפשר להקיא מן הריח!" אמרה.
הוא חזר לשבת על מיטתו. מכנסיו נרטבו אף הם והוא החליפם. מה היא רוצה מהריח? אומרים שהריח דווקא משכר אותן. שהן אוהבות את זה. והוא בוש בפניה על שלא נהג בה כגבר שמנוסה בנשים. נכון, הייתי צריך להוציא בזמן, אמר לעצמו, – אבל איך יכולתי, כבר בפעם הראשונה, שהטקס של שנינו לא יתרחש בשלימות. הפעם הראשונה היא קדושה. יש משהו של בתולים בכל פעם שמתרחשת לראשונה בין שני אנשים, ולא חשוב מה קרה בעבר. ציער אותו שאינה בתולה. היא לא תמימה. גם לא חיכתה לו. נכונים הסיפורים על אודותיה. עכשיו היא שוטפת את ערוותה, אמר לעצמו. עכשיו אנחנו כמו בעל ואישה לכל דבר, באינטימיות. הלא נפלא הדבר!

והוא נזכר בפעם הקודמת, לפני שנים, בעין-גדי. שבועות אחדים בטרם עזבה את המשק. חברותיה לחדר נסעו לחופש, והיא נישארה לבד. הוא עקב אחריה בארוחת הערב, ראה אותה חוזרת לבדה לחדר. לא נישארה לשבת על הדשא עם כולם. מבעד לחלונות האיוורור הקטנים שבצריף ראה שמישהו נכנס אליה ויושב אצלה. שעה ארוכה שכב על מיטתו, יוצא מדי פעם ומשקיף לעבר צריפה, עד שהבחין כי נותרה לבדה.
גל של חום עבר אותו. הלך ושתה הרבה מים וחזר לחדרו, ושוב יצא, והלך אליה. היא קיבלה אותו בסבר פנים יפות. מזמן לא היה אצלה, אמרה.
הוא התנצל ואמר שבא לקחת משהו לקרוא. ישבו ודיברו. היה לה מצב רוח מרומם. סיפרה שהחליטה ללכת ללמוד באוניברסיטה בירושלים. מזגה לו ולה יין מתוק בכוסיות פלסטיק קטנות ושקופות. היה קיץ, חברים רבים יצאו לחופש. גם בחדרים אחרים בצריף לא היה איש. בחדר-האוכל ערכו מחצית מיספר השולחנות. שעה ארוכה ישבו ודיברו. סחור-סחור תעו המילים, ובעקבותיהן מבטי העיניים. היתה לה מנורת שולחן יפה, עשויה מגזע עץ יבש ומסוקס, שנפלט מים-המלח, ולה אהיל שחור-לבן שזור מקוצי דורבנים. ואת המנורה הזו נשאה עימה בשנים הבאות לכל החדרים בהם התגוררה.
היא הראתה לו צמיד שקיבלה מתנה, וכף ידה נישארה בכפו. תמיד זה מתחיל עם צמידים, טבעות. הוא חיבק אותה. היא קמה והלכה לפינה המרוחקת של החדר, היכן שאין רואים מן החוץ את הנעשה בפנים. הוא נגע בצווארה ובשערותיה. היא עמדה וגבה לקיר. ידיה מאחור חיפשו להן אחיזה בקיר העץ. נלחצה בינו לבין הקיר ושדיה הזדקרו לעומתו והתחככו בחזהו בחמדנות נואשת. היא לא נגעה בו בידיה. לא ליטפה אותו. רק הפקירה עצמה ללטיפותיו הנרגשות. מילה לא החליפו ביניהם.
אחר כך כיבתה את האור ומשכה אותו עימה למיטתה. הפנס אשר בחוץ, בלב הדשא, האיר באור קלוש את פנים החדר. שערותיה התפזרו על פני הכר. הוא שאף לקירבו את ריחן החריף והטרי. הן היו רכות כמשי וניגרות בין אצבעותיו. הוא לחש: "עפרל'ה, עפרל'ה שלי..." – והיא הרתיעה: "לא, לא!" – הוא גהר עליה ונשק פעם למצחה, לצווארה ולזרועה, ויותר לא נשק לה. ירכיה שהתערטלו התרוממו עימו ושקעו, כבתנועת גלי ים, והיא מילמלה: "מוּטִי, מוּטִי, אוי אימל'ה..." – ועיניה נעוצות הרחק ממנו בתקרת החדר האפלה. עצמותיה השמיעו קול התפוקקות. "אל תתפרקי לי..." אמר, והיא לא הבינה שכל כוונתו רק להתל באותו חירוק עצמות שלה, אלא נפגעה. וחשבה שהוא מגנה אותה על יצירה המתפרצים. "ככה זה אצלי, תמיד..." התלוננה נואשת.
הוא השתרע לצידה ומבעד לאריג הדק כמשי חפן בכפו את חיקה החם. היא צווחה בקול חרישי ותפסה והעלתה את ידו עד לטבורה, ושוב דחקה אותה למטה, אך הוא לא הבין למישאלתה. ואולי פחד לגעת בעירום בושתה. כה רחוק וקדוש ובלתי-מושג נראה בעיניו המקום ההוא. את אצבעותיו הלחות ניגב בשערותיה, ומיד בוש בעצמו על גסותו וקיווה שלא הרגישה בכך.
ואז, מתוך שטעה בכוונותיה, הירשה לעצמו לנהוג בגופו חופשיות עימה, חופשיות אשר מיד גרמה לה להתקשח מולו. גופה נעשה בבת אחת זר לו, וצונן. היא החרימה אותו. "לֵך! לך!" – ביקשה. ועוד שנים רבות נשא עימו את זכר דיגדוג הקטיפה הרך אשר למגע הקצר והמלטף של אותו דבר בירכה החשופה. הקירבה התובענית של פלג-גופו החם בבשרה שיתקה אותה. גופה קפא לפתע. היא יצאה אז מגידרה ונעשתה היסטרית. "לֵך! עכשיו לך!" התחננה. הם ישבו ובאור הקלוש של הפנס שנשקף בחלון, ראה את עטרת השיער הכהה שמכסה על פניה החיוורות. את כפות רגליה היחפות שמיטלטלות בקוצר רוח. ואת ארובות עיניה הטובעות בצל שחור, אשר מהן הבריקו אישוניה במין תאוות פתאום שקפאה. דבר-מה דורסני וחסר רחמים היה נעוץ במבטה.
"אמרו לי שיהיו לי צרות איתך."
"בטח אתה חושב שמגיע לך משהו יותר טוב ממני."
רצה להשיב לה שאינה צודקת. נבצר ממנו לבין מדוע היא בזה לעצמה.
"לֵך, רפי לך! לך! לך!" חזרה כסהרורית על המילה האחת.
היא רצתה שיאונן אותה ולא התחשבה בו בכלל. ופתאום, עד היום אינו יודע כיצד קרה הדבר, פרצה ועלתה מתוככי-תוכו חֵמה עזה ופראית, זרמה מקרביו הנרגשים אל יד ימינו, היד התמלאה עוקצים זעירים של גירוי מציק. וכמו פקעה מרשותו ונעשתה אדונית לעצמה, ומתוך אותה תחושה של שיכרון עז והתפרקות נעימה, התרוממה כף ידו באצבעות הדוקות והתעופפה באחת אל לחייה ופגעה בה בכל כוח אכזבתו. צווחת הבהלה שלה החרידה אותו, כאילו ענתה בפראותה לאותו כוח אפל וקדמוני שפרץ לפני רגע מתוכו וסטר לה. כחיה ירוייה, בודדת, בחצות הלילה המידברי של עין-גדי, הידהדה צעקתה. הלא יגלו עתה מה עולל לה! – חרד כפושע, וסתם מיד בכפו את פיה לבל תישמע זעקתה, וביד השנייה הידק באחיזת צבת את פרקי ידיה כדי שלא תוכל להתגושש עימו ולהחזיר לו מכה. דלתות אחדות נפתחו. מישהו שאל – "מה קרה?" – ואחר כמה רגעים, שניראו בעיניו ארוכים כנצח, נשמעו צעדים כבדים על מרפסת העץ של הצריף, ומישהו הקיש בדלת הסגורה.
"עפרל'ה – "
הוא שיחרר את אצבעותיו מעל פיה. ליבו הלם כמשוגע. כמו כל עתידו מונח בשניות המעטות הללו על כף המאזניים.
"מה יש, עוזי?"
"קרה משהו?" שאל הלה מאחורי הדלת הסגורה.
"לא. שום דבר."
"זו את צעקת?"
"כן. היה לי סיוט."
"את בטוחה שלא שום דבר אחר?"
"כן."
"אז לילה טוב."
"לילה טוב. שלום."
עדיין לפת את פרקי ידיה, כנאחז בה.
"עכשיו השווית את התוצאות." אמרה.
לימים הוא עתיד להבין מה עז הוא הרגש הכופה אותה להעניש את עצמה. להיות מוכה. מתוך שהעריץ אותה ואהבהּ לא תיאר לעצמו שאף היא מתייסרת כמוהו, וכמעט אף פעם אינה מרוצה מעצמה.
"עפרל'ה... אני... אף פעם לא אהבתי אותך כל כך..."
"עכשיו תלך, רפאל, שמעת?"
"עפרל'ה..."
"אני מזהירה אותך, אם לא תסתלק אגרום לכך שיסלקו אותך מהקיבוץ!"
הוא נבהל והירפה ממנה.
"אבל עפרל'ה..."
"תלך לפני שאני אתפרץ... תלך..." התייפח קולה, כסהרורית, "אני כבר לא יודעת מה קורה איתי... אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי."
הוא פתח את הדלת בחשאי והתגנב חזרה לחדרו בין הדשאים. גבוה מעל ניצבה הכתף האפלה של הר הנג'אר. חרמש ירח צנום של סוף החודש, אשר חודו ניצב קרוב לרכס הרי אדום במזרח, הטיל נוגה סהרורי, לבן וכסוף, על פני ים-המלח השוקטים והחלקים כראי. שנים רבות שמר בארון את החולצה הכחולה אשר לבש בערב ההוא.
למחרת בבוקר לא ראה אותה בחדר האוכל. גם בצהריים לא היתה. חברה שלה הלכה עם מגש האוכל לחדרה. הוא הבין שהיא חולה. בערב ראה אותה בחדר האוכל. היא חייכה אליו ואמרה לו שלום, כרגיל. כאילו מאום לא קרה. והוא הכיר לה בליבו תודה על כך. בטרם גמרה לאכול הלך לחדרו ובחר אחד מספרי השירה היפים בעיניו, צירף אליו פתק קצר בו בקשת סליחה נרגשת, שיותר משעסקה בה דיברה עליו עצמו, וניגש אל חדרה. החברה של כבר חזרה מהחופש, והחדר נראה אחר לגמרי מאשר בליל אמש. נבוך ומבולבל השאיר בידי החברה את הספר, לעפרה.
למחרת בבוקר נסע לחופש. כאשר חזר כבר לא היתה במשק. היא הקדימה את מועד עזיבתה. אף לא מילה אחת השאירה עבורו.

היא חזרה ובידה המגבת הלחה.
"חכי רגע. אלך להתרחץ גם כן. אותה תחושה," הוא היה נלהב והמילים באו ובקעו מגרונו, נירגשות. "כאילו נולדתי לפתע מחדש. טרי. ואת? גם אצלך?"
"אני מאושרת שטוב לך, רפי." ענתה לאיטה, צייתנית, חכמה ועייפה.
הוא פנה אליה בחיוך מתחטא. זאת לו פעם ראשונה מזה חודשים רבים שהוא מאושר, בלב שלם, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. חיבק אותה והושיב אותה במיטתו, ביקש לנשקה, אך פניה נותרו מרוחקות ממנו. העודנה כועסת עליו? נגע בפניה בקצות אצבעותיו וצחק כנער קט.
"מה יש?" שאלה.
"כלום. טוב לי." והוא נגע בידיו שלו, צבט בבשרו, כדי להיווכח שאינו חולם. אתה חופן זיכרונות. נגע בה.
"אולי תדליק יותר אור?" ביקשה, והוסיפה ואמרה שהיא צריכה להסתדר וללכת עוד מעט.
"לא צריך. אפשר להסתדר גם כך." ליגלג שעה שהניח על שכמו את המגבת הלבנה, אחר פתח בזהירות את הדלת ונעלם בקול שריקה עליזה לעבר חדר הרחצה. במסדרון הטרידו אותו חששות, והוא מיהר לחזור על עקבותיו, ולחש לה מאצל הדלת: "שלא תברחי לי, טוב? מיד אחזור."
והיא השיבה בהמהום שאין עימו תשובה ברורה. יושבת היתה קפואה על שפת מיטתו ומנסה להתקין את תלבושתה. רפי, הרהרה, מה משנה אם אישאר ואם לא, אתה לא מרגיש שאני כבר לא פה? עד כדי כך מעוורת אותך אהבתך אליי? הרי זה כאילו נסעתי כבר, בעודי בזרועותיך.

"אתה חושב עליי לפעמים, רפי?" שאלה בשובו מן הרחצה.
גופו הדיף ריח סבון טרי, וכאשר סובב ראשו לעומתה ניתזו עליה טיפות מים קטנות משערותיו הרטובות.
"כל הזמן."
היא חייכה.
"את לא מאמינה?" שאל נעלב, כילד נזוף.
"אולי לא הייתי צריכה לשאול," ענתה בעייפות. היא עישנה.
"אל תדברי כך, עפרל'ה." ביקש, "אל תתחילי שוב לקלקל."
"כן," השיבה. והוא הרגיש שהיא מתרחקת והולכת ממנו.
"והלא כל כך טוב לנו, ביחד. וזה לא מוכיח לך שום דבר?"
"כן. טוב לנו."
"רק איתך יש לי שפה משותפת. כאשר אני נמצא איתך, לא איכפת לי, מכל השאר... את יודעת."
"אני שמחה שזה ככה."
"נוכל להעניק המון אחד לשני." התחנן.
"טוב שאתה חושב כך."
"ואת, את לא מאמינה לי?"
"אני, אני לא יודעת. אני מיואשת. אל תשים אליי לב."
"אל תדברי כך," הפציר, "אני מאמין בך."
"תודה. יפה מצידך שאתה אומר." ואחר שהות קלה, "אני רוצה למות, רפי."
"אל תדברי שטויות כאלה!" תפס בידיה. דבריה כה הסעירו אותו, ההרגשה שהיא חסרת ישע. והוא כרע לפניה, נצמד לשולי המיטה שעליה ישבה, התכופף ונשק לברכיה, ושפתיו גלשו במורד שוקיה הרזות, לעבר כפות רגליה הלבנות שעדיין יחפות הן.
"לא, לא! רפי, אל תעשה זאת! קום, בבקשה, קום..." הרגישה עצמה מגוחכת במעמדו. הערצתו משפילה אותה. "אני לא ראוייה לכך. זה, זה משגע אותי! למה אתה לא מבין?" והיא נמלטה ממנו לאמצע החדר, רועדת כולה.
"מדוע? מה לא בסדר? כשאוהבים..."
היא שתקה.
והוא, כאילו ניחש. דב! –
"מישהו אחר מעסיק אותך?"
לא ענתה.
"כן, הוא זכה בליבך. בחסדייך. אל תחשבי אני לא יודע."
פקחה עליו עיניים תמהות.
"מי? על מה אתה מדבר בכלל?"
"טוב, אז סליחה..." ניסה לתקן. "כאילו לא אמרתי שום דבר."
עכשיו ידעה שרגע ההחלטה נמצא כבר הרחק מאחוריה, והיא נוסעת. אל תחפש בי מה שאין ביכולתי להעניק לך, רפי, רצתה להגיד לו. אתה לא יכול להתכסות בי. ילד. מגוחך. מה אתה בכלל יודע עליי? ההערצה שלך רק עושה אותי בודדה יותר. נותנים לָך משהו יפה מאוד ואינך יכולה להשתמש בו. אני לא יכולה להתחמם לאורך. – "רפי," קולה היה יבש והחלטי, – "אתה יכול גם לא להאמין לי. אבל מעולם לא רימיתי אותך. הייתי ישרה כלפיך ועשיתי כמיטב יכולתי. ואיש לא אשם לך שהחיים אינם כה יפים כמו שאתה רצית."
הוא רחק ממנה.
"אתה מאמין לי"?"
המשיך בשתיקתו, עקשן, ידיו רפויות ומבטו נעוץ ברצפה.
"טוב. אני מבינה. הוויכוח הזה בינינו הוא חסר תועלת. אתה לא תשכנע אותי, ואני לא אשפיע עליך."
"אילו רק היית מבינה מה אני רואה בך. מי את, באמת, בשבילי," התחבאו עיניו מאחורי משקפיו, כנמלט מפני ראיית האמת על אודות היחסים ביניהם.
ותיכף תאמר גם שאתה שומר עליי מפני עצמי, – רצתה לענות, – ועליי יהיה לשחק בפניך את הקדושה, להרגיע את כל חשדותיך, ולהוכיח לך, אף על פי שאינני יודעת בכלל באיזו זכות אתה דורש זאת ממני, – שאני בסדר, כן! בדיוק כפי שאתה היית מצפה ממני, הגונה, טהורה... כדי שיהיה לך במה להעסיק את עצמך, חלום להאמין בו. פאראזיט! אתה היית מוכן להסתפק ברחמיי. ואם הייתי מתפתה למסכנות שלך, היית משתלט עליי כמו הקבצן על הרון-אל-ראשיד. ואולי, ואולי... אך על הכול יהא צורך לחשוב לבד, לא עכשיו.
"רפי, אני צריכה ללכת."
"תישארי עוד קצת." ניגש אל התקליטים הספורים. "אשים את 'ארבע העונות'. הבטחת... את אוהבת..."
"כבר מאוחר."
"חבל." הביט בשעונו. השעה היתה רק עשר וחצי.
"טוב לך?" שאלה בדאגה.
הוא החוויר.
"כן." אילץ עצמו לומר.
"יופי."
"עפרל'ה, אל תלכי," התחנן, "אני, לא הייתי צריך להגיד לך... אני ידע שאני אשם... אנחנו, צריכים..."
היא עמדה לד הדלת. והוא, באמצע החדר, כמשותק, מבלי שיוכל להחזיק בה במילה, בנוסחה – כך האמין, ישנה מילת קסם שתוכל להיאמר בקלות, ואשר תצליח להשפיע עליה להישאר אצלו. מוכרחה להיות מילה כזאת.
"עפרל'ה – "
היא שתקה.
"מה בקשר ליום העצמאות, בשבוע הבא?"
"נראה. אני לא יודעת."
"את נשארת למצעד?"
"אולי."
"אז, שאתקשר?"
"נראה."
אז, להתראות – "
ידית הדלת היתה נתונה בכפה.
"אלווה אותך..."
"לא."
"להתראות!..."
האם להגיד לו? עכשיו? תמיד הוא מנסה לשכנע אותךְ עד כמה הוא חושב רק עלייך, עלייך בלבד, ובסופו של דבר אינו חושב אלא על עצמו. רוצה לזכות בך כדי לעשותך עבד לאהבתו. לעשותך אשמה לו תמיד. להשפיל אותך. להשמיד אותך. כמו ילד שנפל לידיו צעצוע יקר ערך. אותה אנוכיות אצל כולם.
"להתראות!!..." ניסה כמו להשביע אותה, קרוב לדמעות.
"שלום רפי," קרבה אליו ונשקה בחטף על מצחו, "באמת שלום, ו... כאשר אהיה רחוקה מכאן... אל תצטער. אף פעם לא רציתי את רעתך. אולי פעם, אחרי הרבה שנים, תבין..."
ומיד נעלמה וסגרה אחריה את הדלת. לרגע רצה לפתוח, ולצאת כדי ללוותה, לפחות במבטיו, בעת רידתה במדרגות, אולם ברגע ההוא התברר לו לפתע בבהירות רבה, אותו ספק שניקר בליבו כל הזמן – שהיא נוסעת! ולכן נשאר קופא על עומדו, כמשותק, ולא יצא ולא אמר לה את מילת הפרידה הנכספת. היא לא ענתה – להתראות. כבדות איומה תפסה בו, ולפתע חש עצמו עומד ומרעיד בחדר החם והמחניק, זנבות הסיגריות שלה במאפרה, וזיעה רעה נאספת על גופו, כמו רבצו עליו שנים ארוכות של זוהמה.

המשך יבוא