יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב
ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה
המסע מלווה בסרט וידאו שצילם עמנואל בן עזר ובו דברי אהוד בן עזר על רקע המקומות שעליהם הוא מספר
[המשך]

יום 3. יום חמישי, 15.9.94, יום כיפור

בודאפשט

ושוב אני יושב בערב ליד קיר הזכוכית של החדר, הצופה לדנובה. ערב אחרון בבודפסט, עוד כחצי שעה ייכבו כל האורות של הכניסה, הארמון וגשר השרשראות. כבר הספקתי לעבור על החומר למחר: וארפלוטה, סנט אישטוואן, ליטר וּוֵספּרים. זה יהיה אחד הימים עמוסים של המסע.
בבוקר מתעוררים ומבעד לקיר הזכוכית נשקפים שמיים מעוננים וגם דק יורד. אני יורד לבריכה ושוחה שוב קילומטר. עדיין צפוף בבריכה, ומחר כבר לא אספיק לשחות כי אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר. אני מחליף שלום עם השחיינית הקשישה, שמעריכה כניראה את ההתמדה שלי.
גשם בחוץ.
ארוחת הבוקר עשירה, כרגיל. אותו תפריט. לאחריה אנחנו נפגשים בלובי עם קרובה של גו'די, בת 86, מגדה, אישה זריזה ודקה הנראית מצויין לגילה, כאילו יש בה פפריקה. היא עדיין עובדת כמתורגמנית. ג'ודי מביאה לה שקדים מארץ-ישראל, ואנו יוצאים איתה ברחוב מקביל לנהר, לא רחוק מהמלון, שם היא מצביעה בפנינו על חנות פינתית טובה לקניית דליקטסים.
עוזבים את מגדה וממשיכים רגלית בסביבת מדרחוב ואצי, ואצי אוצה, ששינה כליל את פניו מאז שביקרנו בו ב-1987. אז הוא ניראה כמו נחלת-בנימין בשנות הצנע, ועכשיו כמו רחוב בפאריס או בווינה.
עוברים ברחוב הגדול ראקוצ'י קושוט, מול הרחוב שבו שוכן מלון אליזאבט שבו גרנו בפעם הקודמת, אבל אין עניין לגשת למלון עצמו.
בדרכנו אנו חולפים על פני רחוב זמלווייס 1-3 פינת ראקוצ'י, שבו עמד בית הידידות הסובייטי ובמרתפו שכנה מסעדת באיקאל שבה אכלנו ב-87' במחיר מצחיק קאוויאר ולאחריו ביף-סטרוגונוף שהוכן לידינו ויין. אין זכר למסעדה ולמכון, והמוכר בחנות הספרים ההונגרית בפינה אומר לנו שהמקום נסגר כבר לפני כמה שנים.
אנחנו מגיעים, בהליכה, לצומת הרחובות שממנה שמאלה הפנייה לבית-הכנסת הניאולוגי. עמנואל ואני נישארים בחוץ. יהודית וג'ודי נכנסות פנימה לאחר שהן עוברות בדיקה בטחונית קפדנית בכניסה. אחרי חמש דקות הן יוצאות ואומרות שהבניין עדיין בשיפוצים גם בפנים. הרב מדבר הונגרית. חם אבל יפה מאוד בפנים.
כאשר אנחנו חוזרים לוואצי אוצה אני עובר על פני הקיוסק שבו מכינים עוגות שמרים חלולות עם מעטה של קינמון וסוכר, אפויות סביב גליל עץ. אני קונה אחת ואנחנו טועמים אותה ביחד.
עוצרים ליד חנות תקליטים גדולה שעליה ממליץ מדריך לפיד, בכיכר וושרמורטי, אני מחפש קלטת שירים מתקופת לאיוש קושוט והמרד של שנת 48'. המוכרת הצעירה סבורה כניראה שמדובר באיזה זמר חדש שטרם שמעה עליו. אני מוצא הונגרי מבוגר שלפחות יודע מי היה קושוט, אך גם הוא אינו מצליח למצוא עבורי קלטת ובה שירים מאותה תקופה. רוב שירי העם הם שירים ומנגינות צועניים. אני מסתפק, בהמלצתו, בקניית תקליטור ובו מרשים צבאיים הונגאריים מן המאה ה-19, בהם גם מתקופת קושוט.
כבר נעשה מאוחר ואנחנו יורדים לגדת הנהר, לא רחוק מהמלון שלנו, ויושבים בחוץ. הגשם פסק כבר בבוקר. העננים התפזרו קצת ואפשר לשבת ללא גג בין מטליות שמש. אוכלים מרק גולש מצויין בקערות גדולות עם סלט מלפפונים טריים בפפריקה ולחם לבן טרי ובירה. מצויין.

חוזרים למלון. אני ישן מעט, וב-15.00 יוצא במונית עם עמנואל לקחת את המכונית השכורה שמחכה לנו במלון פנטה שמעבר לנהר, בבודה, במשרד של באדגט.
עמנואל, שיהיה הנהג במשך כל הדרך, לוקח את המכונית על שמו. בארץ נאמר לנו שאי אפשר להחזיר מכוניות שכורות בפראג, ואילו בברלין צריך לשלם דמי-החזרה 700 דולר. מתברר שאפשר להחזיר בפראג, אבל דמי-ההחזרה מפרנקפורט, 300 דולר, אינם כלולים במחיר ששילמנו עבור שכירת המכונית ל-17 יום, יותר מ-1,200 דולר.
מביאים לנו את המכונית לפתח המלון, אופל וקטרה אדומה, חדשה, והריפוד עדיין נודף ריח טרי. עמנואל מוצא פגם בג'נט של גלגל קדמי וטוען שהדבר מסוכן באוטוסטראדות. הוא אינו מוותר עד שלא לוקחים את המכונית ומחזירים אותה עם גלגל קדמי אחר.
רק ב-17.15 אנחנו שבים למלון. מחנים את המכונית בחניון התת-קרקעי. נחים עוד קצת, ויוצאים ארבעתנו במונית מפתח-המלון עד לקצה המרוחק של האי מרגית שבלב הדנובה. עדיין אור, ואנחנו מטיילים שעה ארוכה בגנים היפים על גדות הנהר, עד חשכה. עולים באמצע גשר מרגיט, עוד קודם לכן פוגשים זוג ישראלי, שמלווה אותנו למסעדה סרבית בשם "סרב ונדיגלה", מומלצת על ידו כי בה אכלו ערב קודם, לפי המלצת בעל-הבית שלהם.
במסעדה הנעימה, שאין בה תיירים, רק מקומיים, אנחנו מזמינים קודם כל סלט פלחי תפוחי-אדמה מבושלים וקרים, עם הרבה בצל וחומץ אחר כך מגיעה המנה העיקרית: קדרה, ובעצם מגש גדול של צלי רגל של עגל עשוי היטב ומונח בתוך ערימה, או על מצע חם של פטריות, חתיכות שינקן, קוביות תפוחי-אדמה, וכל זה על מצע של סלט מלפפונים, חסה, צנון, בצל ועגבניות קטנות. הכמות אדירה. שתי עצמות ענקיות, כמו נבוטים. מנה אדירה, טעימה מאוד אבל כבדה למדי.
Serb Vendeglo, Vendeglos: Leanyvari Jozsef, V., Nagy Ignac U. 16. Tel: 269-3139
חוזרים למלון במונית. אני שולח פקס לד"ר לסלו קיש בגייר.
חצות. אני נפרד בפעם האחרונה מכיבוי האורות של הארמון, הכנסייה והגשר.

יום 4. יום שישי, 16.9.94

בודאפשט – בלטונפורד

מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים מבודאפשט במכונית לכיוון דרום-מערב. עוברים את העיר Szekesfehervar וממשיכים לעבר העיירה ורפלוטה, Verpalota או פאלוטה, Palota. לאחר כשעה של נסיעה בכבישים נוחים יחסית אנחנו מגיעים לעיירה. לפני העיירה יש מערכת תעשייתית גדולה של בתי-זיקוק ומערכת צינורות גדולים גז ודלק המכערים את השדות ואת קו האופק. ג'ודי אומרת שקראה כי זיהום האוויר בפלוטה מגיע לרמה המסכנת את תושבי המקום.

פאלוטה

בעיקול הרחוב, מיד בכניסה למרכז העיירה, אנחנו רואים לימיננו, מתנוססת בכל הדרה – הטירה המפורסמת, ולא רחוק ממנה הכנסייה, ואל אותו כיכר מרכזית צופה גם בניין בית הכנסת, שכיום כבר אינו משמש כבית-כנסת אלא כגלריה, אבל גודלו מעיד על חיים יהודים עשירים שהיו במקום כבר משנות ה-30 של המאה ה-19.

סבי יהודה ראב (1948-1858), שנולד בכפר סנט-אישטוון, שאליו נגיע בהמשך היום – נשלח לאחת מות אימו, בשנת 1869 לערך, לעיירה פולוטה בלשונו, או פאלוטה, ללמוד בבית-ספר יהודי אצל רב העיירה פסח זינגר. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" הוא מספר: "במרכז העיירה פולוטה עמדה טירה מעולפת סוד."
הטירה משופצת בחלקה ומשמשת כיום מוזיאון לתולדות הכימיה בהונגריה. אני עורך סיור קצר. הגן קיים, אך העצים הם עצי נוי ואין בו עצי פרי. אין חומה סביב הטירה, אבל למרבה הפלא, הנחל הזורם בתעלה מרוצפת אבן – קיים אף הוא.
עמנואל מצלם אותי על רקע חזית הטירה, ואני מספר:

בשנת 1869 לערך מתה אימו של יהודה, פייגה ראב, וכל השהות שלהם בסנט אישטוואן מתבטלת. יש מגיפה בעדר, מישהו אחר חוכר את האחוזה, והמשפחה מתפזרת.
לאזאר ראב עובר צפונה לנוגי-מגיאר (מ"מ וגימ"ל בסגול, Nagy Megyer, הכתיב ב"התלם הראשון" – נוגי-מדיאר) עם הילדים הצעירים, עם הבנות ומשה-שמואל, ויהודה נשלח למקום שאנחנו נמצאים בו, לעיירה פאלוטה שהיה בה יישוב יהודי כניראה מאוד גדול. רב העיירה שמו היה פסח זינגר והוא היה שותף ללאזאר בחברת יישוב ארץ-ישראל, שיזמה את ראשית ההתעניינות בארץ, ושמו רשום בפנקס של לאזאר, "ספר הזיכרון".
יהודה סבי מספר שכאן בפאלוטה היה בית-ספר שבו גם אגף מיוחד ללימוד חקלאות. כל הסביבה היתה מלאה עצים, גנים, היתה מאוד מיוערת. הוא למד כאן כשנתיים. חלק מהזמן עם יהושע שטמפפר. יהודה ראב השאיר בספר שלו תיאור מדוייק של הטירה שאנו עומדים לפניה. היא נמצאת במרכז פאלוטה, או וארפאלוטה, ואני קורא עכשיו מספרו של יהודה ראב, "התלם הראשון":

"במרכז העיירה פולוטה עמדה טירה מעולפת סוד, מימי הביניים, ולה שני צריחים בזוויותיה, וגג מכוסה צפחה שחורה, וחלונות קטנים שזכוכיותיהם משובצות בעופרת, וקירות קודרים ומכוסים פה ושם באיזוב ושרכים. השער היה מקומר," – אנחנו רואים שהשער עדיין מקומר, גם הצריחים ישנם, וגגות הצפחה, – ושני פסלים של אנשי מלחמה מטילי אימה עמדו בשתי פינותיו. הפסלים האלה כבר אינם, רק הסטנדים אולי עדיין ישנם. "הטירה היתה עזובה מיושבים ורק משרתים אחדים היו ניראים בה לעיתים רחוקות." (עמ' 32-33).

עוד הוא מספר שגן גדול הקיף את הטירה, וערוץ נחל עמוק, מרוצף אבנים, חצה אותו. ודרך ערוץ זה היו מתגנבים אל הגן, ועל כך נשמע בהמשך, על תעלוליו של יהודה הנער, הוא היה בן עשר, אחת-עשרה, כשהוא למד כאן בעיירה, ומה קרה לו באותו גן של הטירה של פאלוטה.

*
מכאן אנחנו עוברים לגשרון קטן מעל אפיק הנחל הקטן, הזורם בתעלת אבן, מימין למיבצר. עמנואל מצלם ואני ממשיך:

יהודה ראב מספר שהטירה בווארפאלוטה היתה מוקפת ערוץ נחל עמוק מרוצף אבנים, שחצה את הטירה, ודרך הערוץ הזה הם היו מתגנבים אל תוך הגן, שהיה מוגן על-ידי שבכת ברזל.
אנחנו פה עומדים ליד הערוץ, שכניראה נישאר מאותם ימים, אם כי שופץ, ומעניין מאוד לחזור ולקרוא את התעלול שעליו לקה יהודה ראב, סבנו, בשנת 1870-1869 לערך.
ובכן, לגן הזה יש גם קצת קשר לארץ-ישראל ולגעגועים לארץ-ישראל. כי הוא אומר שבגן הזה, אני לא חושב שהיום אנחנו רואים, אולי – היו גם עצי ברוש, ולמרבית הפלא גם עצי תאנה, והיו שאמרו כי אפילו עצי רימונים נמצאים בתוך הגן. הגן היה מוקף חומה גבוהה שכניראה איננה כיום, ולא ראו מבחוץ מה שנעשה בפנים.
"בחורף היו עצים אלה מכוסים במגן של קש ויריעות בד, ובקיץ היו משיבים עלינו רוח אגדית של ארץ רחוקה מספר הספרים," מן התנ"ך, שחייתה בעיני רוחנו."
זאת אומרת שבגן הזה, שהיה פה, הם ראו מעין דוגמה לעצים ולפירות של ארץ-ישראל.
"בשלהי הקיץ היו ניראות תאנים על העצים... פעם אחת," מספר יהודה, "קרה שלא עמדנו ביצרנו. אחד מן החבריא, בנו של מסגר, הביא פצירה ועוד כלים מיספר, ונפתח פתח בשבכה שליד הערוץ. שלושה היינו ונעט אל התאנים לטעום מפרי ארץ הקודש... אך ניסיון ראשון זה להמחיש לעצמנו את ארץ הקודש לא עלה יפה, כי מיד החלו שפתינו צורבות ושינינו קהות... 'תאנים' אלו בוסר היו."
בעוד עומדים הנערים ומביטים איש בעיני רעהו, מאוכזבים ונבוכים, להיוועץ בדבר הרימונים, "הופיעו כמלאכי חבלה, שני שומרי הגן..." שני חבריו של יהודה נדחקו לעבור ולצאת דרך פרצת הגדר, "אבל ננעצו בתוכה, לא לבלוע ולא להקיא." רק יהודה הספיק "לקפוץ מעל לשבכת הגדר, אולם אהה! מכנסיי נאחזו באחת היתדות, ואישאר תלוי כשרגליי למעלה ועיניי לקרקע הערוץ... והשומרים מצליפים עלי..." (עמ' 32-33).

*
אנחנו עוברים לצידו האחורי של המיבצר:

אנחנו נמצאים עכשיו בצידו האחורי של המיבצר הנטוש של פאלוטה, שבאמת רואים איך הוא ניראה באותה תקופה, כי הצד הקדמי משופץ קצת, והצד האחורי נישאר כניראה כל אותן יותר ממאה שנים באותו מצב.
העצים כאן כרגע הם עצי נוי. לא מצאנו את עצי הפרי שעליהם יהודה מספר.

*
ושבים לקדמתו, ממש ליד הכניסה:

אנחנו עומדים בכניסה למיבצר או לטירה של פאלוטה, או וארפאלוטה, שהיום משמשת כמוזיאון. מצד ימין יש שלט שמספר כניראה, או ודאי, את תולדות המקום, שהבעלים הראשון שלו זה מ-1439. מה שאותנו מעניין שבאחד הגלגולים, 1699 עד 1702, מופיע השם סיטשי, או סייצ'י, שזה שם המשפחה של אותו גראף הונגארי, שלימים יהיה חונך של יהודה באחוזה בצ'סנק. באחוזה של דויטש בצ'סנק. וכניראה שסיטשי, המשפחה הזו, היתה פה משפחת אצילים באיזור. אחד מאבות-אבותיו של אותו סטיפן סיטשי רשום פה כבעליה של הטירה בפאלוטה.

*
עכשיו אנחנו חוצים את הכיכר המרכזית של פאלוטה, ממול למיבצר, מאחורי שדרת עצים, בצד שבו זורם הנחל, צפון-מערב דומני, עומד בניין בית-הכנסת של פאלוטה. עמנואל מצלם ואני מלווה בהסברים, פינה אחר פינה.

בכניסה: פאלוטה, כרגע בכניסה לגלריה או למוזיאון, בבניין שהיה פעם בית-הכנסת המקומי. יש לשער שאם הוא עמד באותה תקופה, ב-1869, הוא נוסד ב-1839 – יש לשער שיהודה ראב התפלל בו, יחד עם יהושע שטמפפר, אצל הרב פסח זינגר, שהיה הרב של פאלוטה.
מבט מעזרת הנשים לשעבר, מלמעלה: זוהי עזרת הנשים של בית-הכנסת, שעכשיו משמשת גלריה לאמנות. רואים שפעם היתה פה עזרת הנשים, הן ישבו כאן מלמעלה, כאשר הגברים התפללו למטה. היום משמש המקום שם אולם לריקודים.
בפרוזדור המוליך למדרגות העולות לעזרת הנשים, ליד לוח זיכרון הקבוע בקיר: אנחנו בבניין שהיה בית-הכנסת של פאלוטה. יש כאן שלט לזכר היהודים שהוגלו להשמדה באושוויץ. מה שמעניין אותנו שהרב ד"ר זינגר ליאו הוא כניראה קרוב-משפחה, או בן או נכד, של אותו פסח זינגר שהיה הרב של פאלוטה בזמן שיהודה ראב ויהושע שטמפפר למדו כאן.
מראה מבחוץ: בית-הכנסת של פאלוטה, כניראה של הרב פסח זינגר, שבו לומדים יהושע שטמפפר ויהודה ראב ב-1869. יהושע שטמפפר עוזב לארץ-ישראל ברגל. יהודה ראב נישאר כאן לבדו עוד כשנתיים ללמוד, ואז הוא חוזר, ב-1870. ילד כבן אחת-עשרה, חוזר ברגל מרחק של כ-120 ק"מ, מפאלוטה עד נוגי-מגיאר, שנמצאת כיום בסלובקיה, ונקראת כיום צ'לובו. כל הדרך הזאת נער בן אחת-עשרה או שתים-עשרה עושה לבדו ברגל כי אין לו פרוטה לנסיעות.

סנט אישטוואן

מפאלוטה אנחנו ממשיכים במכונית לעבר הכפר קירלאי סנט-אישטוון –
Kiarly Szenistvan,
לשעבר – סנט אישטוון –
St. Istvan,
כפר הולדתו של יהודה בשנת 1858. מוצאים את הכפר בנקל. הוא אינו מרשים במיוחד. קטן מאוד, קצת מוזנח ולא עשיר. הכנסייה במרכזו ניראית כאילו איש אינו מבקר בה, ועשב צומח בכניסה אליה, ומכל צדדיה. אול זה כך עוד מתקופת השלטון הקומוניסטי. הכפר כולו הוא רחוב ארוך אחד ועוד שתיים-שלוש הסתעפויות.
אנחנו מתחילים לצלם בפאתי הכפר, למטה, ליד מיבנה עתיק הניראה כבית-אחוזה או חווה. אין ודאות שזה הבית שאותו חכר לאזאר בשעתו, כי יש להניח שהבית ההוא עמד באותה שורה של שאר בתי-הכפר ברחוב הראשי.
אני מספר את הסיפור על לאזאר ראב, אביו של יהודה, ועל נעורי יהודה:

אנחנו נמצאים עכשיו בכפר סנט אישטוואן שבו נולד יהודה ראב ב-1858. כניראה ששנה או שנתיים קודם לאזאר ראב חכר את האחוזה של אציל הונגרי פה בכפר, ופתח פה משק למופת. היו לו כבשים, הוא עיבד שדות וגידל בעלי חיים.
מאחורינו בית אחוזה ישן, אופייני. סבא יהודה לא השאיר לנו כתובת, איפה בדיוק הם גרו כאן בכפר. אנחנו לוקחים את בית האחוזה הזה כמסמל, פחות או יותר, את מקום המגורים של פעם.
כאן נולד גם משה-שמואל ראב. כאן עברו על יהודה ראב ימי ילדותו המאושרים, מגיל אפס ועד 1869, כשהיה נער בן אחת-עשרה ואימו מתה והיתה מגיפה בעדרים ומישהו אחר חכר את האחוזה ונישלו את לאזאר ראב והמשפחה התפזרה ואז הוא הגיע ללמוד בפאלוטה.
באחוזה הישנה בכפר סנט אישטוואן. ב-1901, כאשר יהודה ראב ביקר במשלחת לברון רוטשילד בפריז, הוא נסע להונגריה ובא לבקר כאן בכפר ואפילו לן כאן לילה אחד אצל משפחת לאנגי ידידיו וידידי הוריו, ידידי אביו לאזאר. ומכאן למוחרת הוא יצא לפקוד את קברה של אימו פייגה ראב לבית אהרנטל, שכניראה קבורה בכפר ליטר הסמוך. כי כאן בסנט אישטוואן לאזאר ראב ומשפחתו היו היהודים היחידים ולא היה כאן בית-קברות יהודי.
כדאי עוד להוסיף שבכפר הזה גר גם יהושע שטמפפר בן-דודו, בן-דודתו של יהודה. הוא בא בתור מורה לילדים של לאזאר – יהודה, משה-שמואל ואחיותיהם חנה וטויבה.

*
אחר-כך אנחנו עולים למעלה ומטיילים קצת במרכז הכפר, שיש בו מעין אמפיתאטרון קטן עשוי עץ, אולי מקום לחגיגות, ובקצהו מתרומם פסל עשוי עץ של המלך סנט אישטוואן. כל הכפר הוא בערך בגודל של שלוש מאות מטר לכל צד.
יושבים בקפה-פונדק קטן ועלוב במרכז הכפר ושותים קפה תמורת 100 פורינט ל-4 כוסות, שזה כ-3 שקלים. אני שואל על לאנגה, משפחת זקן הכפר, שהיה ידיד של לאזאר, ויהודה היה חבר עם בן-גילו סטפן לאנגי. איש כאן אינו יודע שפה אחרת חוץ מהונגרית, אבל למשמע השם מצביעים בפנינו על הבתים שממול לכנסייה, בכניסה לכפר.
זה בהחלט מתקבל על הדעת, שמשפחה ותיקה ועשירה תגור במקום הזה. ניראה שהחווה ששכר לאזאר היתה בהמשך הרחוב, אבל אין ולא תהיה לנו כניראה שום אפשרות לזהותה. אנחנו צועדים לעבר הכנסייה, ורואים שבחצר של משפחת לאנגי, בין מיבני-משק ישנים, מתקינים סירות, כניראה לשיט באגם בלטון הסמוך לכאן, שקצהו מרחק של כעשרה קילומטר מהכפר. בחצר יש מיבנים שאולי לא השתנו מימיו של סבא יהודה. ובסמוך בית-קברות נוצרי קטן, רוב הקברים חדשים יחסית, ניראה שהישנים לא נשמרו. אני עומד, על רקע הכפר, ומספר:

אנחנו עומדים בכניסה לכפר סנט אישטוואן. לפנינו כאן כרם קטן. ללאזאר ראב היתה כאן חלקת כרם, חלקות יער, עדר כבשים. בהמשך אנחנו רואים את הכנסייה, ובצד השני של הרחוב נמצאת כניראה, כפי ששאלנו, האחוזה של משפחת לאנגי.
משפחת לאנגי, לאנגי היה זקן הכפר. הוא היה ידיד טוב של לאזאר ראב. ב-1901, כשיהודה ראב בא לבקר ולפקוד את קבר אימו, והוא לן בסנט אישטוואן, הוא לן כאן, באחוזת לאנגי.
בהמשך, אחרי אחוזת לאנגי, מתחילות הגבעות שמחוץ לסנט אישטוואן, לכיוון הכפר ליטר שנמצא שם במרחק, ובו קבורה כניראה אימו של יהודה ראב.
בכפר ליטר גר יהודי בשם מיכאל נאי, שילדיו היו לומדים יחד עם יהודה ואחיותיו ואחיו. חצי שנה המלמד היה מלמד אותם בליטר, חצי שנה בסנט אישטוואן, וכל פעם סבא יהודה היה הולך ברגל דרך הגבעות הללו ללמוד בכפר שממול, וחוזר. אלו היו חוויות ילדותו היפות ביותר.
לימים, כשבא יהושע שטמפפר ללמד אותם, הוא היה יוצא איתם, יהושע שטמפפר היה יוצא עם יהודה ועם אחיותיו, היה יוצא אל הגבעות שמחוץ לסנט אישטוואן, וכשהיה מספר להם את סיפורי התנ"ך בגבעות האלה, אחת מיוערת, אחת קירחת, הוא היה רואה את הרי יהודה, ירושלים, עיבל וגריזים, וממחיש להם את ארץ-ישראל דרך הנופים הללו שהיו כאן.
לימים, כשסבא יהודה בא לארץ-ישראל, וראה כמה היא צהובה ואינה ירוקה, הוא היה מאוד מאוכזב.
כשאנחנו ממשיכים בסיבוב הפאנוראמי שלנו, אנחנו רואים כאן בית-קברות קטן שהוא כאילו המשך של הצד של הכנסיה, ובקבריו הישנים ודאי קבור אותו סטיפן לאנגי ואביו וכל אותם כפריים מלפני מאה שנה ויותר בכפר סנט אישטוואן, שהכירו את לאזאר ואת יהודה בנו.

*
רגלינו דרכו אמנם במקום שבו נולד יהודה ראב, ואולם כמו תמיד במקרים כאלה, אתה עסוק בהרבה דברים טכניים ואין לך זמן להיות עם עצמך ולחוש את משמעות הדבר – שמכפר קטן זה החלה הדרך של לאזאר ראב לארץ-ישראל, ומכאן התכתב עם הרב קלישר, וכאן ישב ורשם בכתב-ידו את שמות החברים המופיעים ב"ספר הזיכרון" משנת 1867, שעדיין נמצא בידי.

ליטר

אנחנו ממשיכים לכפר ליטר. כפר גדול יותר, שבו היה גר יהודי בשם מיכאל נאי, שבניו למדו עם ילדיו של לאזאר בסנט-אישטוואן.
ביומן המסע של יהודה ראב, מיום 4.6.1901, רשום: "נסעתי לבקר את קבר אמא בכפר. בס"ט אישטוון, כפרנו מלפנים, אין בית-קברות. היא קבורה בכפר הסמוך." ("התלם הראשון", עמ' 137).
יהודה אינו נוקב בשם הכפר, ולכן בהוראות שהכנתי לקראת המסע רשמתי: "ביקור בכפר הסמוך ליטר ((Litter. בחורשה ליד בית-הקברות הנוצרי, קבורה כניראה פייגה ראב לבית אהרנטל, אימו של יהודה. אבני המציבות עתיקות ויש לנקותן כדי לפענח את הכתוב."

בני ראב [נכדו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של סבי יהודה] ביקר בכפר ליטר ב-1989, בעקבות המידע שלי, צילם שתי תמונות, ותיאר בפנינו כיצד להגיע: "בקצה הכפר, ליד שיכונים חדשים, סבך שושני פרא דוקרניות, שצריך לנקותו, נמצא בהמשך בית-הקברות הנוצרי."

אנחנו מוצאים את בית-הקברות הנוצרי בקצה הדרך המובילה ימינה, צפונה מהרחוב המרכזי של הכפר, סמוך לסופו. לג'ודי יש פתק כתוב הונגרית בתעתיק עברי: "איפה כאן בית הקברות היהודי?" – וזו האפשרות היחידה שלנו לשאול במקומות אלה, שבהם יודעים רק הונגרית. שעה ארוכה עוברת עד שאנחנו מצליחים להגיע לבית-הקברות, מטיילים בין המצבות שבחורש הסבוך, מטיילים בעשב הגבוה סביב, וכאשר מגלים את המצבה הישנה שצילם בני, מתברר שגם היא בצורת צלב, ואין במקום שום זכר לקברות של יהודים.

אני מספר למצלמה:

אנחנו עומדים על גבול בית-הקברות הנוצרי הישן בכפר ליטר. סובבנו וסובבנו אותו ולא מצאנו זכר לקברות של יהודים, למרות שנידמה לנו עדיין שאימו של יהודה ראב קבורה כאן. אולי הסבך כיסה את קברות היהודים.
כאשר ביקר כאן בן-משפחתנו בני ראב לפני שנים אחדות, בליוויית מתורגמן הונגרי, נאמר לו שהיה כאן בכפר ליטר בית-קברות יהודי, אלא שכניראה נבלע בתוך הצמחייה, ונעלם. הקבר של פייגה ראב לא יימצא כבר כניראה לעולם. אולי אחד הבתים בסביבה בנוי על חלקת בית-הקברות היהודי. מי יודע. המקומיים בוודאי לא ישמחו לגלות לנו.

וֵסְפְּרִים

מליטר אנחנו ממשיכים לווספרים ((Veszprem, ושם, על רקע גיא עמוק שנשקף מן העיר למעלה, אני מספר:

השנה, התקופה – אמצע שנות ה-60 של המאה ה-19. לאזאר גר בסנט אישטוואן. אנחנו קוראים מתוך ספרו של יהודה ראב "התלם הראשון", כשאנחנו עומדים כבר בווספרים, הקשורה לסיפור.
"באחד הימים עברו שני אצילים כפריים בכרכרה רתומה לארבעה סוסים בדרך הסמוכה לביתנו. אחד מהם, כטוב ליבו, ירה בחתולת הבית האהובה שלנו, אשר הסתובבה בחצר, וימיתנה, ומיד נסעו ההוללים הלאה לדרכם.
"אך נודע הדבר לאבא, תפש את אחד הסוסים מן האורווה, ללא אוכף ורסן, וידלוק בדהרה אחרי כרכרת האצילים. בשערי העיר וספרים השיגם. הם בושו להיכנס לעיר ויהודי רודפם. ויטו מן הדרך אל כפר נידח. שם נעצרו ליד אחד ממכריהם, ואבא – אחריהם. מיד נתגלעה מריבה חריפה ובעל האחוזה שאליו נמלטו, ואשר היה מידידי אבא, השלים בין היריבים. על האצילים האשמים היה לבקש את סליחתו של אבא," של לאזאר, "ולשלם לו פיצויים בסך 52 גולדן. את הסכום הזה מסר אבא מיד לזקן הכפר למען יחלקו לעניים.
מאורע זה נתפרסם כל כך בסביבה, עד ששנים רבות אחרי כן, עת שהיו שני האצילים האלה נכנסים לאיזה קלוב או בית מרזח, היו חבריהם מקניטים אותם בקריאת 'מיאו!', זכר למעשה בחתול של היהודי האמיץ." ("התלם הראשון", עמ' 20-21).

בלטונפורד

הספקנו היום די טוב, ואנחנו יוצאים לכיוון אגם בלטון ((Balaton, ומגיעים לפנות ערב, כמתוכנן, למלון מרינה בבלטונפורד ((Balatonfured. לפי מדריך לפיד זה אחד משני המלונות הטובים בעיירת-נופש זו, אבל אחרי מלון פורום בבודאפשט הוא ניראה עלוב מאוד. המלון ניבנה כניראה בתקופה הקומוניסטית, בצנע ובכיעור, אבל היה מספיק טוב לאפאראטצ'יקים מרוסיה ומהונגריה לבלות בו.
.[0036] [86] 343-644 .Marina Hotel, Szechenyi Utca 92. Tel
.Fax [0036] [86] 343-052
אנחנו מתמקמים בחדרים המדכאים, שרשתות מגינות עליהם מפני נחילי יתושים. אמנם, מראה האגם נשקף מהחלון.
יהודית, ג'ודי ואני יורדים לחוף האגם. יתושים ירוקים רוחשים באוויר בלי הרף, כמו ברחש. עמנואל אומר שאלה יבחושים, שאינם עוקצים. אני נכנס למי האגם הרדודים, העכורים והקרירים. צריך ללכת כמה עשרות מטרים במי-רגליים רדודים עד שאפשר בכלל להתחיל לשחות. אומרים לנו שבשעתו היו המים צלולים אך בגלל בעיות של זיהום ואצות הפך האגם לעכור בצבע בוץ-חלבי.
אני שוחה קצת, לעומק, בעיקר כדי לחוש ששחיתי באגם שבו סבי היה שוחה. במים שוחים בעיקר תיירים, נשים וגברים קשישים מגרמניה, שממלאים גם את המלון וכניראה שום דבר לא מפריע להם. בנוסף ליתושים גם מתחיל לרדת גשם, והשמיים אפורים.
בדרך חזרה אני נכנס עם יהודית לבריכה גדולה וסגורה של המלון, אשר משקיפה אל הגן והאגם, ופתחה נמצא מולם. ליהודית המים קרים מדי, והרצפה חלקה, אבל אני נישאר בבריכה שעה ארוכה ושוחה ודאי קילומטר בחברת כמה נשים הונגריות לא צעירות ביותר אבל ניראות לא רע, חזה זקוף ופנים נאות.
מחלון החדר נשקף הבלטון סגרירי, מראה נאה, אבל לא הייתי מבלה כאן שבוע, אפילו בחינם, כפי שהציע אנדראש מזאי.

אני רושם לי, להוסיף לסרט:

הכפר סנט אישטוואן מרוחק רק כעשרה קילומטר מהקצה המזרחי-צפוני של האגם. סבא יהודה ודאי שחה בו בנעוריו.
ביומן מביקורו האחרון בהונגריה, מיום החמישי ליוני 1901, מספר יהודה כי מהכפר סנט אישטוואן נסע בעגלה עם חברו סטיפן לאנגי, ועם עוד כמה חברים, אל כרמי הגפנים ואל הגבעות והנחל, ו"משם לאגם בולטון." ("התלם הראשון", עמ' 137).
שחיתי קודם גם אני באגם. קרקעיתו רדודה ומלאה בוץ, והמים עכורים.

*
בערב יוצאים ארבעתנו באופל וקטרה האדומה לעבר שתי הצ'ארדות, אלה הפונדקים שבראש גבעת הכרמים, במעלה העיירה. באחת מהן אכלנו, כל זוג בשעתו, כאשר ביקרנו לראשונה בהונגריה בטיול מאורגן מווינה. עמנואל ויהודית ב-1986, ואנחנו שנה אחריהם.
אנחנו ניגשים תחילה לצ'רדאש הזה, אבל בגלל מזג-האוויר הגשום אין יושבים בחוץ, ואילו בתוכו צפוף, מלא עשן, ולהקת נגנים רועשת, ובנוסף לכך רק בעוד כשעה יתפנה מקום. אנחנו נוסעים לצ'רדה השנייה, יושבים בסככה גדולה, בחוץ, על ספסלים, ליד שולחנות-עץ. אני מזמין שוב מרק גולש, סלט מלפפונים בפפריקה וחומץ, ומשהו דמוי ביף סטרוגנוף. יהודית נהנית יותר, אבל בסך הכל נחמד וגם זול.
חוזרים עייפים בשעה מוקדמת למלון. הצוות כאן לא סימפאטי במיוחד. כניראה שהם עייפים כבר מהעונה כולה. מלא גרמנים וגרמניות קשישים. אני מרגיש כמו מנהל-עבודה או עסקן רוסי שנשלח כפרס לחופש בהונגריה.
יהודית רוגזת על כך שכל היום עוסקים רק בתולדות משפחת ראב. טוב לפחות שלעמנואל ולג'ודי יש יותר סבלנות והם אינם רואים בכך בזבוז-זמן. הרי זו היתה מטרת הטיול.

המשך יבוא