רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק כ"א

הוא לא היה צריך לעשות במכנסיו, בדיחי, וההיסטריה – זה פשוט לא היה מגיע לו. אב לשלושה ילדים, שהוא מישהו, ששום בחור צעיר ממנו ביותר מעשר שנים לא יכול להכותו ולכנותו בשם שקרן.
על כל פנים לא מבלי לתת על כך את הדין. אך מה המחיר?
הם נחו בצל עץ החרוב, עייפים מכדי לפרוק את החגור, עייפים אף מכדי להרגיש בקוצים שכיסו בצפיפות את אדמת הטרשים, שעליה השתרעו חסרי-נשימה. פוליק הציע לו להחליפו ולשאת במקומו את הבאזוקה. ובדיחי סירב.
"ראה חביבי," אמר. "אתה עוד צעיר. שמע לי, עברתי מלחמה ואני יודע לקח אחד – לעולם אל תתחלף עם איש. לכל אחד מאיתנו הגורל שלו. אל תעזור ואל תעשה לי טובות מפני שאולי לא אוכל להחזיר לך כאשר תצטרך אותי."
בדיחי נשא את הבאזוקה על גבו במסע הלילי הראשון, ובשני. הזיעה נטפה ממצחו, תחת לקסדת-הפלדה, והוא נשם כחולה-קצרת. גוץ ושמנמן היה, עבר את גיל השלושים ובקרוב יישלח להג"א. בעל מסעדה קטנה באחד מפרבריה הדרומיים של תל-אביב, ליד שוק לוינסקי. ביום השלישי נשבר. הוא התאונן שרגלו נקועה ואינו יכול לסחוב את הבאזוקה.
המחלקה היתה תשושה מימי האימונים המפרכים בשדה. ואיש לא הסכים להחליפו. פוליק, אדיש, לא חזר על הצעתו הנדיבה. גופו הצחין. עורו בער עליו בכל המקומות הרגישים. זה כמה ימים שלא היתה אפשרות להתרחץ. רגליו כאבו. פניו היו שרופי-שמש. לעשות עוד צעד, עוד צעד, מבלי ליפול, עד כאן היה גבול יכולתו להוציא אל הפועל את מחשבותיו. הוא לא הכיר איש מן החיילים. רק ידע שרובם נשואים ומבוגרים ממנו, וכי בינם לבין עצמם היו מכנים אותו בשם "האינטליגנט" – משום שלא הסיר את משקפי-השמש האופטיים שלו, וצירף אליהם לוחית-פלסטיק לבנבנה, מסוג הללו שמשתמשים בהן על שפת-הים, כדי להגן על אפו מפני השיזוף. אצבעותיו הדיפו ריח של שמן-רובים ופיח-שלאחר-יריות ושיירי אוכל שנחרך בישולו. שלוש פעמים ביום שטף במעט המים ושיפשף בעלים ובחול את שיירי הארוחות התפלות, שטעם נפט עמד בהן, אך צמד כלי האוכל הצבאיים מפח נשאר מזוהם בשכבת-שומן, אשר מחזורי המתאמנים הקודמים הוסיפו עליה כל אחד בתורו.
קסדת-הפלדה השתקשקה ופגעה מדי פעם בקנה-הרובה שעל כתפו, כל נגיעה – חריקה. מתכת במתכת. ועם כל חריקה רצה לבעוט בהולך לפניו בטור. הוא השתדל להתחמק ממבטו של בדיחי. ונשם לרווחה כאשר המ"כ החליט, שבדיחי הוא "ארטיסט" וכי תלונותיו אינן אלא העמדת-פנים כדי להתחמק, ועל כן הכריח אותו להמשיך בנשיאת הבאזוקה. בדיחי צלע כל היום ופיגר אחרי המחלקה ובשעת ארוחת-הערב ביקש שיחרור מאימוני-הלילה.
"תלך לקופת-חולים." אמר המ"כ.
"איפה זה?"
כולם צחקו. אלה שלא יכלו להניע רגל, צחקו. אלה שראשם חישב להתפוצץ אחר יום בשמש, צחקו. המנוחה איבנה את רגליהם שנעו כמו מעצמן במשך היום, והעייפות נמסכה עתה באבריהם כאילו היו יצוקים עופרת. אבל בדיחי שובב את נפשם והשכיח מהם את המסע המפרך, המחכה להם בלילה. הם ישבו במעגל על אדמת הטרשים, אדמת בור חומה שאבק לבן רבץ עליה כקמח טחון דק – ואכלו מתוך כלי-הפח המונחים על ברכיהם המשוכלות או על הקרקע לצידם.
המ"כ הסביר לבדיחי, כי אוהל המרפאה ובו הרופא הגדודי, נמצאים בעבר השני של הגבעה, מקום הריכוז של הגדוד. בדיחי אכל בניחותא ולא נראה כממהר לגשת לשם. העגבניות היו רקובות. הלחם יבש. בדיחי פיצח את הביצה הקשה על דופן המתכת של הבאזוקה. הדופן צמודה לקנה הארוך באמצעיתו ומשמשת מסתור לבאזוקאי בשעת הירייה, אך כל יתר הזמן היא מקשה על נשיאת הכלי באשר מהיותה גם נקודת שיווי-המשקל היא ננעצת תמיד אל כתפיו.
בדיחי פיטפט עם הבאזוקה אודות הביצה שנשברה, ואנשי המחלקה החליפו ביניהם חיוכים עייפים. הוא המשיך וזרק שברי-משפטים, כמדבר אל עצמו, אך במתכוון בקול-רם למען ישמעוהו היטב. – וככל השיחות והרמזים, אשר משעה שהתקבצו ובאו לאימון השנתי, הובילו לבסוף לאותו נושא – מנה בדיחי אחר לאחד את התרגילים, שעתיד הוא לעשות עם אשתו כאשר יחזור הביתה מן השירות בצבא. ראשית כל ישקה את הילדים, ביום השישי בערב, הרבה יין בשעת הארוחה, כדי שיילכו מוקדם לישון, יימח-שמם, הסקרנים. אחר כך... ירשה לאישה להחזיק את הבאזוקה שלו. כך, הוא ילמד אותה, להסתער – פנים ואחור, רכסים וגבעות, מעלה ומטה... הרים את הבאזוקה והחל מרקיד אותה הנה והנה בין ידיו המשמשניות, שר, בקריצת-עין –
"יא באזוקה, אל מתוּקה – – – "
וסיים בשלחו לאוויר נשיקה קולנית במציצת-שפתיים, שהשמיעה צליל יניקה מתועב.
הצגתו הקטנה סחטה קריאות עידוד ופרצי צחוק מקרב אנשי המחלקה. אפילו המ"כ זעוף-הפנים חייך. השמש החלה שוקעת. נעשה קר, למרות העור הלוהט עדיין מצריבת השמש ביום. ובחלל האוויר ניסרו צריחות עורבים שעברו בין עצי החרוב, משקשקים בכנפיהם. –
"קרע... קרע..."
פוליק ישב בפינה מרוחקת, פרוש מכל המחלקה, ובקנה הקש שבידו שיחק וצייר אותיות בחול, "עפרה", ומחק, "עפרה" ומחק. אישה אינה מחכה לי גם לא בית. היא מסתובבת עכשיו בפאריס או הגיעה כבר לניו-יורק.
"הי! אינטליגנט!" צעק בדיחי שמצב-רוחו השתפר והוא הרגיש עתה כמנהיגה של המחלקה וזכאי לעידודה בכל מעשיו. "מה אתה עושה שם? תוריד את המשקפיים שלך! כבר חושך. כאן לא בית-הבראה! אַפּ!" חיקה את קול פקודתו של המ"כ וקרץ לו בידידות.
פוליק שתק.
"היי אתה! אינטליגנט! אין לך חשק לזיין?" זרק לעומתו בדיחי רגב עפר קטנטן שפגע בעורפו.
ובכן, גם בדיחי שונא אותי, הרהר, מבלי להגיב, ואחר הוריד את משקפיו והביט כלפי מערב. הוא ניסה לצייר לעצמו בשמיים את פניה של עפרה, את חיוכה הרחוק, התמה-קמעה, את מבטיה השואלים תמיד, ומצפים לדבר-מה אשר לא יבוא לעולם. את דרך-הילוכה המדלג-מעט, כחפצה להתרומם, הילוך שיכול היה להכירו מרחוק, בקרב קהל רב, אפילו ברחוב חשוך. עפרל'ה המתוקה... אלא שמיד הפסיק משום שהחל רואה אותה, ומין מחשבה טיפשית חלפה ועברה בו, שלמרות געגועיו אליה אינו מוכן, בכל מחיר אינו מוכן, להיראות בפניה בצורה כה מרושלת כפי שהוא עתה. מזוהם. במדי-חאקי הגדולים מכפי מידתו, המשומשים, מלאי חורים וטלאים פנים ואחור, חסרי כפתורים, תלויים על גופו כשק, ספוגי ריח זיעתו, ופיח ושיירי-אוכל וכתמי עפר. אני איסטניס, אמר לעצמו. מסרק לא הצליח להעביר בשערותיו שהתקשו זה כמה ימים. היא לא היתה אוהבת אותי כך. הוא ידע שכאן, בשדה, נשארה למענו סמל לכל הנקי והטהור שניתן להתגעגע אליו, כל מה שהוא אחר וחופשי – אך ידע גם כי לא ישוב עוד לראותה לעולם. והצטער. משום שאינה חושבת עליו. אולי מצאה גם מישהו אחר לשכב עימו.
מאותה שעה בה יצא בבוקר השכם מבית אימו אשר בתל-אביב ובידו תרמיל-הצד והנעליים הצבאיות – ידע שהוא חולה. שהוא נתון לשרירות-ליבם של אחרים. כאשר אכל ידע כי לקראת המזון הזה מתפתלת קיבתו ומשתנקת, והקיא. וכאשר התייצב בשמש לפני אוהל משרדו של המ"פ ידע, כי את השמש הזאת לא יוכל לשאת לאורך-ימים מבלי ליפול. כאשר ניצב בצידה השני של הגבעה, אצל הרופא הגדודי, וביקש שיחרור ממסע-ערב, התבייש במעשהו, אך חש שהוא חייב בדאגה זו לגופו, דאגה לעצמו מפני עצמו. לא את הרופא ביקש לרמות אלא את דחפיו הכמוסים.
החובש נתן לו מדחום, וכאשר ישב ציווה עליו מיד לקום, משום שאותה שעה עבר המג"ד, ולרוע-המזל היה אוהל המירפאה מלא עד אפס-מקום, והתקבל הרושם שיותר מדי אנשים מחפשים לעצמם תירוץ להיפטר ממסע-הלילה. מידת-חומו לא עלתה אלא מעלה אחת מעל לרגיל. החובש נתן לו שתי טבליות לבנבנות ושלח אותו חזרה למחלקה. הרופא הגדודי התבונן בו מן הצד בחשד. בצאתו מן האוהל שמע אותו פוליק אומר כי הפרצוף הזה, כך כינה אותו, מחפש לעצמו סיבה.
כן. אני מחפש לעצמי סיבה. והפעם – אם רק תימצא בידי סיבה טובה – אראה לכם עם מי יש לעם עסק! וברוב כעסו לא השגיח ונכשל בדרכו. רגלו ניגפה באבן, הוא מעד, נאחז בשיח סמוך, דוקרני, ידו נשרטה, וברגע האחרון מנע מעצמו נפילה לבור אשפה טרייה, שכּרו הטבחים בצידי השביל. בקושי גישש דרכו בחשיכה חזרה למקום כינוס המחלקה. מיד עם בואו שמע בהינתן הפקודה להסתדר בשורות לקראת היציאה. הוא הצטער, משום שרצה לגשת לשתות משהו בקאנטינה הניידת, ועתה לא יספיק. אפילו הבירה הפושרת, ששהתה באוהל החם משך כל שעות היום – היתה טובה בעיניו מן האוכל התפל. נזכר, שהניח בתרמילון לנשיאת התחמושת, הנירכס על החזה, שתי פרוסות לחם מרוחות בריבה, ושמח שיהיה לו במה לשבּוֹע כאשר יתקוף אותו הרעב בשעת לילה מאוחרת. הטעם הנפלא, בשעת מנוחה נדירה, במסע, של פרוסת לחם בריבה ושלוש לגימות מים צוננים מן המימייה.
אין איש דואג לי. הפחידה אותו המחשבה, שאף הוא עצמו מאבד בהדרגה את היכולת לדאוג לצרכיו, וכי במקום להגן על גופו היה חפץ להענישו או להימלט ממנו. כיצד? כך קרה כאשר מעד בדרכו מן המירפאה, וחש שמחה פראית. מקווה לשבור רגל, לנוח. בדיחי יחזור ביום שישי הקרוב לביתו ויעשה מה שהתפאר כי יעשה. זה גמולו על הסבל וההשפלות שהוא סופג פה. ופתע עלתה בו תאווה סתומה לשכב עם אשתו של בדיחי, לעשות איתה, כאן, ברגע זה, בבגדיו המלוכלכים, מבלי שים לב מה גילה, מראיה וצורתה. הרגש המטורף שבליבו הבטיח לו שגם לה לא היה איכפת דבר מפני שזה יקרה עכשיו בשדה תחת אחד השיחים, בחשיכה, ואיש לא יראה אותם.
ונזכר כיצד המ"מ, הצועק למטה לזרז את היציאה, אותו מושבניק צעיר וגבוה, בגילו של פוליק, ג'ינג'י משופם ומלא בהרות-קיץ, שריסיו מאובקים תמיד כמו בקמח וידיו מגויידות ומיובלות בפטריות-עור לבנבנות – הפטיר בקול צרוד, ביום הראשון לבואם, כחום הצהריים, שעה שהכול ישבו עדיין בלבושם האזרחי ליד אוהל-האפסנאות, תוך שיחה על רפתות ומחירי תוצרת חקלאית – כי קמח-העצמות הטחון, ששמים בתערובת-לעופות, מדיף ריח כמבושיה של אישה.
ואותן תמונות מטושטשות המצולמות במצלמת-בית רגילה, שהעביר מישהו מיד ליד באחת מהפסקות הצהריים, ובהן מתפתלים פנים וגוף וזוגות ידיים ורגליים כתולעים לבנות אלו באלו. מבקש היה לרוץ להיפנות לצרכיו ובינתיים לעשות את הדבר בכריעה, על הארץ, לתוך האדמה הקוצית והמסולעת, בין השיחים שנרמסו בצעד גס ומדיפים ריח חריף של זעתר. וטעם ירוק-חמצמץ, ועוקצי-גבעולים. וניירות לבנים המתפזרים ברוח. להחזיק עצמו בבשרו, למרות הרגליים המאובנות שנשרטו ואשר שריריהן הכואבים קשים כשרפרף – לזכות ברגע קט של שיכחה, כמו קולנוע שאדם עושה לעצמו, כשינה במיטה רכה או כשהות ארוכה באמבטיה חמה, לנמנם בה, עטוף אדים מהבילים. מדוע האושר מלווה תמיד בניבזויות קטנות? הפורקן. רגע אחד של אהבה. הדבר האחרון שנותר ושאין עימו צער. חופש של אסירים.
הצעקות ליציאה התגברו והוא ידע שעליו לגשת מיד לעבר המחלקה, אחרת לא יספיק לארוז את חפציו בתרמיל ולחגור אותם לקראת המסע. גם דבר כה פעוט אין הצבא מניח לעשות, הצטער. אין הוא אלא עבד. כמה קל להפוך אדם לחיה, בזמן קצר, צריך רק לאלפו... והוא ידע כי כל חייו האחרים אינם אלא מקרה מוצלח של חופש יחסי. ואין פלא שהופרע. פלא הוא שבכלל התקיים בידו החופש עד כה.
הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת-אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין-סוף...
בהסתדר המחלקה כולה בשלוש שורות לקראת היציאה חזר ונשמע בחשיכה קולו המוכר של בדיחי המתאונן שאינו יכול לצעוד אפילו פסיעה אחת. הוא הודיע שמצידו יכולים לקחת ממנו את הבאזוקה לכל-הרוחות. ההתלוצצות הזו לא הביאה עימה קולות צחוק אלא כמה ריטונים שאי-אפשר היה לעמוד על פשרם. זכות השעשוע לא עמדה לו הפעם, וייתכן שאף לא התכוון לה משום שמלכתחילה התעקש על תביעתו באנוכיות ילדותית ולא שם ליבו ליתר. הוא דרש שיניחו את הבאזוקה על מכונית-האספקה. מכונית המובילה את כלי-המטבח ואת הטבחים אל היעד החדש בו הם עתידים להימצא למחרת בבוקר, לאחר שיכבשוהו בתרגיל הלילי. תרגיל שכלל התקפה עם שחר, בתום המסע.
המ"כ שאל את בדיחי מדוע לא הלך לרופא בהפסקת הערב. בדיחי אמר שהלך לקנות ואפלות. הפעם צחקו. אך בדיחי עמד על שלו בעקשנות והתעלם מן הצחוק, דומה אף שנפגע.
המ"מ, אותו פלח צהבהב וצעיר, שאל אותו כיצד זה אב לשלושה ילדים אינו מתבייש לדבר שטויות. הוא הוסיף והעיר, בקול דידאקטי של מושבניק מן העמק, כי ילדיו של בדיחי ודאי שהיו מתביישים בו לו ידעו שאביהם מחפש תירוץ להשתמט. כלום היה נעים לך לוּ בניך ידעו שאתה "ארטיסט", מנסה לעשות "ג'וקר" מעצמך?
הפנייה עשתה את שלה. בדיחי השתתק והעמיס את הבאזוקה על גבו. לפתע צעק עליו המ"כ שיכבה את הסיגריה שלו, ומה הוא חושב לו כאן, איפה הוא נמצא? בקאבארט? בדיחי כיבה בצייתנות את הסיגריה ומילמל שהוא מסיר מעל עצמו כל אחריות למה שיקרה בדרך.
בשני טורים ארוכים, לצדדיה של דרך העפר, צעדו הפלוגות אחת אחרי השנייה. בתווך נסעו באורות מעומעמים הטאנקים, הזחל"מים, ואחרונים הקומאנדקארים שנשאו חלק מן הציוד הכבד, האספקה, ואת המטבחים-הניידים שמארובותיהם היתמר עשן כחלחל דק.
בדיחי פיגר. מדי פעם נפלה מידו הבאזוקה ונקישתה המתכתית נשמעה בפוגעה באבני-הדרך. הטאנקים והזחל"מים טחנו את הדרך, והאבק היכה בפני הצועדים. זיעת לילה ואבק. בדיחי היה מוצא עצמו מדי פעם בפלוגה הבאה אחריהם, בין פרצופים זרים, ובזו שאחר-כך, ורק בהפסקות, שעה שהכול היו שרועים על הארץ ומתנשמים בכבדות, שירך דרכו והשלים את המרחק בצעד איטי.
פוליק נזכר במסע של הלילה הקודם. הם טעו בדרך ומישהו לחש כי סופם שיעברו בטעות את הגבול. בדיחי צעק והתלונן, כמנהגו, והמ"כ השתיק אותו מפני הסכנה שישמעו את קולם. היתה הרגשה שהם איבדו את הכיוון הנכון וסובבים במעגל. דומה היה לפוליק, שהם חוזרים ופוגשים באותו העץ שעזבו לפני שעה במנוחתם האחרונה, עוברים ערוץ שכבר חצוהו כמה וכמה פעמים. וזאת לאחר קילומטרים רבים של הליכה בערוצים עמוקים, טיפוס על גבעות תלולות והחלקה מסוכנת מטה במידרונות סלעיים. הידיים תופסות בשיח כלשהו, כדי להיאחז בו. הנידנוד המשגע של מימייה המכה על המותן וחריקתו הנמשכת של קנה-הרובה בשולי קסדת הפלדה.
אחד קילל בשקט ושני אמר כי המ"מ התפאר בראשית הערב שיוכל להוביל את המחלקה בלי עזרת הסיירים. פוליק היה עייף מכדי להאשים מישהו ורצה רק לישון. שעה לפני הזריחה חזרו סוף-סוף למאהל ופוליק קיווה, שעכשיו יאפשרו להם לנוח במשך היום מאחר שהפסידו את שנתם. אך על המחלקה היה להשתתף בתרגיל הפלוגתי, וטעותו של המ"מ לא היה בה כדי לשחררם, למרות שניסה לפעול בכיוון זה, מבלי ידיעתם, ואף טרח והביא להם כד לימונדה קרה בשעת הצהריים, מבלי לגלות אף ברמז את הקשר בינה לבין מאורעות הלילה.
בשמש, בריצות, באבק ובהסתערויות שאין להן סוף על גבעות חשופות – קינא פוליק במקלען השמן, נהג-מונית, אשר התעלף אותו לילה עוד בראשית הדרך. כבן שלושים-וחמש היה, אך נראה קשיש מכפי גילו. ובשעת העלייה המפרכת בצלע ההר החל נחנק מחוסר-נשימה כאדם הסובל מקצרת או ממחלת-לב. הם התירו את שרוכי נעליו ואת רצועות החגור. וכך שכב בפה-פעור על מדרגת הסלע וניסה לגדף בלשון-נהגים אלא שלא הצליח להוציא הגה, לבד מכה השתנקויות וחירחורים.
"אני נשבע לך כי בשנה הבאה לא תראו אותי כאן." פלט לבסוף נהג-המונית בהתאוששו, "אין לי כוח לטפס על הרים. אני לא ילד. לא צעיר כמו שהייתי. אני אסע כל קיץ לחוץ-לארץ, כמה שזה לא יעלה, אז לא יוכלו לקרוא לי. כּוּס-אֶמוֹ של הג'ינג'י המטומטם עם הרגליים הארוכות. מה הוא משוויץ כאן על חשבוני? על מי הוא מנסה לעשות רושם?"
הנהג היה טיפוס עקשן ורציני. למרות הצעקות, האיומים והשידולים סירב להמשיך לטפס בהר. התירו לו לרדת חזרה לצד הכביש. מאז לא ראו אותו. החובש, שליווה אותו, סיפר כי הסיעו אותו למפקדת הגדוד ומשם לבית-החולים. חבילת-הציוד שלו נשארה ללא-בעלים והתפזרה. הפתק עם שמו נשמט. פוליק הרהר בצער כמה קנסות על אובדן-ציוד יהא על הלה לשלם ביום שיחרורו. למרות הכול קינא בו על שנפטר מעונשם של אימונים, ושאל עצמו אם כמה עשרות הלירות הללו אינן שוות את המחיר?
אין לכם זכות להפוך אותי לבהמה. למשול בי. לתת לי פקודות. אני אדם מבוגר. חדלתי מהיות לוח-חלק. אין בי מקום לעוד... כולי צלקות, סימנים. אינני גמיש כמו נער. השנים הותירו בי עקבות והקשיחו אותי. אינני יכול להשתנות, לעצב את עצמי כל פעם מחדש על פי מתכונתכם, המכות שאתם מכים בי. לא אוכל להתכופף ולקום אחר כל סערה כקנה-רך, להבליג ולשכוח. אני עלול להישבר. אסור לכם לרמוס אותי, את כבודי, את שארית אשליית החופש שנותרה לי והנותנת טעם לחיי. בגללכם אני שונא את הארץ הזאת, את נופה, את גבעותיה הירוקות, הריה הצחיחים, ואת מרחבי המדבר – משום שהמראה שלהם מזכיר לי תמיד רק את ההסתערויות על גבעות בשאגות-חיה ("לצעוק! לצעוק!") – ובחגור-קרב ואת הפקודה להרוג – אוייבים אמיתיים ומדומים – ביריות סרק וביריות של ממש. להיות נתון לשרירות-ליבם של עריצים קטנים, סהרוריים, אולי בעלי כוונות טובות, השוקדים מתוך בהלה למלא את הפקודות שניתנו להם, למלא על הצד הטוב ביותר כדי לחפות על מבוכתם בעשייה בלתי-פוסקת, עצבנית, נרגשת, כמעט נוירוטית. לעולם לא אוכל להתבגר ולהפוך חופשי כל זמן שאהיה נתון לשליטתם.
אני מכיר את ארצי ככובש וכזר. הלילות הללו, בהם אני חש כי כל אבן רוחשת לי שנאה ובכל ערוץ מחכה האוייב כדי להרגני. איך אוכל לאהוב את הנוף שטעמו זיעה, צעקות ועבדות? אלוהים, מה אנו עושים פה אם כה רבה השנאה? והיכן נעוץ הצדק שלנו? באכזריות? בכוח? באיבוד קנה-המידה? הן באכזריות ובכוח לא נוכל להתחרות בצ'ינגיס-חאנים – ובפחות מזה כיצד נחזיק מעמד? מדוע בראת לנו גטו חדש, לחיות על חרב בתוככי המזרח – אלוהים – מדוע מארבע כנפות העולם קיבצת אותנו שנואים יחד במקום אחד?
איפה כאן החיוב? אמרתם – אמת חדשה, אבל רימו אותנו, ונהפכנו עבדים לחרב, לא אדונים לה. וכדי להתגונן מפני האכזריות אשר בחוץ, נעשינו לצרי-אופק ולאכזריים בתוך ביתנו. ומה ההבדל בינינו לבינם? חוסר-הברירה, שגרם לנו להשתמש בפחד מפניהם כמכשיר של כוח ושהרעיל את האמון שאנו רוחשים כלפי צדקת עצמנו – הפך גם אותנו למושחתים, והיא נקמתם האיומה ביותר. על פני כל רחובותינו צריך לתלות סיסמה חדשה: "האכזריות מתחילה בבית!" – לשם מה אנו נלחמים, אם כדי להגן על החופש אנחנו הולכים ומאבדים אותו בידיים – את הדגל אשר בשמו יצאנו למאבק?
לא הדיפיטיזם מתחיל בבית, אלא האכזריות. אינני נותן נשק בידיהם. אינני הורס את המוראל. אל תאיימו עליי בשחיטה. אל תאמרו לי שהחופש שלי הוא מדומה. אל תנפנפו מולי בימים האחרונים של מוסה-דאג. אינכם יכולים לשעבד אותנו במחיר החיים ובמחיר אימת המוות. אינני פוחד. אך מי שבוחר להשלים עם הגרוע ביותר, סופו שימצא עצמו במצב גרוע פי כמה וכמה. אין גבול לגלישה. ומי שמעריך עצמו בפחות ממה שהוא שווה – שווה עוד פחות. יצטמק ויצטמק עד היותו לאבק. אלא שאני חייב להיות ממושמע. חייל שאחד-עשר חודש חופשה לו בשנה. כלב שרצועתו ארוכה. קצת חופשי וקצת כבול. כולי צבא. גם אם אמות בן-שמונים אזכור, כי מרבית ימיי עברו עליי בפחד פן המלחמה תפרוץ בעוד חודש, בסתיו הקרוב, או בקיץ הבא. פן האימונים של הקיץ מבשרים מלחמה בסתיו.
על מי אני מגן? מה הם העניקו לי בתמורה? מאום, מלבד חיי. והחיים הם רכוש. אוכל לעשות בו כרצוני. לבזבז. האין לכם תשובה אחרת לבד מזו שאני חייב להישמע לכם משום שאתם מגינים על חיי? אתם? זה אני ההולך למות! שמעו, אני מסרב להפקיד את חיי בידכם מכיוון שאתם מנהלים בנק גרוע, ואתם מפסידים גם כאשר אתם מנצחים משום שאינכם מסוגלים לגבות את הריבית על ההשקעה שאתם עושים בי. בדמי. מה מגוחך הוא לסכן את החיים רק למען הזכות להמשיך לחיות מתוך פחד! רימיתם אותי! התקבצתם לכאן כיהודים שנשנאו, ונשארתם ישראלים שנואים. מדוע? לא אחת היא לי אם שרפו את גופי בתאי-הגאזים, שחטו אותי בחברון או נפלתי בסיבוב הבא? מה ההבדל איך הורגים אותך, בהסכמתך או בהתנגדותך – כל זמן שאתה שנוא? כל זמן שאין מקבלים אותך, ותהא חלש או חזק ככל שתהא. במה אנחנו צודקים מאלה שנשרפו? במיליטאריזם שלנו? בכך שנשארנו בחיים? מיתוס של קן-נמלים שהסערה חלפה עליו.
לולא עצר מונטגומרי את רומל באל-עלמיין היה סופנו כסופם. ובכן כיצד צדקנו? אימרו! בשם איזו יוהרה העזנו לבוז לששת המיליונים הפחדנים, – בלשון בתי-הספר שלנו, – שהלכו כצאן לטבח? בשם איזו חוצפה היללנו את גבורתנו הננסית על חשבון אסונם? נטלנו זכות להאשים את הללו, שסביבם התחוללה הסערה אשר עדינו לא הגיעה. וזו כל הציונות שלנו כיום – שהם מתים ואנחנו, הגיבורים, חיים. וכלום אנחנו, ברוב כוחנו – חדלנו להיות שנואים? חדלנו להיות נתונים בסכנה? כלום איננו משלמים את המס על הדם שנה שנה? ואיפה השינוי? איפה החיוב? והשקט? איפה האמת – בכך שהתופעות היחידות אשר מאחדות אותנו לכל שכבותינו הן הללו השנואות עלינו אצל אחרים: סתגרנות, קדושת המולדת, צרות-אופק, צבא, ריגול, מלחמה? – איפה הרינסאנס היהודי? ואיפה, איפה האור בשביל האנושות?
המ"כ ההולך במאסף צעק על בדיחי המפגר והחל לדחוף אותו, גם הזעיק לעזרה את חברו, המ"כ של הכיתה השנייה. שניהם בחורים גברתניים, שהיו צעירים מיתר החיילים במחלקה, ולפיכך אימונם וכושרם הגופני טובים משל הללו. רק לפני שנתיים השתחררו משירותם בצבא, ואילו מבין פיקודיהם היו אחדים שמעודם לא עברו שירות סדיר. השניים היו מתלוצצים ביניהם, ומתלוננים, בהרגשת גאווה שלא טרחו כלל להסתירה, כי "החיילים האלה" (דוגמת בדיחי) אינם שווים דבר, וכי האימונים הם כה קלים, ממש משחק-ילדים, בהשוואה למסעותיהם המפרכים ועלילותיהם בהיותם בקורס המ"כים הקרביים.
ההשוואות, ההשוואות הללו, ככל שאתה צעיר יותר כן קל לך לשאת את העול. כן קל לך יותר להפוך את ההשפלות לספורט-חביב, ואת העינוי – להישג המעיד על גבריות.

"החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. / העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. / האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. / לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. / צריך בכל זאת, לעבוד. / כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים / ויש רגעים מרוממים. / תחי העבודה העברית האנושית!"

נזכר בברנר, אשר הערבים רצחו אותו.
משהו יסודי מאוד התקלקל אם במשך כל השנים הארוכות הללו טרם הצלחנו לשכנע אותם להשלים עימנו, ולנסות לאהוב, כדי שיתרכך ליבנו.
לוּ לפחות היה עושה מעשה גבורה אחד בחייו אשר יוכיח לכול את הצדק שבדבריו. לוּ היו נתקלים כאן במפתיע בערבים והוא היה רץ ועולה עליהם ופותח באש ומחפה על כולם ומציל... לוּ היה קורה כאן משהו נאה ומרומם יותר מן ההתעללות בבדיחי. בכיותיו וצריחותיו. לוּ נשאר עם שלושה אנשים אחרונים בעמדה, פצועים, והיה חובש אותם, ממשיך לירות, ועוצר את ההסתערות, משנה את תוצאות הקרב כולו, ונושא אותם אחד אחד על גבו בזחילה לעבר מחסה בטוח, בעורף. בכוח על-אנושי. להתפרסם כגיבור. ואחר-כך, באוזני העיתונות והרדיו, בכתבות של השבועון הצבאי, בלוויית תמונות, לומר בגלוי את אשר בדעתו: "פוליק שומרון מספר..." – אולי יאמינו. שגם לאוייב יריתי רק ברגליו. שהשתדלתי לפצוע ולא להרוג. להוכיח משהו. ובגמר ההסתערות רציתי לצאת ולחבוש גם את פצועי האוייב. לרוץ על הגבעות עם דגל לבן ולצעוק: "רק טעות נפלה כאן, אי-הבנה. אתם הורגים אותי כאשר אתם מניחים לי להרוג אתכם."
אולי כך יאמינו. והכלימה והרוק לא יכסו עוד על קברך אשר בפינת הגדר. גם אני לא בגדתי. הִטעו אותנו. נפלנו קורבן למבוכתם ולשגיאותיהם של אחרים. אלה המשתמשים בחיינו וישתמשו גם במותנו מבלי להרוויח דבר. הם אינם מסוגלים לזכוֹת. הם עיוורים. ואתה, היה שקט, אבא, למרות שמותך היה חסר-טעם. למרות שאיש לא קצר את פירותיו ואיש לא חיפש דרכים חדשות למען הבטח אותי מפני גורל דומה לשלך. הוא הירושה שהותרת לי. הרעל. כצוואה. שבי לא יבעטו עוד פעם בחזה. שלא אניח כי יכו אותי כפי שמכים עכשיו את הבהמה המסכנה הזאת, בדיחי. ואפילו הוא, לא מגיע לו שיביאוהו לידי כך. אלא שאינני יכול לעזור לו. דרך ארוכה היה עליי לעשות כדי לחוש שעכשיו, אפילו מגע אנושי פשוט של רחמים אינו עשוי לעוור את עיניי מראות מי אני. כדי להילחם בשנאה – חינכו אותי לשנוא. איך אוכל להתרכך עתה ולעזור? את מי אוכל לאהוב? אף לא אחד.
בדיחי נאנח. הוא ביקש שיעזבו אותו לנפשו משום שאיננו יכול ללכת יותר. או לפחות שיקחו ממנו את הבאזוקה ויניחו אותה על קומאנקאר-הציוד המקדימם בכמה עשרות צעדים בנסיעתו האיטית, ועוקב אחר טור הזחל"מים והטאנקים מבלי לקרב אליהם מחמת תימרות האבק שהעיפו בסילונות קמחיים לאחור.
פני החיילים, מדיהם הכהים, הלבינו באבק, מעטה סיד אפור-בהיר. לאורך יותר מקילומטר התפרש הגדוד משני צדדיו של הטור הממונע. זיעה התערבבה באבק. בשעת הלילה לא היה הדבר כה קשה לשאת. רוח קרירה, נעימה, ציננה את פניהם בהפסקות הקצרות, או בעצור הטור מפני עיכוב-מה.
פוליק חשש מתחושת הזוהמה של השעות אשר לפנות-בוקר. עת יגיעו ליעד, יתפרסו ויעלו עליו לכבשו. שם יהא עליהם להתחפר, ולרבוץ על מקום אחד בלא מים. והזיעה, אשר בשעת ההליכה הביאה הקלה לגוף – תהא ספוגה בבגדים הרטובים שניתן ממש לסחטם, מצננת את האברים ודוקרת בהם באכזריות. ומקום להגן על הגוף המתלהט היא ממעיטה את חומו ומקפיאה אותו. השיניים נוקשות. הגפיים רועדות. ובכל זאת אתה מבקש להתפשט עירום ולהיפטר באחת מבגדיך הלחים אשר ברטיבותם המתאיידת הם עוטפים את בשרך בחיצי-קור וחודרים לתוכו. ואותה מסיכה שברירית של אבק, המתקרש לאט-לאט בזוויות העיניים, בצוואר, ובאוזניים. פנים, שקשקשי בוץ פריך ויבש מכסים עליהן. השמיכות והציוד האחר מצויים למטה, ארוזים במכוניות, לרגלי הגבעות. ואין אתה יודע במה להתכסות ולאן לברוח מפני השמיים האפורים האלה וצינת השחר העולה. ואתה שונא את האדמה, את האבק, את החול, את הסלעים והריחות החמצמצים של השיחים. כולם נגדך, חלק מן האוייב.
בראשית השבוע כבשו מוצב, בתרגיל, והתחפרו בו לפנות-בוקר, והדליקו מדורות לחמם עצמותיהם. קרוב לאש נשרפו הפנים, ובתרחקך – קפאת בקור החודר לריאותיך. כמה מן הגברתנים פשטו את חולצותיהם ספוגות-הזיעה ויבשו אותן בניפנוף מול האש. פוליק נשאר בחולצתו הרטובה, עייף, אדיש, מעדיף את הסבל שבבגדים לחים על פני אי-הנעימות הכרוכה בהליכה בגופייה בלבד, רטובה אף היא, לפנות-בוקר.
המדורות לא היו אלא שיחי סירה-קוצנית הנדלקת בבת-אחת בלהבה גדולה וענן הרמץ מתנשא אל-על – אך תוך דקות מעטות נהפכת לאפר ויש צורך להעביר את האש משיח לשיח ולנדוד אחריה, קופא ולוהט חליפות, כדי להתחמם, תמיד רק בצידו האחד של הגוף, המופנה כלפיה.
המ"מ הג'ינג'י סחב עימו כל הדרך חבילה של מציות המשמשות תחליף-לחם במנות-השדה, וחילקן בין אנשי המחלקה. הם עמדו וצלו את המציות הקשות, היבשות להכאיב, ברמצי המדורות – עד שנעשו פריכות ונעשו טעימות למאכל. ריח של לחם טרי, אפוי וחרוך-קימעה, עמד אותה שעה בגבעה הדולקת אבוקות-אבוקות של שיחים לאורו החיוור של השחר, ופוליק חש שעיניו דומעות עת עולה בפיו זכר טעמו הפריך והטרי של אותו בוקר – כאילו היה אחד הדברים הטובים היחידים שהוא זוכר מעודו.
בדיחי חלף על פניו במרוצה כבדה, מתנשם, וכל כבודת הציוד שעל גופו משקשקת ברעש, אבזמי-חגורו אינם הדוקים לגוף, חולצתו רחבה עליו בכמה מיספרים והיא מתנפנפת מחוץ למכנסיו, הקשורים בחבל. ובעוד רגע הצליח להתקרב אל הקומאנדקאר, הנוסע לפניהם בהילוך-נמוך, וזרק אל תוכו, מאחור, את הבאזוקה.
המ"כים השיגו אותו מיד הרימו קול-צעקה. הג'ינג'י הופיע גם הוא ושאל את בדיחי מי נתן לו רשות להניח את הנשק על המכונית.
בדיחי ענה שאף-אחד.
הג'ינג'י פקד עליו לחזןר מיד ולקחת את הבאזוקה אחרת ייחשב לו הדבר כסירוב למלא פקודה.
בדיחי חזר והתלונן על רגלו הכואבת, מבקש לעורר רחמים. האנשים היו עייפים ומרוטי-עצבים. ברצוןהיו מתפרקים כולם מן הנשק והחגור, משליכים אותם על הקומאנדקאר, ושוכבים בצד הדרך כדי להירדם בין-רגע. לא פעם, אחר מנוחה קצרה בת עשר דקות בין שעת הליכה אחת לשנייה, היו מתחילות להישמע נחירות. ובתום מעוד ההפסקה היו גושי-אדם כהים מתעוררים בבהלה, בלתי-מאמינים כי שנתם הכבדה, טרופת החלומות על בית, קלסתר-פנים אהוב, נסיעה באוטובוס – ארה רק כחמש-שש דקות, – קמים בכבדות וממשיכים בהליכה מונטונית כשראשם נופל מדי פעם קדימה. מתפללים בליבם שהגזע האנושי יסגל לעצמו, ולו רק ללילה אחד, תכונה נוספת – היכולת לישון בשעת ההליכה.
לא פעם אבדו חלקי-ציוד, כובעים, קסדות, מימיות ואפילו כלי-נשק, וביחוד מחסניות, שלא השגיחו בהם בשעת הקימה החפוזה בחשיכה. אולרים וארנקים נשרו מן הכיסים, וקשה היה לבדוק אחריהם באותן שניות מעטות שבהן אדם מתעורר בבהלה משנתו הקצרה ועליו להשיג מיד את חבריו ולחזור למקומו בטור המתחיל להתקדם. ופעם העורר מישהו משנגעו הו וקראה "זהבה!" ומאז קראו לו כולם זהבה ושמו האמיתי נשכח.
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל... חזרה המילה ונשנתה בחשבתו כטירטורו של מקלע. קילל בשקט. קילל במקום לחיות, במקום לפעול, במקום לתת פקודות לאחרים. ידע כי מתן הפקודות מרגיע. וכי לולא היה טוראי בלבד יכול היה לעבור ביתר קלות את הגיהינום הלילי. לשפוך את חמתו על אחרים במקום לכלוא אותה בקירבו. אבל אני לא איש בשביל לתת פקודות, התנצל לפני עצמו. אותי זה לא מרגיע. חכם אני מכדי לקנות לעצמי ערך על ידי הדרגה, האחריות להנהגתם של הכפופים לי.
בדיחי איבד את עשתונותיו והחל מקלל בקול-רם. לרוע-מזלו לא היה יכול עתה הג'ינג'י להיסוג ולווותר לו, או לקרוא למישהו אחר כדי לשאת את הבאזוקה. כניעה לבדיחי הפורק-עול היתה עלולה להרוס את שארית המשמעת וכוח-הרצון שנותרו במחלקה העייפה. חלק מן האנשים, שצעדו בטור הכפול, החלו סוטים כבר מדרכם וקרבים אל הקומאנדקאר, אף הם מתוך מטרה ברורה להיות הראשונים לקפוץ ולעלות עליו, לזרוק פנימה את משאם – ברגע שתותר הרצועה. ופניהם הבלתי-מגולחים שיוו להם מראה קודר ומאיים. מבט עייף ומבשר-רעות של אנשים מיואשים המסוגלים לכול. הקולות והריטונים גברו. הג'ינג'י נמצא במצוקה. לא לפי כבודו היה להזעיק את מפקד-הפלוגה, שמא יגיע העניין עד לאוזני המג"ד, ויצחקו לו. הוא החליט להתגבר על המצב בכוחות עצמו. למזלו קיבל אותו רגע הודעה מן המ"פ כי בנקודה זו פורשת הפלוגה מן הגדוד לעבר מקום הכינוס שהוקצה לה בתרגיל, מרחק של עוד כמה קילומטרים.
וכך, במהומת ההתפרשות, נרגעו האנשים, והבאזוקה היתה שוב בידיו של בדיחי. הקומאנדקאר, שהאט את מהלכו ככל האפשר עד שפרקו ממנו את המשא המיותר – שעט קדימה בענן אבק והצטרף אל הטור הממונע העוזב מאחוריו את פלוגת הרגלים.
בדיחי צעד כמה פסיעות, ועצר, בסוף המחלקה. וכשהחלו צועדים במהירות, פיגר ונשאר במרחק רב אחריהם.
שני המ"כים לא התחילו להרביץ בו לפני שעשו כל שביכולתם להזיזו ממקומו – בשידולים, בנגיעות, בצעקות, בסחיבת-ידיים, ובהדיפות-מאחור, וקשה היה לקבוע מתי היטשטש ההבדל הדק אשר חצץ בין הפצרות ודחיפות לבין המהלומות עצמן.
בדיחי חזר בעקשנות, כסהרורי, על כך שאינו יכול ללכת, ושיפסיקו לגעת בו, אין להם רשות, ושישאירו אותו על מקומו, עד הבוקר. "אל תכה אותי!" עצר וצעק על המ"כ. "אני יכול להיות אבא שלך!"
ההשוואה עוררה חיוך בקרב המחלקה העיפה.
"אל תהיה עקשן, בדיחי, אל תהיה עקשן!" המ"כ המשיך להדפו קדימה.
"אנחנו נעזור לך," – אמר השני.
"קחו את הידיים שלכם!" צווח בדיחי.
"אנחנו ניקח – " הרגיעו אותו, "רק תמשיך ללכת."
לרגע הרפו ממנו. הוא עמד. מיד המשיכו לתקוע בצלעותיו את קתות התת-מקלעים ולדחפו קדימה.
פוליק ידע, שעליו לגשת אליהם, עכשיו, ולהפסיקם, לאיים עליהם בהגשת תלונה. אסור להכות. אבל נזכר כי לשם כך יצטרכו לעכב את בדיחי ביום השישי בצהריים, לפני השיחרור הנכסף – לחקירה ולמשפט. ואם יחולו סיבוכים נוספים (מדוע לא?) עשוי העניין לעלות לו בביטול כמה ימי עבודה נוספים במסעדתו הקטנה. ואז לא את הצבא יקלל, לא את שני המ"כים הללו, אף הם אנשי-מילואים, שהיכוהו, אלא אותו, את פוליק, שהתערב בעניינו, וביקש להיחלץ לעזרתו. את הצדק, הרהר במרירות, יכול אדם לחולל רק בתוך עצמו, עם גופו שלו, ולא לאחרים. שעה שיחזיק בדיחי בידו את תעודת-השיחרור, יזדקף מאליו גבו הכואב, המוכה עתה, תישכח רגלו הצולעת, ובשמחה יסלק מזיכרונו כל אשר מעוללים לו כאן, ההשפלה, המכות, הכאב. אולי אפילו ישוב ויתלוצץ בשער המחנה עם אותו מ"כ המכה אותו, יחקה אותו בלגלוג של ידידות... "אַפּ!" – ושניהם יתפסו טרמפ, ימריאו קלי-כנפיים איש לביתו. רק אותי ישנא מפני שאזכיר לו את רגעי-השפלתו, ובשם הצדק אוציאו מן האנונימיות, מן הסתמיות הבטוחה, שמאחוריה הוא מסתתר ושמח עליה בליבו, ואביא בליבו פחד פן תתגלגל החרפה וידעוה ילדיו. לא. הצדק אסור לו להיעשות פן יראו הכול עד מה גדולה היא החרפה הנופלת בחלקם של החפים-מפשע. כבוד-האדם הוא מירמה. ומלבד זאת, רגליו כבדות כעופרת.
ומלבד זאת...
הוא לא היה צריך לעשות במכנסיו, בדיחי, זה לא הגיע לו.
פוליק שמע את הבכי. וידע שעם כל חבטה נוספת, כל מכה, כל יללה, ידע, ידע יותר מתמיד, ובבהירות אשר לעולם לא ישיגנה בשום רגע אחר של חייו – כי אליו מכוונות המכות, ובו עצמו הם חובטים, דשים את בשרו, ומתעללים בו, ב"אינטליגנט". רק לנו מותר לשנוא את עצמנו. כמו במשפחה. ואם מישהו זר יעז לעשות זאת – אהרוג אותו. אבל...
והם צחקו.
"בדיחי עשה במכנסיו... קיבל היסטריה..."
"השתין!"
"חירבן..." (התכוונו, החריא).
כך ממש, במכנסיו המוחזקים בחבל.
וצעקו: "חובש! חובש!"
פוליק דימה שהריח עולה ומגיע עד אליו. החובש הפלוגתי עבר על פניו במרוצה עם תרמילי העזרה-הראשונה המקפצים על מותניו. עמוס אלונקה מתקפלת על כתפו. בדיחי התייפח בקול-רם, באנחות קורעות-לב, כאילו מת מישהו במשפחה. שפכו על פניו מימייה מלאה מים. הרטיבו אותו. קמה המולה. הג'ינג'י עזב פעם נוספת את מקומו בראש הטור ומיהר לעברם בפסיעות גמלוניות ומכשיר הקשר מיטלטל בידו. אך מאוחר. הצעקות, לרוע-מזלם, גילו אותם.
ולפתע ניתכו עליהם צרורות אחדים של יריות ממעלה הוואדי. אחדים צעקו, "הפסיקו! זה משלנו!" אבל אחר כך נשמעה קריאה –
"מארב!"
ומישהו לחש, "טעינו."
והטור התפרס מיד לצדדים על האדמה היבשה, תפסו מחסה והשיבו אש.

החצר מלאה אבנים. רגליים ניגפות. עד למורד הוואדי. והם הלכו בדרך לא-דרך. "חבל שלא לקחתי את ה'פרגוסון'." התנצל.
"לא צריך. פוליק. גם כך יפה."
בשבת בבוקר הופיעה. אחרי-הצהריים תחזור. מכירים הביאו אותה. ועוד משהו.
כן, עוד משהו. שהרי לשם כך אנו יורדים לוואדי, באמצע היום.
"פוליק, תגן עליי," היא באה בסנדלים וכפות רגליה נשארו נקיות למרות הדרך הארוכה. "חבל שלא לקחתי את ה'פרגוסון'." – "פוליק, לקחתי כדורים. יותר מדי. ברגע האחרון באו. הרגישו. לא. לא הרגישו. הייתי עליזה מדי. ועוד איך! אחר-כך התעלפתי."
"עפרל'ה..."
"מדוע אתה מזיע כל כך, פוליק?"
"אני... אני הייתי צריך לקחת את ה'פרגוסון'. כן, זהו זה."
"אני צריכה שיגנו עליי, פוליק. שידאגו לי – "
"עפרל'ה – "
"מדוע אתה מזיע כל כך, פוליק – "
"אני..."

הוא שמע את קולות חבריו הצועקים וקוראים לו לחזור אליהם, אבל החליט כי הדרך הקלה ביותר להיפטר מכל מה שמעיק זה שנים רבות היא לרוץ לקראת האש. ושוב היה ילד בן-תשע הרץ ושומע את הסימפוניה מן העולם החדש וכפות רגליו מקפצות על פני רגבי-ענק בשדה החרוש. האקורדים האחרונים. אני לבד אפרוץ את ההסגר! צעק בהרהוריו. והבין כי עתה, גם אם יבקש לחזור, יהא עליו לעמוד למשפט, לאותו משפט, אשר מיום שעמד על דעתו חיכה לו, וכאשר ניצב כך, על הגבול בין שתי כיתות היורים, חלפה בו הרגשה של אושר שהנה מצא לראשונה את מקומו האמיתי אלא שהבין זאת מאוחר מדי. האומנם אני מת למועד הנכון? לרגע היה סבור שהנה הפך לבסוף לגיבור, ומיד עצרה אותו הרגשת החמימות. כאילו נפצע, ושוב לא היה בכוחו לרוץ ולהמשיך במלחמתו הפרטית, כאילו מישהו בגד בו דווקא ברגע המכריע שעה שהכול מונח על כפות-המאזניים. על כן חייך בפעם האחרונה, ומתוך עקשנות ילדותית לא קרא בשמו של איש, למרות שהיה נדמה לו כי מעולם לא פסק לאהוב.

המשך יבוא

*
כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" (אחרי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.
באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, הסטודנט לפילוסופיה, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.