על ספרו של אשר כנפו "התינוק מאופראן"
בימת קדם לספרות 2000, 204 עמ'
אני מתנצל בפני הקוראים על ההקדמה, המעט אישית, שאני מקדים לביקורת על הספר הנ"ל: ארגון המורים העל-יסודיים החליט לכבד את אשר כנפו ואותי בפרס למורים יוצרים (סופרים) כמפעל חיים. הטקס יתקיים, כנראה, אחרי חגי הסתיו. כשקיבלתי את הודעה המשמחת, פשפשתי בסיכומי הספרים שאני קורא, והסתבר לי שיש באמת חוט מקשר ביני ובין אשר כנפו – הספר הנ"ל מפרט אירוע, החרות בזיכרון יהודי מרוקו, על קידוש השם של חמישים יהודים מהעיר אופראן שהעדיפו להישרף חיים בכבשן האש, ולא להתאסלם.
ואיך אני קשור לאגדה הזאת (אגדה, כי אין תיעוד היסטורי לאירוע מדהים זה)? ובכן, כך היה המעשה: בלימודיי באוניברסיטת בר-אילן נדרשתי לכתוב עבודה על משורר בן המאה ה-19. חיפשתי בספריות חומר, ומצאתי ספר של משורר נשכח, יהודי ממרוקו בשם יעקב בן שבת, וכתבתי עליו את עבודתי. פרופסור יהודה פרידלנדר, שהיה המנחה שלי לדוקטורט, החליט שהעבודה ראויה לפרסום, השיג קרנות (בכל שנות לימודיי האקדמיים לא נתקלתי בכזאת נתינה מצד איש סגל!), והספר ראה אור*.
בסופם של הפיוטים בספר הזה מופיעות שתי אגדות – האחת על ר' יעקב בן שבת. צדיק קדום, שלפי האגדה, אריה שמר עליו מפני שודדים, כשהוא נמנע מלחלל שבת יחד עם השיירה בה נסע, ואריה זה גם הניח לו לרכוב עליו במוצאי השבת ולהביאו בשלום לעירו.
האגדה השנייה (המובאת בתמצית) היא על חמישים קדושים של העיר אופראן, ובראשם – הרב יהודה אפריאט, אשר העדיפו להישרף חיים, ולא להתאסלם.
ובכן, מסתבר שאגדה שנייה זו היתה הבסיס לרומן "התינוק מאופראן". מבחינה היסטורית אין לאגדות אלו שום סימוכין (P. Flamand; 1960 נ"א שוראקי 1975; א' שטאל 1967; חנניה דהן 1979 ועוד) – אבל אשר כנפו ובני משפחתו מדורי דורות משוכנעים שמדובר באירוע שהיה במציאות (שהרי לא חסרו רדיפות יהודים במרוקו). הוא סבור שאחד מאבותיו הרחוקים היה "התינוק מאופראן", הוא ר' משה כנפו, שנימול יום לפני שהחמישים נשרפו למוות. הוא מציין כי משפחת כנפו ומשפחת אפריאט (על פי המסורת – ר' יהודה אפריאט היא מרא דאתרא של אופראן באותו הזמן, והיה בין נשרפים, כמוזכר לעיל), נוהגים לציין ליד שמם – "מצאצאי הנשרפים".
אלא שמחבר הספר שלנו מזכיר באחרית דבר שיש ויכוח בין המלומדים אם האירוע קרה באמצע המאה ה-19, או באמצע המאה ה-18, ויש גם הטוענים שזה קרה במאה השישית, והרי אז האיסלאם בכלל לא פרץ לעולם, ולכן דרישה להמרת דת בשם האיסלאם לא יכלה להתרחש. וכן, יש אפילו האומדים את מספר הנשרפים במאתיים חמישים איש כיד הדמיון הטובה עליהם (ראו "אחרית דבר" בספר שלפנינו עמ' 204-201).
ולאחר ההקדמה הארוכה הזאת הרי דעתי על הספר: בכותרת הספר מסווג כרומן, ומבחינות מסוימות אפשר לכנותו כך – היריעה שלו רחבה, יש גיבורים ראשיים וגיבורי משנה, הכתיבה היא אפית עם שיאים דרמטיים; אבל בספר זה, המתבסס על אגדה – יש בו סממנים אגדיים רבים: כל הגיבורים היהודים בעלי תכונות חיוביות – כולם מאמיני אמת, מסורים בלב ובנפש לדת ישראל, נדבנים עד כדי אלטרואיזם (עמ' 191, 197). כל הגיבורים הראשיים (קדוש, מכלוף ואחיו נסים, קורקוס, מסעוד) עשירים מופלגים, מצניעים בבתיהם אוצרות זהב ותכשיטים, מעסיקים פועלים, משרתים ומשרתות ערבים לרוב. לא מוזכר בספר אף יהודי עני. כמעט כולם ניחנו בתושייה ובגבורה עילאית (קדוש מכניע ארבעה נערים פורעים, נסים מתגבר על שודדים ומצליח להרוג את מחמוד הרשע). בכל הספר לא תמצא אצל אף גיבור יהודי שום חולשה, שום רוע, שום תחבולה מכוערת. הגויים, שבמשך מאות שנים מתוארים כשכניהם הטובים של היהודים, ואף התפרנסו מעבודתם אצלם – הופכים את עורם עם הגיע לעיר באשה וקאדי חדשים. אלה הם סמל הרוע השטני – הם מסתמכים על הקוראן ומחליטים שאת היהודים יש להשפיל, לגרש, ואף להמיר את דתם בכפייה. שניים אלה מתוארים בצבעים האפלים ביותר: הם מסיתים את הצעירים להתנכל ליהודים, לבזוז את רכושם, ואף להורגם. מנהיג הצעירים המוסתים האלה הוא מחמוד, אנס ורוצח, שרוצה להתעשר על חשבון היהודים המגורשים או המומתים.
ובכן, עיצוב כזה של גיבורים הולם יותר אגדה, ולא רומן.
זאת ועוד: אין שום הבדל בין רמת הרפליקות של הגיבורים השונים – השיחות בין הגיבורים אינן טבעיות, מרבית הגיבורים ממש נואמים. סעדה, אשתו הצעירה של מכלוף העשיר הזקן – שאם הייתה קיימת במציאות – היא היתה בוודאי אנאלפביתית, מדברת כמו מטפל מודרני: "וכי חושב אתה שאיני יודעת, הרי מרגישים זאת באוויר, תוך ימים אחדים השתנתה אווירתה של אופראן, מחדוות חיים עברנו לתחושת דיכאון. והרי אתה בעצמך בבואה לכל מה שקורה. אינך אותו מכלוף שהיית לפני חודש." (עמ' 101).
דוגמה אחרת היא הנאום הארוך של מנה אל בעלה יצחק קדוש, שנעלם מביתו במשך חצי שנה, ונדד עקב מסחרו עם שיירות טוארגים (עמ' 107). בו הרינה, מנהיג של נוודים מדבריים, וחבר בלב ונפש ליצחק קדוש (אגב, הנוודים האלה, וגם כנופיות השודדים בדרכים, מתוארים באור חיובי) – נואם נאום לפני שהוא יורה בבאשה בו האליס (עמ' 170); דיבור לא טבעי ימצא הקורא בין הרב לקהילה, בין איש לאשתו, בין איש לחברו (עמ' 15, 22, 24, 32, 77, 93, 116).
לפני שהחמישים עומדים להיות למאכולת אש, הם מתפללים בבית הכנסת, התפילה והפיוטים מובאים בפרוטרוט (עמ' 160-159). ר' יהודה אפריאט נואם בפני בני עדתו כדי לעודדם לפני שהם עומדים להיעקד כמו יצחק בן אברהם, ואחר כך הוא קורא להם פיוט אקרוסטיכוני ארוך שחיבר לילה קודם! (עמ' 165-163), שאול, בנו של מכלוף נזכר רגע לפני המוות בפיוט של שמואל עבאס המושר בראש השנה (עמ' 166-165). קשה מאוד להלום את הגודש הזה עם הסיטואציה המבהילה בה אמורים להימצא "הנשרפים" רגע לפני מותם האכזרי.
גיבוריו של רומן "רשאים" להאמין באמונות תפלות ובמאגיה, כל עוד הסופר מתאר ואיננו מזדהה עמם, שכן ברומן המודרני הגיבור אחראי לגורלו, ולא הכוחות הנסתרים שהורתם האמונות הדתיות. בספר שלפנינו יש תחושה שהסופר עצמו ספוג במיסטיקה דתית: הגיבורים רואים פיזית מתים ליד קבריהם, מקבלים מסרים מוחשיים מצדיקים הקבורים במערה שבאופראן (עמ' 103, 111-110), קדושים שמתו לפני דורות מקיפים את ר' משה כנפו, הוא התינוק שנימול יום לפני השריפה (עמ' 198). הכול מאמינים שכניסה למערת הקבורה של צדיקי אופראן מתחייב בנפשו, ומעשה בשד"ר שנכנס לשם, ולא חזר, ובירושלים ראו את מיטת קבורתו מרחפת בשמיים (עמ' 110-109). הגשם שיורד בעת הלוויית הנשרפים איננו אלא דמעות השכינה על אובדן מקדשי השם (עמ' 184). יש "עדות" לכך שמעל המוקד, לאחר שהנשרפים הוציאו נשמתם ב"אחד", נראתה יונה צחורה (עמ' 166, 180; ראו גם עמ' 106, 125).
רוב הגיבורים הם חד-ממדיים: קדוש גיבור וחבר נאמן לנוודי המדבר; מכלוף מאמין גדול המחכה כל יום למשיח; נסים בעל תושייה, וגיבור; יעקב תג'ר ושאול מביעים אמנם תהייה על דרכי האל שמרשה להשמיד דווקא את צאן מרעיתו, אבל מיד מתעשתים, ושניהם קופצים אל מוקד האש בשמחה ובריקודים. כאמור, הבאשה והקאדי הם התגלמות הרוע; מחמוד הוא עבריין, אנס ורוצח; עבדאללה הוא רמאי שמעליל עלילות שווא, בו-הרינה הנווד הוא חבר נאמן.
יוצא מהכלל הזה (למרות ההסתייגות מהגודש שהוזכר לעיל) הוא הרב יהודה אפריאט, שהוא איש ישר, אוהב את קהילתו, ומוכן להסתכן למענה. הגם שהוא מסור בלב ובנפש לתודה – הוא גם מנסה להיות גמיש כשנדרש (מתיר לבעלה אישה שנאנסה). הוא בקיא בהלכה ופסקי הרמב"ם, וכאשר מדובר בשלושת ה"ייהרג ואל יעבור" – הוא חסר פשרות.
כפי שכבר ציינתי, הספר מעניין, משכיל את הקורא, ולקראת סופו – מותח מאוד, אלא שכל המאפיינים שציינתי לעיל טובים ונכונים לאגדה, ללגנדה עממית, אבל לא לרומן. אילו רק היה המחבר מתפשר בעניין הזה בכותרת הספר...
*) ספר יגל יעקב מאת ר' יעקב בן שבת, פייטן מיהודי מרוקו בן המאה התשע-עשרה, הובא לדפוס לראשונה בשנת תרמ"א בידי בנו ר' יחייא בן שבת בעיר ליוורנו; ערך והוסיף מבוא וביאורים – משה גרנות, הוצאת אור-עם 1980. הספר הודפס בליוורנו – כי עד 1912 לא היה בית דפוס עברי במרוקו.