מזה למעלה מחמש שנים וחצי, אני משדר פינה שבועית ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע שיר עברי ומשוחח עליו. לפני כשנה, הקדשתי את פינתי למשוררת והפזמונאית רחל שפירא, במלאת לה 75 שנים. שפירא כתבה את מיטב השירים למיטב הזמרות הישראליות, אולם בבחירה איזה מבין מאות שיריה להשמיע, התלבטתי בין שניים: "חומות חימר" ו"ריח מנטה". המשותף לשני השירים, הוא שאת שניהם כתבה שפירא למרגלית צנעני. אלה רק שניים משירי שפירא שצנעני שרה. (בסופו של דבר השמעתי את "חומות חימר", אך גם יומו של "ריח מנטה" יגיע).
למה בחרתי להשמיע דווקא את שיריה שצנעני מבצעת? כי מצאתי בהם ניחוח מיוחד, אחר, שישנו בהם ורק בהם, פרי המפגש המיוחד בין השתיים. השכונה בנתניה שבה גדלה צנעני, נמצאת בטווח יריקה מקיבוץ שפיים, שבו גדלה וחיה רחל שפירא. אולם מבחינה סוציולוגית, מפרידה ביניהם, לכאורה, תהום רבה.
דווקא לכן, המפגש ביניהן יוצר סינרגיה תרבותית ייחודית. מרגול מוציאה מרחל שפירא את המיטב ושפירא מוציאה ממרגול את המיטב, והמיטב הזה הוא פרי מפגש התרבויות במרחב התפר היהודי הישראלי הפתוח, שאינו מסתגר בדל"ת אמות של תרבות כיתתית, עדתית, מחנאית, מסוגרת ומפוחדת.
החיבור הזה שבין מזרח ומערב, בין אירופה וערב, בין קיבוץ ושכונה – הוא המקום המרתק ביותר בתרבות הישראלית. המרחב הזה, הוא האתגר התרבותי הגדול ביותר שלנו.

לפני שבועות אחדים, התפרסמו המלצות ועדת ביטון, לשילוב מורשת יהדות המזרח בחינוך ובתרבות בישראל. המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל לשירה, מגלם ביצירתו את מרחב התפר המרתק הזה. לא את כל מסקנות הוועדה שלו אהבתי, אך אני רואה בהן בעיקר את ההזדמנות, ההזדמנות החברתית והתרבותית הגדולה שהן מעניקות לנו.
צר לי, שיש בתוכנו מי שבחרו לחפש ולמצוא בהן דווקא את האיום. הדבר המתסכל והמבאס ביותר בפרשת דו"ח ביטון, הוא התגובות עליהן, השיח הקלוקל, המקוטב, שהן עוררו. התגובות המפוחדות של מי שחשים שהנה באים המזרחים ומשתלטים עלינו, ועלינו למהר ולהוכיח את עליונות התרבות המערבית שאנו מייצגים.
אין כל צורך ואין כל סיבה בוויכוח עקר, ילדותי, מרושע וטיפשי, איזו תרבות עליונה ואיזו תחתונה; האם תרבות אשכנז והמערב תרמה יותר או פחות מתרבות ספרד והמזרח. מה נותן הוויכוח העבש הזה? מה ניתן ליצור ולהפיק ממנו, זולת שנאה, קנאה, קיטוב ובדלנות?
הגישה שלנו צריכה להיות הפוכה – לא עוד מזרח ומערב, לא עוד אשכנז וספרד; אנו יוצרים כאן תרבות יהודית ישראלית ציונית, היונקת משורשינו המגוונים, ויוצרת יחד סנרגיה תרבותית גדולה מכל מרכיביה.

השורשים שלי הם בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל. אולם מקורות היניקה התרבותיים שלי הם בארץ ישראל, במרוקו, בפולין, בתימן, ברומניה, ברוסיה, באתיופיה, בעיראק, בגרמניה, בארה"ב, בבוכרה ובכל מקום שבו חיו, פעלו ויצרו היהודים.
ההפרדה בין "אשכנזים" ו"מזרחים", "רוסים", "מרוקאים" ו"תימנים" היא שריד אנכרוניסטי של הגלות; שריד חסר תוחלת, כיוון שלא רק האידיאולוגיה הציונית מנצחת את הגלות; יותר מכך מנצחת אותה האהבה, הזוגיות והמשפחה. בעוד דור או שניים, אף ילד לא יידע לענות על השאלה המוזרה וההזויה מאיזו "עדה" הוא.
דורות רבים של יצירה תרבותית ב-70 גלויות, יצרו את המסד התרבותי המשותף לכולנו; המסד של התרבות היהודית הישראלית. אין אלה שורשים נפרדים ל"עדות" שונות, אלא כולם השורשים של כולנו. הפסיפס הזה הוא נכס תרבותי עשיר ומגוון מאין כמותו. המגוון הוא היופי שבו. וראוי שנכיר, נוקיר ונשמר את הטוב והיפה במסורות השונות, למען כולנו, למען עתידנו ועתידה של היהדות.
ייעודה העליון של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, הוא קיבוץ הגלויות. קיבוץ הגלויות אינו רק קיבוץ היהודים מכל הגלויות לארץ ישראל, אלא קיבוץ כל המסורות, המורשות והיצירות התרבותיות שנוצרו במשך אלפיים שנה בכל הגלויות; לא כדי ליצור כאן תרבות "אשכנזית" ל"אשכנזים" ו"מזרחית" ל"מזרחים", אלא כדי ליצור מן העושר והמגוון הזה את התרבות היהודית הישראלית הסינרגטית, העשירה והמגוונת.
במקום להתנפל כמוצאי שלל רב על העושר התרבות הזה, על המגוון הכמעט אינסופי הזה, אנו סוגרים עצמנו בשיח פחדני ומסתגר. ממה הפחד?
תרבות אינה משחק סך אפס. כל השיח הפרנואידי, כאילו היפתחות לתרבות של יהדות המזרח פירושה פגיעה בתרבות של יהדות אשכנז משוללת כל יסוד. אלו כלים שלובים – העשרת התרבות היהודית ישראלית בשירת שלום שבזי לא תפגע בביאליק, אלא תחזק אותו. מאיפה צמחה הפחדנות התרבותית הזאת?

בפברואר 1972, נשא סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון נאום בכנסת, שכותרתו "תרבות בהתגשמותה". פסוקים אחדים מנאומו רלוונטיים ביותר לנושא הנדון.
"לא מגוונים ומדגשים שונים בחינוך ובתרבות יש לחשוש, כי אם מטשטוש הדיוקן העצמי, מבינוניות אמורפית ומהיעדר ייחוד. לא גרסתי בשעתו, ואיני גורס היום, את המושג השטחי – כור היתוך. הייתי מעדיף את המונח השתלבות של עדות וגלויות, ולא מיזוג. אם כי חיינו לוהטים וסוערים לעתים ככור, בני אדם אינם מתכת רותחת, ומורשת רוחנית ותרבותית איננה חומר גלם להתכה ולעיצוב מחדש. שום אדם אין לו זכות להנדס את הרוח, וגם אי אפשר להנדס אותה... אינטגרציה חינוכית ותרבותית, אין פירשוה אנטי אינדיבידואליזציה. משמעותה: לא רק טיפוח החלשים, אלא מיצוי הפוטנציאל של כל יחיד וכל קבוצה. פירושה: מפגש של שווה בין שווים, למרות השוני, על בסיס של מכנה משותף, כדי לשמור על המחנה המשותף. השפעה והפרייה הדדית? בהחלט. אך יש להבדיל בין הפריה הדדית לבין ביטול תרבותו של האחר, או חיקויה מתוך התבטלות. המחקה, בניגוד לסופג, את עצמו מוחק. במילים פשוטות: אחדות – כן. אחידות – לא."

אגב, נחשפתי לאחרונה למסמך מעניין – מכתב של שר החינוך והתרבות אלון כבר משנת 1974 (!), שבו הוא מדווח על הנחייה שנתן, להכניס את לימודי מורשת יהדות אתיופיה, במסגרת לימודי יהדות התפוצות.

אסיים בציטוט מדברים שכתב המשורר, הפילוסוף והמורה בארי צימרמן, שבין השאר לימד במדרשת השילוב בנטור, ושהלך בשבוע שעבר לעולמו, בטרם עת. דבריו, שנכתבו אודות שבירת המחיצות בין "דתיים" ו"חילונים", נכונים גם לשבירת המחיצות שבין "אשכנזים" ו"מזרחים":

"איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, 'חילוניים', 'דתיים' כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשריי, יהודי חלוני אני."

2. צרור הערות 10.8.16

* תגובה ציונית הולמת – דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה, שצילום הכאתו הברוטלית בידי שוטרים עוררה את מחאת עולי אתיופיה, סיים קורס קצינים. פיקדה, ה"אתיופי" המוכה, הפך לסמל. בעיניי, פיקדה, הישראלי יוצא אתיופיה, שלמרות המכה הוא היום קצין גאה בצה"ל, הוא סמל גדול וחשוב שבעתיים.
כשנערכה הפגנת יוצאי אתיופיה בעקבות פרשת פיקדה, עטו עליה כערפדים אנשי שמאלימין רדיקלי, זינבו במפגינים והצליחו לגרור אותם למפגן של אלימות קשה, כאילו זה הפתרון. לא עולי אתיופיה עניינו אותם. עניין אותם לנצל את עולי אתיופיה ולהשתמש בהם כדי לקדם את האג'נדות האנרכיסטיות והאנטי ציוניות שלהם.
פיקדה עצמו, שיצא נגד ההתפרעויות האלימות, העדיף לשמש מופת של תגובה ציונית הולמת. הדרך היא להשתלב בחברה, לתרום לה ולקחת אחריות עליה.
פיקדה הוכה בידי ביריונים במדים, אך לא נשבר, לא נשבר במרמורו, לא נגרר אחרי גורמים רדיקליים, אלא כיבד את עצמו, כיבד את עדתו, כיבד את החברה הישראלית והיום הוא קצין גאה בצבא ההגנה לישראל. זאת התשובה האמתית לגזענות – תגובה ציונית הולמת.

* מיאוס – בעקבות מאמר של אורי אבנרי ב"הארץ", שבו יצא נגד הירידה של צעירים המזוהים עם ה"שמאל" מהארץ וקרא להם להישאר כאן ולהיאבק כישראלים על דרכם (קריאה שאותה אני מכבד מאוד, אף שדרכו של אבנרי ודרכם של נמעני קריאתו רחוקים ת"ק פרסה מדרכי) – מציף את העיתון גל עכור של תגובות מצד יורדים לגרמניה, שלא בכדי ירדו דווקא לארץ המרצחים, כדי להביא לביטוי קיצוני את שנאתם לישראל ולשרת את הנראטיב הבזוי של ההיפוך התודעתי, בין הישראליות לגרמניות (ומי שהיטיבה לנתח את הצעד הזה היא צביה גרינפלד, שלאחרונה נופל לה האסימון ובשורה של מאמרים היא מנתחת את ההידרדרות אל השמאל הרדיקלי ומנסה להציב סכר לעצירת ההידרדרות מן השמאל הציוני לשמאל האנטי ציוני).
סג"מ דמאס פיקדה, החייל יוצא אתיופיה שהוכה בידי שוטרים, ובניגוד למפונקי המילקי למיניהם, יש לו באמת סיבות לטינה וטרוניה, אך הוא בחר להישאר בארץ ובמדינה, להשתלב בה ולתרום בה ולהשפיע בה מבפנים, הוא בעיניי היפוכם המוחלט של אותם יורדי מילקי. כגודל הערכתי לפיקדה, כך עומק הבוז שאני רוחש למילקאי ברלין.

* חוסר מנהיגות – במפגן של חוסר מנהיגות משווע, נתניהו שותק כדג לנוכח הצטרפותו של הביריון הפשיסט המתקרא "הצל" למפלגתו ומסע השיימינג וההסתה נגד בני בגין, אישיות משכמה ומעלה בפוליטיקה הישראלית ובליכוד. מאות אלפי עוקביו של הביריון, הם כנראה הטיעון שמשתק את נתניהו. ובעקבות נתניהו, שותקים כל הכבשים בממשלה ובסיעת הליכוד. אפילו השרה גמליאל, שתקה הפעם. רק צחי הנגבי חרג ממנהגו והפתיע הפעם לטובה. אולי הוא ירש איזה גֶן של אומץ ציבורי מאמו.

* לי מותר – ההשוואה שעשה שר הביטחון ליברמן בהודעה רשמית של משרד הביטחון, בין הסכם הגרעין עם איראן לבין הסכם מינכן, לא הייתה במקומה. אין זה סגנון דיפלומטי ראוי, הודעה כזאת אינה מועילה ליחסי החוץ של ישראל, אינה מועילה ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב – בוודאי בעיצומו של המו"מ על הסיוע הביטחוני ולכן אינה משרתת את האינטרס הישראלי.
אבל בינינו, בשקט בשקט, כשאף אחד אינו שומע... זאת האמת. אני לא שר הביטחון, לי מותר.

* הפלשתינאים האותנטיים – לפני שבועות אחדים כתבתי: "מכונית נהוגה בידי פלשתינאים עקפה את מכוניתה של משפחת מרק. המחבלים ריססו באש את המכונית, רצחו את האבא וניסו לרצוח משפחה שלמה, ללא אבחנה. מכונית נוספת, נהוגה אף היא בידי פלשתינאים, הגיעה למקום כעבור דקות אחדות. נוסעיה עצרו, אספו את הילדים למכוניתם, הרגיעו אותם, הגישו להם עזרה וגוננו עליהם עד הגעת כוחות הביטחון.
מיהם הפלשתינאים האמתיים, האותנטיים?"
התשובה שנתתי, הייתה "אלה וגם אלה". ואני רוצה מאוד להאמין שזה נכון.
אבל... הרשות הפלשתינאית פיטרה מעבודתו את הפלשתינאי שסייע לפצועים ומאז הוא קורבן למסע הכפשות ואיומים. אותו פלשתינאי הוא חסיד אומות העולם, אבל הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* הגורם לשקט – אלכס לכיש שולל את הגדרתי את מלחמת לבנון השנייה ואת מלחמת "צוק איתן" כניצחונות ישראליים; הגדרה המבוססת על מבחן התוצאה – השקט השורר בגבולות לבנון ועזה מאז המלחמות, ששם קץ למציאות ארוכת שנים של גבול מדמם. לטענתו, השקט הוא תוצר של "האביב הערבי".
אני מציע ללכיש לעמת את הנחתו, עם שלוש עובדות.
א. מלחמת לבנון השנייה התרחשה חמש שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ושש שנים לפני הצטרפות חיזבאללה למלחמה. ובכל זאת, היו אלה שש שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות גבול מדמם.
ב. שיאה של התוקפנות מעזה כלפי ישראל, היתה בשלוש השנים וחצי שבין המהפכה במצרים לבין מלחמת "צוק איתן". המלחמה שמה קץ לירי הטילים שנמשך ללא הפוגה 16 שנים.
ג. ההיסטוריה המזרח תיכונית, ובוודאי הלבנונית, מעידה על כך שמלחמות פנימיות של הערבים וחוסר יציבות במדינות ערב, מגבירות את הטרור נגד ישראל. כך היה בשנות מלחמת האזרחים בלבנון במחצית השניה של שנות ה-70.
מסקנה – הגורם לשקט בגבולות לבנון ועזה הוא ההרתעה שהושגה בלבנון השניה וב"צוק איתן".

* החוק להגנת השחיתות – מיד לאחר כינון הברית בין הרצוג וציפי לבני, ערב הבחירות האחרונות, הם הוזמנו לראיון זוגי בערוץ הראשון. בראיון הם הרעיפו מחמאות זה על זה, ואז הפתיע אותם יעקב אילון כשקרא דברים חריפים ביותר שאמרה לבני על שחיתותו של הרצוג, על שתיקתו בחקירת עמותות ברק ועל כך שבתור מי ששמר על זכות השתיקה הוא אינו ראוי להיות איש ציבור.
אילון ביקש את התייחסותה של לבני לדברים, אך הרצוג התנדב להשיב במקומה. הוא אמר שדבריה של לבני היו לגיטימיים לגמרי, כי היא היתה באופוזיציה וזה תפקידה של אופוזיציה. לבני הנהנה.
היה בדברים אלה מסר ציני ואנטי חינוכי לציבור, על פיו המאבקים בשחיתות הם בסך הכל כלי משחק במאבקי קואליציה אופוזיציה. במקום שכל צד במערכת הפוליטית יהיה הראשון שיאבק למען טוהר המחנה שלו, תפקידו של כל מחנה לכסות על מושחתיו, ולתקוף את מושחתי היריב.
נזכרתי בכך בעקבות הצעתו של ח"כ אמסלם לחוקק חוק האוסר על חקירת ראש הממשלה על עבירות "קלות". כלומר, לנורמה לפיה ראש ממשלה יכול להיות נגוע בשחיתות מוסרית וציבורית ובלבד שלא יחצה את הסף הפלילי כבר התרגלנו. על המודל של מנהיג המהווה דוגמה אישית לציבור כבר ויתרנו. כעת מציע אמסלם שגם על הסף הפלילי נוותר ונציב אותו על עבירות חמורות בלבד. כלומר, לדידו של אמסלם, ראש ממשלה יכול להיות עבריין פלילי, ובלבד שמדובר בעבירות שדינן עד חצי שנת מאסר.
הצעה זו נובעת לא רק מהרצון לגונן על ראש הממשלה מסיעתו, אלא גם מהתפיסה שלעולם חוסן ולנצח השלטון יהיה בידי מפלגתו, ולכן כדאי לחוקק חוקים שיגנו על השחיתות והמושחתים שבשלטון מפלגתו.
החוק להגנת השחיתות הוא חרפה. אם ייכנס, חלילה, לספר החוקים הישראלי, יהיה זה קלונה של מדינת ישראל.

* ביד הלשון: בית המכס – משאית צבאית שהתהפכה בבית המכס העליון, שיתקה חלקים גדולים מהתנועה אל הגולן וממנו במשך שעות. הדבר הטוב שיצא מכך, הוא הרעיון להקדיש את הפינה לבית המכס. מהו בית זה ומדוע נקרא כך?
מדובר במבנה היסטורי, הנמצא בסמוך לצומת שבין כביש 91, הכביש המרכזי העולה לגולן מכיוון גשר בנות יעקב, לכביש 888 העולה לגולן מצפון הכינרת – מצומת בית צידא (ליד היישוב חד-נס ופארק הירדן); צומת הנקרא על שם המבנה, צומת בית המכס.
שמו של המקום מעיד על ייעודו המקורי. מיד לאחר המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, שהגולן היה חלק ממנו, הקימו השלטונות הצרפתיים את המבנה, כדי שישמש לגביית המכס, בסמוך לגבול עם המנדט הבריטי. המבנה החליף את בית המכס התחתון, המבנה העותומאני ששכן צמוד לירדן, ליד גשר בנות יעקב.
המבנה שימש לייעודו זה במשך כעשרים שנה, עד מלחמת העולם השנייה. אז, במתיחות שבין המנדט הצרפתי שתחת ממשלת וישי הפרו-נאצית – למנדט הבריטי, ביצרו אותו הצרפתים והוא הפך למתחם צבאי. ככזה, ירשו אותו הסורים, שקיבלו עצמאות ב-1946. במלחמת השחרור שימש בית המכס בסיס למתקפות הסורית נגד ישראל. תוכנית של צה"ל לכבוש אותו, לא יצאה אל הפועל. בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים שימש המחנה בסיס לתוקפנות הסורית נגד יישובי הצפון, אך מפעם בפעם נערכו בו גם ישיבות של ועדת שביתת הנשק. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חמישה ימים לאחר שחרור הגולן, נהרגו במקום 11 לוחמי גולני בהתפוצצות תחמושת. במלחמת יום הכיפורים הגיעו הפולשים הסורים עד לבית המכס.
מאז שחרור הגולן המקום היה נטוש. היום נבנה בו בית מלון.