שלושה קטעים מתוך הרומאן הבידיוני
והנידח "המושבה שלי" (2000)
לפני חג הפסח היה אבו-דאוד נושא על שכמו בסדין לבן קשור היטב את המצות הטריות מהמאפייה של בומביי בשוק הגדול אל בתי האיכרים.
אצלנו היו יושבים בערב סביב השולחן לאור מנורת הקרוסין ומנקים את החיטה מאבנים קטנות ומעשב-בר מריר. בבוקר היה אחד הנערים מהמשפחה רוכב על החמור לטחנה, לטחון את החיטה לקמח. אצל כל איכרה ניצבה במיטבח או במזווה חבית של קמח, והיו אומרים: "מי שיש לו חבית של קמח ופח של שמן בבית, הוא לא ידע רעב לעולם."
פעמיים בשבוע היו האיכרות או בנותיהן לשות את הבצק בגיגית, מותירות חתיכה למחמצת, ששימשה כשמרים, מכינות כיכרות לחם ופיתות, ובימי שני וחמישי רצנו אנחנו, הילדים, עם הכיכרות הרכים, המכוסים מטליות-בד, אל התנור של בומביי, שיאפה את הלחם.
משפחת בומביי, שבאו מפרס, קנו חלקת אדמה ליד השוק הגדול. בנו בית ובצמוד לו שני תנורים, אחד לחמץ ואחד למצות. והתנורים האלה הספיקו לאפות את כל הלחם והמצות של המושבה.
בימי שישי אחר-הצהריים היו האיכרות מפקידות בתנור את סירי הטשולנט ואלה עמדו בתנור ששמר על חומו יממה שלימה. יותר ממאה סירים הצטופפו בו בדרך-כלל, ולמוחרת, כשהיו חוזרים לפני הצהריים מבית-הכנסת, לאחר תפילת השבת, היה בומביי עומד ומחלק אותם וזוכר כל סיר וסיר לאיזו משפחה הוא שייך.
כבר ימים לפני הפסח היה כל בית-אב מכין חיטה נקייה, טוחן אותה ומביא את הקמח למאפייה של בובמיי, שם היו לשים את הבצק המיוחד למצות. היתה למרדכי בומביי מכונה פשוטה שמגוללת את בצק המצות וצרה ומחררת אותן. שני גלגלים הסתובבו ויצרו עלה דק, מנוקב, שהוכנס לתנור המיוחד למצות. לאחר שנאפו היתה כל איכרה מביאה סדין לבן גדול, מסדרת במרכזו את המצות שלה, מצה על גבי מצה בגובה של חצי מטר לערך. לאחר שהתמלא הסדין, קשרה את ארבעת קצותיו, נשאה אותו לביתה ותלתה מעל הארון, כדי שהחמץ לא יגע בהן. ואם האיכרה לא רצתה לטרוח, היתה שוכרת את אבו-דאוד.
בשאר ימות השנה היה אבו-דאוד עושה עבודות סבלות ומפרנס בקושי את משפחתו וזאת מאחר שהמקום האהוב עליו ביותר היה בחברת החביות של שמרל כרמי ובמציצה-בגניבה מצינור היין שלו. הוא ביקש שבבוא יומו יקברוהו בין החביות כדי שיוכל לחזור ולשתות החל מרגע תחיית המתים.
לעיתים, כאשר היה מתפלש בבוץ, טופח על חזהו, מורח את הזוהמה על עצמו וצועק: "אנא אבו-דאוד! אנא אבו-דאוד!" – היה חברי דודו עומד לידו ובוכה, ולבסוף היה נאלץ להביא לאביו מהחנות עוד כוס יין. לימים הגיע דודו, דוד קדם, לדרגת אלוף בצה"ל.

*
אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".
בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:
"אבא! אבא! למה עזבת אותי?"
מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.
אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אימא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאימא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.
בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:
"בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."
"לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"
"בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."
"לא."
"ואם אראה לך קוס אז תיתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"
"מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוִּּבי.
"בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?"
עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.
עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.
בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"
"חתכו לאימא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכול בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

*
יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הכיכרות מהתנור לפני בוא השבת.
כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הכיכרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.
למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהַס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:
"נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"
דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו.
באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

[אהוד: סיפור הירייה מהאקדח בבית הכנסת הגדול במושבה, בשבת, ומה שבא אחריו – אכן אירע באמת וגיבורו היה מרדכי סימקין, דמות מאוד ציורית, שזכיתי לראותו בנעוריי, והוא אביהם של יואל, אברשה ועליזה].