רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ח

לבסוף היה בוקר לאחר ליל נדודים. הוא חזר ואמר לעצמו שהוא קנאי ורך-לבב, ובכך נעוצה הצרה. חולשתו מקלקלת את הכול. צריך היה לנהוג בעפרה בתקיפות. אלא, הדימוקראטיה, הנטועה עמוק בתשתית נפשו, עשתה אותו חלש ביחסו לנשים. לא יכול הית להתנשא עליהן כעריץ. וכי מה? שוב להכות אותה?
אותה יראת כבוד לדימוקראטיה.
כאשר קרא ב"כה אמר זרתוסתרא" על דבר האישה והשוט, היו הדברים בעיניו מרירות יהירה של גרמני בודד, אשר אהבתו לבני האדם סינוורה אותו, עד שנעשה שונא להם. הבשורה על מות האלוהים, האלהת הבשר, והאלוהים החדשים המגולמים בדמות האדם העליון – לא דיברו אל ליבו. האומנם מת אלוהים? פוליק לא הגיע מעודו לחקירה במופלא ממנו. אלוהים לגביו הוא מושג, אחד מרבים, כמו "אידאת האידאות" ו"היש המושלם" במשנת אפלטון. אחד האופנים להסברת העולם. ואילו המילה עצמה – אלוהים – לא אמרה לו שום דבר. נבצר ממנו לקבוע כלפיה יחס נפשי עמוק – לטוב ולרע, לחיוב ולשלילה. נבצר ממנו להאמין או לכפור. עפרה נראתה בעיניו לאין שיעור גדולה יותר, ממשית ונערצה. אפשר לכרוע ברך לרגליה, לעבוד אותה. אבל אלוהים?
הוא קינא באנשים שהעידו על עצמם שהם מאמינים באלוהים, אך עולמם היה בפניו כספר חתום. הלך לשמוע באוניברסיטה שיעורים במדע הדתות ובתולדות המיסטיקה, קרא את "החווייה הדתית לסוגיה" לוויליאם ג'יימס, וכל שגילה היו מנהגים מעניינים, פרקי ספרות ופילוסופיה יפים, אך מרוחקים ממנו.
לאחר שהיכה את עפרה לא חש חרטה אמיתית. האמת ניתנה להיאמר שנהנה מעט על שהחזיר לה מקצת מכל הסבל שגרמה לו. הוא היכה בה מתוך אכזבה. ולא כך עצתה של האישה הזקנה בספרו של ניטשה. אך מעודו לא שאלה נפשו מעפרה שתעריץ אותו ותשפיל עצמה בפניו. היתה נטועה בו תחושה עמוקה של שיוויון ויראת-כבוד ביחסו לבני-אדם. בימי נעוריו היה קורא כל ערב פרק בתנ"ך, אולי כתריס בפני אוננות, וקרא את הספר כולו כפעמיים, אך משהחלו חידוני התנ"ך בחסות ראש הממשלה, התמלא בחילה והפסיק לקרוא. מנהג החידונים נעשה לאופנה גם בצבא. יום אחד שמע ברדיו את דבריו של הרב הצבאי הראשי על אודות חידון התנ"ך הצבאי:
"לא ויתרו להם, לחיילים, על האימונים, על זמנם הפנוי בשעות בין-הערביים, בין אימון לאימון, בעמדות, במוצבים, במשלטים, היה ספר התנ"ך צמוד ללב כשהנשק האישי צמוד לזרוע." והוסיף ואמר: "עליונותנו מושתתת לא רק על הזרוע, כי אם בראש ובראשונה על רוחו של החייל, על הדבקות בהגשמת המשימה והחזון שהיתוו לנו נביאי ישראל." ומפני כך – "עלינו לשמור על אורח-החיים של נביאי ישראל, על מוסר הנביאים ועל כל אותם הערכים האנושיים הגלומים בספר הספרים הזה."
הלא גם התנ"ך הופך בנאומיו לחלק של הציוד הצבאי! התועלתיות הזאת! אני רוצה לראות חייל אשר ינסה ללכת בדרכו של הנביא ירמיהו ולא יסתכן במשפט צבאי על עוון בגידה. למשמע דבריו אני נעשה אלרגי לכל דבר שבקדושה. מה לי ולאלוהים הצבאי שלו!
אך נפשו של פוליק לא נהתה גם אחר האדם העליון, והתגלויותיו וחיקוייו בהיסטוריה. מעודו לא ראה את עצמו בדמות כובש, נביא, מנהיג, מצביא מנצח וגיבור מלחמה, אלא חש עצמו כטירון נצחי הנתון לשבט או לחסד בידי גיבורים אשר כאלה. חסר היה לחלוטין את הרצון לכוח ואת התאווה לשלטון. הגאונים הכותבים את גדולתם בדם ובדיו היו בעיניו כחיים על חשבון סיכויו הקטן לזכות במעט שלווה וחופש.
לתועבה היו בעיניו ניטשה וזרתוסתרא שלו, אשר בהתעטף עליהם נפשם מרוב רחמים על אפסותו של האדם – הם מציעים לו לקצר את ימיו, ולבחור בין מוות בעיתו לבין מות גיבורים במלחמה. ועוד מחזיקים טובה לעצמם על הגאולה שהם מביאים לבני-האדם בהציעם בפניהם את הכיליון הסופי כפדות מן הבינוניות.
("רבים המאחרים למות ואחדים מתים לפני עיתם. עוד נכריה התורה: מות למועד הנכון. / מות למועד הנכון – הנה כה הורה זרתוסתרא. / אשר לא חי למועד הנכון, איך ימות למועד הנכון? מי ייתן ולא נולד האיש ההוא! – כה יעצתי את העודפים. / אכן עוד העודפים מתגדלים בדבר מותם, וגם הנבוב מן האגוזים עוד חפץ בהיבקעו.")
בבית-הספר התיכון קרא, בהמלצת מורתו לספרות (ייקית זקנה ועקשנית, אותה העריץ) – את "בית טיבו". ומאז הרגיש בנפשו קירבה עצומה לז'אק טיבו, הנהרג בשליחות שלום סהרורית בימים הראשונים למלחמת העולם הראשונה. ז'אק טיבו דובב את נפשו יותר משדיברו אליו כל אותם הצ'ינגיז-חאנים וחסידי ניטשה, בני האדם העליונים וגיבורי ההיסטוריה. הוא שנא את ההיסטוריה, העושה את העריצים של ההווה לגיבורים של העבר, גיבורים אשר מעצבים גם את העתיד בהעלותם על מזבחו קורבנות חדשים. ההיסטוריה נראתה בעיניו בלתי מוסרית, אנטי-הומאנית, וגם לא דימוקראטית. הוא חלם על אודות חיים אשר לא קורה בהם שום דבר הראוי להירשם בספרי ההיסטוריה. הדימוקראטיה נראתה בעיניו כמין גן-עדן עלי-אדמות, בו אין איש אדון לרעהו. הכול עושים כחפצם בגבולות המותר, וכדי לצדוק אין צורך להיות עריץ, רשע, פאטריוט או צדיק. הוא היה הומאניסט.
הלא החיים הם חופשה מן המוות. היה אומר לעצמו. מדי לילה, טרם נירדם, והוא שוכב לבד במיטתו, ומפחד.
"אולי תלך לקורס קצינים ותפתור אחת ולתמיד את הבעיות שלך במילואים?" אמר לו צבי.
לא. מעודו לא הסכים לכך שהבריחה אל האחריות תעוור את עיניו מלראות את מצבו האמיתי. לצבא פעולה משתקת. כל הנמצא בשירות הצבאי מסתיר את מרירותו הכמוסה ואת קנאתו באחרים, וזאת מפני הרגל המשמעת ורגש החובה של החיים על פי פקודה, ומתוך אותה גאווה קמאית של לובשי המדים. ובהשתחררו, גם אז הוא שם מחסום למחשבותיו האמיתיות, בגלל רגש האשמה על שאין הוא נמצא כעת בין החיילים, על הגבול. הלוואי והייתי הורג פעם ערבי, או משתתף בפעולת תגמול, כמו בעלה של ארנה – כי אז הייתי יכול לדבר במצפון שקט יותר נגד המלחמה. ולהגיד להם כולם – סוף סוף פעם אחת בפנים – שנמאס לי הכול.
הוא החליט להתקשר טלפונית עם עפרה. התלבש וירד לקפה "עזה" במורד רחוב עזה, סמוך למקום מגוריו. שם היה נוהג לעיתים לאכול. לרוב הסתפק בספל-קפה. לעיתים הירשה לעצמו נקניקייה בלחמנייה, עם חרדל. הוא התגעגע לים. כבר חודשים שלא שחה בו. אם עפרה תיסע – יברח לתל-אביב. צדקה ארנה. האוניברסיטה נועדה לאנשים מסוגו של אורי בן-עמי. ועפרה תהיה לו כמו ז'ני הצנומה והילדותית שאותה אהב ז'אק טיבו.
כבר כמה ימים שהוא מתקיים על לחם ואבוקדו, מפני שאזל כספו. אף אחד לא מתעניין בו. אימו ובעלה אמרו לו שהוא יכול לעבוד, ולא ליפול למעמסה על כתפי אחרים, העובדים קשה לפרנסתם. אם יעבור לתל-אביב, ישכור לו חדר בודד בדרום העיר, ויעבוד בנמל של יפו.
ראשיתו של יום שרבי עמדה באוויר. הוא פילל למעט הפוגה מכל אותם ימים חמים שהתקיפו אותו בכאבי ראש עזים, כאילו היכו אותו בפטישים. פנים בית הקפה הצר היה שרוי באפלולית נעימה. על הקירות כמה קאריקאטורות ישנות ומוזרות, שנראו כבדיחות פרטיות של ותיקי רחביה מיוצאי גרמניה. בחלל המקום עמד ריח חמצמץ של מוצרי חלב, דגים מטוגנים ולביבות. ליד מכשיר הטלפון השחור היתה איצטבה של עיתונים. פוליק שנא את פינת הטלפון אשר הזכירה לו הרבה שיחות רעות ומעמדים משפילים. תמיד היה נדמה לו שהכול שומעים את דבריו, וקוראים על מצחו את מצבו הנואש.
"בוקר טוב," חייכה אליו מרתה, המלצרית הגבוהה והקשישה, אשר עיניה פוזלות וליבה לה זהב. "מה להזמין בשבילך?"
לא. הוא לא יטלפן.
"בוקר אור. אספרסו אחד." אולי עליו להודות לה, על כי חסכה ממנו שיחה בלתי נעימה עם עפרה. הוא נדד במבוכה משולחן לשולחן, לקח עיתון בוקר, יצא אל הגינה המכוסה בסוכת ירק מטפס, ולבסוף בחר לו מקום ליד אחד מן השולחנות העגולים שניצבו בצל שמשיות בד צבעוני, סמוך למדרכה.
לעיתון צורף מוסף מיוחד ליום הזיכרון לחללי השואה, כ"ז בניסן. אכן צירוף מקרים מוזר! – אמר לעצמו, והלא רק שלשום נפתח משפט אייכמן. "גל התרגשות הציף את העולם לרגל שיגורו והחזרתו בשלום של הטייס הרוסי." בישרה הכותרת. "ברכות מראשי המערב. התפרצויות שמחה במוסקבה. מדענים בשבח ההישג המדעי הגדול. איש החלל שהה במרומים 108 דקות ונחת בריא ושלם במקום שנקבע מראש במערב ברית-המועצות."
ממורד הרחוב עלתה ובאה מכונית הניקוי העירונית בקול חריקת סיבוב המטאטאים, והרביצה תוך כדי נסיעה את שולי הכביש במים. באוויר עמדה אשליית ריח טרי של גשם ראשון, אשר צבט בריאותיו ומילא אותו בזיכרונות מתוקים-מכאיבים. הוא הוציא מתיקו נייר-מכתבים ועט.

"הכול בא ממך, עפרה, כיוון שאחרת לא הייתי יודע צער מהו, וכאב, וחריפות התחושה של היות דבר-מה בך ובי מלא עד ללא שיור את שנינו מקרוב וממרחק. התחושות הראשונות שייכות לך. ואת, כלום תביני? את מהתלת בי ואני רושם את היתולייך לפניי בזה אחר זה כפי שהם משתקפים בי, בקהלך האחד, באולם התיאטרון היחיד אשר בו לא תמצאי איש זולתי.
"כאשר יביאו לי את ספלון הקפה אבחש בו הלוך וחזור לכאן – הלוך וחזור בכיוון הנגדי. שלי, שלך. הכיוונים אחד הם. סובבים במעגל. המעגל סובב על עצמו. כן ולא. כן ולא. שום צורה גיאומטרית אינה מקרבת אותנו, שום צורה גיאומטרית אינה מרחקת אותנו, אינה קושרת אותנו. אינני רוצה להתעורר. אינני יכול לישון. רגע אחד אהיה שמח, כך סתם, ללא סיבה, שהרי את אינך מחכה לי עוד – ומשנהו אהיה פחות שמח, ופחות שמח. ראי, את חסרה לי כפליים כשרע לי.
"האם לנצח לא תחדלי להביט בי באותו חיוך שבו אני זוכר אותך, אימרי, היכן זה מתרחש שאני זוכר אותך? וכך, תמיד. מי אנחנו אלה בתוכי? הכול מעורבב בי ואת זרה ורחוקה, וממני מאום אינו מתרחש אצלך. ראי, יותר ממך יש בעולם מאשר ממני – ואפילו אצלי ובתוך-תוכי. ואת, לעיתים אני חושב, למי עוד מהרהרים כך בעולם לעיתים תכופות כל כך – כמוני לך. אלא שאסרתי על עצמי לחשוב זאת למען לא אהיה גאה בגעגועיי. וראי, כל שאשאל אותך – סופו שאסבירו לעצמי בלבד. אתה הוא השואל ואתה המשיב. וגם אם ישנן תשובות בחוץ – מתוכי הן באו, אני אומר לעצמי. והתיאטרון, הגיבורים והקהל – הכול אני. סבור הייתי שאת זקוקה לי כדי להתרחש, כדי לגעת בדבר מה שנגמר בך ומתחיל באחרים. והנה אין זה אלא אני החושב את מעגלנו הסגור, רק בחלומותיי את זקוקה לי, רק שם אני גבולך.
"אהיה לך כתעודה שאיש אינו חפץ לקוראה, וכציונים שאינם בגדר המלצה לשום מקום. רק בבית הדין שלי את נמדדת: טוב ורע, טוב ורע. אעשה לי בובת-קש בצלמך ואדקרנה במחט בליבה. את מתה בתוכי. בתוכי בלבד. וגופך זה האחר בא רק כדי להוסיף את הגירוי והכאב למען יכרסמו אותי אחר כך בהרהוריי, במרחק רב ממך, מחייך המרגיזים. כי עשיתי לי ממך בעולמי שֵד קטן ומציק ששוב אינו דומה לךְ, ושמו – הזיכרונות. והם – אני. ואם תביני, כלום תבואי? אני מתרפק למען שנינו על חלומי. צר לי, כה צר לי. כה מילאת אותי – עד שאין לך עצמך מקום בחיי. את תברחי, אני יודע. גם זאת יהא עליי לחנוט למענך בנאמנות יום-יום ולהיות בזיכרונות כתחושה שלך, תמיד. שלך, פוליק."

בהרימו את עיניו נמצאה ליד ספל הקפה צלחת ועליה מפית נייר ושתי לחמניות טריות ממולאות בפרוסות גבינה צהובה. הוא היה נרגש מתשומת הלב.
"צריך לאכול משהו בבוקר, אדוני." אמרה מרתה בתרעומת אימהית. "בשביל האוניברסיטה לא כדאי להיות חולה."
פוליק הניע בראשו לאות הסכמה עימה, ולא היה יכול להודות במילים. האישה טובת הלב, לאחר ששהתה רגע לידו, מיהרה ונכנסה פנימה. הלחמניות, שהיו פריכות וטובות, נתקעו בגרונו, והוא הכריח את עצמו לאכול אותן. שפתיו נסדקו וגרונו התכווץ ביובש מכאיב עם כל בליעה. לקח את המכתב לידו וקרא בו. וכשגמר, ותיקן – חייך. שהרי לא הזכיר במפורש, מה שקרה, אמש. ואם... יקרה משהו, לא תוכל להביא נגדו הוכחה ולתבוע למשפט. כך צריך להתנהג. בעורמה. טפח לעצמו על מצחו. אַל תודה בשום דבר. והתמלא שמחה. טוב שאני מקבל את הדברים בקלות כזו, אחרת הייתי משתגע. והוא צחק, צחק, צחק. והחליט לנסוע לאוניברסיטה. אני אמשיך ללמוד. אם עפרה תיסע – אעזוב את ירושלים. מן העבודה על אפלטון לא נשאר ממילא שום דבר לאחר שאורי בן-עמי פירסם את מאמרו ברבעון הפילוסופי. ואולי, אולי כדאי היה לשבת על הכול מחדש, להראות לו, לגנב הזה.

כאשר חזר לפנות ערב לחדרו חיכה לו על השולחן צו-קריאה. עיניו חשכו כאשר פתח אותו. שלושה וחצי שבועות של קיץ חם. אני יכול להגיד שלום לבחינות, ולעבודה בחופש. הוא נעשה היסטרי. צריך לספר מיד לעפרה. מחיר ליל אהבה אחד. צריך לשבת בשקט ולא להתגרות בגורל. לא מעוקצך ולא מדובשך. יצא לחפש טלפון וצילצל אליה, אך מביתה לא היתה תשובה. הלא יום חמישי היום, בטח נסעה כבר לשבת לתל-אביב. רגע חשב ללכת אל צבי ולספר לו. וכשהיה לפני פתח ביתו, התחרט. צבי יצחק לו. הוא עבר אצל ארנה. היא לא היתה בדירתה. על משקוף הדלת תלוי פנקס ועיפרון כרוך בחבל דק. לא השאיר הודעה כי לא רצה שתדע שהיה אצלה. הליאות של הימים האחרונים היתה נסוכה על פני אנשי העיר, כבדים מרוב שתיית מים, ותשושים מן השרב הממושך, הם פסעו ברחוב. באוויר עמד ריח אבק. רוח קרירה נשבה פתאום. קירות הבתים עדיין הדיפו חום של אבנים צלויות שמש.
היום נטה לערוב. ילדה קטנה וזהובת שיער, כבת ארבע, רצה לעומתו ונופפה באקדח צעצוע, שהשתייר בידה ודאי מחג פורים, וכיוונה אותו אל פניו. "פוף! פוף!!" קראה בשמחה, וצחוקה הצטלצל, צלול ונקי ומתוק, ועורר בליבו חמדה כמוסה והמון אהבה. חייך אליה. ככל שיכול. ככל שאהב. ביקש לתפוס בה ולהרימה, לקחתה בזרועותיו ולנשקה על לחיי האפרסק האדמדמות שלה, שכבר עומדת בהן צינה נעימה של קרירות הערב. לחיים מתוקות וטריות של תינוקת, לפנות ערב, עם שוך השרב. אני אזכור זאת, אמר לעצמו.
אחריה באה אימה, שהסיעה פעוט בעגלה, כנראה אחיה הצעיר ממנה.
"חצופה אחת!" צעקה על הילדונת שמחבקת את רגליו של פוליק ומסתתרת ביניהן. אך מבטה של האם קרן אושר וגאווה משפחתית.
פוליק שמט עצמו בזהירות מחביקתה של הילדונת, ליטף ברוך את תלתליה הזהובים, מבקש היה לנשקה, אך התבייש. היתה יכולה להיות לי ילדה בגילה.
"מה השעה?"
"רבע לשבע." אמר פוליק.
"טוב." הביטה רגע באימהּ ובו. "אז זה לפני שבע או אחרי שבע!"
"לפני שבע." ענה.
"טוב." חשבה מעט והוסיפה: "אז מתי יהיה שבע?"
"בעוד רבע שעה."
"למה יש לך משקפיים?"
"זה שום דבר. תודה..." מילמל פוליק כמתנצל ופסע הלאה מהן. הוא הגיע לרחוב שמאי, למסעדה של פַּאפּוּצ'וֹ הבולגרי, והזמין מנה חומוס ובקבוק בירה לבנה. פאפוצ'ו הירשה לעצמו לא פעם לצעוק על הסועדים אצלו, ואף היה מגרש אותם לעיתים ממסעדתו הקטנה, מסיבת חוסר מקום או מצב רוח תוקפני. יום אחד שמע אותו פוליק מסביר מדוע הוא צועק על לקוחותיו – "אתה לא מכיר טבע של יהודים? איפה שמעליבים אותם לשם הם באים הכי הרבה!"
העיר היתה שרויה באור הדמדומים.
"עפרל'ה," מלמל, "יום אחד יהיה לנו טוב, נכון?"
מי יכול להיות אחראי לחיוכה של ילדה קטנה.
"אמרת משהו?" שאל פאפוצ'ו. הוא היה שמנמן ורחב כתפיים, עיניו הגדולות מבריקות תמיד בטוב לב פראי אשר עלול אמנם להפוך מיד להתקפת זעם פתאומי. הוא חייך גם כשצעק. החומוס שלו היה מן הטובים בעיר, ותמיד היתה מסעדתו הקטנה מלאה עד אפס מקום. אך בשעה זו של לפנות ערב, בטרם סגירה, היה פוליק כמעט יחידי.
"לא. תודה. שום דבר." חשש פוליק פן שמע אותו פאפוצ'ו מדבר אל עצמו.
"אז תהיה בריא, חבר. מה אתה עושה?"
"סטודנט."
"זה טוב מאוד." אמר פאפוצ'ו וישב לידו. "ואני הייתי במלחמת השיחרור." בבולגריה חי תחת שלטון הגרמנים, והקומוניסטים, כך סיפר לפוליק. אחר כך עלה לארץ והשתתף במלחמה השיחרור. "עכשיו בישראל," אמר, "כל הבולגרים משחקים קלפים. למה? תיכף אגיד לך למה. בשנים שהיינו תחת שלטון הנאציסטים, ימח-שמם, שמו עלינו עוצר כל היום, ורק שעתיים כל יום נתנו בשביל ללכת לחנות. סגורים האנשים בבית כל הזמן. ויושבים, ויושבים, ויושבים, ומה עשו? כל הספרים כבר גמרו לקרוא, וחדשים אין. עיתונים גם כן לא היו. חוץ מאחד, של הנאציסטים, ימח-שמם. גם הרדיו אסור. לקחו. שמים עונש למי שמחזיק. מה עשו אנשים? הולכים, נכנסים אחד אצל השני בבית ומשחקים קלפים. לפעמים יוצאים לבית של חברים ונשארים שם לשחק קלפים עד שנגמר העוצר של מחר. ואצלנו כולם ציוניסטים. נגמרה המלחמה – עולים לישראל. באים לישראל, רוצים לצאת בשבת לבלות, אי-אפשר. למה? הכול סגור בגלל הדתיים. מה עושים? יושבים בבית ומתחילים שוב לשחק בקלפים. עכשיו אתה מבין מדוע כל הבולגרים משחקים בקלפים. קלפים זה דבר רע. יותר טוב לקרוא ספרים או עיתונים. יותר טוב ללמוד. אני מכיר בחור צעיר אחד, פּאראשוטיסט. אתה יודע, צנחן, שהיה במלחמה. ועכשיו, כשאני רואה אותו משחק בקלפים, אני אומר לו – מה תעשה כשתהיה זקן? ובאמת, מה אתה רוצה להיות?" תלה בפוליק עיניים שואלות, כתלמיד שקדן, החוקר ושופט את מורהו, עד שנעשה לפוליק לא נעים לשבת מולו.
"לכתוב ספרים."
"קרימינל או כבד?"
"רציניים."
"תכתוב קרימינל על ירושלים. לא. יותר טוב תכתוב על תל-אביב. יקראו אותו במקום קלפים. אבל בעברית, ובלי פילוזופיה."

מאוחר יותר צלצל שוב אל עפרה. הפעם הרימו את השפופרת. ליבו המה. אך לא. בעלת הבית ענתה. היא איננה. נסעה. לאן? אינה יודעת. כנראה לשבת, אל ביתה. תחזור ליום העצמאות? אינה יודעת. טרקה את הטלפון. מה יש לה נגדי? האם דיברתי לא בסדר? הוא ייגש מחר אל משרד קצין העיר ויגיש ערעור. יש לו בחינות בקיץ. הם לא יכולים לקחת אותו שוב למילואים. הוא יביא להם הוכחה משפינוזה: "תכליתה האחרונה של המדינה אינה לנהוג שררה ואף לא לרסן את הבריות בכוח האימה ולהביאם אל תחת מרות הזולת, אלא לשחרר כל אדם מאימה, כדי שיחיה בביטחון ככל האפשר, כלומר שיחזיק על הצד היותר טוב את זכותו הטבעית להתקיים ולפעול בלי נזק לעצמו ולזולתו. תכלית המדינה, אומר אני, איננה לעשות אנשים בעלי תבונה לחיות או למכונות, אלא אדרבה, להביאם לכך, שרוחם וגופם ימלאו את תפקידיהם בביטחון, ושיהיו הבריות משתמשים בתבונה חופשית, ושלא יריבו בשנאה, כעס או מירמה, ושלא יהיו נוטרים איבה בליבם זה לזה. לאמר, תכלית המדינה היא, לאמיתו-של-דבר, החירות."
אלא, האדם בימינו רגיל לציית.

המשך יבוא