רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק כ'

בתל-אביב לא מצא מנוחה לנפשו. את האוניברסיטה, וגם את ירושלים, עזב לפני סוף שנת הלימודים. קצין העיר דחה את בקשתו לשיחרור מן המילואים. קצין הקישור החטיבתי החזיר לו את צו-הקריאה, וזאת לאחר שפוליק שלח לו בחזרה את הצו בעת רוגזו. "עליך להתייצב במקום ובזמן שנקבעו לך. אין מחזירים צווי-קריאה." עפרה נעלמה. כאשר צלצל אליה הביתה אפילו לא אמרו לו לאן. מלכה שפירא, אימהּ, השיבה בחשדנות, כמסתירה מפניו משהו. מפחדים ממנו.
במונית קו 4 פגש את השיכור מן ההפגנה בשבת ההדחה. צנום ושחור ושערו האפור מזדקר פרע כעולה בלהבות. שיניו הספורות, החומות מניקוטין, בלטו מתוך פיו, ועיניו שצבען כחול ועכור יקדו בזיק מטורף. פיו נדף ריח יין חמוץ וזול. לחייו שקועות. היה לבוש חאקי, חולצתו פרומה וגדולה ממידתו. ואולי גופו הוא שהצטמק. אצבעות ידיו גרומות ומעוקלות, והציפורניים שחורות עד שפוליק ממש נמשך להסתכל אל כיעורן. היה יום חם, והעיתונים ומודעות הרחוב מלאים בבחירות הקרבות ובאות. בחירות העומדות בסימן הדחת לבון, וחוסר נכונותן של מפלגות הקואליציה הקטנות להשתתף בממשלה חדשה בראשותו של בן-גוריון.
השיכור פתח את דלת המונית בתנועה נמרצת מדי, וידו רעדה. מיד לאחר שהתיישב החל צועק ומנופף את ידו. "קורבט-וואַיאַמאַט!" עלתה הגניחה והתנגנה מתהום קרביו נפוחי היין. הוא הכריז כי הרע מכל העולם הן הנשים, וגרועות מכל הנשים הן הפולניות, שהן כדבש מבחוץ ורעל מבפנים, חיוך מתוק לאורח ולזר, מקל-חובלים לבעל, לקצר ימי סבלו של המסכן.
אמנם, את כוונות ליבו הביע בעברית כושלת מעורבבת באידיש ובקללות רוסיות ופולניות. "טפו! פשאַ-קראֶב! טפוּ!" חזר והגיד כל הזמן בלוויית יריקות. יריקות קלושות אמנם. נראה כי יבש מקורו. לידו ישבה במונית אישה מבוגרת שהיתה, לרוע-מזלה, ממוצא מזרח-אירופאי בולט. הוא עיווה פניו ונופף מולה את אגרופו הצמוק, ולא חסך ממנה מתשבחות פיו: "פרוסטיטוּטקה!" הצטווח ועיניו ירו זיקים.
הגברת המסכנה הגנה על כבודה בשתיקה גאיונה ובמנוד-ראש, מתעלמת ממנו. ואולי גם בת-שחוק של הנאה כמוסה היתה מחלחלת ועולה במסתרי גווה המתמרמר.
שנאתו לנשים לא התייחדה ליוצאות פולין בלבד. נערה מעדות המזרח, אשר ישבה במושב האחורי, התכבדה מפיו בכינוי "אַ-שווארצֶה!" – פרצי רוגזו באו לסירוגין, בלוויית כינויים של חן כגון "פְּשאֶקוּפּקֶה!" – "אידיוטקה!" – וכיוצא באלו, הערות ארסיות על טבען המתוק והמופקר של הנשים. אם לדעתו ישאלו, אז – "שיטן פייער אויף אַלֶע פרויען," מוטב לשרוף את כולן. וכמו כדי להדגיש את סאת שנאתו העלה על פניו כמין חיקוי נתעב לארשת פני אישה. הוא ציפצף את קולו והרים אגרוף. הרוק המועט ששרד בלחלוחית פיו ניתז לעורפו של פוליק, אשר ישב במושב הקדמי ליד הנהג. ופוליק חש, מה מוזר, הנאה נסתרת למשמע חרפותיו של השיכור. הלא אני הייתי צריך לצעוק כך ברחובות, אם רק היה לי אומץ.
כאשר הורידו את השיכור מהמונית הכריז על עצמו שהוא קומוניסט, וצעק שברוסיה טוב יותר, סטאלין צדק, בממשלה יושבים פאשיסטים וגנבים, וכיוצא באלו איחולים עסיסיים בלשון הרוסית העממית, בתוספת יריקות יבשות על פני המדרכה, ורקיעת רגליים נזעמת.
"טראגדיה ישראל!" קרא אחרי המונית המתרחקת.
תל-אביב החמה, איך אפשר לחיות בה בקיץ? מה טוב לעשירים שנוסעים כל קיץ לחוץ-לארץ. משוחררים מאימוני-הקיץ.
לא יכול היה לשאת עוד את מבטיהם הדואגים של אימו ושל מנחם, והבטיח להם לחפש עבודה בנגב, על טרקטור, כשיחזור מהשירות במילואים. נדמה היה לו שהם מתבוננים בעין רעה בכל פרוסת לחם שהוא אוכל. בטלן. אוכל לחם חסד. היה יוצא ומסתובב שעות ארוכות בעיר, באפס-מעשה, סיפר להם שזה בקשר לעבודה בנגב.

יום אחד בצהריים נסע ליפו לאכול חומוס במסעדה של יוניס, ברובע הערבי. אחרי הארוחה המשיך לטייל ברחוב קדם לקראת הים, וירד לחוף בסימטת הדייגים. דילג על פני הריסות וקילוח דק של מי-שפכין. על השוניות הסמוכות לחוף עמדו שלושה דייגים במכנסיים מופשלים והשליכו חכות. הים היה שקט להפליא. סירות אחדות היו מונחות בשיפוע, מחציתן במים, ואחרות קשורות במעגן טבעי אשר נוצר בין הסלעים לחוף. זרזיף מי-השפכין קלח סמוך לים ונספג בחול.
מן החורבות אשר למעלה התגלגלה ובאה ישישונת. לגופה מלבוש אפור ודהה, שהוא בין שמלה לחלוק, והיה תלוי עליה ברישול. במדרגה האחרונה, בין תלולית של חורבות לבין משטח החול הטובעני, מעדה ונפלה מתוך גלגול אברים. היא היתה יחפה. פירפרה רגע ככדור, ושכבה בלי-נוע. אחר-כך היכתה פעם-פעמיים בחול, ומיד התרוממה, כעשוייה גומי, בהילוך מתנודד, וכלל לא ניזוקה. היא עמדה במי-אפסיים והחלה רוחצת. כפפה ראשה ושטפה את פניה. דיבללה את צמות שערה הלבן והכחוש, וחפפה אותן במים המלוחים, כשהיא שואבת אותם בכפותיה. אחר כך כרעה, ושטפה רגליים עבות בשר ולבנות. לאט-לאט התרוממו קיבורות ידיה, בין ברכיה, ביד האחת הפשילה מעט את שמלתה, ובשנייה התיזה מים אל בין ירכיה, שוב ושוב, והיד ששטפה את חמוקיה נעלמה מדי פעם בחריצות בתוככי גופה הכבד והבלה.
פוליק ריחם עליה. היא הזכירה לו את חלום הביעותים שלו. זו, הרי אין לה אפילו מים בדירתה, וכל ניקיון גופה בא ממי הים המלוחים. בהם היא שוטפת את עיניה ואת מבושיה, כאן על החוף, בין הדייגים לבינו, ולמקומות מוצנעים אחרים שבגופה אינה מעיזה להגיע מפני הבושה.
הוא הסתכל כמכושף בגוף המסורבל שרחץ עצמו במי אצות ירוקות ומלח. קפלי הבשר העצומים, המלבוש האפור, ומרחבי הים הפתוח למלוא כל העין, ותל-אביב על בנייניה הצומחים ועולים. והלובן, אחד היה הלובן מגבול העיר צרובת האור, הלוהטת בסיד לבן, ועד למפלי רגליה של הזקנה, תחת שמש אדישה. והדייגים, המרימים חכות אצל השוניות, מרחק עשרות צעדים בלבד ממקום עמדה, אינם טורחים כלל להסב עיניהם אליה. משום מה העסיקה אותו המחשבה – האם בכל יום היא רוחצת? ובחורף? ואולי היא מחכה לבוא ימות החמה. מתגלגלת אז מן החורבות אל הים, נופלת וקמה, ובעת רחיצתה מתעלמת מכל הסובב אותה, אפילו ממנו העומד מרחק פסיעות אחדות ממנה.
העיר היתה חמה ולחה והוא לא היה יכול להתרגל לקיץ התל-אביבי לאחר רוחות הערב הירושלמיות הקרירות ואקלימה היבש של העיר בהרים. הוא הזיע והתקלח שלוש פעמים ביום, והלך לשחות בים. השמש היתה שורפת אותו, ובחוזרו היה שוקע לתוך שנת יום כבדה, טרופת הזיות על נשים שזופות ועירומות שהתקלפו מבגדי-הים הצרים שלהן ואשר מניחות לו לגעת בגופן ולהתגלגל עימן בפריצות בחול החם, על פני החוף ההומה. וחלום הביעותים על אודות האור הממית העולה בחלון ביתו העתיק. והוא היה מתעורר נפוח וכואב כאילו קדחו חור בראשו, נצלב במבטיהם של אימו ושל אנוש ומנחם, שהם כמאשימים אותו על בטלנותו ועל שהוא חי כביכול על חשבונם. ובלילה שנתו נודדת והוא מתהפך שעות ארוכות על משכבו הצר אשר בחדר האורחים.
הוא המשיך דרומה לאורך החוף. במקומו אחדים נגעו גלי ההריסות בים, והיה צורך לטפס בין שברי קירות מעוקמים. מישהו גילח חלק ניכר מבתיה של השכונה, שהיתה כמעט נטושה, ודחפם בערימות למטה אל החוף.
במרחק ממול, מעבר לגוש של מפולת בניין שהזדקר כצוק אל תוך המים, ירדה ובאה חבורת ילדים חשופי גו ובתווך נערה אחת, גבוהה מהם. פוליק הלך ופניו שקועות בהתבוננות בערימות הצדפים. היו שם חרסים משוייפים שצבעם חום-אדמדם. פסי הירוקת נערמו על החוף לאורכו, בין תילי הזיפזיף הטובעני לבין חלקתו הקעורה וההדוקה היטב של קרקע הים. קרקע שגלים משתברים אליה, והרגל אינה שוקעת בה. באוויר עמד ריח חמצמץ ומשכר של חול, אצות, מי-שפכין ומלח.
מרחוק חשב את הנערה לאישה קטנה. סקרנותו התעוררה והוא הרחיב צעד לקראתם. הם עצרו במפרץ חול טבעי קטן, והניחו בתווך ביניהם כמה צנצנות וקופסאות. בנפול צילו עליהם הרימו עיניים והסתכלו בו. קודם עשו עצמם שאינם מרגישים בנוכחותו. הנערה לבשה חולצת טריקו צהובה שהיתה פתוחה עד לטבורה, ומכנסי פיג'מה פרחוניים ושקופים למדי שהגיעו עד לברכיה. גופה היה שחום ונערי, כפות רגליה ענקיות, שערה שחור ועיניה הגדולות בורקות אף הן בגוון פחם עמוק. היא היתה כבת אחת-עשרה, ואולי יותר, ומבעד לקרע חולצתה נשקף חזה נערי וחלק, ורק בהתכופפה דומה היה שבסתר חיקה מזדקרים כבר שני פקועי שד בתוליים של נערה שאך זה החלה מתבגרת. חול הזהב דבק בקיבורות רגליה ובשערה. ופראית נראתה, כמו נולדה מן הים.
היו שם כמה תינוקות כבני ארבע וחמש, לבושים בתחתונים, שזופים, וכרסים להם נפוחות ומזדקרות. בהם שתי ילדות. הם התפתלו כתולעים בחול, קמו ונפלו, נישקו וליטפו זה את זה, והסתכלו בפוליק במבט זקן ובוהה, כמו חדרו לתוך נשמתו. ועוד אחד, נער כבן תשע, שעסק בדיג, התיידד מיד עם פוליק, כמו מתוך הגנה עצמית, למען לא ילטוש פוליק עיניו לעבר הנערה, שהיתה כנראה אחותו הגדולה.
פולק עמד סמוך להם והסתכל במעשי הנער. כפי הנראה קנה את אמונו של הנער, והלה הראה לו כיצד דגים: לקח צנצנת ריבה ריקה, כיסה על פתחה בנייר לבן, והידק בגומייה, או אולי היה זה חוט, סביב לשוליים. הוא פצע חור שעוביו שתי אצבעות במרכז תוף הנייר, ומרח את שוליו בקמח. הילדים הביאו עימם שקית קמח שקצותיה התלחלחו. גם הצנצנת היתה רטובה, ומלאה חצייה במי ים אשר פתותי קמח שנתבצק הלבינו אותם כמין תמיסה. הנער קפץ כעשרה צעדים אל תוך הים, והניח את הצנצנת על קרקעיתו. המים הירקרקים היו שקופים. איש לא רחץ בין שוניות הסלעים סביב. זה היה יום שמש קשה ומייבשת, אך סמוך לחוף היה עדיין קריר. התינוקות רעדו. שיניהם נקשו, והם הביטו בפוליק בסקרנות, כמצפים לדבר-מה.
הנער חזר לחוף, ומאחוריו ראה פוליק כיצד נחיל הדגיגים מסתער אל הצנצנת ומשחיר בהמונו את סביבות פתחה. הנער שב ונכנס בזהירות למים, ובהיותו קרוב לצנצנת קפץ לעברה והשתטח במים, מכסה בכפו על פתחה. הדגיגים נפוצו לכל עבר. הים העכיר והתמלא סילונות של קצף לבן. הנער עמד סמוך לפוליק, רטוב ומרתית, והגביה את הצנצנת כלפיו. היא היתה ריקה. מאום לא רחש בתמיסה הלבנבנה. התינוקות הביטו בפוליק כמתנצלים בעד הנער. וזה מרח פעם נוספת את שולי הצנצנת בקמח הדביק, ורץ לפרוש את מלכודתו בים. זה היה לו עניין של גאווה. והפעם הצליח הדיג בידו. שני דגיגים שטוחים ושקופים, שצבעם אפור-בהיר ואורכה כארבעה סנטימטר, התרוצצו בצנצנת, מבוהלים, והוא שפך אותם לתוך קופסת פח גדולה.
מרחק צעדים אחדים בתוך הים התנוסס חלקו העליון של צמיג מכונית, שחור כפחם, אשר הגלים לטשוהו. על דעת הנערה עלה פתאום לנסות למשותו מן המים. היא בטשה ברגליה במי האפסיים, אך מעדה סמוך לצמיג, בלי להגיע אליו. הגלים כרו בור עמוק למדי בים, ומקום הבור בין הצמיג לבין המים הרדודים בחוף. הנערה נרתעה וחזרה לחוף. מכנסי הפיג'מה הוורודים שלבשה היו רטובים עד סמוך למפשעתה, והבד, אשר המים עשוהו שקוף, גילה את רגליה הערומות.
משום מה התעקשה וחזרה לים. הפעם נכנסה עד מותניה במים, תפסה בצמיג ומשכה אותו אליה. אלא שהצמיג היה כבד מכפי יכולת כוחה להרים, וגם נעוץ עמוק בשרטון חול חבוי, שרטון שהתרומם כנראה במים כמין גבעה נעלמה. ושוב חזרה לחוף. שיניה נקשו. שפתיה הכחילו. האריג הדק חשף את בשרה מפנים ומאחור. פוליק התבונן בה פרק זמן שהיה כנראה ממושך מדי. כי היא החליפה עם אחיה מילים אחדות בערבית, שהיו מכוונות אל פוליק. הוא פנה ללכת. הם הביטו בו כקוראים את מחשבותיו. כקודחים חור בראשו. ושב חלפה בקירבו אותה תחושה מוזרה, שהללו חודרים לתוך נשמתו ומציעים בפניו משהו אפל מאוד. טומנים לו פח. עיני התינוקות נעדרו אף הן כל שמץ של תמימות. הם ניחשו כי התעניינותו בלכידת הדגיגים היתה רק תירוץ. והם הפשיטו אותו, המבוגר מהם, במבטים ידעניים, כקונים עליו כוח שלטון סמוי, כקורצים אל זוהמה שבתוכו.
מנחם רמז לו במפורש, שיחת גבר אל גבר, לפנות לפסיכיאטר. משפת החלקות של מנחם הבין פוליק איום מסותר – הם רוצים לכלוא אותו במוסד אם לא "ייטיב את דרכיו." משום מה השתרבב גם שמו של דב פורטוגל לשיחה. דב יודע על "מעשיו היפים" בירושלים. דב גם הגן על עפרה מפני ההטרדות של פוליק. פוליק נעץ מבטו ברצפה ושתק בעקשנות. לכו לעזאזל אתם כולכם.
כתם של צל, כפרח אפל, נשקף מבין ירכיה הלחות של הנערה, ונסך בו תחושת שיכרון מהממת, כאילו הוא חולם את הרגע הקרב ובא. הים והחוף הנטוש, וביבי השפכין הנוטפים באדישות את קילוחיהם החומים אל תוך החול הטובעני והרך. הנערה הרטובה שהחלה מתקוטטת בערבית עם אחיה ומטפסת עליו ומושכת בשערו. התינוקות שזחלו סביבו, מלקטים צדפים ומשחקים בהם, גופם הזעיר קלוי בשמש. תחתונים שהאפירו, גדולים מכפי מידתם, מכסים על אחוריהם כסחבות נפוחות. באצבעות רגליהם הפשוקות חפרו בזיפזיף הצהוב, והם שוכבים על בטנם, ובוהניהם העצומים מטביעים סימני חורים בחול.
"אתה רוצה זיג-זיג, אדון?" פלט לפתע ילדון פרוע שיער. ילדון שהיה יושב על שתו המצומק, אצבעו תחובה לו בטבורו הבולט, והוא מתבונן בפוליק ובנערה הגדולה חליפות, אמנם מסונוור בשמש, אך במבט זקן ויודע כל. הם שתו את פוליק במבטים כאובים וממושכים.
למשמע המילים הערביות הצטחקה אליו הנערה, בפריצות, כך נדמה לו. שמטה עצמה מחברת אחיה, ובאה ועמדה מולו ברגליים פשוקות, לוטשת עיניה אליו, כמתגרה בו, כמציעה עצמה, האם יעז לגשת?
התינוקות דממו בסקרנות אורבת, בפה פעור... יכול היה לשמוע את ריאותיהם הקטנות כשהן חורקות בציפייה עקשנית וקשה. אחר כך תפסה הנערה את הילדון בעורפו, כגור חתולים, הרימה אותו וזרקה אותו לתוך החול. תחתוניו השתלשלו לארץ, והוא בכה. החוף רחש עירום, ואף פוליק חש עצמו עירום בפניהם, כאילו הגלים והשמש קילפו אותו. כאילו הכול מותר. העיניים שסגרו עליו מכל עבר נצצו בבוז. בכמיהה. אתה רוצה, אדון? חולצתה הצהובה התרוממה. היא עמדה לצד אחיה וניענעה את ירכיה הפחוסות כמרקדת, ושרה בצרידות ניגון ערבי מתמשך ועורג. והזאטוטים המלוחים וקלויי השמש קמו ומחאו כפיים גולמניות, בלא קצב, בלא חן, במין קהות חושים אטומה ועקשנית. וזו מלכסנת עיניים שחורות ובוערות אל פוליק, לראות מה תהא תגובתו.
הדייגים המשיכו להטיל חכות אצל השוניות לאורך החוף, אמנם קרובים, אך כשרויים בעולם אחר, ולא הסתכלו ולא שמו ליבם למחזה. פוליק ביקש לברוח מפני הדיגדוג המהמם אשר מתפשט בקירבו, מפני תחושת החופש המוזר והמטריף את הדעת, מפני בדידות זו, פריצות זו, של היותו מבוגר יחיד ביניהם. אך עמד מסומר אל מקומו, מתבונן בנערה שחדלה משיר העגבים והתנפלה אל אחיה, שזרק לעומתה מילה ארסית, והיא נושכת את אוזנו ומתפתלת עימו במהלומות שהן ספק צחוק ספק כעס אמיתי. רגע רצה לגשת להפריד ביניהם. אך לא היה יכול לבוא ולהפריד ביניהם ממש, מפחד פן ייגע במבושיה הלחים, תחת לאריג השקוף. היא בתולה. בתולה מושחתת. ואצבעותיו... אצבעותיו קפאו כמו אזל מהן הדם. הגלים זימזמו באוזניו. לבן, הכול היה לבן. שטוף אור משחית. כאילו שני הדגיגים השקופים פתחו במירוץ מטורף בתוך עורקיו, מושכים אחריהם ברשת דייגים ענקית את חוט מחשבותיו ומסכסכים אותו ומטריפים עליו את דעתו.
אותו יום ביפו, מול גלים מקציפים שבאו ממרחקי הים, ולנכוח עיניה השחורות, יודעות סבל וחטא, של נערה, נערה שחמוקיה לחים וחשופים לשמש ועורה זך וחלק כלחיי תינוק, ידע – עפרה אמנם נעלמה מחוג עולמו, אך הוא נידון להמשיך לחיות, ולאהוב. להתאוות לדבר מה עד כלות הנפש הרי זה כמו לאהוב את האוויר, את הים. זה גדול מהכיל. הוא רצה להמשיך בכוחות עצמו את העבודה על אפלטון, שלא במסגרת האוניברסיטה. אך לא הצליח לרכז את מחשבותיו בנושא אחד. רעיונות באו אצלו ופרחו כחזיונות יום שרב. הוא רצה לשבת ולערוך מחקר בעיתונים ישנים מן התקופה בה נהרג אביו, כדי למצוא, כך האמין, פרטים חדשים. אולי היה עליו להיפגש עם צבי ולדבר איתו? שיעזור לו בקשר לצבא? יאמר לו מה באמת חושבים על אודותיו, ומדוע קרו כל הדברים האלה יחד לאחרונה? הלא צבי הציל אותו מן השוטרים. אבל, חוש פנימי עיקש ועיוור לחש לו שהיה משהו בין עפרה לצבי, והוא לא רצה אפילו לדמות לעצמו מה היה, אך ידע שאותו עניין יעמוד כמחיצה בינו לבין צבי, ולעולם לא יוכל להיות גלוי ב עימו, ובהיסוב השיחה על אודות עפרה, ישתתקו.
הוא פנה ללכת. ילדון חום וצלוי שמש זחל לקראת תינוקת אחת שהתפתלה בתוך הפקעת הרוחשת הזו של תולעי אנושי, בחול, נשק לה על לחייה בלי לגעת בה בידיו, ובעודו זוחל על גחונו, לחש:
"מַסְכִּינַה לַה-פּוּפָּה, שם לה-פופה..."
והתינוקת השזופה התרוממה, וביד זעירה, שגרגרי חול זהוב כיסוה ונשרו ממנה, הצביעה לעבר החורבות. וגימגמה גם היא – "שם, שם, ילדה מסכינה..." ליבו פעם בקירבו, מטורף, כיצד יכול לדעת כי יצור זעיר שהיה חי היה שם? אבל ידעתי, לחש לעצמו. מוזר, אני לא יכול להסביר כיצד, אבל ידעתי כי תינוקת אחת מצויה סמוך לשם, נזרקה אל בין החורבות, ועקבות הדם שהתקרש, אולי דמה של האם, מצויים בשמלתה ובציצית השיער אשר לראשה. בערב, כאשר נזכר במאורעות היום, נראה לו אותו צירוף מאורעות כה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת. מפני מה עלה בדעתו לנסוע לאכול צהריים ברובע הערבי של יפו, לרדת אחר כך לים, ולשוחח עם הילדים?
הוא ניגש אל הילדונת בצבע השוקולד, הזוחלת בחול, הרים אותה, על כרסה הנפוח ותחתוניה המשולשלים, התבונן אל תוך עיניה השחורות, שננעצו בו במבט של חיה ערמומית, ואישוניהן רצים הנה והנה בתמיהה נפחדת, ושאל:
"ילדה? איפה ילדה?"
מיד קמו כולם וסבבו אותו והחלו מכרכרים ומשכו בבגדיו כעדת כלבלבים שהשתגעו. שמחה מוזרה ריצדה בעיניהם, והם החלו לרוץ לעבר החורבות, והנערה, שמכנסיה התייבשו והלבינו, וכיסו עתה על ערוותה הבתולית, לחשה לו בעלותה עימו יחד מן החוף, אחרי הילדים – "לה-פופה גדולה. לה-פופה מסכנה. עיניים אדומות. זרקו לה. בלילה. ילדה קטנה."
ובלחישתה זימזם, כניסור טורדני, זכר הצעתה הקודמת, על החוף. לכפות רגליה הענקיות, שנראו מבוגרות מגווה הנערי, היו ציפורניים שחורות ועבות, מרוחות בששר כתום. מאוחר יותר הבין כי הילדים שיחקו שם, במקום בו מצאו את התינוקת, וכאשר גילו אותה הניחוה מתוך פחד. וברחו. מפחד מה? האם ידעו מי הם הללו שהניחוה שם? פוליק נסחב אחריהם. העלייה המהירה קשתה עליו, והללו טיפסו כסנאים, ברגליים שחומות ודקות, ורק הלובן הצהבהב של כפות רגליהם מהבהב מול עיניו במרוצתם גבוה ממנו במעלה התלול. הנער עם פחית הדגיגים נסחב אחריהם במאסף, כמתנגד לגילוי הסוד הכמוס. המים בכליו שיקשקו. הנערה, צמודה אל פוליק, חקרה אותו במבטיה, כמצפה לדבר-מה. אתה רוצה זיג-זיג, אדון?
ביום שישי בצהריים הגיע עם מזוודה ותרמיל אל בית אימו. חלקם הגדול של ספריו נשאר בירושלים, אצל גברת לוי, לה הוא חייב שכר דירה עבור החודש האחרון. לרוע מזלו אזל כספו. וכך נגוזה תוכניתו לשכור חדר בתל-אביב לאחר שנמלט (כך בפירוש הרגיש – נמלט) מירושלים. יחסיו עם גברת לוי התקלקלו מפני החוב. ייקים אוהבים דייקנות. קודם לכן היתה מזמינה אותו לפעמים לשתות כוס טה, ובערב מפתיעה אותו כשהיה מוצא פרוסת שטרודל של תפוחים, מאפה ידה, על שולחנו.
הם הגיעו אל פנים בית הרוס וערוף גג, אשר רק שניים מקירותיו, הפונים לים, עומדים על תילם. שם בפינה ישבה, על גבי חבילה עטופה סמרטוטים, בובה גדולה. רגליה היו פשוקות, גבה לקיר, שמלתה מופשלת, גרביה הלבנבנים והזעירים מופפלים על זוג נעלי פלסטיק בהירות. שערה הערמוני פרוע ותלוש, וסרטי תכלת אחוזים בקצות התלתלים השמוטים על רקותיה. עקבות דם שנקרש, אשר ניראו כבוץ צמיג, דבקו בשערותיה וגרמו להן להזדקר, ליכלכו את שמלתה הכתומה, זרועת הפרחים הכחלחלים, ואת צווארון התחרה השקוף. היו לה ריסי מברשת שחורים, גבות מצויירות בצבע פחם על פני מצח בובה ורוד כסוכרייה. עיניים פעורות, זגוגיות, שנחרתו בזיכרונו כתמונת בלהה.
התינוקות התנפלו על הבובה ולא שמו לב לקורי הדם הנקרש, נשקוה ומשכו אותה, ואז התגלה הצרור העטוף סמרטוטים שהיה מונח תחתיה, ומתוכו ביצבצה כף יד פעוטה וכחולה של תינוק. פוליק משך את הצרור מבין זרועותיהם הדקיקות, שהתפתלו עליו כחבלים. גרגירי חול צהבהבים, יבשים ודוקרניים, פיכפכו ונשרו מן הילדים במגעו עימם, צימררו את עורו בפחד סתום. הוא שנא כשהיו נוגעים בו. ופחד לגעת בצרור. השמש צרבה את עורו. פניו כמו רחשו נמלים, וזיעה קרה עלתה במצחו. הם בכו והוא הצליח להוציא רק את הבובה מבין ידיהם. נדמה לו שהצרור הדיף ריח. משפת הים עלתה ובאה צווחה ממושכת של חיה שכולה, שהקפיאה בו את הדם. כאילו עומדים להתנפל עליו. ואולי היתה זו צפירת ספינה בים? אלוהים יודע. למה הם בוכים? עליי להימלט.
"למשטרה! למשטרה!" הסביר, אך הם לא הבינו. בכיים שיגע אותו. רצה להכות אותם. מדוע אינם מבינים? קרע את הבובה מבין אצבעותיהם החמדניות, החזיק בה תחת לזרועו, ומיהר לרוץ משם. החורבות התגבהו מולו ככל שהעפיל לעלות בהן. לבירינת של הריסות ומבואות סתומים. מאי-שם צץ וחזר מולו הנער של הדגיגים. פוליק שאל אותו כיצד אפשר לצאת לרחוב קדם, רחובו המרכזי של הרובע הערבי. הנער הראה לו דרך – תל אבנים, וממנו כבש מדרגות תלוי באוויר בלא מעקה. כאשר הגיע פוליק למדרגה הראשונה, צעק אחריו הנער, אך כמהסס, בסימן שאלה –
"הביא עשרה."
פוליק לא הבין מה הלה רוצה ממנו. הנער טיפס אחריו, ועמד על בליטתה של גבעת הריסות, אשר הסתירה את הבית בו נמצאו הבובה והצרור. הים הכחול, על כל כפיו השחורים והירקרקים, המפרץ והדייגים, התפרשו למטה הרחק מאחוריו. למרות קומתו הזערורית ניראה עתה ענק, ודמותו מזדקרת גבוה מעל לאופק.
החבורה שפגש פוליק על החוף נעלמה מן העין, אך הוא חשש כי בעוד רגע יעלו בעקבותיו. ירד אל הנער ושאל מה הוא רוצה. והלה בשום אופן לא פירש את דבריו, רק פשט את ידו, ומיד משך אותה בחזרה, ושוב אמר –
"הביא עשרה."
והיה כמתבייש. אך עיניו הציצו לעומת פוליק מבעד לראשו המורכן, וסקרו אותו במבט ערמומי ותובע, כמו מאשים אותו על שקיבל את שירותו בחינם. אזיי הבין פוליק מדוע נחפז הלה ללוותו כברת דרך, ולהראות לו כיצד יוכל לצאת. פוליק העביר את הבובה מיד ליד, הוציא את ארנקו, ושקל על יד הנער שתי מטבעות, יותר משחשב הנער לקבל.
לפתע עלו והתפרצו מולו כל בני החבורה שעזב בבית החרב, ופשטו אף הם את ידיהם אליו, כקבצנים. התינוקות רעדו, דבוקים זה לזה, שיניהם נוקשות כמתוך שקיקה לאשר עתיד להתרחש, ובעיניהם מבריק מבט תקיף ומבוגר, כנושים בו חוב, ומוכנים להתנפל עליו או לפרוץ בזעקות אם לא ישלם.
פוליק חילק ביניהם את מרבית הכסף שנותר בארנקו: מטבעות, שטרות של מחצית הלירה, ולירה אחת בודדת. עיניהם נדלקו בברק של זכייה מן ההפקר. הוא ביקש מהם לראות בכספו כמין תשלום, כדי לשמור על הצרור עד בוא המשטרה, ולא לגעת בשום דבר.
הם הסכימו לדבריו במילמול חסר פשר, בלי להבין מאום. הוא השתדל לתחוב את הכסף לידיהם בזה אחר זה, אך הם נדחפו והתקוטטו, מטבעות נפלו ארצה והם זינקו אחריהן. יותר מכולם הגדילה עשות הנערה, שדחפה את הקטנים ממנה, והיכתה אותם, ולבסוף אספה את מרבית הכסף אליה. הנער, אחיה, היה היחיד שלא השתתף בתכונה, אלא הסתפק בשתי המטבעות שניתנו לו, ועמד עם פחית הדגיגים בידו והתבונן בפוליק, שקוע במחשבות.
פוליק עזב אותם ומיהר לעלות בכבש המדרגות ההרוס שניצב במקביל לים. הוא רץ. עבר בסימטה על פני משפחת נשים רעולות פנים, שישבו בצל אחד הבתים. ניגף. נפל. מיד קם והמשיך לרוץ מבלי להתבונן אליהן, ואל הרושם שמנוסתו עושה עליהן. אולי מי מהן היא האישה? הרוצחת? והיתר אימהות לחבורת הזאטוטים מן החוף. הוא עלה בסימטת הדייגים אל רחוב קדם. "זה הרחוב רחוב קדם, מקודם רחוב 60," אמר לעצמו ורץ לאורך כל הרחוב. חלף על פני המסעדה של יוניס מבלי להתבונן אל תוכה. פחד פן מישהו המכיר אותו נמצא שם. פנה ימינה לרחוב שערי-ניקנור, ועלה במרוצה, חסר נשימה, את כל העלייה, חלף עם הבובה הפרועה תחת זרועו על פני חבורות של תלמידי בית-ספר תיכון, לבושים מדים של כחול ותכלת. התלמידים עמדו משני עברי הרחוב והביטו בו בעיניים תמהות, ובלשו אחריו, שמא מישהו רודף אותו.
הוא זרק עצמו שמאלה לרחוב יפת החשוך, רחוב שמבואות בתים קודרים ועתיקים סוגרים עליו. ורץ במורד הגבעה, עבר על פני הצירות היוגוסלאבית, שם, באמצע המדרכה, נטוע עץ עתיק שקנוקנות שורשיו תלויים באוויר בגובה של פחות מקומת אדם. פוליק שכח לכפוף ראשו, והשורשים החלולים, כנטיפי סלע ממולאים אוויר, היכו על מצחו ושרטו אותו עד זוב דם.
אלא הוא לא חש בדבר, ורץ הלאה, עבר על פני הגשר, אשר מתחתיו רחוב יהודה הימית, וירד בדילוגים, מבלי שים לב מה משמאלו ומה מימינו, על פני הכנסייה ובית החולים הצרפתי. ורק מכבסה אחת גדולה, שריח קיטור לבן נודף מפתחה, נחרתה בזיכרונו מפני המבט החטוף שהעיף לעברה. היתה שם זקנה אחת, פועלת צמוקה, אשר בעוברו שם לפני הצהריים עמדה ליד מכונת הגיהוץ הענקית וקיבלה במו ידיה את הסדינים הלבנים מבין הגלגלים המעלים אד חם. עכשיו היא ישבה בפינה, ליד הפתח, על קרש גיהוץ גבוה, מרופד בד לבן, ואכלה כריך. היא ישבה על הקרש ורגליה הזעירות דישדשו באוויר. בעבור פוליק על פניה פערה עיניים תמהות לעומתו, וכאשר הבחינה בבובה, נדמה היה לו כי לרגע קרצה אליו. אך הוא כבר חלף ועבר משם, מותיר מאחוריו את מבוא הרחוב של המסעדות ודוכני הדגים המטוגנים, שהעלו ריח חריף, את כיכר השעון ומגדל השעון, ותקוף התרגשות קדחתנית נכנס אל תחנת המשטרה [מול כיכר השעון. – אב"ע] והודיע על מציאת הצרור.
לאחר שעה קלה לקחו אותו בניידת, והוא הוביל אותם אל החורבות, והראה להם את המקום בו נמצא הצרור. אבל הצרור לא היה. אולי טעה במקום? הם חיפשו שעה ארוכה בבתים החרבים שבסביבה, ומאום לא העלו בידם. פוליק סיפר על הילדים, אך איש מהם לא נראה בסביבה, כאילו היו חלום בלהות. כמו בלעה אותם האדמה. השוטר לא נטה להאמין לסיפורו. אולי היתה זו יד של בובה ולא של תינוק? אך פוליק עמד בתוקף על דעתו. הוא תיאר באריכות את המראה שהתגלה בפניו.
השוטר, בדרגת סמל, חקר אותו ארוכות היכן הוא גר, מה מקצועו, כיצד נקלע למקום. ביקש ממנו תעודת זהות. החתים אותו על העדות שרשם מפיו. אמר ששוטרים יחקרו בדבר ויעברו עוד הלילה מבית לבית כדי לגלות מי היו הילדים על חוף הים, כיצד נזרק לשם הצרור, ומי העלים אותו. הוא רשם את כתובתו של פוליק ואמר שיקראו לו פעם נוספת לתת עדות.
האומנם יקראו לו?
מרגע שהתייצב במשטרה היתה לו הרגשה נעימה. למרות שהיכו אותו שוטרים בגלל לבון, ולכאורה היה צריך להיות לו בליבו עליהם, הנה הוא עומד ומדבר עם סמל-משטרה בלי חשש. הוא ממלא את חובתו ככל אזרח נאמן. הרי שאין לו מה להסתיר מפני המשטרה. אילו היה לו שיגעון רדיפה היה צריך להתרחק מהם, מהיותו בטוח כי הם מחזיקים בידיהם עדויות חשאיות לחובתו. מצד שני, הנה ראסקולניקוב רץ אל החוקר, דווקא משום שהיה אשם, כדי להסיק חשד. כלומר, רצה שיחשבו: אם הוא מופיע מרצונו במשטרה, סימן שאינו אשם. כלומר, הלא מזמן רצה לבוא למשטרה, לומר להם, למשל, שברצונו לכתוב מחקר על עבריינים צעירים. ובינתיים לקשור עימם קשרים. ללמוד מקרוב את מכונת-האמת, את המעבדות, לראות איך חוקרים פושע, טביעת-אצבעות, כדי שאם פעם יצטרך, כמו ראסקולניקוב. כלומר, כשסכין הירקות בידו, במטבח הצר, עם בעלת הבית, או אם בכלל, יגיע הרגע, בו לא יוכל לשלוט...
כלומר, אולי הנורא מכול, שהוא מרגיש את עצמו אשם מבלי שחטא בדבר-מה. אשם רק מפני שהוא יודע שהוא אדם בעל מחשבות מסוכנות, אשר עליהן צריך לתת את הדין, כבוגד, כמרגל. אך הם לא יודעים כלל שהוא נושא בקירבו חומר נפץ פנימי בעל עוצמה הרסנית. לא. זה לא איכפת להם כלל. זה לא כתוב על מצחו. אם היו יודעים על אודותיו כל מה שהוא יודע – היו צריכים כבר מזמן לחסל אותו, כמו את פנחס לבון.
אולי בכוונה מתעלמים ממנו?
הוא היה ניגש לפסיכיאטר אלמלא הצבא. כיצד יהיה בטוח אם הוא מחפש מרגוע לנפשו או רק תירוץ כדי להשתמט מחובתו כחייל? הוא החליט שהפעם לא ייצא לשירות במילואים, וכל בוקר בהתעוררו הוא אומר לעצמו – כמה טוב שאני עוד לא שם. אבל ידע כי סופו לצאת. יותר מדי הוא מרחם על עצמו בזמן האחרון. יותר טוב שם בצבא מאשר בבית אימו בתל-אביב. יהא עליו לנהוג חיסכון בשארית כספו, כדי שיספיק בידו לפחות לשתייה ולוואפלות בשבועות החמים שיעברו עליו בשדה. האוכל של הצבא לא טוב. אם יילך לפסיכיאטר יוכל להשתחרר מן השירות במילואים, אבל אז יאבד את חירותו. יכלאו אותו, במוסד, ויוציאו לו שם של משוגע.
צחוק. לא רק גנב אלא גם משוגע. ואורי בן-עמי, כך כתוב בעיתון, זכה עתה במילגה לשנת השתלמות באוניברסיטת ברקליי, בקליפורניה. ספרוֹ על מלחמת סיני הופיע לפני שבועות אחדים, וכבר עורר התעניינות עצומה בקהל. בביקורות שפורסמו בעיתוני השבת נכתב, שהוא הצליח לבטא באופן כמעט דוקומנטארי גם את גבורת החיילים, גם את שנאת המלחמה, גם רמז בעקיפין שכל המבצע היה מיותר, וגם העלה דיוקן מרתק של מפקדים ישראלים בקרב. מתברר, אפוא, שכמעט הכול מרוצים ממנו, ומציינים שהוא הצליח להתמודד עם נושא המלחמה בצורה יוצאת מן הכלל. ואכן, בראיון שהעניק לאחד העיתונים, עם צאת ספרו, כבר דיבר בלשון "אנו הלוחמים."
והנה, בדיוק כאשר חזר מיפו, ועלה במונית של קו 4 – מול רחוב לילינבלום, שוב נכנס השיכור משבת ההדחה, ובידו צרור גדוש של עיתונים רוסיים ומזרח-גרמניים, ושקית נייר ממולאה עד אפס קצהָ מצרכי מזון, ומבעד לבקיעיה מבצבצים תפוחי-עץ ירוקים. הפעם לא טרח להזכיר את ערוות הנשים הפולניות ואף לא חזר על גירסתו לפיה הנשים והפאשיסטים הינם מקור כל הרע בעולם. רק ריח היין החמוץ והזול שנדף מפיו היה כבד ומבחיל בדיוק כמו בפעם הקודמת. מכיס חולצתו שלף חפיסת סיגריות אמריקאיות בעטיפה מוזהבת, הדליק סיגריה ארוכה אחת, שאף ממנה שאיפה עצבנת ולהוטה מלוא ריאותיו, ומיד העיפה החוצה, בהבעת תיעוב, מבעד לחלון המונית.
רק שלא אהיה דומה לו, חשב פוליק.
זוג צעירים, שישבו לצידו של פוליק במושב האחורי גיחכו בחשאי, והבחור, אשר הבחין בצרור העיתונים העבה, שאל רשות להתבונן באחד השבועונים המצויירים. מבוקשו ניתן לו בצירוף רטינה שהללו עיתונים טובים, מצויינים ביותר.
אותו רגע עצרה המונית ליד רחוב ברנר כדי להעלות נוסעת נוספת. במקום להצטופף פנימה על פני המושב האמצעי שהיה ריק וכולו לרשותו – אסף הנוסע המוזר את עיתוניו ואת שקית הנייר הגדושה, אסף בתנועות נמרצות של ידיו הרועדות, פתח את הדלת, ויצא החוצה למידרכה עם כל מיטלטליו. רק בנס לא התפזרו המיטלטלים האלה. הוא דחף בגסות את האישה פנימה כשהוא מאיץ בה להיכנס וממלמל בינו לבין עצמו כל אותם ביטויים מופלאים שפוליק שמע מפיו לפני ימים אחדים. אלא הפעם, למזלו, לא נקלטו הביטויים הללו באוזני יתר הנוסעים. הוא חזר פנימה וטרק את הדלת, הניח חפציו בערימה גדושה, הידק עליהם את החוברת המצויירת שקיבל בחזרה, היכה והוריד את תפס הביטחון שעל הדלת, נמתח לאחור, ועדיין אינו נינוח על מקומו, אלא מגרד את גבו במשענת המושב.
ואז, כקוסם אחוז עווית, ומבלי להתחשב בציחקוקים שנבעו מאחוריו, שלף בשנית את חפיסת הסיגריות האמריקאיות, הוציא אחת, הניחה בין שפתיו היבשות, הצית אותה, שאף ממנה שאיפה חפוזה אחת ו... השליך אותה מיד החוצה בעד החלון בארשת בחילה ותיעוב. אולי נהנה מן הלוקסוס הפרטי הזה, המכוון נגד תוצרתה של המעצמה הקאפיטאליסטית? ואולי חש בגיחוכים, כי הנה, מיד אחר קולנוע מוגרבי, רגן בקול ניחר שמיד יירד, ואכן ירד באותה התנופפות נמרצת של תנועות ורעדת ידיים. אסף את חפציו, טרק את הדלת, ולא שכח לירוק כמנהגו אחר המונית המתרחקת.
"טרגדיה ישראל!"
עיניו בערו, נראה בעליל שלא באהבת אדם.
האידיאות של אפלטון נמצאות בשמיים ואני מדבר עם שוטר ביפו והוא חושב שאני משוגע. אבל היה שם צרור, וממנו ביצבצה יד של תינוק כחולה וקרה.
היום נטה לערוב. בעוד שבוע עליו לצאת למילואים.

המשך יבוא