קטע מהרומאן "המושבה שלי" [2000]
בימים אלה מוציאה יעל שהם את ספרה "סיפורי פתח-תקווה", ואנחנו מאחלים לה הצלחה.
אולי גם ייזכרו פרנסי העיר לקרוא סוף-סוף רחוב מכובד על שמו של יהודה ראב, שאי אפשר לתאר את סיפורי פתח תקווה בלעדיו.
יעל שהם היא אחותו של הצייר אורי ליפשיץ. ילדותם עברה עליהם בקיבוץ גבעת השלושה, במקום שהיום הוא אתר היסטורי – ברחוב ארלוזורוב, מול "יד לבנים", במערב העיר.
בבית שהֵצל עליו גג רעפים גדול ממנו, בסימטה ממערב לקיבוץ דאז, גרו בת-דודי שמחה עם בעלה צבי שכטמן-שוחט. היה להם שובך יונים ענק בחצר.
כאשר ביקרנו פעם ביפו אצל אורי ליפשיץ, הוא סיפר לי את הסיפור המובא כאן, שכך ממש אירע בין צבי לבינו. פרק זמן בחייו היה צבי אספן בולים נלהב, ואורי הילד קילף למענו בהיחבא את הבולים מהמעטפות שהיו מגיעות לחדר האוכל של גבעת השלושה. בנוסחו הראשון פורסם הסיפור בנפרד בשם "יונים עפות בחזרה". הקטע מהרומאן "המושבה שלי" המובא כאן מסתמך על הסיפור שכתבתי אז, אבל שמות הגיבורים אחרים לגמרי וכך גם תולדותיהם. אין קשר בין דמות סיומה שברומאן לצבי שוחט, לבד מסיפור היונים והבולים.

*
אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.
בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.
אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.
"סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."
"בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."
היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.
הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.
אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.
הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.
איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.
ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.
רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.
תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.
רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"
"ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."
"יונים? יונים! – קוּס-אֶמָכְּ! אתה אַבּוּל-סֶרָח! טַאוִיל וַהַאבִּיל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מְנַיֵיק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.