האם אדם התומך בריבונות ישראל על ירושלים השלמה, יכול, למשל... לא לשנוא את אחינועם ניני? אולי הוא יכול, אפילו, לחשוב שהיא זמרת ויוצרת מצוינת, ולא "בהמה סססמולנית מיוחמת מ-----ת עם ערבים"?
לכאורה, שאלה מוזרה. מה הקשר בין הדברים? ולמה אי אפשר? וכהוכחה אני יכול להעיד על עצמי, שאפשר גם אפשר. אבל זה לא כל כך מסתדר בשיח הישראלי, ההופך בחודשים האחרונים ליותר ויותר מתלהם, יותר ויותר לעומתי ויותר ויותר מחנאי. וכשהשיח הוא מחנאי, אני חייב, לכאורה, להגדיר את עצמי במחנה, ואם אני שייך למחנה, ברור מה אני צריך לחשוב. על פי עמדתי על שלמות ירושלים, ברור מה צריכה להיות עמדתי על אחינועם ניני. למה? כי זה התכתיב של המחנה.
המחנאות הזו אינה חדשה, אך בחודשים האחרונים היא הפכה לממארת, למכת מדינה. ובמידה רבה, פרשת אלאור אזריה היא קו פרשת המים. הרי אילו שאלנו שעה קלה לפני האירוע את רוב גדודי תומכיו של אזריה, על מקרה היפותטי כמו זה שקרה, הם היו אומרים שדבר כזה לא יכול להיות, אלא אולי באגדות של "שוברים שתיקה", ואם חייל ינהג כך, בוודאי שצה"ל ינהג בו, ובצדק, במלוא החומרה. אולם הזרם העכור שהחל בו ביום, הפך למגדיר המרכזי של הציבוריות הישראלית. הכוח הפופוליסטי, לעתים האספסופי, של הרשתות החברתיות, נותן כוח בל ישוער לקיצוניות, והמחנות מתיישרים עם שוליהם. ומי שסוטה מן הקו של המחנה... כמעט מתחייב בנפשו.
כתבו לי: "אורי הייטנר, תנסה למתן קצת את מסע הצלב שלך כנגד אלאור אזריה כי יבוא היום ותצטרך את תמיכת אותם אנשים שמרגישים שלאלאור אזריה נעשה עוול כדי לתמוך בך במאבק המסתמן ובא על רמת הגולן."
נעזוב רגע את הערכת המצב שלו על הגולן, שאני חולק עליה. אתרכז במסר. ברור לו, לכותב, שהמחשבה שאין לירות במחבל מנוטרל ופצוע זמן רב אחרי שאינו מהווה סכנה, מתיישבת עם רצון למסור לסורים את הגולן ולעקור את ההתיישבות, ואילו מחשבה שהגולן צריך להיות ישראלי והיישובים צריכים להישאר על מכונם, זהה למחשבה שאין דבר כזה מוסר לחימה ואת ערכי צה"ל יש לגרוס. למה? כי זאת עמדת המחנה. ואני צריך להחליט לאיזה מחנה אני שייך. למחנה שתומך באלאור אזריה ובגולן, או במחנה התומך בערכי צה"ל ובסורים.
ואחר כתב לי: "תכל'ס אורי, תודה שאודי אדיב הוא הגיבור שלך."
אודי אדיב היה בוגד ומרגל, שהקים רשת ריגול וחבלה נגד ישראל, ריגל למען סוריה, נדון ל-17 שנות מאסר ושוחרר בעסקת משנה של עסקת ג'יבריל. בעיניו של הכותב, יש שני סוגי גיבורים בישראל. אלאור אזריה ואודי אדיב. כל אחד מהם הוא גיבור של אחד משני המחנות. כל מי שאזריה אינו הגיבור שלו, משמעות הדבר שאודי אדיב הוא הגיבור שלו. ברור, למשל, שאודי אדיב הוא הגיבור של הרמטכ"ל איזנקוט ושל שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר יעלון. וכיוון שאזריה אינו ראוי בעיניי לעיטור הגבורה, ברור שהגיבור שלי הוא אודי אדיב. אלא מה?
הזכרתי את יעלון. מנוול אחד כתב לי שיעלון הוא בן דמותו של יונתן שפירא. יונתן שפירא הוא טייס בצה"ל שחצה את הקווים והיום הוא אחד האקטיביסטים האנטי ישראליים הקיצוניים ביותר, הפועל להחרמתה של ישראל ולדה-לגיטימציה שלה ברחבי העולם, מארגן משטים לעזה, כתב גרפיטי ענק על חומות גטו ורשה שבו השווה את ישראל לנאצים וכו'. בוגי יעלון (!) הוא בן דמותו. לא להאמין לאיזה שפל מסוגל אדם לרדת.
כאשר ביקרתי אבא של חייל, שסיפר בגאווה בראיון עיתונאי, שאמר לבן שלו לעזוב את צה"ל בגלל ש"הפקירו את אזריה," השוויתי אותו למטיפים לסרבנות ולעריקים מסוגה של תאיר קמינר. בתגובה, כתב לי האב: "כל המשתמטים למיניהם באים מקרב חבריך בני אשכנז, אז כשאתה מזכיר משתמטים תסתכל על חבריך יפי הרפש משינקין ורוטשילד."
העולם מחולק ל"יפי הרפש בני אשכנז משינקין ורוטשילד" שהם משתמטים, ולעומתם פטריוטים גדולים שמסיתים את הבנים שלהם לערוק מצה"ל מרוב פטריוטיות, כי צה"ל מנסה לשמור על ערכיו ועל המשמעת המבצעית שלו.
האווירה הזאת היא כר פורה לבריונים כמו "הצל". הנה, הוא הצטרף לליכוד, בחסות המוקיון אורן חזן, ובשל הפופולריות שלו והשפעתו על נוער וצעירים בהיותו ראפר פופולרי, ובשל היכולת שלו לפקוד עוד אלפי איש, כל בכירי הליכוד, ובראשם נתניהו, משקשקים ואינם מנסים למנוע את החרפה. היחיד שהיה לו האומץ לומר "עד כאן" היה בני בגין, ובתגובה הבריון פתח נגדו במסע שיימינג אלים.
כתבתי שהליכוד והימין נמצאים בצומת ואין להם מנוס אלא לקבוע לאן פניהם – האם הפנים שלהם הם פניו של בגין או פניו של "הצל". אני מתבייש לספר מה הבחירה של הרוב המוחלט של המגיבים.
כך כתב לי מגיב אחד, ממש בסגנונו של "הצל": "בני בגין הוא שמאלנאצי אוטואנטישמי שרוצה לחסל את מדינת היהודים מבפנים! הבת שלו התאסלמה והתחתנה עם ערבי, הבן שלו טרוריסט שפוגע בחיילי צה"ל! עדיף שימות כמה שיותר מהר. לעומת זה הצל דואג לעם ישראל וכל הכבוד לו. הוא הליכוד האמיתי, ואתה לך ת----ן!"

[אהוד: האם אתה מוכרח לקרוא ולהגיב על כל הזבל הזה שאיש מאיתנו אינו רואה ואינו קורא? עשה טובה לי ולקוראי המכתב העיתי ואל תקדיש ברשימותיך הבאות תשומת לב רבה כל כך למופרעים המגיבים ברשת. הפסיכים האלה, המכורים לאיוולתם כמו לסם – רק נהנים מכך שאתה משדרג אותם בהתייחסותך אליהם, ואני מקווה שאתה אינך מפיק הנאה מההתקוטטות עימם! – תאמין לי, זבל כזה, שמגיע למכתב העיתי, אינו זוכה להתפרסם בו אלא נמחק מיד!]

אפשר לומר "זה רק אדם אחד". אפשר לומר שזאת דוגמה קיצונית. נכון, בחרתי את התגובה הקיצונית ביותר, לא תגובה מייצגת. אבל הרי זה בדיוק סגנונו של "הצל". וכבר ראינו שכאשר הצל קורא להרביץ למפגיני שמאל, יש מי ששומעים לו. האיש הזה מתאים למפלגתם של ז'בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר?
לא אחת יצאתי נגד ההקצנה בחברה הישראלית; נגד שיח הקצוות. הווליום של הקיצונים חזק הרבה יותר משל הרוב הדומם, והם מכתיבים את השיח. הקיצונים של הצד האחד מזינים ומפרנסים את הקיצונים של הצד האחר וחוזר חלילה, בספירלה מקצינה ומתלהמת. הזנבות מכשכשים בחברה הישראלית. לא אחת קראתי לרוב המתון להשמיע את קולו.
אולם דומני שמדובר במחלה עמוקה יותר, שכל עוד לא נמצא לה מזור, היא עלולה לדרדר את החברה הישראלית אל עברי פי פחת. התופעה היא המחנאות.
כוונתי לחלוקה הטוטלית של "שמאל" ו"ימין". זו תופעה המוחקת את האינדיבידואל החושב, ומתייגת את האנשים לשני מחנות אוטומטיים. זו תופעה המוחקת את ספקטרום הדעות, ומחייבת בחירה דיכוטומית של שחור ולבן. המחנות הללו הם אויבים. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא "המחנה". האוייב, אינו אויבי ישראל, אלא המחנה השני. לכן, מי שאינו מתיישר, הוא "מתחנף לשמאלנים" והוא בעצם בוגד, ולכן הוא מסוכן יותר מן האוייב. למה מסעות ההסתה, הביזוי והשיימינג האלימים ביותר במחנה הימין הם דווקא נגד הנשיא ריבלין, ח"כ בגין ובוגי יעלון? כי הם אמורים להיות שייכים למחנה "שלנו" וכאשר הם סוטים מן הקו, הם בוגדים, וידוע מה עושים לבוגדים.
כאשר אנו מסתגרים במחנות, והסולידריות המחנאית חזקה יותר מהסולידריות הלאומית, היא מחייבת את אנשי המחנה להתייצב לצד הקיצונים בתוכו, מתוך סולידריות, וכדי לא לשחק לצד השני. וכך, מגדירי המחנה הם הקיצונים ביותר.
התופעה הזאת היא סכנה לאומית.
הדוגמאות שנתתי כאן הן ממחנה הימין, אך ניתן למצוא אותה תופעה במחנה השמאל. מה ההבדל בין "הצל" לרוגל אלפר, למשל, זולת העובדה שאלפר מקבל את הבמה המכובדת של "הארץ", העיתון הישראלי הנקרא ביותר בקרב האליטות במערב? האם סגנונו מסית ומשתלח פחות מזה של "הצל" או של בריוני "להב"ה"?
האם כאשר אני מבקר דברים שכתב אלפר, איני נתקל בהתייצבות "המחנה", הפעם מחנה השמאל, לגונן על אלפר, להסביר אותו, להבין אותו? איך זה ייתכן שעיתון מכובד, עם מסורת ציונית מפוארת, הידרדר להיות השופר המרכזי של הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, של תעשיית השקרים נגדה, של עלילות דם נגד צה"ל?
איך דוברו של יו"ר מפלגת העבודה כותב פשקוויל הסתה והתרת דם נגד המתנחלים, וממשיך להיות הדובר? עוזרת פרלמנטרית של ח"כ במפלגת העבודה כותבת בליל ההפיכה הצבאית בטורקיה סטטוס הקורא להפיכה צבאית בישראל, וכשמזכירים לה שנתניהו נבחר בבחירות דמוקרטיות, היא משיבה שגם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות ואם היו הורגים אותו היתה נמנעת השואה. איך לאחר שהיא אמרה זאת, היא נשארה בתפקידה, ובסך הכל נדרשה להסביר ש"לא הובנה כהלכה"?
אך לא פחות מטרידה השפעת האידיאולוגיה הפוסט ציונית על השמאל הציוני. חוק הלאום, למשל, נועד לנסח את הקונצנזוס הלאומי הציוני, המשותף לשני הצדדים במחלוקת על עתיד השטחים. המסר של החוק הוא, שאנו חלוקים בינינו באשר למיקומו של הגבול, אולם הדבקות בכך שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, היא המשותף לנו.
מי שאמורה היתה להגיש את החוק, בנוסח המקורי שלו, בטרם הוכנסו בו ניסוחי פשרה ומיתון, הייתה ציפי לבני. בבוקר בהיר אחד היא קיבלה רגליים קרות, ונטשה. וברגע שחבר אחר מ"קדימה" העלה אותו, היא יצאה נגד החוק בשצף קצף והציגה אותו כ...גזעני. גזעני?! מי שטוען שהחוק הוא גזעני, מאמץ את המסר האנטי ישראלי לפיו הציונות היא גזענות. והדבר הנורא ביותר, הוא שכל "המחנה" התייצב כאיש אחד נגד החוק, ודיקלם את הטענה שהוא גזעני, שהוא נגד הדמוקרטיה.
איך פתאום אנשים שהם לב ליבו של השמאל הציוני, מציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית לדמוקרטית? למה הם בוחנים כל תוכנית לימודים או ספר באזרחות האם הוא חלילה יהודי מדי, כי הרי ככל שהוא יותר יהודי הוא פחות דמוקרטי, כיוון שקיים משחק סכום אפס בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. מאיפה באו הרעיונות ההזויים האלה? מה גרם להידרדרות למחוזות הקיצוניים הללו?
אילו יום לפני נאומו של סגן הרמטכ"ל ביום השואה היינו שואלים את רוב תומכי נאומו, מה דעתם על אפשרות שסגן הרמטכ"ל ישווה את ישראל לגרמניה הנאצית (כלומר גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה) – רוב מוחלט ביניהם היה אומר שאמירה כזאת לא תיתכן, ואם כן, יש לפטרו לאלתר. אולם בתוך שעות, זרם עכור הפך את דבריו לדברי אלוהים חיים, וכל מי שאינו רואה באלאור אזריה גיבור ישראל, חייב לצטט את דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל, ומי שאינו מזהה בישראל תהליכים כמו גרמניה בשנות השלושים והארבעים, הוא ההוכחה לאותם תהליכים ובטח הוא גם חושב שישראל צריכה להיות מדינה יותר יהודית, ולכן פחות דמוקרטית ולכן הוא גזען...
כל זה לא היה קורה, לולא אותו משטר מחנות, שבו כל המחנה חייב להתייצב לקול תופי הטם טם ולדקלם את נייר המסרים, שהולך ונהיה קיצוני יותר ויותר. לפני שנה, השוואת ישראל לנאצים היתה באזור חיוג גדעון לוי, ופתאום הפכה לנורמטיבית. איך הידרדרנו לכך?

לפני שנתיים בדיוק, בתשעה באב תשע"ד, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", השתתפתי בפגישה מרגשת עם רחלי פרנקל, שזמן קצר קודם לכן שכלה את בנה נפתלי, שנרצח בידי מחבלי חמאס. מתוך אבלה ויגונה הנוראים, היא הרימה ראש והעלתה על נס את גילוי הסולידריות, הפטריוטיות והאחדות שהציפו את החברה הישראלית סביב חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ובהמשך, במלחמת "צוק איתן". היא סיימה בשתי שאלות:
א. האם זה אמיתי?
ב. האם זה יחזיק מעמד?
על השאלה הראשונה היא השיבה: זה אמיתי. את השאלה השנייה היא השאירה פתוחה.
למרבה הצער, זה לא החזיק מעמד.
נקודת השבר היתה מערכת הבחירות האחרונה, המיותרת, שראש הממשלה כפה על החברה הישראלית בגחמה פרנואידית והזייה על פוטש דמיוני. היתה זאת מערכת קשה, לעומתית ורווייה באלימות מילולית ובהסתה, משני הצדדים. הסמל לכך היתה הססמה המשותפת לליכוד ולמחנ"צ: "אנחנו או הם." וכשהם אמרו "אנחנו", חודשים אחדים אחרי "צוק איתן", הם לא התכוונו למדינת ישראל, אלא ל"מחנה". ו"הם" אינם החמאס, אלא "המחנה" האחר.
האם אנו חייבים שחרב תתהפך מעל צווארנו כדי להתאחד? רק כאשר נורים על ראשנו טילים, או אז כמו רקפות בין הסלעים הפנים היפים של הארץ מתגלים.
הרי רוב הזמן אינו זמן חירום, ואיננו יכולים לכלות את עצמנו בתקופות השגרה, בשנאת חינם המדרדרת את החברה הישראלית.
מה שנחוץ היום הוא לבנות מחדש את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, כאתוס לאומי משותף לרוב החברה הישראלית. יש צורך לשבור את משטר המחנות ההרסני, וליצור מחנה גדול הדבק בציונות הדמוקרטית.
בחברה קונצנזואלית, יש מקום לשוליים שמחוץ לקונצנזוס, שמאתגרים את הקונצנזוס. בחברה כזאת יש תפקיד חיוני גם לשמאל ולימין הקיצוני. אולם כאשר הקונצנזוס נשבר והחברה מסתגרת בשני מחנות לעומתיים, השוליים מאיימים על החברה ומסכנים את קיומה.
יש צורך בשידוד מערכות במערכת הפוליטית, שישבור את משטר המחנות המסכן את מדינת ישראל. ויש צורך במנהיגות מאחדת, מלכדת, מנהיגות אמת, שאינה נבנית משנאה ופלגנות, אלא מבינה שתפקידה המרכזי הוא בניין אומה, והאוריינטציה שלה היא על כלל ישראל, וה"אנחנו" שלה הוא עם ישראל, ולא "המחנה".

2. צרור הערות 14.8.16

* תשעה באב בעין קשתות – עין קשתות הוא שמו העברי של האתר הארכיאולוגי אום אל-קנטר, הסמוך למושב נטור שבגולן; בית כנסת מפואר מתקופת המשנה והתלמוד שנמצא בתהליכי שיקום ושחזור מתקדמים, ומוכר על ידי ממשלת ישראל כאתר מורשת.
בליל תשעה באב, התכנסנו, כמאה מתושבי הגולן, לערב שאירגן מתנ"ס הגולן, ובו קריאת מגילת איכה וקינות תשעה באב ולימוד. את מסורת ההתכנסות המשותפת בליל תשעה באב חוללתי לפני 15 שנים, בתפקידי כמנהל המתנ"ס והובלתי אותה בתשע שנות שירותי בתפקיד, ואני שמח שהמסורת נמשכת גם היום, שש שנים אחרי סיום תפקידי. הפעם, במעבר מיישוב קיים לבית הכנסת העתיק, היה משהו ייחודי, שחיזק את התחושה של חורבן ותקומה – בית כנסת שחרב לגמרי ברעידת אדמה, שוחזר כמעט במלוא הדרו, ולצדו יישוב יהודי חי ותוסס בן ימינו.
במפגש השתתפו "דתיים" ו"חילונים", אך אף שהרוב היו "דתיים" – הישיבה היתה מעורבת, גברים ונשים יחד, ולכולם הדבר היה טבעי לחלוטין. הרי בבית הכנסת העתיק לא הייתה הפרדה.
הלימוד, בהובלתו של שמוליק שוורץ מחספין היה עמוק ומעניין; עסקנו בשאלות של בית – בית המקדש, הבית הלאומי, הבית הפרטי; הבית כתוכן חברתי ורוחני לעומת הבית כאבנים ועצים; האיזון בין חומר, גוף ושורשים לבין רוח.
בזכות המפגש, צום תשעה באב משמעותי יותר בעבורי.

* שנאת חינם – הרב הראשי דוד לאו האשים את הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי באחריות להתבוללות המונית בקרב יהדות ארה"ב. דבריו הם שילוב של בורות ועזות מצח. האמת הפוכה. הזרמים הללו הצילו מיליוני יהודים בארה"ב מפני התבוללות ושמד. אילו היה רק הזרם האורתודוכסי, מיליוני יהודים שאינם אורתודוכסים היו אובדים לעם היהודי.

* מפגש פוקח עיניים – ב"ישראל השבוע" – מוסף השבת של "ישראל היום", התפרסמה כתבה של אמילי עמרוסי על הישיבות החילוניות. אמילי, כהגדרתה, היא דתייה, אורתודוכסית. וכשהעורך הטיל עליה להיפגש איתם ולכתוב עליהם, היא הסתייגה. אל הפגישה איתם היא הגיעה עמוסת דעות קדומות. "הם – חילונים מעצבנים. אני מעדיפה את החילוני שלי בור ועם הארץ מאשר אפיקורס מלומד. כשעורך המוסף ביקש, לקראת תשעה באב, שאצא לדבר עם ראשי הישיבות החילוניות, אמרתי לו את האמת: בעיניי מדובר בקבוצת צדקנים שמערבבים בעברית בין זכר ונקבה מטעמים פמיניסטיים; אנשים שמדברים על זהות יהודית, אבל קוראים לתורה 'מקרא' ולגמרא 'תלמוד'; שניגשים לספרי הקודש שלנו כאל 'טקסט'; שאין בהם חיות של אהבה, שלא מחזיקים מסורת רוחשת אם לא נמצאו לה הסברים, שלא שרים את היהדות אלא לומדים אותה. אשכנזים צמחונים וכל החבילה."
כדי שלא להאריך, אומר שמה שהיא מצאה הוא ההיפך הגמור מהסטריאוטיפ, מכל הבחינות. הדברים מופיעים בכתבה, אסתפק בציטוט קטן אחד: "הריחוק שהדבקתי להם התמוסס כשראיתי אותם פותחים ספרים ועל פניהם נהרה."
ראויה אמילי עמרוסי לשבח על גילוי הלב שלה ועל הפתיחות שלה לא לדבוק בסטריאוטיפ כאשר היא נוכחת שכולו, מן המסד עד הטפחות, שקר וכזב, ואף לכתוב זאת בעיתון.
אך ממש כאב לי להיווכח בעובדה המצערת, שאישה דתייה משכילה, סופרת ועיתונאית, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, אישה בת 37, מעורה בחברה הישראלית, בתקשורת הישראלית, בפוליטיקה הישראלית, היתה שבויה מקטנות בדעה קדומה חסרת ביסוס, עד שנשלחה בידי העורך לפגוש את המציאות השונה כל כך. מה זה אומר על החברה הישראלית? הרי בדיוק אותה תופעה קיימת גם ב"צד השני". ובכלל, העובדה שמדובר בשני צדדים, היא תוצר מובהק של סגירות מחנאית, חוסר היכרות ופחד מפני ההיכרות.
כשקראתי את הכתבה של עמרוסי לא יכולתי שלא לחשוב על הראיון, רווי שנאת החינם ערב תשעה באב, של הרב הראשי דוד לאו, שבעזות מצח ובורות האשים את הרפורמים והקונסרבטיבים בהתבוללות. סליחה, יש בקהל איזה עורך שיכול לשלוח אותו לפגוש רפורמים וקונסרבטיבים?

* קול ששון – 37 שנים אחרי שישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום, שבו ישראל נסוגה מכל סיני והחריבה את כל יישוביה, נציג מצרים באולימפיאדה אינו עושה את המצופה גם מאוייב – לוחץ את ידיו של היריב בתחרות ספורט. תמונת הישראלי המושיט את ידו לערבי המסרב ללחוץ את היד המושטת אליו, היא תמצית המציאות המזרח תיכונית מיום הקמת המדינה. זו תמונה השווה יותר מאלף מילים. יש לקוות שההסברה הישראלית תדע למנף את התמונה להסברת המציאות שעמה אנו מתמודדים.

* פרובוקציה – אל תתפלאו לקרוא בימים הקרובים עיתונאים ישראליים שיגנו את הג'ודוקא הישראלי אורי ששון על ה"פרובוקציה", שבה הוא ניגש ללחוץ את ידו של יריבו המצרי.

* ג'רבי הבריזה להם – אחרי אולימפיאדת לונדון, פירסם גדעון לוי ב"הארץ" פשקוויל שמחה לאידה של המדינה שהוא כה מתעב, על כישלונה. הפעם ירדן ג'רבי (ואחריה גם אורי ששון) הבריזה לו. אז הוא כתב: "פחדתי ממדליה בדיוק כמו שפחדתי מניצחונות אחרים של ישראל – כי ידעתי מה יבוא בעקבותיהם." אבל הוא עוד היה מתון ליד "הצל" השמאלני רוגל אלפר. "ג'רבי כבר שייכת לדור של ישראלים שהלוך הרוח הלאומני מחווט בחומרה של מוחם. זו אפילו לא פוליטיקה. זו נוירוכימיה. זה רפלקס מותנה. ג'רבי אינה תופסת עצמה כאינדיבידואל שעומד לעצמו. היא קודם כל חלק מהישות המכונה 'עם ישראל', שהיא בשבילה ישות אורגנית וחיה כמוה, ולא המצאה רעיונית מלאכותית. בחשיבה שלה, הגבולות בין הפרטי ללאומי מתמסמסים. הפרטי נמהל בלאומי. לכן אמרה ג'רבי כי 'כל עם ישראל חווה' את חלומה האישי... 'עכשיו היא ילדה של כל עם ישראל,' הכריז אביה. ואי אפשר שלא להיזכר במיתוג של אלאור אזריה כ'הילד של כולנו.' זו אותה הרוח המנשבת. רוח הלאומנות שחותרת לנתץ כל מחיצה בין הפרטים."
כותרת הפשקוויל: "המדליה של ג'רבי גרמה לי להיחנק ולא מדמעות אושר."
תיחנק, תיחנק.
דבר אחד באולימפיאדה הזאת בכל זאת גרם לגדעון לוי לקורת רוח. ישראל היא "המדינה היחידה בתבל שלעבר משלחתה האולימפית צעקו 'בוז' במצעד הפתיחה."
מסתבר שיש תוצאות למפעל חייו. אספסוף מוסת, שנתון לשטיפת המוח של גדעון לוי וחבר מרעיו, עשה לו את האולימפיאדה.

* קבלת פנים אוהדת – לא צפיתי בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, וניזונתי מהתקשורת ובפרט מ"הארץ" שדיווחו על הקהל ששרק בוז לנבחרת.
באיחור של שבוע, צפיתי בהקלטה של מעבר נבחרת ישראל, כפי ששודרה בערוץ 5. בניגוד לסיפורי "הארץ", העובדות מוכיחות שהקהל בריו קיבל את משלחת ישראל בתשואות אהדה. ייתכן שהיה קומץ של אספסוף מוסת ושטוף מוח ששרק בוז, אך התמקדות בו היא שקר.
[אהוד: גם אני התרשמתי כך מצפייה ישירה בטלוויזיה במצעד פתיחה ומשמיעת התשואות שליוו את הופעת המשלחת שלנו – עד שבאה כתבתו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ" והסבירה לי שהיו אלה קריאות בוז ולא תשואות אהדה. לך דע].

* מסלפים את ההיסטוריה – לא צפיתי בתוכנית התעודה בערוץ הראשון "מדינת C בריבוע" ואיני יכול לחוות עליה דעה. אולם שמעתי ברדיו, בשידור של מהדורת מבט, קדימון לתוכנית. הקדימון נפתח במילים: "תהליך העברת הסמכויות ביהודה ושומרון לפלשתינאים נעצר לאחר רצח רבין." (ציטוט מהזיכרון).
זה לא רק שקר, אלא מניפולציה. זו נגינה על העצב החשוף של הרצח, כדי להעביר מסר שהרצח עצר את השלום וכו' וכו'. העובדות הפוכות לחלוטין.
בהסכם אוסלו ב', התחייבה ישראל לסגת מן הערים המרכזיות ביהודה ושומרון וסביבותיהן, והפלשתינאים – לדבוק בהתחייבותם בהסכם אוסלו להפסיק את המאבק המזוין והטרור. כיוון שהפלשתינאים רק הגבירו את הטרור, יצחק רבין עצר את התהליך. כאשר על פי המועד הנקוב בהסכם היה על ישראל לסגת, רבין הודיע ש"אין תאריכים קדושים," וישראל תבצע את חלקה רק אחרי שהפלשתינאים יבצעו את חלקם. על פי עדויות רבות, הוא שקל אף לבטל את ההסכם, אך השאלה האם היה עושה זאת, היא היפותטית. מה שבטוח, הוא שרבין עצר את ביצוע ההסכם.
לאחר הרצח, תחת ההלם הציבורי בישראל ששיתק כל התנגדות, פרס הפך ב-180 מעלות את החלטתו של רבין, והורה על נסיגה מיידית מחמש מתוך שש הערים. הנסיגה הסלימה את הטרור בצורה דרסטית, מה שהביא להפסדו של פרס בבחירות. מן העיר הששית, חברון, נתניהו נסוג.
בשנים שחלפו מאז, הטרור גבר, ואחרי שיותר מאלף ישראלים נהרגו, נאלצה ישראל להשיב לעצמה את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. בשנים שחלפו מאז דחו הפלשתינאים הצעות של ברק ואולמרט לנסיגה ישראלית מלאה והקמת מדינה פלשתינאית, ודחו את מסמך קרי, שלא היה רחוק מכך, ונתניהו הסכים לו.
יש לציין, שהצעות ברק ואולמרט וההסכמות בין נתניהו וקרי רחוקות מרחק רב מהקווים האדומים של רבין, עליהם הכריז בנאומו האחרון בכנסת, פחות מחודש לפני הרצח.

* החטא: ציונות – סערת השבוע: אברי גלעד נאלץ למחוק ממכרז לעריכת תכניתו בערוץ 2, את הדרישה "בעל השקפת עולם ציונית." הסיבה – איסור על אפלייה על רקע השקפת עולם.
יש משהו מגוחך בכך שבתוכנית דעתנית של דעתן יש צורך לשחק את משחק הפוליטיקלי קורקט הזה. מה הטעם בעורך שהשקפתו הפוכה מזו של בעל התוכנית? איך בדיוק תיראה העריכה? מן הסתם, זו מחיקה כסת"חית, שמשמעותה: אסור לכתוב את זה, אבל יהיה בסדר.
אך לא על כך אני מלין. אני מלין על כך, שבמדינת ישראל, מדינה ציונית, שהקמתה ועצם קיומה היא הגשמת הציונות, כלומר עצם קיומה הוא ביטוי של השקפת עולם, מתייחסים לציונות כאל דעה פוליטית שנוייה במחלוקת. האמת היא שהבעייה היא עצם הצורך בהגדרה כזאת, כלומר שרבים מן המועמדים הפוטנציאליים לעריכה אינם דוגלים בהשקפת עולם ציונית.
במציאות נורמלית, יהודי ישראלי שאינו דוגל בהשקפת עולם ציונית, אמור היה להיות כמו אדם בן ימינו הכופר בכך שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. כאשר יש צורך בהגדרה מובנת מאליה כל כך במכרז, וההגדרה הזאת נפסלת, כיוון שבמדינת ישראל הציונות היא דעה פוליטית במחלוקת – אנחנו בבעייה.

* סכר בפני ההידרדרות – "כן, יהודית ודמוקרטית" – זה שם מאמרה של צביה גרינפילד בגיליון השבת של "הארץ". מאמר חשוב מאוד, המתפלמס עם הגישות המציגות סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ומסביר את החשיבות בשמירה על צביונה היהודי של ישראל, מבחינה לאומית ותרבותית.
גרינפילד היא אינטלקטואלית דתית, אפילו מגדירה עצמה כחרדית (אף שגישתה מנוגדת למהות החרדיות) ופעילה פוליטית בשמאל הישראלי, שאף כיהנה בכנסת מטעם מרצ. לאחרונה, היא פירסמה שורה של מאמרים חשובים ב"הארץ", המבטאים את תפיסת השמאל הציוני, להבדיל מגישת השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. מאמריה מנסים להציב סכר בפני ההידרדרות של השמאל הישראלי אל המחוזות המסוכנים של האנטי-ציונות. מאמריה מעוררים פולמוס ומאמרי תגובה, והיא משיבה בתגובות על תגובות, כמו מאמר זה. אני רואה חשיבות רבה במהלך הזה.
בכך מצטרפת גרינפילד לשורה של אינטלקטואלים שמאליים הנלחמים את מלחמת הציונות בתוך מחנה השמאל. היא עצמה הזכירה במאמרה את רות גביזון, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין, אלכס יעקובסון ואחרים ואני אוסיף על כך גם את גדי טאוב, ארי שביט ובן דרור ימיני. כדי להבין את חשיבות מאבקה, ודווקא את חשיבות בחירתה לנהלו מעל דפי "הארץ", כדאי להציץ בעמוד הסמוך לו: מאמר של היורד לגרמניה נעמן הירשפלד המתפלמס עם מאמר קודם של גרינפילד ומטיף לאידיאולוגיה של ירידה; מאמר של שלמה זנד מכחיש העם היהודי, מאמר של מרדכי קרמניצר נגד חינוך יהודי וציוני ובעמודים אחרים בעיתון מאמרי שמאל רדיקלי של רווית הכט, קרולינה לנדסמן ואורי משגב. אסור לשמאל הציוני להפקיר את המערכה. תחזקנה ידיה של גרינפילד.

* סיפור הצלחה ציוני – בשנות המאבק נגד נסיגה מהגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. השתתפתי אז בעשרות או מאות פאנלים, עימותים ורבי שיח עם שוחרי הנסיגה, בכל רחבי הארץ. בין יריביי, היו כמה "בני זוג" קבועים; כאלה שפגשתי שוב ושוב בעימותים.
עם אחד מבני הזוג הללו יצרתי יחסי כבוד הדדי והערכה הדדית. היה זה רן כהן, עימו ביליתי בעימותים רבים. בראש ובראשונה הערכתי את רמתו, רמת טיעוניו וכושר הביטוי שלו – חשתי שניצב מולי יריב ברמה, שמצליח לאתגר אותי מבחינה אינטלקטואלית. אך יותר מכך, הערכתי את העובדה שאני מתמודד עם פטריוט ישראלי, שהמושגים ציונות, התיישבות וביטחון הם המזון האידיאולוגי שלו. הוא טועה, אבל טעותו נובעת מהתפיסה שלו מהי טובתה של מדינת ישראל. לשם השוואה – היו לי לא מעט עימותים עם מוסי רז. לא סבלתי אותו. גם כיוון שהיכולת שלו לשקר בלי להניד עפעף, לזרוק "עובדות" ו"נתונים" שהמציא באותו רגע כדי לשרת את טיעוניו – היתה בזויה בעיניי, אך בעיקר כיוון שהתחושה שלי בעימותים עמו היתה שניצב מולי נציג סוריה.
לא כן רן כהן. אגב, באשר לטעותו הפוליטית של רן כהן – לפני כשנתיים העלו את שנינו לשידור ברדיו על מלחמת האזרחים בסוריה והשלכותיה על ישראל, ונדהמתי לגלות שהוא שייך לקומץ סרבני ההתפכחות.
לקראת צאת ספר אוטוביוגרפי על ילדותו בעיראק, חייו בצל המחתרת הציונית שבה פעלו שני אחיו הגדולים, עלייתו ההרואית המחתרתית לארץ כילד בודד עם אנשי המחתרת, חייו כילד חוץ בגן שמואל והתערותו בחיי הקיבוץ עד בחירתו למזכיר הקיבוץ ושירותו כקצין צנחנים בצה"ל – נערך עימו ראיון רחב היקף במוסף "הארץ". וגם בראיון הזה, נהניתי לקרוא בעיקר את הלהט הציוני והאמונה בציונות, שהולכים ונעשים נדירים היום בחוגי מפלגתו מרצ. כהן הביע הערכה להיסטוריה הציונית, למדינת ישראל. את התקדמותו בחיים מילד פליט שברח מסכנת החיים ליהודי בעיראק, להיותו ישראלי מצליח, קצין בכיר בצה"ל ושר בממשלת ישראל, הוא מייחס לציונות, ומגדיר עצמו כ"סיפור הצלחה ציוני".
הנה, ציטוט מדבריו של כהן: "כדי להציל חיים של ילדים ואזרחים בישראל אני מוכן להילחם גם כיום. צנחתי, קפצתי, נלחמתי, יריתי, ספגתי הפגזות והייתי מוכן לעשות את זה בכל נפשי ומתוך נכונות למות למען המדינה והחברה, כי פה נבנה בית לעם."
זה לא בדיוק סגנונה של זהבה גלאון. אפילו את תפיסתו המדינית, של מדינה פלשתינאית בקווי 49' הוא מנסח במילים: "על חלק מאדמת ארץ ישראל חי עם פלסטיני ומדינת ישראל צריכה לחיות אתו בשלום. שתי מדינות זו לצד זו." זה לא ניסוח טיפוסי של זהבה גלאון.
תפיסותיו המדיניות של רן כהן מנוגדות לשלי. תפיסותיו החברתיות קרובות לשלי. דבר אחד שהוא אמר בראיון הכעיס אותי מאוד, כיוון שהוא לוקה בהיעדר יושרה. הוא האשים את מנחם בגין בכך שהסית את עדות המזרח לשנוא ערבים. זהו שקר וכזב. בגין מעולם לא שנא ערבים. תנועת החרות בהנהגתו היתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את דלתותיה בפני ערבים, כבר ב-1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, כשאף מפלגת שמאל ציוני, כולל מפ"ם, לא חשבה על כך. בשנות החמישים והשישים תנועת החירות הובילה, בשיתוף עם מפ"ם ואחדות העבודה, מאבק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. זו השמצה גסה.
דבר נוסף שהפריע לי בראיון, הוא המראיינת, דליה קרפל, עם "שאלות" בנוסח: "מתי לדעתך מדינת ישראל תחדל להיות דמוקרטיה?" וכדומה.

* שברו את קוד הפרטיות – מאז נפילת בנו, טייס הקרב רס"ן יונתן בגין, אביו, בני בגין, מעולם לא אמר דבר עליו ועל אבלו הכבד, בפומבי, בכלי התקשורת. למה? כי זה האיש. דרך חייו היא של אפס חשיפה ציבורית ותקשורתית. כל הופעותיו בתקשורת, ללא יוצא מן הכלל, הן רק בנושאי ציבור. אפילו הרצון הטבעי של הורים שכולים לספר על בניהם כדי שאנשים רבים יידעו עליהם, לא חל על בני בגין. זה האיש, זו דרכו, זו בחירתו ומן הראוי שנכבד אותה.
הצטערתי מאוד ושמחתי מאוד לקרוא ב"ידיעות אחרונות" כתבה על משפחתו. שמחתי על כך ששקריו הנתעבים של "הצל" הופרכו, אך הצטערתי שמי שבחר כל חייו באפס חשיפה של משפחתו ופרטיותו, נאלץ להיחשף כך, בגלל ביריון מנוול ועדת המוני מעריציו. בני בגין עצמו לא התראיין לכתבה. יתכן שהוא ידע על הכתבה, ואם לא – חבריו שכיבדו תמיד את בחירתו בפרטיותו המוחלטת הפרו בצדק את הקוד.
אין מילים בפי כדי לבטא את הבוז העמוק שאני רוחש לאלה שציטטו את דברי הבלע של הצל המנוול. אלה שדיברו על בני בגין כמי שחינך את ילדיו לשנאת ישראל. את מי הוא חינך לשנאת ישראל? את בנו הטייס שנפל? את בתו "המתנחלת"? גם בנו ה"שמאלני" רחמנא לצלן, רחוק משנאת ישראל. אף אחד מששת ילדיו אינו מתקרב לתיאור הזה.
למי שלא קרא את הכתבה, אציין רק את העובדות על "בתו שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי," כפי שכתב המנוול ורבבות שוטים ציטטו בחדווה. אותה בת, אביטל, עו"ד במחלקה הפלילית של משרד המשפטים, נשואה למוסיקאי נעם ברטוב והם מתגוררים בירושלים. "חטאה" הנורא, הוא שלאחר נישואיה, הזוג הצעיר שכר לתקופה קצרה דירה באבו גוש.
הבריון המנוול, בן בריתו של המוקיון אורן חזן, התפקד לליכוד, והתחייב לפקוד לפחות 3,000 איש. כמעט כל חברי סיעת הליכוד ובראשם נתניהו, פחדו לצאת נגדו, פחדו לצאת להגנת חברם שנעשה לו שיימינג נתעב כל כך. במקום חוט שדרה, יש להם סמרטוטי רצפה.

* בניגוד לשבועת הרופאים – התעקשותה של ההסתדרות הרפואית להשבית את בתי החולים, למרות שהממשלה הלכה מרחק רב מאוד לקראתם וקיבלה את מרבית דרישותיהם, מצביעה על האצבע הקלה שלהם על הדק השביתה. הקלות הבלתי נסבלת של השבתת מערכת הבריאות, היא סתירה מובהקת של שבועת הרופאים.
מאז ומתמיד יצאתי נגד שביתות הרופאים. הפעם נפגעתי מכך אישית. אבי, ההולך ומאבד את הראיה בעינו האחת שעוד רואה, וזקוק לרצף טיפולי – היה אמור לעבור בדיקה ביום השביתה. קביעת תור, היא דבר מסובך, וכל עכבה, מאיצה את עיוורונו. הוא רק אחד מהמוני סובלים. כל הומניסט הדוגל בצדק חברתי חייב לצאת נגד שביתות כאלו, הפוגעות בעיקר בחלשים בחברה.

* אהוד, אני יכולה להקליט אותך? – על פי החוק החדש שיוזם נתניהו, של איסור הקלטות סתר באופן חד צדדי, היה על שולה זקן לומר לאולמרט: "אהוד, עצור רגע. אני רוצה להפעיל קודם את מכשיר ההקלטה, זה בסדר?" על פי החוק הזה, אולמרט ועוד פושעים רבים ורעים לא היו באים על עונשם.
איני טוען שאין בעיה בתרבות האזנות הסתר, שהיא חלק מתרבות אובדן הסולידריות והאמון. אני מעולם לא הפעלתי הקלטה. אולם הצעת החוק הגורפת, תפעל לטובתם של פושעים ומושחתים, ונזקה לחברה הישראלית רב מתועלתה.

* שופט בראש גדול – השופט דוד רוזן מונה לנציב הביקורת על הפרקליטים. השופט רוזן הוכיח את עצמו במשפט "הולילנד" כשופט אמיץ, נחוש, מגן אמת של שלטון החוק בישראל, נושא שליחות של הדברת השחיתות השלטונית ובעיקר – שופט בראש גדול, הרואה את התמונה הגדולה ולא נותן להתחכמויות משפטפטניות של פרקליטים משומנים לעוות אותה.

* טעות אנוש – חברת ההשמה ל.מ. שפרסמה מודעת דרושים גזענית, הסבירה שהיתה זו טעות אנוש. התחקירן שלי שיחזר את טעות האנוש. אנוש ניסה לכתוב "שליטה בסביבה ממוחשבת – יתרון," ובשל פליטת מקלדת מצערת, יצא לו "לא רוצה אתיופית." אז למה משמיצים אותו שהוא גזען?

* אקורד הסיום של אובמה – ארדואן אמר בסוף השבוע שיש סימנים חיוביים מארה"ב באשר להסגרת גוּלֶן לטורקיה. אני מקווה שזאת התרברבות ריקה של השקרן המוּעד, ושאקורד הסיום של מדיניות החוץ הכושלת של אובמה, לא יהיה הענקת ראשו של גולן לדיקטטור האיסלמיסטי של טורקיה. גם בלי זה, מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי האיסלם הרדיקלי גרמה לנזק חמור לשלום העולם. לא שגולן הוא טלית שכולה תכלת. הוא עצמו איסלמיסט ושותפו עד לפני שנים אחדות של ארדואן. אך הסגרתו של מתנגד המשטר מס' 1 של הדיקטטור, לידי הרודן, היא פשיטת רגל מוסרית.

* נעליים גדולות – במשך שנים אריה מליניאק היה איש הספורט של התוכנית "בילוי נעים" בגל"צ, עד שמוטי קירשנבאום החליף אותו. קירשנבאום נפטר ומליניאק חזר, ומה לעשות? אי אפשר שלא להשוות. הם באמת ליגה אחרת.
לעומת קירשנבאום החד, השנון, שכוחו באירוניה המנוסחת באנדרסטייטמנט ובהומור עצמי, בולט מליניאק בגסות רוחו, התלהמותו, בוטותו, הציניות שלו וההומור (הלא מוצלח) על חשבון אחרים, ברמה של "ירידות" של ילדים.

* ביד הלשון: בית המכס התחתון – את הפינה הקודמת הקדשתי לבית המכס העליון, בגולן, והזכרתי בה את בית המכס התחתון, ליד גשר בנות יעקב.
האומנם המבנה המכונה "בית המכס התחתון" היה בית מכס? הרי בזמן השלטון העות'מני לא עבר שם גבול. בשיטוט בגוגל, מיספר הגרסאות זהה למיספר הגורסים. גם בין מומחים שהתייעצתי איתם, הדעות חלוקות.
ההסבר המתקבל על דעתי, הוא מתוך ספרו של נתן שור "תולדות הגולן". המבנה הוא חאן טורקי עתיק, שלצידו נבנתה מצודה קטנה שנהרסה. צבא נפוליאון ששהה במקום תיקן את המצודה. בתקופת השלטון המצרי של מוחמד עלי ואבראהים בנו, החאן היה עזוב שכן התנועה בין א"י לדמשק פחתה. עם חידוש השלטון הטורקי, החאן חזר לפעול, ובמקום נגבו דמי מעבר על הגשר. בתחילת תקופת המנדט הצרפתי, היה במקום בית מכס קטן, בנוסף לבית המכס העיקרי, בית המכס העליון.