יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב
ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה
נערך בספטמבר 1994
המסע מלווה בסרט וידאו שצילם עמנואל בן עזר ובו דברי אהוד בן עזר על רקע המקומות שעליהם הוא מספר:

יום 1. יום שלישי, 13.9.94

תל-אביב – בודאפשט

יהודית ואני נפרדים בבוקר מבן, ויוצאים במונית לנתב"ג. פוגשים את לאלה אחותי [העובדת באל על] לפני המדרגות הנעות, נפרדים ממנה, ועולים. העלייה במדרגות הללו נותנת לי תמיד את ההרגשה שחוץ-לארץ כבר התחילה.
יש די זמן להסתובב ולקנות ולקנות טבק למקטרת שלי, מוצרי קוסמטיקה ליהודית ונעלי ריבוק לבן ולי. הפעם ישנה המידה שלי.
ג'ודי ועמנואל בן-דודי [שנינו נכדים של יהודה ראב בן עזר] כבר יושבים ומחכים. האולם הומה ישראלים שממהרים להימלט מאימת יום כיפור בארץ. עוזי ואביבה שטרן מירושלים, יוצאים גם הם לבודאפשט ולפראג, במסגרת טיול מאורגן. שרגא ותהילה רבין, עם חלק ממשפחתם, לאיסטאמבול ומשם בטיול מאורגן לתוככי תורכיה. ישראל לרמן ואשתו, בטיול מאורגן לבודאפשט ולפראג. יוסי גינת מסתובב עם אורי טהון ועוד מכר לא-ישראלי, יוצאים לקונגרס כלשהו. גם יהודית פוגשת מכרים. אנחנו שותים קפה עם עוזי ואביבה.

אתמול בערב רשמתי ביומני: "אני מניח שתהיינה אכזבות בנסיעה, ולא את כל התוכנית נצליח להגשים, ואולי גם יהיה פחות מה לראות מכפי שאני מצפה – באיזור שממנו באה משפחת ראב. אבל טוב לצאת, כי כאשר אני נמצא יותר מדי זמן בארץ, מבלי להתנתק, אני מוצא את עצמי מושפע יותר מדי ממה שקורה סביבי, מהדיעה הכללית עליי מצד אנשים שרובם חושבים בעצם רק על עצמם, וזה לא בריא מבחינה פילוסופית. כי אסור לאדם לכוון את פעולותיו לפי התכלית או התועלת אלא עליו לפעול משום שהחוק הפנימי שלו מחייבו לכך, ללא התחשבות בתוצאות. וזאת לא אמר ראשון ליבוביץ, אלא קאנט."

קצת אחרי 11.00 אנחנו ממריאים בטיסת אל-על 367, תל-אביב-בודפשט. מטוס ג'מבו שרובו ישראלים. הטיסה נמשכת קרוב לשלוש שעות. הארוחה של אל-על מפתיעה לטובה. סטייק-עוף מעולה עם בשר מעושן. סלט. בקלאווה משובחת.
אני משתדל לישון אך במטוס עומד רחש בלתי פוסק. כמו לול תרנגולות. גם המוסיקה הקלאסית, באוזניות, לא השתנתה זה כשנתיים. אותם דברי קישור של אריה ורדי.

יורדים לחום של 25 מעלות בבודפשט ב-14.30 בערך. עומדים שעה ארוכה בתור לביקורת הדרכונים באולם קבלה קטן ולא ממוזג. קהל ישראלי מזיע ונדחף. שוטרים הונגרים משועממים. אני מחליף 100 דולר ו-100 מרק, ומקבל יחד כ-160,000 פורינטים.
המזוודה מגיעה בשלום. אנחנו מתקשקשים קצת בחוץ בניסיון למצוא את האוטובוס עד שמחליטים לקחת מונית למלון. המחיר שארבעתנו משלמים שווה-ערך ל-21 דולר.

מלון פורום מפואר מאוד, על גדת הדנובה, בפֶּשט, ליד גשר השרשראות. אנחנו מקבלים חדרים בקומה 9, הפונים אל העיר ולא מערבה, אל הנהר וגבעות בודא.
נחים קצת, ובשעה 5.00 לערך יורדים ומתחילים ללכת צפונה, על גדת הנהר, לכיוון גשר מרגית. נהג המונית המליץ לנו על מסעדה טובה בבודא, ברחוב מרגית שהוא המשך הגשר כלפי מערב.
באמצע הדרך, ליד הפרלמנט, אנחנו מתעייפים, וגם הברחשים מעצבנים. לוקחים מונית המביאה אותנו עד למסעדה מארגיטקארט ברחוב מרגיט 15, במעלה הגבעה. נכנסים לחצר יפה. רוב הקהל מקומי. המלצר המבוגר מארח אותנו באדיבות. מזמינים יין ריזלינג הונגרי. מרק גולש. שניצל. סלט מלפפונים חיים עם פפריקה חריפה. ארוחה יוצאת מן הכלל שעולה לארבעתנו 150 ש"ח בקירוב.
.Margitkert Vendeglo, 1023 Budapest, Margit U. 15. Tel. 135-4791. 115-8682
חוזרים למלון ויושבים בלובי עם זוג ישראלי מחיפה. הבעל, דובר הונגרית, אינו חדל לספר ניסים ונפלאות על המלון והעיר וכיצד הסתדר לקבל חדר הצופה לדנובה תמורת תוספת של כשלושים דולר. מאיתנו דרשו על כך תוספת של 25 דולר ללילה.
מאוחר יותר יוצאים החוצה ויושבים בגינת קפה פתוחה השייכת אולי גם היא למלון וצופה על הדנובה, נמצאת כמעט על הגדה. אוכלים גלידה, שותים קפה. אחרי 11.00 אנחנו עולים לחדרים והולכים לישון, עייפים מן היום הראשון, הארוך.

יום 2. יום רביעי, 14.9.94, ערב יום כיפור

בודאפשט

אני קם ב-7.00 בבוקר ויורד בחלוק הלבן של המלון לבריכה הסגורה הנמצאת בקומה שמעל אולם האוכל, מוקפת קירות זכוכית הצופים על נופי בודא שמעבר לדנובה. מקום יפה להפליא, נקי וערוך בטעם. הבריכה עצמה קטנה, 10 מטר אורכה, ואני שוחה 100 בריכות כדי להגיע לקילומטר היומי שלי. די צפוף. חמישה איש והבריכה מלאה. אילו לפחות היו צעירות. אבל כולם קשישים וקשישות מלאי-מרץ. זקנה נחמדה אחת שוחה כמעט בקצב שלי, מתחרה איתי, וממשיכה גם לאחר שאני מסיים את המנה היומית.
אני, בן ה-58 – משתדל לשמור על הכושר. לעמנואל בן ה-65 אסור להרים ולסחוב מזוודות, מסיבות רפואיות, ואני הסבּל של המסע. בדרך-כלל אני סובל מכאבי-גב אבל הפעם לקחתי את זוג נעלי הריבוק הישנות שלי, שלא מייצרים יותר כמותן, ואף שאין להן צורה והן כמעט מתפרקות, ההליכה בהן היא כעל כנפיים. בהמשך המסע יתברר לי עד כמה חשוב היה לשמור על הכושר. בית-החזה ושרירי הידיים שלי הם עכשיו כשל מתאגרף, וגם הרגליים סוחבות לא רע. אני הולך תמיד מהר יותר, קדימה, ובמעגלים, וחוזר, כדי לחסוך מהשלושה הליכה מיותרת כאשר איננו בטוחים בכיוון.
עולה למעלה, מתקלח, ואנחנו יורדים ב-8.30 לארוחת-בוקר נהדרת באולם הצופה אף הוא לדנובה ולבודא. נקניקים בשפע, גבינות, דגים מעושנים, לחמניות טריות, ביצים מטוגנות בקותלי-חזיר, טוסטים צרפתיים, ריבות ודבש, סיריאל לסוגיו, קפה מצויין, שפע מיצי פירות, וגם פינה סינית, כי המקום מתפקד בשאר שעות היום גם כמסעדה סינית. גבינת הסוייה מגעילה, אבל ביצי השליו הקטנות ברוטב סוייה הן מעדן.
אחרי השחייה אני מרשה לעצמי לזלול ללא הגבלה.
אחרי ארוחת-הבוקר אנחנו עולים לארוז את חפצינו. יהודית סידרה, בתוספת סימלית של 30 דולר, ללא קבלה, שיעבירו אותנו לשני הלילות הנותרים לחדר הצופה אל הנהר, אשר יתפנה בצהריים. עמנואל וג'ודי מעדיפים להישאר בחדר הקודם. בהחלפת חדרים אין שני ליהודית, והיא מעין שר-החוץ של המסע, כאשר צריך לסדר דברים. היכולת שלה לדבר עם אנשים ולהשיג את מה שהיא רוצה היא ממש מדהימה. הפעם היא אומרת שבעלה סופר והוא מוכרח להתרשם מנופי העיר כדי לכתוב עליהם. כל נושא העברת החדרים הוא כניראה פרנסה צדדית של צוות המלון, שמתחלק בתוספות הלא-רשמיות. בדיל של אל-על, שבו היו כלולים שלושה לילות במלון, לא צויין באיזה צד של המלון יהיו החדרים...
אני מטלפן למשורר היהודי-ההונגרי אנדראש מזאי, והוא מזמין אותי למשרד שלו, אבל לא ניראה לי שהוא זוכר אותי בדיוק, למרות שנפגשנו איתו בבודאפשט ב-1987, וגם שלחתי לו חומר כתוב לקראת הביקור הזה. הוא אומר שהוא יכול להעמיד לרשותנו לשבוע ימים בית באגם הבלטון. קצת מאוחר. אנחנו קובעים שאטלפן אליו בהמשך היום כדי שאבוא למשרדו. אבל זה לא מסתדר לי. החומר הספרותי ששלחתי לו אינו מעניין אותו כניראה, והוא נהפך לאיש עסקים טרוד.
יוצאים לרחוב קרולי, דרך תחילתו של ואצי, ופונים ימינה לכיוון בית-הכנסת. המכלול אינו דומה כלל למה שראינו בביקורנו הקודם ב-1987. אז היה זה מקום חרב-למחצה, מוזנח, ופנים בית-הכנסת שבו ביקרנו היה כמעט נרקב ומתפורר. עכשיו המקום סגור, גם המוזיאון היהודי שהיתה בו גניבה גדולה, שהוחזרה רק לאחרונה, ובפנים ובחצר שבה קברות מתקופת מלחמת העולם השנייה – עובדים עשרות פועלים מקומיים בשיפוצים. מהצד השני ניבנו מיבנים ומונומנטים חדשים, שלא היו אז. כל זאת בלב בודאפשט, שיש בה כיום 80,000 יהודים. אומרים לנו שטוני קרטיס, השחקן היהודי ממוצא הונגרי, הוא שתרם את הכסף לעבודות השיפוץ המרשימות.
יהודית קונה בדרך קוסמטיקה.
אנחנו עולים על אוטובוס מכיכר דין אל כיכר הגיבורים ופותחים בעבודה שלשמה באנו. עמנואל יצא לדרך מצוייד במסרטת וידאו ובמצלמה רגילה, משוכללת מאוד. הכל קשור אליו, המצלמות, וגם ארנק הכסף שבכיסו מחובר בשרשרת מתכת לחגורתו. אחרי ששדדו אותו פעם בפאריס, הוא אינו מוכן להסתכן. אני נושא את הכסף בחגורת בד פנימית על שיפולי הבטן. לקחנו חלק ניכר מן הכסף במרקים ובדולרים במזומן, כי לא היינו בטוחים אם ניתן להשתמש בכל מקום שנגיע אליו בכרטיסי האשראי. במלון פורום המשוכלל יש כספת שננעלת ונפתחת באמצעות כל כרטיס-אשראי, אבל בהמשך הדרך לא יהיה לנו לוכסוס כזה.
בכיכר הגיבורים, שבה ביקרתי לראשונה ב-1987, נמצאים בחצי קשת מקורה עמודים גבוהים פסליהם של מלכי וגיבורי הונגריה. בצד השמאלי פסלו של המלך ההונגרי הנוצרי הראשון, סנט אישטוואן –
St. Istvan
ובצד הימני פסלו של הגיבור הלאומי ההונגרי קושוט לאיוש –
Kossuth Lajos.
סנט אישטוואן העניק שמו לכפר-הולדתו של יהודה ראב.
המאבק לעצמאות של קושוט לאיוש (1848), השלטון העצמי והבחירות הראשונות לפארלאמנט ההונגרי בשנים 1869-1868 – השפיעו רבות על אליעזר ראב ובנו יהודה, וחיזקו אותם בהחלטתם לפעול כך עבור עמם בארץ-ישראל.

עמנואל מצלם אותי משמאל לימין, ואת הכיכר כולה. במרכזה פסל גבוה של ארפד וחבריו. אני מספר:

אנחנו נימצאים בכיכר הגיבורים, ששמה בהונגרית הושוק טרה, בבודאפשט. בראש המונומנט למעלה המלאך גבריאל, למטה בראש הפרשים נמצא הפסל של ארפד, הכובש המדיארי, שבא מהמזרח, כראש השבטים המדיארים, להונגריה.
מצד שמאל הפסל של המלך הנוצרי ההונגרי הראשון סנט אישטוואן. הסיבה שבחרנו להתחיל את הסיור המצולם פה היא שהכפר סנט אישטוואן, הנקרא כיום קירלאי סנטאישטוואן, הוא הכפר שבו נולד סבא יהודה, יהודה ראב, ב-1858, כך שכאילו במידה מסויימת ההיסטוריה של המשפחה מתחילה בצד השמאלי של כיכר הגיבורים, ועוברת, המשפחה שלנו, דרך כל גיבורי ההיסטוריה של הונגריה, עד לגיבור המפורסם האחרון לאיוש קושוט, גיבור מהפכת 1848.
עכשיו אנחנו עומדים לרגלי פסלו של לאיוש קושוט, מנהיג המרד ההונגרי ב-1848. המרד הזה השפיע על השאיפות הלאומיות של לאזאר ראב, אביו של יהודה, והוא שגרם לו לראשית הגישה שלו, החלום שלו, לעלות לארץ-ישראל ולכונן עצמאות כזו שההונגרים זכו בה שנים מאוחר יותר, ב-1867, כאשר האוסטרים נתנו להם מעין Home Rule, שזה היה מעין תוצאה מאוחרת של המרד, שאמנם נכשל.
דבר נוסף שקושר את סבא יהודה למרד של לאיוש קושוט – שכאשר הוא הגיע לימים לאחוזת צ'סנק, ששם עוד נבקר, והיה בה הונגרי שחי באותה אחוזה, אצל יהודי בשם דויטש. היה שם הונגרי, חייל לשעבר במרד של לאיוש קושוט, שמו היה סטיפן סיטשי, והוא היה מעין מורה רוחני של סבא יהודה, שהביא עימו מן הערכים של המרד הלאומי, העצמאות הלאומית, החלום הלאומי של לאיוש קושוט, שאותה משפחת ראב, משפחת שטמפפר, ושאר המשפחות ההונגריות שהגיעו לארץ-ישראל, חלמו ליישם בארץ-ישראל, ולא להשתתף בלאומיות ההונגרית.

אנחנו עולים למוזיאון, הגלריה לאמנויות יפות, שמשמאל לכיכר. הכניסה חופשית. יושבים קודם במרפסת הגבוהה, הצופה אל הכיכר, ושותים משקאות קרים כי די חם. דבורים עטות מיד על הקולה, תופעה שניתקל בה גם בהמשך, כל אימת שיושבים ביום בחוץ ושותים משקה מתוק – מיד באות דבורים.
נכנסים לראות קומה אחת. אל גרקו. ישו על הר הזיתים. שתי תמונות מאכזבות של רפאל. תמונה יפה של פיליפו ליפי. בגלל העייפות מוותרים על קומת האימפרסיוניסטים למעלה, ויוצאים.
מרחבת הכניסה למוזיאון נשקף מראה יפה של הכיכר, ועמנואל מצלם אותי. ליתר ביטחון אני חוזר על חלק מהטכסט.
חוזרים באוטובוס לכיכר דין, וברגל עד לקונדיטוריה המפורסמת ז'רבו, בכיכר וורשמארטי. יושבים בחוץ. קפה ועוגות מיוחדות למקום. לא משהו מיוחד. העוגות של קפה עידית בתל-אביב טעימות ורכות או פריכות יותר. נשים יפות ואלגאנטיות מאוד עוברות על פנינו. ההונגריות אינן נופלות מן הפאריסאיות בטעם ובהעזה של לבושן, וללא וולגאריות.
חוזרים ברגל למלון. עולים לחדר החדש. 615 בקומה השישית. מראה מקסים. כנסיית מתיאש. הארמון. גשר השרשראות. הדנובה. הכל פרוש מבעד לחלון. שקט, רגוע. בכלל, העיר נראית אחרת לגמרי מאשר בביקורנו הראשון בשנת 1987. נשים לבושות יפה, יפות, מכוניות מערביות, חנויות מפוארות ורשתות חנויות עולמיות רבות, גם מזללות. אופי מאוד מערבי ושום זכר לתקופה הקומוניסטית ולזיקה לרוסיה. אין כוכב אדום על בניין הפרלאמנט, אווירה נוחה ברחוב. לא רואים שיכורים, כמו ב-87. גם לא עניים. הביגוד כמו בכל בירה מערבית. שפע של אור. שפע של תצוגה בחלונות הראווה. בלילה יש חיים. סירות תיירים שטות על הנהר. אמנם התנועה ברחובות לא עד שעה כה מאוחרת כמו בתל-אביב.
חוזרים למלון ב-14.00 לערך. אני יורד שוב לשחות, הפעם רגוע. אולי 400 מטר, כדי לצנן את עצמי. חוזר ומתרחץ, ואנחנו שוב יוצאים, כרגיל עם עמנואל וג'ודי, במונית, למעלה אל ארמון המלוכה שמעבר לנהר, על גבעת המיבצר, ה-Var. נכנסים לחלק של האמנות ההונגרית, לפי הדרכתו של מדריך לפיד, שנמצאת מאוד מהימנה. סיניאי-מרשה פאל, בנצור ג'ולה, מונקאצ'י מיהאי ופאל לאסלו, ציירים אימפרסיוניסטים הונגריים מעולים.
יוצאים מהמוזיאון עם גלויות וספרון על שני ציירים ופוגשים את עוזי ואביבה, עייפים, ברחבה הצופה על פשט, יחד עם הקבוצה שלהם. לדבריהם הם רצים מאז הבוקר.
הולכים לכיוון כנסיית מטיאש. מוצאים עוד פסל מרשים של סנט אישטוואן. עמנואל מצלם ואני מספר: שוב אנחנו פוגשים את המלך סנט אישטוואן, המלך הנוצרי ההונגרי הראשון. אנחנו נמצאים עכשיו של הגבעה של בודא, בין הכנסייה של מטיאש לבין מצודת הדייגים, ונפגוש את סנט אישטוואן בהמשך, כשנגיע לכפר סנט אישטוואן.
עכשיו אנחנו מחפשים מקום טוב לאכול באיזור המיבצר, לפי לפיד, ומגיעים למסעדה בשם רגי אורסאגהאז, ברחוב אורסאגהאז 17. מרתף היין העתיק מדיף ריח חריף של טחב ואנחנו מוותרים על הישיבה בו ומתמקמים בגינה בחוץ. שוב מרק גולש ופאלצ'ינקי עם קאוויאר מוקרם בגבינה. ונוקלוס, בצקיות. ובירה.
באים שלושה נגנים, כינור, ויולה וקונטרה-באס. מנגנים צ'רדש. אנחנו מבקשים מהם לנגן מנגינות של קושוט. משמיעים את הסיגנל של רדיו קושוט, ועמנואל מצלם אותם בווידאו. שתהיה מנגינת רקע לסרט.
.Regi Orszaghaz Vendeglo, Orszaghaz utca 17, Tel: 175-1767, 212-3754
אנחנו מוותרים על קונצרט הנערך בכנסיית מטיאש, וחוזרים בפוניקולור וברגל למלון, ממש מעבר לנהר, על גשר השרשראות.

בלובי של המלון אנחנו פוגשים את הזוג החיפאי. הבעל: "הפסדתם את תפילת כל נדרי עם עוגב בבית-הכנסת הניאולוגי."
לא הפסדנו.
יושבים שעה קלה בחדר שלנו על פיסטוקים וקולה עם שרי הרינג והרבה מים טובים עם קרח יחד עם ג'ודי ועמנואל, מסתכלים על הכנסייה והארמון המוארים בראש הגבעה, מעבר לנהר.
כאשר הם יוצאים אני מתיישב מול החלון הפתוח ופותח ברשימות על הטיול. עוד מעט אכבה את האור ואשב לראות את כל הנוף הנפלא.
ב-24.00 ניכבים בבת-אחת האורות החזקים המאירים את קירות הארמון, צריחי הכנסייה ועמודי הגשר למטה על הדנובה. רגע מופלא.

המשך יבוא