רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק י"ט

שני ברנשים עמדו בערב יום העצמאות מול מסעדת "אוריינט" בירושלים, ליד תיבת ברזל סגורה, אשר שימשה ביום דוכן למכירת סחורות שמבריחים הימאים – והם מוקפים קהל רב. האחד, שמן ומתולתל, שיבה זרקה בשערותיו השחורות, ועיניו מבריקות, צעק:
"קח אותו! תן אותו! קח אותו! תן אותו!"
והקהל הנלהב עונה אחריו בקצב, אחדים גם היכו בפטישי הפלסטיק החלולים:
"קח אותו! פַּאק-פאק-פאק! תן אותו! פאק-פאק-פאק!"
הברנש השני, צעיר וצנום, היה חבוש כובע מצחייה שמסתיר קרחת של מחלה אשר לא הותירה שערה בראשו הצר והמצולק. הוא מכר פתקי הגרלה ממוספרים, במחצית הלירה כל אחד, מתוך כובע. היו אלה פתקי נייר צרים עם התווית של בית-חרושת למשקאות. מדי פעם היה מישהו מבין המצטופפים על המדרכה נדחף קדימה, מתפתה לקנות. פותח פתק מגולגל וקורא בו לאור הנורות הצבעוניות שקישטו את הרחוב לרגל יום עצמאות.
על תיבת הברזל הוצגו לראווה הזכיות: שני אגרטלים נוצצים שהיו מצויירים בפרחים ובמלאכים. עטים כדוריים, חיקוי לתוצרת פארקר. חפתי שרוולים וסיכות לעניבה. בקבוקי בושם, עליהם הכריז המתולתל: "ריח!" – סבון מתוצרת חוץ. בגד-ים שחור לגבר. חפיסות סיגריות מתוצרת חוץ ומזרקת בושם כרסתנית מזכוכית, אשר לצווארה מחוברת צינורית בעלת כדורון גומי חלול וציצית אדומה. נער צנום רבץ על תיבת הברזל הסגורה, חומד מקרוב את הזכיות.
"קח אותו! תן אותו! קח אותו! תן אותו!
"יאללה יאללה, יא תפרנים! עוד אחד, אחרון!
"חצי-לירה! יאללה, יאללה, עוד אחד, אחרון...
"עוד אחד, א-ח-רון...
"פַּאק-פאק-פאק! פאק-פאק-פאק!..."
האגרטלים, מזרקת הבושם והסיגריות חזרו ועלו שוב ושוב על תיבת הברזל, זמן מועט לאחר שזכו בהם. כיצד? לאחר כמחצית השעה גילה פוליק את התעלומה. הזוכים היו קבועים. הם באו מבין הברנשים שניהלו בסביבה עסקי הגרלה דומים. מיספרי הזכיות שהקריא המתולתל היו קבועים, והם שנרשמו גם על הפתקים שבידי השותפים, ואילו כל יתר הפתקים שנמכרו בהגרלה, נשאו מיספרים אחרים.
"לב בשלכת נשא / עולם של ריחות רדומים / ועת באביב נתכסה / נחנק..." עפרה, איפה את? מה שווה לי יום העצמאות, ואני לבד. כמו כלב בודד.
הנער השחרחר, שעקב בעיניים להוטות אחרי ההגרלה, גילה בעת אחת יחד עם פוליק את מעשה המירמה. הנער חייך אליו כשותף לסוד, וכאשר דימה כי התיידד למדי, משך בשרוולו של פוליק וביקש ממנו שילווה לו חצי לירה כדי להשתתף בהגרלה. פוליק שמט עצמו ממנו והסתלק בשתיקה.
כבר כמה ימים שהוא מצלצל אל עפרה, ולשווא. אין תשובה. או עונים שאיננה בבית. פעם רצה לשנות את קולו כדי שלא תכעס עליו בעלת-הבית. אך מזלו הרע שהוא שחקן גרוע, ברגע האחרון נשמע תמיד קולו המהסס, הטבעי.
סמוך למקום ההגרלה, על שולחן מתקפל, היה פרוש גיליון נייר עבה שמחולק ביד לא אמונה למשבצות, עליהן הניחו אנשים מן הקהל מטבעות ושטרי כסף. ברנש בחולצה שחורה טרף קוביות בגביע נייר והטיל אותן על השולחן. מי שכספו זכה במיספר שעלה בקוביה היה גורף לעצמו את כל הכסף. פוליק לא התעכב הרבה כדי לגלות מהי אחיזת העיניים כאן.
לפנות ערב השיבה לו בטלפון בעלת הבית שעפרה באה וכבר יצאה. הוא חיכה לה בחדרו עד שעה מאוחרת. הלא הבטיחה לבלות עימו את יום העצמאות! מדי פעם היה שומע את קול פסיעותיה. חלום. יצא והסתובב לבדו ברחובות, בלב ההמון החוגג. היתה לו הרגשה שכולם מאושרים יותר ממנו. הוא הצטער שאינו יודע מתי אורח נשים לה, שהרי אז היה יכול לדעת אם הסיבה לכך שאינה מאירה לו פנים היא אובייקטיבית, מפני מצב רוחה הרע, או אולי היא באמת כועסת עליו ולא רוצה בקירבתו. הידיעה האינטימית עוזרת לגבר מנוסה לדעת להתהלך עם נשים, אבל לשם כך על האישה לגלות לו את סודה לפחות פעם אחת, ומאז הוא יכול לנהל לבד את החשבון.
הוא יכול לפגוש בה בכל פינת רחוב, בקהל שבא מולו. אולי הלכה למסיבה פרטית? מאושרים האנשים שיש להם מסיבה פרטית בליל יום העצמאות. הם אינם עצובים. להם יש להיכן להימלט מפני היום הנורא. אותו לא הזמין אף אחד למסיבה פרטית. אפילו צבי שכח אותו. הוא חשב לעלות אל יהודית. אולי ייקחו אותו עימם לאן שהוא. כמו בפורים. היה אור בדירתה. הוא הקשיב ליד הדלת. שקט. כאילו אין איש אצלה. נזכר שראה את צבי לפני ימים אחדים ברחוב עם החיילת שעימה בילה בנשף הפורים של הסטודנטים. ואולי טעה?
אנשים עמדו וזרקו ממרחק כמה צעדים מטבעות בנות עשר אגורות לעבר חפיסות סיגריות צבעוניות שהיו מונחות על הארץ. מי שהצליח להניח מטבע על החפיסה, זכה בה. ליד מסעדת "אוריינט" עמדה בחורה בחולצה הדוקה לחזה השופע שלה ובמכנסיים מנומרים בדוגמת עור נחש. היא אמרה לתייר צעיר בהיר שיער אשר זרועו מצויירת בכתובת-קעקע: "אִיף יוּ דוֹנְט גִיב מִי – אַי דוֹנְט גִיב יוּ!" ושלחה לעברו מבט תובעני. נדמה היה לפוליק שראה אותה לפני שבועות אחדים בבית-הנוער בקטמון. פטישי הפלסטיק החלולים השמיעו קול מאוס, צפצפות ומשרוקיות צווחו, הרחובות היו מוארים. רחוב קינג ג'ורג' מגודר משני צדדיו לקראת המצעד, ולאורך המסלול היו ישנים, בלב המהומה, על סוללות של ארגזי בקבוקים, רוכלי המשקאות של יום המחר. אלפי אנשים נוגים, או מאושרים – הבעת פניהם דומה – הסתובבו הלוך ושוב בלב העיר, קנו בלונים, כירסמו דברי מתיקה ובשר צלוי, צרחו, רקדו ושרו, הרמקולים החרישו אוזניים במנגינות של ריקודי-עם ישראליים, רק הילדים היו נחמדים.
הוא הגיש ערעור בפני קצין העיר בירושלים והביא את רשימת מועדי הבחינות בקיץ, ובתוך כך התחייב, בפני עצמו, להמשיך ללמוד באוניברסיטה, כדי שלא יצטרך ללכת לצבא. הבטיחו לו תשובה תוך שבועיים. על הבאת הקטע משפינוזה ויתר.
אורי בן-עמי מפיץ עליו שמועה שהוא גנב! לא יאומן! הוא מכחיש בכל תוקף שלקח מפוליק את הטבלה, ואומר שפוליק הוא שמשתמש לצורך עבודתו במאמר שלו שהופיע ברבעון הפילוסופי. דברים אלה נודעו לפוליק מפני אחד המורים הצעירים בחוג, והוא הרגיש עצמו אז כמו שהדביקו לו דיבה שפלה וזדונית, מבלי שתהא לו יכולת להתגונן בפניה.
תגובתו הראשונה היתה ללכת אל אורי בן-עמי ולהכות אותו. אחר כך התעשת וטילפן אליו. החצוף היתמם ואמר כי את פירוש הקטע ב"סופיסטס" על "היש המושלם" ואת חלוקת הסוגים הגדולים של האידאות בדיאלוגים המאוחרים – שמע פוליק מפיו כאשר התכוננו יחד בקיץ האחרון לבחינות.
פוליק צרח עליו – "שקרן מטונף!" והשיחה נותקה.
ובו ביום מיהר ושלח מכתב אל ראש החוג לפילוסופיה, בו כתב, בין היתר, שאולי יש קשר בין כלל הדברים הקורים בארץ, לבין הדיבה השפלה והזדונית שמוציא עליו אורי בן-עמי. ראש החוג פגש אותו במסדרון של בניין לאוטרמן, וביקש ממנו למסור את עבודתו לעיון אצל אחד המרצים בחוג, אשר יקבע אם יש יסוד לטענתו.
פוליק מסר למרצה ההוא העתק של עבודה בלתי גמורה, והובטחה לו תשובה בעוד כשבוע.

ביום ראשון ה-16 באפריל 1961, בדיוק לפני שלושה ימים, פרצה פרשת הריגול המסתורית אשר השמועות על אודותיה הילכו מפה לאוזן כבר כמה שבועות:
"סגן-אלוף ישראל בר, עובד משרד הביטחון והפרשן הצבאי – עצור כחשוד בריגול. מסר חומר לסוכנים זרים בת"א. – מקור מוסמך: החשוד הודה."
נכתב בעיתונים כי סגן-אלוף ד"ר ישראל בר, הפרשן הצבאי הידוע, וראש הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל-אביב, שהיה עובד משרד הביטחון, נעצר אור ליום שישי, 31 במארס, על-ידי המשטרה, כחשוד בריגול לטובת מעצמה זרה ובמגע עם סוכנים זרים. מעצרו של ד"ר בר, איש ההגנה הוותיק, שמילא בשנים האחרונות, באורח רשמי למחצה, תפקידים בעלי חשיבות, והיא ידוע כ"בקיא ואיש סוד" של ראשי מערכת הביטחון, היכה בתדהמה רבים, וזעזע את ראשי המדינה ומנהיגי הציבור הישראלי לכל שדרותיו.
הוא היה ממקורביו של בן-גוריון, ועסק בכתיבת תולדות מלחמת השיחרור. שמועות וחשדות נפוצו עתה בקשר לעברו המפוקפק. היש לו תואר דוקטור? האם לחם בשורות ה"שוואצבונד" בווינה? ההיה חניך בבית-הספר לקצינים בווינה? האם השתתף, כדבריו, במלחמת האזרחים בספרד? והאם הוא בכלל יהודי? התהלכה סברה שצעיר יהודי בשם ישראל בר, שעמד לעלות לארץ-ישראל, נהרג או סולק לפני שנים בווינה, ואת זהותו לקח לעצמו מרגל קומוניסטי, שעלה בשמו החדש לארץ ו"נשתל" בה, הוא ישראל בר, הצנום והמקריח, שנתפס עתה, ונאסר, והוא שהיה נפגש באירופה עם סוכני הגוש המזרחי.
כאילו לא ידעתי, אמר לעצמו פוליק. אילו רק הייתי רוצה, הייתי יכול למצוא כאן קשר ברור מאוד.
מזל שאין לי שיגעון רדיפה. אחרת הייתי חושב שכולם נגדי.
ובינתיים נמשך משפטו של אהרון כהן, חבר קיבוץ שער-העמקים, שנאשם בקיום מגע עם סוכני מדינה זרה. וגם עומד להתברר בקרוב בפני בית-המשפט העליון ערעורו של פרופסור קורט סיטה, מן הטכניון בחיפה, שנידון בשביעי בפברואר לחמש שנות מאסר על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה, על ריגול ומסירת ידיעות לסוכן מעצמה זרה.
והכול במקרה? הה? רק במקרה?
אשרי המאמין!
לא. אותו, את פוליק, לא ירמו.
ואולי חושדים בי שאני מרגל ומפני כך עושים לי את כל הצרות? לא רוצים שאחקור באותה פרשה של אבא שלי, מפני שהם כולם קשורים בה. כבר אז זה התחיל. ואני נחשב לבוגד בעיניהם מפני שגיליתי, גם בעבודה על אפלטון, שקיים קשר הכרחי בין כל התופעות, והוצאתי מסקנות הגיוניות אשר איש אינו רוצה לשמוע להן.
לאחר שפיטרו אותו מן העבודה בבית-הנוער בקטמון, שלח מכתב חריף מאוד לראש העיר, עם העתק למשרד החינוך ולמבקר המדינה, והאשים אותם שפיטרו אותו ממקום עבודתו כשם שהדיחו את לבון. הוא איים בפנייה לעורך-דין. היה עליו ללמד שם בכיתה פרועה של בית-ספר ערב לנערים עובדים. בא פקח של משרד החינוך. באותו ערב הופיעה מחצית מיספר התלמידים. פוליק התבלבל. לא ידע לשקר. הכיתה נסגרה.
בליל הסדר ברח לעין-גדי ועבד שם כמה ימים. לתל-אביב כמעט שלא נסע לאחרונה. כבר שנים שהוא מרגיש דבר סוד יצוק שם. אימו, חיה גלר, מקודם שיינברג-שומרון, נשואה שנים רבות למנחם גלר, עליו מספרים, יש שמועות, שהיה מרחרח סביבה עוד בטרם מת אביו של פוליק, מתתיהו שיינברג-שומרון. אחיו החורג, אנוש גלר, נער טוב לב וחסר דעת, חולם להיות טייס. בבית צוחקים לו, לפוליק: "הפילוסוף." אין לי בית, אמר לעצמו, והיה מוסר את בגדיו למכבסה. לאכול עימם צהריים בשבת היה בשבילו עינוי כמו להיצלב בידיהם. הצחוק, הצחוק של מנחם, הפולני העבה, שפיו אינו פוסק להתפאר בבית-החרושת לרהיטים שלו, כמה פעמים רצה לצעוק בפניו: "אתה היית נגר. נגר פשוט!" ושתק. והלה: "פילוסוף! מה הפילוסוף אוכל בתור מנה ראשונה?"
ומה הקשר בין מנחם ובין דב פורטוגל? האם רק זאת – שהיו יחד בצבא, במלחמת השיחרור? אשרי המאמין.
לא. אין לו בית.
ככה סתם חתם מנחם השנה חוזה עם משרד ממשלתי מסויים לאספקת רהיטי-משרד? לפנות ערב, כאשר צלצל לומר "חג שמח", אמר לו מנחם שהוא צריך לדבר איתו מפני שהוא, פוליק, גורם בזמן האחרון "הרבה צער לאימא."
אבל כשהוא עולה לירושלים בענייני רישיונות לייבוא עץ, לא עולה בדעתו להזמין את פוליק לארוחת-צהריים.
כשהוא נשאר לפעמים לישון בירושלים הוא הולך לבלות בערב ב"פינק".
יושב שם בוודאי עם דב.
מי יודע אם אין עפרה גם היא שם איתם. ושלושתם צוחקים עליו, על פוליק.
יש לי מזל שאין לי שיגעון רדיפה.
לה יש אופי של פילגש.
"אבא שלך יש לו הרבה ניסיון." היה מטיף בשעת הארוחה באוזני אנוש גלר הקטן, בונה הטיסנים החרוץ שנפשו לא התרוממה מעודה מעל לפני הקרקע. "ואני אומר לך – שיישרף כל העולם, ואתה תדאג לעצמך! אסור להיות ישר!"
גם את אימו לא אהב. נדמה היה לו כל הזמן שהיא חושבת שהוא משוגע, וכדי שלא להיראות אשמה כלפיו – משתדלת לטעת בו רגש אשמה כלפיה, כאילו הוא מזניח אותה.
היה לילה ירושלמי, קייצי. של אבק ואבנים חמות. בכיכר ציון רקדו חברי תנועת הצופים בזוגות "אל גינת אגוז", ופוליק עלה באחת הסימטאות הסמוכות לרחוב יפו.
"הייתי יכולה ללכת לשם עוד פעם. זה העניין אצלי כך: יש לי יותר מדי מרץ ואני לא יודעת איך להוציא אותו."
בחוץ, על המדרכה, סמוך לדוכן לצליית בשר, עמדו שתי בחורות, רק פניהן ניראו מבעד לענן עשן לבנבן, נודף ריח חריכה.
"כך זה אצל כל האנשים," ענתה האחרת, כבדת-גוף ועצובה, והפצירה בראשונה לקחת גם היא מנת שישליק בפיתה. "תטעמי ראומה, תיקחי."
"לא. אני לא רעבה." אמרה ראומה. קולה הצרוד היה רווי טעמים ותשוקות, ומפעפעת בו כמיהה שהיא כמו בתולית עדיין, אהבה שנחנטה, טריות נעורים שמעולם לא נחיו ולא השתחקו. לולא התבונן בה מקרוב היה יכול לחשוב שיפהפייה היא. כי גופה היה נאה, פניה שלוחות נכחן בהרמת ראש בלתי טבעית, מריחה את האוויר, כאורח העיוורים. לחייה מחוטטות. עיניה החסרות כמו הצטמקו אל תוכן. "אלוהים," הצטרדה אל חברתה פקוחת-העיניים, "הם שורפים את השישליק שלך!"
מהיכן חזרו? מסיבה של יום העצמאות? קולנוע? אולם-ריקודים? הן היו לבושות בשמלות לבנות, כבאות מחגיגה משפחתית. אולי חתונה. אבל הערב?
"תאכלי ראומה, תאכלי."
"לא רוצה."
גם רגע לא עמדה במנוחה, מעבירה משקל גופה מרגל לרגל. ואותה אנחה צרודה ושוקקת, מפעפעת בה כיללת-אהבים. כמה מכוערת היתה מקרוב, וכה עורג קולה. והרי היא אינה יודעת מה רב כיעורה. מעולם לא התבוננה בראי. לא התבוננה? נו מילא, וכי כל מי שפוגשה על דרכו אינו לה בבחינת ראי? והלא היטב היא יודעת שבחורים לא נמשכים אליה. אפילו עיוורת רואה כיצד מביטים בה. ואתה, הלא היית מוכן לשכב אפילו איתה הערב, ובלבד שתהיה לך מישהי. הוא התבונן מקרוב אל החזה הזקוף שלה. קיווה לגעת בה כבאקראי, במרפקו. ונרתע. נדמה היה לו שהיא מבחינה בקירבתו הבלתי כשרה, ועוד מעט תקים קול צעקה.
"אני אוהבת בשר של כבש." אמרה ראונמה ונחיריה רטטו. "הבשר נשרף לך. תגידי לו."
"אז תאכלי איתי?"
"לא."
היא הביטה לעבר נקודה שכאילו קבועה נכחה, באלכסון, כלפי מעלה. ולא התבוננה לעבר הדוכן. אף לא אל מול חברתה שעימה שוחחה. רק אוזנה האחת היתה כרויה לשמוע.
"ישים לך בצל?"
"לא ביקשתי." אמרה החברה.
"הנה כבר הכין לך."
על שיפוד מיוחד היו מושחלים שלושה בצלצלים, והם תוססים לצד שיפודי השישליק והקבב אשר על הפחמים המלוהטים. אדמומיותו הטרייה של הבשר פרחה באש, והבצלים השחירו.
"אפשר לקבל בצל גם כן?" ביקשה פקוחת-העיניים. מראיהם וריחם של הבצלצלים גירו כנראה עוד יותר את תיאבונה. שמנה היתה, ואכלנית. קפלי בשרה התופחים היו כרומזים על הנאה נואשת. פיצוי לגברים שלא ליטפוה ולא אהבו אותה. בעל הדוכן הסיר את הבצלצלים השחומים מעל האש והגיש אותם, יחד עם מנת השישליק, לזוג מאחרים בנשף. הללו ישבו בפנים המסעדה הזעירה, ליד אחד משלושת השולחנות הקטנים.
"יותר טוב כבש מבשר אחר, ויותר טוב שומן של כבש מבשר שלו. רוצה שאגיד לך?"
"מה?"
"אני שומעת את הבשר. צולה עכשיו חתיכה כבד. היה שם סטייק בפיתה לאיש שדיבר איתך." היא דיברה כבחלום. סהרורית. ראשה עודו מוטה כלפי מעלה. גופה מבקש להתרומם אחריו, לפרוח באוויר. היא המנצחת, היא היודעת, למרות עיוורונה. כאילו הכריעה תחתה גבר והריהי שואבת את אוניו אל קירבה.
מדוע אינו יכול לאהוב בני-אדם, לרחם עליהם, כמו דוסטוייבסקי? מהיכן המחיצה הארורה. אולי דוסטוייבסקי, כך, מפני הנפש הרוסית, שהיא הלומת יי"ש, בחורף הרוסי. השיכרות. הלך-נפש. אופי לאומי. הרחמים הגדולים. הטירוף, הקור, הרגשנות, האכזריות, הוודקה, הדמעות, המשטרה החשאית והפרובוקטורים. אצלנו ארץ חמה וחמסינית. קוניאק לא עוזר. מזיעים. תמיד מזיעים. ובפנים קרים. תמיד קרים. קרים וסגורים. למרות החום. קרים ואטומים. אין שיכורים. לא מתפצח הגרעין האנושי.
"תראי מחר את יוסף?" שאלה ראומה.
"הוא לא בא." אמרה פקוחת-העיניים. "ראית, לא בא הערב."
"למה?"
"למה יימח-שמו."
"לא צריך לדבר כך."
"דרך הדיבורים שלו הרחתי את השקר. לא ירצה אותי."
"אוהב אותך, הממזר הזה."
"לא אוהב. לא רואה אותו יותר, אבל יודעת שלא אוהב. כאשר בא ויושב אצלי, מתרוצצות המחשבות שלו רחוק ממני, כמו יונים עפות."
"בסוף ישובו."
"לא ישובו. אל מה ישובו?"
ראומה אמרה: "אני אוהבת ברזל. שומעת את הסכין? חותך בבשר. מחדד סכין בסכין. אני אוהבת לגעת בברזל. זה קר. זה חזק. מאיפה הצליחו בני-האדם לעשות סכינים?"
"בבית-חרושת."
"אבל מאיפה באו לשם, לבית-החרושת? מה שלא נולד מבני-האדם, מה שלא צמח מן האדמה, איך בא להיות ברזל?"
"אני לא יודעת."
"יבוא יוסף תשאלי אותו."
"יצחק ממני. לא יבוא."
"יבוא."
"למה לך סכין?"
"אוהבת לגעת בסכינים. ריח שלהם לא מרמה. ישים לך סאלאט? שרף את הפיתה. רצית שיחמם לך, ושרף."
החברה פקוחת-העיניים קיבלה את המנה והציעה לה נגיסה.
"לא צריכה." אמרה ראומה.
"אחות שלי היתה אוהבת. תמצית של אהבה היתה." אמרה פקוחת-העיניים. "כל כך היתה אוהבת עד שהלכה ושרפה את עצמה, המסכנה. היתה יפה, אמרו אנשים. והבחור שלה, לאן הלך? לשחק קלפים. אמרתי ליוסף, 'לא תיגע בי. תשכח. אתה לא תראה אותי נשרפת כמו האחות שלי.' צחק. 'את בחורה רעה, עליזה,' אמר. 'רוצה שאחרים יישרפו בגללך. שיהיה הרבה אור.'"
"מסכנה האחות שלך."
"אמר: בגלל האחות שלי לא יתחתן איתי. מפחד ממני. אומר: 'אצלנו במשפחה, רעל נוזל במקום דם.' פעם הוא מספר לי: נוסע לסדום. פעם, לוקחים אותו החברים לחיפה. ויותר לא רואה אותו."
"משקר אותך. תשאלי אצל החברים שלו אם לא ראו אותו בירושלים הערב."
"אני לא חוקרת אחרי השקר. אפילו הוא משקר אותי. אז מה הוא רוצה ממני? בשביל מה באים הסיפורים שלו? זה שהוא מחפש סיבה, זאת האמת. ולמה לי לעזוב את האמת? אם אתחיל לחקור אחרי השקרים שלו – ידבק השקר אליי. זה מה שהוא רוצה שאהיה. שאהיה בשקר, כמו הוא. בשביל שיוכל לעזוב אותי."
"מסכנה את, עליזה."
"לא מסכנה. רק זה העניין אצלי – יש לי יותר מדי מרץ, וזה הערב, יום העצמאות, אני לא יודעת איפה להוציא אותו." רקעה ברגלה, בקוצר רוח, כפרדה מיוחמת, נואשת וחזקה.
ריחו הקשה של השישליק החרוך. הקיץ הירושלמי, היובש, בגרון ניחר, צורב. עליזה הבשרנית, שלעסה בתיאבון, משכה אחריה אל תוך הלילה המואר, אל הרחוב הסואן למטה, את חברתה העיוורת אשר ציחקקה אחריה כסהרורית –
"גם אני, גם אני – "
הלא הייתי יכול עם שתיהן, ביחד. יום נורא הוא לאנשים בודדים. העיר הערבית שמעבר לגבול רבצה דוממת על מפתנה, בחושך, כאורבת לשלל אורות החוגגים. כאבלה על שמחת היהודים. אני אאבד את עצמי לדעת אם לא תהיה לי הערב מישהי לשכב איתה. אפילו בכסף. אילו רק היה לי כסף. בליל השלג עמד מול הר-ציון, ולמטה השתרע גיא בן-הינום מכוסה שכבת שלג לבנה, ואור היה בחלונות הבתים, וצמרות העצים היו אפלות, והוא התפלל אל עפרה – אילו היתה עימו יחד, כי אז לא היתה מתבזבזת לריק שעה של יופי נדיר. אֹרנה פתחה את הדלת, מופתעת, לא מסורקת. "מה, אתה שוב פה?"
ואחר כך התרחש הכול כמו בחלום רע. דיברו ודיברו שעה ארוכה. היא הניחה לו להשכיב אותה על המיטה הגדולה ולגפף אותה, אך לא יותר. יש סיבות, ציחקקה. והפֵּד העבה מזדקר מבין ירכיה כחגורת צניעות אשר לנשות נוסעי הצלב. תגובתו הראשונה היתה: לברוח. מצד שני, הלא הוא אינו יכול, כך סתם, עכשיו, לשאת רגליו. ייראה בעיניה כמי שבא אליה רק... אבל, לשם מה, לעזאזל, בא אליה? והיא חקרה בינתיים בשקדנות לדעת אם הוא כבר אוהב אותה. אהבה כמוה כפרח, והלא הפרח אינו נפתח בבת-אחת, – הטיפה אמריה באוזניו בלשון מורה (אכן השתכרה למחייתה כמורה בבית-ספר יסודי). צריך להניח לפרח שהות להיפתח. לאט לאט צומחים הרגשות האמיתיים. ושאלה אם הוא, כלפיה, כבר מרגיש, כך, כמו פרח שנפתח? הראתה לו ורד נבול בצנצנת, ואמרה שהוא סמל. הראתה שירים חדשים שכתבה. הראתה לו מכתבי מחזרים שלה. רמזה שנהוג בדרך כלל שהולכים, יחד, לסרט. ואם יש לו חולצה לגהץ, שלא יתבייש, יביא. ואולי הוא סובל מתסביך אימא? שאם לא, מדוע הוא מפחד מבחורות? מדוע אינו מוכן להתקשר, בקביעות? אולי הוא לא אוהב נשים? יש גברים כאלה, רמזה בעדינות. חלציו חישבו להתפקע. והאם עודנו אוהב את עפרה? העיקר ביחסים בין בני-אדם הוא הקשר הנפשי, לא ההתייחמות. סירבה לגעת באברו. אילו לפחות היתה עפרה לצידו. לה היה סולח הכול. הוא קיווה שארנה תאונן אותו. אך היא נרדמה, ובמהרה החלה נוחרת.
שנתו נדדה. שוב חלם על אודות הקרינה הרדיואקטיבית ההורסת אל ביתו הישן בפתח-תקווה, והוא זוחל על הרצפה בשארית כוחותיו, בורח מן האור הממית העולה החלונות, ומנסה לחייג אל עפרה, אבל הטלפון הלבן כבר מצהיב, ומעלה סימני חריכה, ונדמה לו כי עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה.
הוא התעורר צמא, וצרבת חותכת במעיו, והלך לשתות מים כדי לכבות את השריפה. כשנרדם שוב, מקופל בקצה המיטה, באה אליו בחלום אסתר מונשיין, והיא כורעת להשתין בבית-שימוש צבאי, שכל-כולו קיטון עץ צר ומקורה פח על פי בור מלא צואה. היא הירשתה לו לתחוב את ידו בין ירכיה, והנוזל החם הרטיב את אצבעותיו כאשר ליטף את מפשעתה, והלא הוא יודע את האיסור שבהנאה אבל אינו יכול להתנגד לפיתוי.
ולפתע הוא בתל-אביב בשעת בין-ערביים בוערת, מול הים התיכון, בין הריסות של ארמונות גותיים, כותב סיפור המתחיל באלה המילים: "עוד יש בתים יפים בשכונות הנחרבות של תל-אביב העיר הגדולה, בהם יעלה במסתרים אור שקיעה אדום, בעננים, לפנות ערב..." ובשמיים מרחפת חללית רוסית צחורה, הנה והנה היא שטה, קלה כנוצה, והיא צונחת לאיטה ככדור-פורח על פני הביצות הירוקות של ואדי-פאליק, ליד נתניה, ומתוכה יוצא הטייס בקסדה שקופה, והוא ד"ר ישראל בר המרגל, ומולו עומד התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר הממושקף בפוזה של שחקן בטרגדיה קלאסית, והוא עוטה טוגה שחורה, כמו בתמונה בעיתון, ומאשים: "אני מאשים את העם היהודית ששתק!" ורואים את המכונית שוקעת בבוץ, ועקבות הדם שנקרש נמצאים על דפנות תא הנהג, תא העשוי זכוכית שקופה, בתוכו יושב פנחס לבון ושערו לבן כמו עשוי מזכוכית וגופו שקוף עד שרואים את ידיות ההילוכים מבעד לאצבעותיו. והוא נושא שעון ושרשרת ומודד את הזמן ומנווט בלי נוע – כמו קפיטן נֶמוֹ זקן ושׂב – מנווט את התא השוקע באין קול בין שיחי הגומא הירוקים וחבצלות המים הלבנות. ועיניו הזגוגיות, כעיני שפן, מבריקות באור אדמדם וזרחני ומהן נשקף יגון של בדידות נוראה. כהולך בדרך אשר כל באיה לא ישובון.

היה יום חמישי בבוקר. ארנה קמה והתרחצה, והציעה גם לו להתקלח במים הקרים. הוא סירב. גם להיפנות לצרכיו לא היה יכול. הכול אצלה עורר בו סלידה. מעיו כאבו. וכשהתעורר הרגיש כאילו קדחו חור בראשו. היא לא הניחה לו לחזור לביתו כי רצתה לראות את המצעד. שטף פניו. היא סרקה את שערו, ויצאו לרחוב. אכלו חביתות מטוגנות בשמן שרוף בבית-קפה ליד תחנת "אגד" ברחוב יפו, והוא שילם, החזיק בארנקו חמש לירות אחרונות ושאל עצמו מה יעשה במקרה שהיא תבקש דבר-מה נוסף לקפה, וכיצד יסתדר עם צרורו הנקוב אם יתברר שעליו להזמין אותה לארוחת-צהריים. היא נורא נורא אוהבת לאכול ב"רימון", אמרה, שם יש אווירה נעימה והרבה מכירים אשר זמן רב לא ראתה. "אוי פוליק, תיקח אותי!"
עד שקמו ועד שהתרחצה ועד שהתלבשה ועד שהסתרקה ועד שיצאו ועד שאכלו – כבר נשמעו מרחוק צלילי התזמורת הצבאית. במעלה רחוב בן-יהודה פילסו לעצמם דרך בקהל, והחמיצו את ראשית המצעד. ארנה עמדה לפניו בשמלה קצרצרה, כתפיה חשופות, שערותיה פרועות, וחזה השופע מושך תשומת לב. היא נלחצה בגבה אליו, והוליכה את ידיו על חזה. כך עמדו, הוא חובקה מאחור, משקפיו מ מתנגשים בשערותיה הארוכות המדיפות ריח חמוץ. והוא חש כי מבטי הקהל, הסוגר עליהם מכל צד, נעוצים בו בקינאה להוטה, צורבים בעורפו. התבייש באצבעותיו והסמיק. השמש החמה שרפה פניו. הגופות הצפופים הזיעו. ארנה, בשרנית שכמוה! הרגיש עצמו מזוהם ומגורה. אני לא מיליטאריסט! היא נהנית כדג במים. טובלת בגלי תאווה סמיכה. נחשקת בציבור. מצעד! מה ההצגות האלה, אחרי פרשת לבון! מתאימות לפרסומת ולייצוא, כמשפט אייכמן, אך לא, לא בשבילי. אותי לא ירמו.

"את נשקו וחילו מכוון האוייב
אל קצווי גבולותייך, ארצי, לאורכם..."

אחרי צועדי חיל-הים, במדיהם הצחורים, עברה יחידת חיילי הנח"ל, ומפני החום הִרשו להם לשיר. ולפתע, מבלי אשר רצה, התעוררה בו קירבה נכספת אליהם. הלא הם ממש כמוני, לפני כמה שנים.

"עטרנו זר למגל ולחרב –
מנחלים נחלנו יגבר!
מי ינחל לצמיתות את הארץ,
מי יישא לה שלום גם בקרב האכזר?
הכובש אדמתו בדמעת הזורעים –
את ברכת הקציר ברינה הוא ירים,
הוא ינחיל מפלה לכל צר.
מנחלים נחלנו יגבר!"

פניהם השזופים של הגברים הצעירים. הגרונות הצרודים, טעם הזיעה שבשיר.

"את מטח הרובים צבת האש תקצץ
וירעים המפץ עד הרחק מן הגבול..."

הקהל מחא להם כפייים בקצב. "זה אנחנו, הנח"ל," אמר לארנה, "צועדים תמיד יותר טוב." והיא לא שמה לב למתחולל בקירבו. דמעות חנקו בגרונו. רצה לשיר איתם יחד. כמה טיפשי. "בקצב המרש!" פסיכולוגיה. כן, רק פסיכולוגיה, של העדר, של ההמון. אבל קשה שלא להיסחף.

"נח"ל, נח"ל היכון,
עוד שוחז להבו
האוייב במבוא,
נח"ל, נח"ל, היכונה ליום!"

והלא אני, על פי השקפתי, נגד, פאציפיסט. מה לי ולמצעדים. אני שונא צבא. מיד אחרי גוש הבחורים צעדו חיילות הנח"ל, והמצעד נעצר, והיתה פקודה "במקום דרוֹך!" והן פסעו על מקומן בחיוך, לא מביטות לצדדים, נחמדות למראה, רק רגליהן שריריות מדי. והלא ביניהן נמצאות הרבה עפרות צעירות, ומי מהן הדומה לה ביותר?

"אם קראונו לצו, לשלום או לקרב,
נח"ל, נח"ל לא ניד לא ריפיון.
באשר נישלח – שם פנינו,
על גבולות יִשְכנו אוהלינו,
נח"ל, נח"ל, היכונה, היכון!
נח"ל, נח"ל היכון!..."

[המנון הנח"ל. להקת הנח"ל. מילים: יעקב אורלנד. לחן: מרדכי זעירא].

שעה ארוכה נותרה בליבו נהייה חמה, סנטימנטלית, קרובה לבכי, אחרי חיילי הנח"ל. בתום מצעד הרגלים באה הפסקה ממושכת והתגלה הקהל בעברו השני של רחוב קינג-ג'ורג'. הנה עפרה! ראה אותה שם, במשקפי-שמש כהים. אך. אולי לא היא? משקפיו התלחלחו. ליבו נרגש. הזיע בשמש. עדשותיהם ההבילו. ארנה ביקשה מיץ. והוא, צמא גם הוא, חס על הלירות האחרונות, אבל הלך לחפש מיץ. הלא אני מביט, ושם, ממש ממול באותו כיוון, יושב אייכמן בתא כלאו בבית-העם. הפשרות שהסכמנו להן בעבר, על כורחנו שהן עושות אותנו שותפים בשתיקה לעוולות שעתידות להתרחש. הלא כל אחד מתפשר כדי לשמור על מעמדו הקט.
חזר והבקבוק בידו, מקומו אחרי אֹרנה, כמו חור בקהל, היה ריק, איש לא נדחף. ברנשים אחדים נעצו בשתיקה עיניים עורגות בכתפיה החשופות ובתפיחות שדיה. אנשי ירושלים מנומסים. בתל-אביב נדחפים. צריך להרוג את המרגלים. את הנאצים. את הערבים. להשמיד כל מי שלא אוהב אותנו. לנו הצבא הטוב בעולם. אנו הכי חזקים. מוזר שכולים רודפים אותנו. מזל שאין לנו שיגעון רדיפה. קולקטיבי.
והנה בא ברעש הטור הממונע. העומדים בשורות הראשונות הדפו את פוליק וארנה לאחור. מעל לראשיהם ניראו הדגלים שנשאו הגי'פים אשר חלפו ביעף. חיילים יושבים בזחל"מים, חבושים בקסדות פלדה. קצות התותחים הנגררים. וצריחי הטנקים, אשר חרשו ברעש מחריש אוזניים, צמדים צמדים, את רחוב קינג-ג'ורג' בשרשראותיהם החורקות. וכך שעט ונעלם טור כלי הרכב, ובקצהו שלוש מכוניות משטרה שנסעו צמודות לרוחב הכביש, מכונית כיבוי-אש, ושוטרים רכובים על סוסים. המון פרחחים משולהבים רצו אחריהם כאחוזי טירוף, לרוחב הכביש, בצווחות פראיות, התקדמו כשיטפון ענק בעקבות זנב המצעד, ובעקבותיהם ים של קהל סמיך הסוגר את הרחוב לכל אורכו, ראש אל ראש.
ומעבר להם, בתוך כל המהומה – ראה את עפרה! כן, היא, בעברו השני של הרחוב. במשקפי השמש הכהים. בחולצה שחורה. ופניה בהירות. בהירות מאוד ולבנות, כאילו השמש לא יכלה להן.
"חכי לי רגע," אמר לארנה וכבר עזב אותה. תקף אותו כוח מטורף, סהרורי, שהיה ממלא את ליבו אושר עד לבלי הכיל. וכבר לא היה מזוהם וגם לא מגורה, ומאום לא נחשב בעיניו. והוא פילס דרכו לקראתה, ונדמה היה לו שהיא צוחקת אליו, מרחוק, כאילו הכירה אותו. אבל לחרדתו הבחין שהיא מתרחקת ממנו ופונה לכיוון בית-הספר "בצלאל". ואולי הוא טועה? חתר בידיו בתוך הקהל. ולא שם לב לצעקות, לחבטות שקיבל, למבטים המשולהבים, לדחיפות, למערבולת שהסיטה אותו הצידה ממטרת דרכו.
כמעט שהגיע אליה, כאשר למזלו, למזלו הרע, הבחין, ברגע האחרון, בדב, דב פורטוגל שעומד לצידה וידו הכבדה והשעירה מונחת באפוטרופסות וחובקת את שכמה. והיא, כנועה למגעו היא מתפנקת, כחתול. כה יפה. נחשקת. קטנה. הלא היא חלום. חלום טמא. בזרועותיו. הלם ליבו. זונה. שאני אוהב. זונה. הכול נכון. לעזאזל הכול. נופפה לו בידה. כאילו ראתה אותו. כאילו קוראת לו. חייכה אליו בחיוך מתחטא. ילדותי. כאומרת: "הלא תבין..." ו"ככה זה, כבר אי אפשר לשנות... אף פעם לא יהיה אחרת, כמו שאתה רוצה..." והוא, הוא עשה עצמו שאינו רואה אותה, והסתלק משם. ואחר-כך, אחר-כך התחרט, וחזר על עקבותיו, שוב חתר בידיו נגד הקהל השוטף מולו, נלחם במערבולת, ברעש, במהומה, בחום הצהריים, בתשוקה הנואשת לעקוב אחריהם, לעשות משהו, להרוג אותם, לצעוק לה בפנים, בוגדת! שבגדה בו. שהיא, ש... אך הם נעלמו.

המשך יבוא

*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"
ניתן לקבל בקובץ אחד בפנייה למכתב העיתי