רומאן

"כִּי לֹא לַקַּלִים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה"
(קוהלת, ט', י"א)

המהדורה הראשונה של "לא לגיבורים המלחמה" נדפסה בשנת תשל"א, 1971
לפני 45 שנה, בהוצאת א. לוין-אפשטין בע"מ, תל-אביב.
המהדורה השנייה, המצולמת, יצאה בהוצאת 'אסטרולוג' בשנת 2000.
הרומאן נכתב: ירושלים 1963 – תל-אביב 1969.
לפני יותר מ-50 שנה!

פרק כ"ב ואחרון

סתיו 1961.
רעש מנועי המטוס התגבר והפך ליבבה צורמת, וצבי לא שמע מאום מדברי הסובבים אותו, ידידים וקרובי-משפחה שהתאספו ללוותו בנמל התעופה לוד. בחדרי-הנוחיות בחן עצמו במראה. האומנם הזדקן? בלוריתו שחורה, עורו שחום, אך פניו נוטת מעט להסתרבל. שערות כסף בודדות כבר מאפירות את צדעיו. ושפתיו, אותן לא אהב, עבות ובולטות. בידו החזיק מדוודה קטנטנה, בעצם לא מזוודה היתה זאת אלא מין תיבה שטוחה, יותר נכון מין תיק של עור בצורת מזוודה, אבזמיו נוצצים בציפוי ניקל ואפשר לסגרם בנקישה גנדרנית. הוא לבש חולצה בצבע ירקרק-בהיר, מתנת הוריו. פוליק. חברים סיפרו כי כאשר הביאו את גופתו היו ידיו שבורות וחזהו נקוב כדורים, מפנים ומאחור. צבי ביקש לשכוח. לומר לעצמו, היה לו שיגעון-רדיפה, וזה הכול. הוא היה צריך ללכת לפסיכיאטר. אבל הכותרת בעיתון, בכתבה, התמונה המטושטשת. "מדוע רץ חייל-המילואים רפאל שומרון אל הגבול?"
החותמת הוטבעה בדרכונו, והוא פסע החוצה, וחרש-למחצה זרק את בדל הסיגריה, ועתה הירשה לעצמו, לא, לא לבכות עדיין, רק לחשוב על בכי, לדמות שהנה עומד הדבר להתרחש בלחץ המשונה המעיק בתוך גרונו. לדמות תחושה של דמעות במקום לבכות ממש, הנה כך, מעולם לא הִרשה לעצמו לנהוג אחרת ברגשותיו מפחד פן יחדל לפתע לעמוד מן הצד וייקלע שלא בטובתו למרכזה של עלילה.
כחודש לפני הבחירות שולח טיל, "שביט 2", במעמד ראש-הממשלה וצמרת משרד הביטחון. הבחירות התקיימו בחודש אלול. ביום חם ומעיק. למי היה הפוליק נותן את קולו? מפא"י ירדה והפסידה שישה מאנדאטים. הליברלים, חרות ומפ"ם עלו. בן-גוריון טרם הצליח להרכיב ממשלה חדשה בראשותו.

"אימו ובני-משפחתו של רפאל שומרון, המכונה בפיהם – פוּליק, אינם יכולים למצוא תשבה לחידה שכה מציקה להם – מדוע רץ ללא צורך אל מול היריות? מפקדו בצבא, איש-מילואים אף הוא, אינו יודע להסביר מפני מה לא השתטח רפאל עם כולם. אפילו לא ירה ברובה שלו. הוא היה בחור שקט ומסוגר, כך סיפר, ואיש בפלוגה כמעט ולא שם לב אליו לפני כן.
מדוע?
על שאלות אלו כבר לא יקבלו, כנראה, בני-משפחתו תשובה, כי סודו זה של רפאל ירד עימו אלי קבר..."

הדף-האוויר בא ממנועיו של מטוס סילון שעמד להמריא, טילטל את קירות הבניין כמו רעידת-אדמה עשוייה בידי אדם, כקטר משתולל שירד ממסילתו ורץ בפראות סחרחר על גלגליו. צבי התפלא כיצד לא חש בממשותו של רגע הפרידה הבלתי-נעים, שחלף כחלום. הנשיקות האחרונות, מהן סלד, המילים הנרגשות, הבאנאליות, שהכול אומרים בהזדמנויות אלו. הוא נופף בידו, עצל כתמיד, לעבר המרפסת רוחשת ראשי-אדם, בה עמדו האנשים הקרובים לו, כל משפחתו הגדולה מן המושבה, דחוקים כתף אל כתף ומרימים לעומתו אף הם את ידיהם בברכת פרידה. הם רואים אותו והוא אינו רואה אותם. על חשבונו של מי הוא נוסע? הרהור טורד ניקר במוחו, פתאום יכריזו ברמקול שֵׁם, תתברר טעות, יורידו אותו מן המטוס, כי לא שמו רשום בכרטיס אלא השם של פוליק. לא הוא הנמלט אלא פוליק, ממושקף וראשו הבהיר רכון, עקשן, מחייך כדרכו בביישנות, פוסע כאן במקומו, עתיד לנסות להתחיל מחדש את חייו במקום אחר, להמשיך ללמוד, ואולי, סוף-סוף, להירגע.
צבי המשיך לצעוד לעבר המטוס החונה מול בית-הנתיבות, מפנה מדי כמה צעדים את ראשו לאחור, ממשיך לנופף בידו לעבר גוש האדם הצפוף, המשחיר על מעקה המרפסת הרחוקה. "מדוע? אין איש יודע." פוליק הצליח לפעול דבר-מה, הוא לא נשאר לעמוד מן הצד. כיצד התכתש עם השוטרים בשבת ההדחה! הוא לא הסתפק בהרהורים ובמילים בלבד, אלא ניסה ללחום, ולא אשמתו היא כי מעולם לא הצליח לפגוש פנים-אל-פנים את אוייביו האמיתיים. ואילו אותו עצמו, ידע צבי, דנו באיזשהו מקום להרהורים מתמידים שיהא שוקע בהם כל שנותיו. והוא זכר את אשר אמר אריסטו על משתתפי התחרויות במשחקים האולימפיים: מקבלי העטרה אינם היפים או החזקים ביותר אלא המתחרים, כי מהם באים המנצחים. וכך גם בדברים הנאים והטובים של החיים, הזוכים בהם, ובצדק, הריהם עושי המעשים.
ועפרה? ויהודית? ו...? – כלום עדיין הוא עומד מן הצד? משעה שעזב את סדום, ואת הצבא, ועלה לירושלים ללמוד, נעשה עבד להרגלים של סדר-יום קבוע. ועתה נחתך מהם, עוזב את ביתו, נוסע, ושוב אין לו מקום להסתתר בו. להשתייך למשהו, ככל היתר. פינה לצפות ממנה במתרחש מבלי לקחת חלק פעיל. הוא ניתק עצמו משנות הלימוד באוניברסיטה, שחלפו מהר, מהר מדי, ועתה הוא עומד בפני עתיד נעלם, בארץ זרה, לראשונה בחייו, וכל הווייתו כולה ברגע זה אינה אלא הצעד האחד הנוסף לקראת כבש-המטוס, ועוד צעד, וכרטיס-הטיסה שהוא כמחברת צרה ואדומה שהיתה לו בכיתה א', וחפציו הארוזים במזוודות, והקימה האחרונה בבוקר בפתח-תקווה. הריהו נשלח למרחקים ארוז כשתיל-עץ. אך הוא עקר את עצמו מרצונו. עתה יהא עליו להכות שורשים בארץ חדשה אשר בשפתה אינו שולט היטב ובמנהגיה אינו רגיל. והאם הוא באמת נוסע מרצונו שלו, או שמא ראשית המסע נעוצה בפוליק? מדוע הזניח את פוליק בחודשים האחרונים? לא ביקר אצלו? למה לא דאג לו כאשר הפסיק לפתע ללמוד וברח מירושלים?
היה ישר עם עצמך. מתי החלטת סופית לנסוע? כאשר קראת בעיתון על מותו של פוליק.
שעה שהניח את כף רגלו על המדרגה והחל פוסע ועולה, הצטער על כי קצרה ידו מלנהוג בדרך אחרת, ועל כי תמיד יהא דומה תוכו לבית-קברות לאנשים אותם אהב ושנא, ועימם לקח חלק בגורל משותף.
"אתה צייד-חרקים," כינהו פעם פוליק בפניו, "למענך כאביי הם חומר. אתה מתבונן בי בתשומת-לב של אספן-פרפרים. אבל הלב?" והוסיף בלעג: "אתה כאיש-מדע. אוסף את תחושותינו במלקחיים זעירים וזהיר-זהיר מניח אותן תחת למיקרוסקופ הפרטי שלך."
יש לי מיקרוסקופ המזעיר את ידיי והופכן מרוחקות וחסרות כוח להושיע, רצה להשיב לפוליק, ומשום כך לא יכולתי לעזור לך. הבוקר, בפתח-תקווה, רגעים אחדים לפני שהתעוררתי, באת בדלת, תפסת בידי, והתחלת למשוך בכל כוחך החוצה, החוצה... – ואני התנגדתי לך בכל כוחי מבעד לדלת הפתוחה למחצה, מפני... מפני שידעתי כי לא ייתכן שנתראה עוד פנים-אל-פנים. אתה חייכת לעומתי מבעד למשקפיך, נבוך ומתנצל קימעה, כאילו היית חלש, אבל לא היית חלש אלא עקשן, ופניך הבהירות והטובות הזהירו תמיד כאילו מעולם אחר. אך לפתע התכסו פניך בהעווייה מכוערת ודמותך הצטמקה והתגמדה ואתה נעשית ילד קטן ומציק, המנפח לחייו, ושר מול פניי פזמון אשר שנים רבות לא שמעתי וזיכרו נשכח ממני:
"צביקה פּוֹץ / חייל בברית / עם זבובים נלחם בִּפְלִיט / מטאטא – הוא רובו / וסיר-לילה על ראשו!"
אחיזת ידך המפלצתית, אשר משכה אותי מבעד לדלת הפתוחה למחצה – היתה חזקה כמלחצי-ברזל, ואני התעוררתי שטוף זיעה קרה וליבי מכה בהתרגשות. הערבים אומרים כי כאשר אדם מת בחלום...
צבי עמד נשען למעקה הקל במרום המדרגות, בכניסה למטוס, והרים בפעם האחרונה את ידו לעבר הפס הכהה, מלא ידיים זעות ומתנועעות, כזחל מרובה רגליים, ידיים המשתלחות בלא-הרף לכל עבר, על מרפסת הבניין. דיילת שעיניה גדולות ורטובות רמזה לו בחיוך שייכנס, ואגב כך נגעה קלות במרפקו. הוא החזיר לה חיוך מלטף, מהיותו בטוח כי נשא חן בעיניה, ובתוך כך התעורר מחלום הרהוריו, והרגשתו הטובה החלה שבה אליו. הלא הדיילת תהיה עימם משך כל זמן הטיסה, והיא מדברת עברית.
הקור הפתאומי בבטן המטוס ממוזג-האוויר העביר בו צמרמרות. על פניו הלוהטות התייבש קרום מציק שצינן את עורו. הוא הבחין בבגדיו ספוגי הזיעה, ובחל בגוו הדביק שהיה עליו למעמסה. בקדחת הנסיעה לא חש כלל כמה חם היה היום, אחד מאותם חמסיני סתיו שהערבים מכנים בשם "הקיץ השני", קשים כשלהי-קיץ, ומעלים בזיכרון את מות התמוז וקורבן-אדם.
שכניו לנסיעה נדחקו אל האשנבים כדי להציץ החוצה אל יקיריהם פעם נוספת ואחרונה, רואים ואינם נראים. צבי צנח על מושבו והידק את החגורה. הדלתות נסגרו. המנועים הגבירו את נהמתם. מכונית מכבי-האש רצה לצד המסלול, וצבי הרהר שזו האפשרת האחרונה להורידו מן המטוס כפושע נמלט או מבריח-סמים.
המטוס פנה לעבר מסלול ההמראה, ומשונה היה בעיני צבי כי הפעם הוא המצוי בפנים, ואינו אחד המלווים העוקבים במבטיהם אחרי המטוס, כיצד הוא רץ על המסלול, מתרומם, ממריא ונוסק בקו קעור בכיוון הים, לאט-לאט, עד שנדמה רגע שהוא תקוע על מקומו בשמיים, הולך ומתקטן בתוך עצמו, וקווי עשן הסילונים הלבן נמשכים אחריו מן הקרקע, כשטיח הנפרש באוויר לכבוד מסעו, ומתלווים אליו בצאתו עד היהפכו לנקודה זעירה הנמוגה ונעלמת בשמי המערב, מעל פני הים. "שם אירופה," הרהר בכל אותם פעמים קודמות. והיה דבר-מה אשר לא יאומן ביכולת הזאת לראות כיצד הופך מה שהיה עד לפני רגע אדם קרוב, חי ונושם, שנגעת בו, – לדמות בובה מגוחכת המנפנפת לך שלום ממרחק, בכניסה למטוס, ופתאום והיא כבר איננה ממוקמת במחשבתך כאן, אלא שם, באירופה, הגם שעדיין אפשר לראות בקושי את נקודתו השחורה של המטוס בפאתי מערב. אדם הפך לאידאה.

ירושלים 1963 – תל-אביב 1969

סוף

שנות הכתיבה של הרומאן:
נוסח ראשון, ירושלים, ינואר-יוני 1963, טבת-תמוז תשכ"ג. 6 חודשים.
נוסח שני, ירושלים, ספטמבר 1964-מאי 1965, תשרי-אייר תשכ"ה. 9 חודשים.
נוסח שלישי ואחרון, תל-אביב, אוגוסט 1968-אוגוסט 1969, 12 חודשים.
ס"ה לכתיבה 27 חודשים.

*
ההקדשה במהדורה הראשונה היתה לאשתי הראשונה ענת
שדומה כי התאכזבה מההתעלמות שליוותה את הופעת הספר
הייתי אז בן 35 והיום, 2016, אני בן 80
ואת ההעתקה החדשה הזו אני מקדיש לזכר חבֵרִי
גלעד שגיא-קורלנדר משכונת בורוכוב שהוא
וגם זו שדמותה של עפרה ברומאן עוצבה קצת על פיה
כבר אינם בין החיים

*
כשהופיע "לא לגיבורים המלחמה" בשנת 1971 הוא התקבל בעוינות גמורה מצד הביקורת, ובעיקר בהתעלמות – וזאת לאחר שנפסל מלצאת לאור ב"ספריה לעם" של "עם עובד" (אחרי "המחצבה", 1963, ו"אנשי סדום", 1968) – ולבסוף יצא הספר לאור בהוצאת א. לוין-אפשטיין, 1971 – בזכות העורך, יגאל עילם.
באותה תקופה גם לא התייחסו לתיאורֵי בסיס הטירונים הצה"לי ברומאן – שהיה אולי הראשון להביאם בספרות העברית, וגם לא למצוקתו של הגיבור, פוליק, הסטודנט לפילוסופיה, בשירותו הקשה במילואים – שמביא עליו את סופו הטראגי. אבל סוף טראגי בספר של בן עזר לא נחשב.

את הנוסח השלם של הרומאן אפשר לקבל חינם במייל במתכונת של קובץ וורד עברי