יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב

ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה

[המשך]

יום 5. שבת, 17.9.94.

בלטונפורד – גייר

מתעוררים לגשם בבלטון. אני מספיק לרדת לשחייה של כ-25 דקות בבריכת המלון הגדולה, אך הצפופה-כעת. זו עתידה להיות השחייה האחרונה שלי בטיול, כי שוב לא נימצא בבתי מלון שיש להם בריכות-שחייה.

ארוחת בוקר במלון מרינה. המקום מלא קבוצות תיירים גרמנים, וכולם מכינים סנדוויצ'ים לדרך. גם אנחנו. חדר-האוכל הוא אולם גדול וחשוך-מעט, ההגשה היא בשיטת השירות העצמי, אך המלצרים אינם מספיקים לחדש את כמויות הלחם, הגבינה הצהובה והנקניק הנלקחים במרץ לתעשיית הסנדוויצ'ים של התיירים הגרמניים. כמובן שהרמה פחותה בהרבה מזו שפונקנו בה במלון פורום בבודאפשט.

ב-9.00 אנחנו יוצאים במכונית עם כל חפצינו, בגשם. הנשים מתמרדות הבוקר – לא ייתכן לעזוב את בלטונפורד מבלי לבקר במרכז הקניות של העיירה. מחנים את המכונית במרכז העיירה ויוצאים במטריות. התחושה של גשם בקיץ נעימה מאוד, ולא קר. יהודית וג'ודי קונות צלחות מעוטרות פרחים בסגנון הונגרי. על החוף, מבט אחרון על האגם והפסלים אשר ליד מעגן היאכטות, ואנחנו עולים מבלטון צפונה. עדיין מטפטף גשם.

בשדה, בין סנט-אישטוואן לווספרים

חולפים על פני העיר וספרים, צפונה, ועוצרים בשדה, קצת אחריה. יורד קצת גשם, ברקע הרי הבאקוני. המיקום הגיאוגראפי אינו מדוייק במאה אחוז אבל קרוב מאוד לאיזור שבו התרחש הסיפור שאני מספר עכשיו:

אנחנו נמצאים במקום שהוא בין סנט אישטוואן לבין העיר וספרים, חוזרים לשנה 1869, חורף, פייגה, אימו של יהודה ראב, נחלית בהקשותה ללדת, ואני קורא מתוך ספר זכרונותיו של יהודה:

"עליי היה לרוץ בשליחות לעיר וספרים הסמוכה להביא רפואה בשבילה. בחזירתי ניתך גשם שוטף. זרמים ונחלי מים הציפו את פני האדמה ואני רצתי וקיפצתי מעליהם הלאה. על אם הדרך ראיתי שני עכברי שדה, רטובים ורועדים, כשהם בורחים מפני אמת מים הרודפת אחריהם להטביעם. היה בשני היצורים העלובים האלה דבר-מה, מעין סמל למצבי ברגע ההוא. כבר ניבא לי ליבי דבר רע, ואפרוץ בבכי מר... בבואי הביתה מצאתי את אימי מתה." ("התלם הראשון", עמ' 31).

זירץ

ממשיכים, עדיין בגשם, ונכנסים לעיר זירץ ((Zirc, שבה עבד סבא יהודה אצל דודו מצד אימו, מכס אהרנטל, בבית-מסחר לאריגי צמר. חולפים בתוך העיר מבלי לעצור, ועוצרים רק ביציאה ממנה, בצד צפון-מזרח, ליד תחנת הרכבת, ואני מספר את סיפור שהותו של יהודה בעיר, על רקע הרי הבאקוני ומבט לגגות העיר. (כשידובר על סרט מקצועי צריך לחשוב על פתיחת תמונה במבט פאנורמי או בנסיעה ברחוב הראשי של העיר, וכך גם במקומות אחרים, ורק אחר-כך לעבור לפינה האופיינית).

אנחנו עומדים בכניסה לעיר זירץ כשברקע הרי הבאקוני. בשנת 1872, יהודה היה אז כבן 14, החליטו לעשות ממנו בן-אדם ושלחו אותו לעבוד בבית-מסחר בעיר קומארנו. שם היה לו רע מאוד והוא ברח ברגל מקומארנו עד לעיר הזאת זירץ, שהיתה לדבריו עיר שישבו בה רק גרמנים. השפה השלטת בה היתה גרמנית. אבל גר בה דודו מקס אהרנטל, אחי אימו פייגה, והיה לו בית מסחר לאריגי צמר, ויהודה בן ה-14 התקבל כפקיד בבית המסחר.

חייו פה היו גם כן מאוד לא טובים, משום שכולם הקניטו אותו והמשרתות קראו לו – היהודי מארץ-ישראל, כי ידעו כבר שהוא חולם כבר, הוא ואביו חולמים על עלייה לארץ ישראל. והיה לו כל מיני התנגשויות עם המשפחה הזו והוא כבר רצה לברוח מכאן, ואז נמצא לו המוצא.

בקירבת מקום לזירץ גר יהודי עשיר בעל אחוזות בשם גבריאל דויטש, בצ'סנק. דויטש היה ידיד של אהרנטל, וכשהוא בא לבקר אצל אהרנטל באחת הפעמים התאונן הדוד על יהודה ואילו גבריאל דויטש התאונן על כך שבנו-שלו גדל ללא ידיד וללא מורה באחוזה בצ'סנק הסמוכה. וכך נלקח יהודה מכאן, מזירץ, מבית דודו, לשמש מורה לבנו של גבריאל דויטש בצ'סנק.

דויטש לקח אותו פה לאחת החנויות, קנה לו כמה חליפות, הלביש אותו יפה, שם אותו על מרכבה, ומזירק, או זירץ, הם יצאו קצת צפונה, לכיוון הדנובה, לכפר צ'סנק שבו עתיד יהודה לבלות את השנתיים היפות ביותר של נעוריו, שתשפענה עליו לכל ימי חייו.

צ'סנק

משם אנחנו ממשיכים לצ'סנק ((Csesznek, ביערות באקוני ((Bakony, ומוצאים בקלות את הכפר עם המיבצר העתיק והחרב-למחצה בראש ההר, בדיוק לפי תיאורו של סבא יהודה. כאן בילה שנתיים מרתקות (1873-1872) באחוזת דויטש, והושפע מסטיפן סיטשי (מבטאים – סייצ'י), חייל-לשעבר בצבאו של קושוט לאיוש, שהאחוזה היתה שייכת לו. טירת צ'סנק משמשת אתר תיירות, ונראית כפי שיהודה תיארה בזיכרונותיו.

יורד גשם טורדני וניראה תחילה שלא נצליח לעלות לטירה. ממשיכים לשוטט במכונית ברחובות הכפר, ובקצהו המרוחק עוצרים, ועומדים בחוץ תחת מטריות, ומצלמים את סיפור שהותו של יהודה בצ'סנק, כאשר המיבצר נמצא ברקע, על ראש ההר, מעל לכפר:

אנחנו נמצאים בצ'סנק, מקום שיהודה ראב חי בו, באחוזה של גבריאל דויטש, מ-1872 עד 1874 לערך. למעלה אנחנו רואים את הטירה שעליה הוא מספר, טירה חרבה שלרגליה היה נחל והמקום מוקף יערות והוא היה יוצא לטייל בהם ואוהב להתבודד בטיולים בסביבה.

כאן היתה אחוזה של אציל הונגרי בשם סטיפן סיטשי ממשפחת סיטשי שאנחנו פוגשים אותה כמה וכמה פעמים באיזור, כעשירי המקום. הוא היה בריב עם משפחתו כי הוא היה חייל בצבא של קושוט, ברח לארה"ב לאחר כישלון המרד, התחתן שם עם אישה ממוצא לא מיוחס, אמנם הונגרייה. חזר איתה להונגריה והתיישב באחוזה שאותה השאיר בידי היהודי דויטש בתקופת גלותו. יום אחד הוא בא לאחת החורשות, ביער, היכן שהוא גר, ומצא את ביתו שרוף על אשתו ושני ילדיו, והוא טען שאת זה גרמו לו בני משפחתו, משפחת סיטשי העשירה, כנקמה בכך שהוא בגד במעמדו.

וכשיהודה הצעיר בן ה-14 בערך בא לכאן, הוא היה כבן 15 כבר, הוא מצא את דויטש, את בנו, את אשתו, וסיטשי, שהעביר את כל הנהלת האחוזה לדויטש תמורת מזון ומחסה וטיפול בו לכל ימיו.

יהודה היה מורה לנער לבן של דויטש, ועד מהרה הוא כל-כך למד והתמחה בחקלאות, שהוא הפך להיות ליד-ימינו של דויטש בהנהלת האחוזה; ואילו סיטשי המשכיל, שבאחוזתו, שאת מקומה לא מצאנו כאן עדיין – היתה ספרייה גדולה, הוא לימד אותו את הקלאסיקאנים הגרמניים, לימד אותו סיוף, לימד אותו רכיבה, בעצם הכין אותו לקראת עלייתו לארץ ישראל הן בנשק הן בידע תרבותי, הן בחקלאות, בהנהלת האחוזה, והן ברוח הלאומית והליבראלית, שסיטשי הנחיל ליהודה הצעיר.

יכול להיות שאם האחוזה היתה נישארת בשלווה ובשלום, עליית המשפחה היתה מתאחרת. אבל ב-1874 לערך, חלה הבן של דויטש ומת. הוא היה חניכו של יהודה, ועצבת רבה ירדה על המשפחה. האם לא יכלה לראות את יהודה כי הוא כל פעם הזכיר לה את הבן המת שלה, ואז דויטש נתן ליהודה תשלום נכבד מאוד תמורת עבודתו, ויהודה שם עוד פעם את פעמיו לנוגי-מגיאר, שהיא היום העיירה צ'לובו, העיר צ'לובו שבסלובקיה, אל אביו לאזאר, ומשם לימים, תוך שנה, הם הגשימו את חלומם לעלות לארץ-ישראל.

*

עולים חזרה אל הכביש שבו באנו מצד דרום-מערב, ואשר לאחר הבתים הראשונים שבו, לצד ההר, נמצאת תחילת הדרך העולה לטירה. כבר פחות גשום ואנחנו עולים עם מטריות בדרך התלולה, העשוייה אבנים וטיט לבן רטוב, שאפשר בנקל להחליק עליו וליפול.

מגיעים לפיסגה, ועל רקע קיר-חומה חרב-למחצה של המיבצר, מבעד לחורים של החלונות, אנחנו מצלמים את המראה כלפי הכפר, לעבר הצד המזרחי:

אני קורא מתוך הספר "התלם הראשון" איך יהודה ראב מתאר את הטירה החולשת על הכפר צ'סנק, אנחנו עכשיו עומדים במרומי הטירה ומשקיפים ממנה על העמק:

"כפר מגוריי החדש היה צ'סנק (Csesznek, הנמצא בלב היערות הגדולים של בקוני ((Bakony," – אלה ההרים של באקוני, "היה זה כפר גדול שהתרומם מתוך בקעה וטיפס מדרגות עד מעלה הרים שבראשם בלט שיא סלעים חשופים ותלולים, שרק בין נקיקיהם צמח פה והם איזה שיח עלוב. בראש השיא התנוססה טירה ענקית עתיקת יומין מימי הביניים, הרוסה למחצה. מצידו השני של ההר השתפל גיא עמוק וצר ופלג זך היה מפכה בו. בשיפולי הגיא נוצרו כמה אגמים קטנים שמימיהם היו קרים וזכים להפליא. בסביבות האגמים האלה גדלו שיחים ועצים שהיו מצילים עליהם, ותמיד, גם בחום היום, שררה שם חשכת דמדומים קרירה. אחר-כך היה זה מקום טיולי החביב ביותר, מסתר להזיות ולחלומות. לא פגשתי שם נפש חיה, רק ציפורים ובני תור רחשו שם בהמון. מסגרת לסביבה זו, עם הכפר בתוכה, שימש היער. ואיזה יער! כולו אלונים חסונים וכבדים והאדמה מתחתם מכוסה בגובה רב עלים רקובים שהיית מהלך עליהם כעל גבי מרבד." (עמ' 36).

כאן אנחנו נפרדים מצ'סנק שבה עברו על יהודה השנתיים היפות בחייו.

*

אחר-כך אנחנו מצלמים מהצד המערבי של המיבצר, הפונה אל הנחל שבבקעה, האפרים, ואל הדרך הראשית וספרים-גייר שבצלע הגבעות המיוערות ממול:

אנחנו עומדים מצידו השני של ההר, שבראשו הטירה של צ'סנק. אנחנו מנסים לחפש "גיא עמוק וצר ופלג זך היה מפכה בו." כניראה שזה האיזור של כרי הדשא שאנחנו רואים מולנו, ובמרחק החורשות שעליהן סבא יהודה מספר.

יותר רחוק אנחנו רואים מעין סילואטה של בית אחוזה, שלפי התיאור יכול להיות ששם היתה האחוזה של דויטש-סיטשי.

*

יורדים. אוכלים כריכים במכונית, ליד חנות-מסעדה קטנה הנמצאת קרוב לדרך העולה למיבצר, בין שני בתים. אנחנו ממשיכים ויורדים במכונית, לצד הצפוני של הכפר, במטרה למצוא שריד לאחוזת דויטש-סיטשי, אבל בכל הכפר, שלרגלי המיבצר, אין רמז למיבנים של אחוזה גדולה לשעבר, אלא בתים-בתים, חלקם ישנים וחלקם חדשים, אך נפרדים זה מזה ולא כחלק מתוכנית אחת של מיבני משק, חומה ובית-מגורים.

במרכז הכפר, למטה, נמצא בית היין. מיבנה חדש וסתמי, אך יש לשער שכאן עמד אותו בית מרזח שעליו מספר סבא יהודה בזיכרונותיו.

ביציאה מהכפר, בכיוון וספרים, זו הדרך שבה באנו, אנו מגלים עוד דרך אבנים כבושה המוליכה למטה, לכיוון הנחל, לצד ימין. אנחנו סוטים מהכביש ויורדים במדרון תלול, עוברים את הנחל הזורם, שעליו מספר יהודה, אני מתעקש להמשיך עוד מעט – ולפתע אנחנו מגלים בין סבך של עצים, שכאילו השתלטו על השטח, חלק דומני עצי פרי נטושים – שני בניינים ארוכים מחוברים באמצעות בניין שלישי בצורת ח, אחד מהם צבוע עדיין זהב-חרדל, הכרכובים ניראים עתיקים ומיוחסים. ויש עוד מיבנה עתיק בצד. גרים כאן אנשים, אבל ניראה כאילו המקום הפך למגוריי עניים. כלבים נובחים. אני משער שאולי זה מקום האחוזה. אנחנו מצלמים, אך לא בווידאו.

עולים מה"אחוזה" ויוצאים לכביש שבו באנו מווספרים ומבלטון, וממשיכים ימינה, צפונה, לכיוון גייר. בתחילת בעלייה מהעמק אנו שבים ועוצרים כי המיקום ניראה לנו מעניין. מכאן, איזור האחוזה המשוער נמצא ממש מתחת למיבצר, ליד הנחל, מצלמים בווידאו:

אנחנו עומדים בכניסה לכפר צ'סנק, אחרי שכבר היינו בו, אנחנו בעצם יוצאים ממנו, וביציאה, מתחת למיבצר, אנחנו נסענו עם הכביש, ולפני בית-הקברות ירדנו לאיפה שישנם הגגות הכתומים של הבתים, אנחנו המשכנו עוד יותר למטה, עברנו את הנחל שעליו מספר סבא יהודה, ובתוך העצים, קשה כאן לראות, יש רק קצת קצה של גג מוסתר בתוך העצים, מצאנו אחוזה שלימה, מיבנים עתיקים שכמובן במצב נורא היום, ניראה שגרים בהם אנשים לא עשירים כל כך, הכול מוזנח, אבל לפי ההתאמה בין שני חלקי המיבנה, שהוא בצורת חי"ת, והכרכובים, והצבע הישן הזהוב, צבע שכמוהו לא מצאנו בשום פינה אחרת בכפר, שסרקנו אותו מכל עבר, ולפי האפרים הגדולים, השדות שמסביבה – זה ניראה לנו המקום הכי מתאים להיות אחוזת דויטש-סיטשי לשעבר. וזה מאוד טבעי שסבא יהודה בילה את השנתיים האלה באחוזה למטה: לידו הנחל, ומעל לכל אלה המיבצר, וכל זה מתאים כמעט במאה אחוז לטופוגראפיה שמתוארת בזיכרונותיו.

*

ממשיכים עד לנקודת תצפית קבועה, מעין רחבה בכביש שממערב לרכס המיבצר. כאן מתברר דבר נוסף. הכביש שעליו אנו עומדים חצוב בהר, וניראה כביש מודרני. למטה יש שריד של דרך, לאורך הנחל, במקביל לכביש העליון שלנו. היא נראית כתוואי של הדרך העתיקה מווספרים לצ'סנק, וצפונה לקומארנו ולגייר. הפנייה ימינה מדרך זו, שכניראה כבר היער כיסה עליה – עוברת על פני האחוזה שראינו, וממנה עולה הדרך התלולה לכפר צ'סנק שחבוי מאחורי רכס המיבצר. זה מחזק את ההשערה שהאחוזה שראינו בין העצים היא אחוזת דויטש סיטשי, שעמדה על הדרך הישנה מווספרים לצ'סנק, לרגלי המיבצר.

אפשרות אחרת למיקום האחוזה היא אולי מקומה של הכנסייה, שמשקיפה על הנוף במרכז הכפר, מצד מזרח, ואותה לא בדקנו כי הינחנו שלא ייתכן שהאחוזה היתה על מקום הכנסייה, אבל כדאי לראות זאת אם נבוא למקום פעם נוספת.

גייר

מצ'סנק אנחנו ממשיכים במכונית לגייר ((Gyor, תוך שעוצרים רק פעם אחת לכוס קפה ומרק גולש באחת העיירות שבדרך. מגיעים לגייר בשלוש לערך. המפות והניווט מדוייקים ביותר.

במלון ראבה מחכים לנו חדרים הצופים על הכיכר המרכזית ועל בית העירייה של גייר.

.Raba Hotel, Arpad U. 34 H, 9021 Gyor

.Tel. [0036] [96]315-533. Fax [0036] [96] 311-124

בדסק מצפה כבר מחכה לנו מכתב מד"ר לאסלו קיש, בו נאמר בין השאר כי בהזדמנות זו, שאנחנו, נציגי משפחת ראב הנכבדה מבקרים בגייר, כדאי שניפגש עם האנשים המקומיים ונשמע קצת על משפחתנו, והוא מציע שנצא לארוחת-ערב.

אני מבקש מיהודית שתנהל את המשא-ומתן העדין. אני מבין שהוא מזמין אותנו למסעדה, לא לבית-הכנסת, יחד עם כמה נציגים מקומיים, כניראה יהודים. עמנואל מפחד שזה ניסיון ל"שנורריי" של הקהילה המקומית, והכריז עוד קודם לכן שאם פירוש הדבר ללכת לבית-כנסת, הוא נישאר בחוץ. אבל לבסוף הוא מוכן להסתכן.

יהודית שואלת בטלפון את ד"ר קיש אם יהיו גם דתיים, והוא עונה שהוא עצמו אינו דתי. היא אומרת שאנחנו רוצים להשתתף בהוצאות הארוחה, והוא עונה בנימוס שעל זה נדבר.

מלון "ראבה" בנוי משתי יחידות. כלפי כיכר העיר זהו בניין עתיק ששופץ בצורה יפה מאוד, ואילו בצידו האחורי, שם הכניסה והחנייה – זהו בניין מודרני שצמוד לעתיד. דומה כי בזכות ד"ר קיש אנחנו מקבלים חדרים יפים, בבנין הישן, הצופים אל בניין העירייה ואל הכיכר, אבל כל שעה אנחנו שומעים את המוסיקה של השעון העירוני.

בשעה שאנחנו נמצאים עדיין במבואת המלון, אני מעיף עין לעבר הבר, שצופה לכיכר העיר, ורואה זוג עיניים בוערות של בחורה הונגרייה נאה נעוצות בי במבט מקצועי, ישיר וחד-משמעי. יהודית אומרת שאם לא הייתי מסתכל עליה במבט דומה – לא היתה מתנהגת כך.

ב-18.15 אני יורד לקפה של המלון, הצופה לכיכר העירייה, יושב ליד החלון ושותה ספל קפוצ'ינו כדי להיות ער. הקפה חריף מאוד, מצויין. החלב המוקצף כל-כך שמן, שאין צורך בקצפת. הבחורה ליד הבר כבר איננה.

גייר, ערב במסעדה "נמרוד"

כפי שקבענו טלפונית, ב-18.30 מופיע במבואה ד"ר קיש. אני מספר לו מיד בלבביות על טיולנו ההיסטורי. נותן לו את התמונות שבני ראב צילם ב-1989, ושאני שיכפלתי בצבע אחדות מהן. נותן לו תרגום אנגלי של השיר שלי "מה נישאר ממשפחת בן עזר?" – ומקור הונגרי ותרגום עברי ל"שיר התרנגול", שביטא את געגועיהם של יהודי הונגריה לציון, והשפיע על סבא יהודה ואביו אלעזר בהחלטתם לעלות ארצה ב-1875.

ארבעתנו יוצאים עימו במכונית הטטרה המהודרת שלו למסעדה בשם "נמרוד", שם הזמין שולחן לשמונה איש.

תחילה אנו נימצאים עימו בלבד. אני מתאר בפניו את תולדות משפחתנו ואת מטרת סיורנו, עוד לפני שמתיישבים אני שואל אותו באופן דיסקרטי אם יהיו כאן לא-יהודים, ואם יהיה אפשר לדבר חופשי, וד"ר קיש מבטיחני שאפשר לדבר על כל נושא ללא חשש. הוא גם מתנצל שאשתו לא באה הערב, בגלל מחלה, שכניראה נמשכת כבר זמן רב.

מופיע זולטן סי, מנהל העיריה, הדובר רק הונגרית וגרמנית. גבר גבוה כבן חמישים ויותר, בעל גוף צנום, גמיש, אף ארוך ועיניים מימיות קצת. זמן קצר אחריו מופיעות שתי נשים. אווה, אישה מבוגרת, יפה, שיער שיבה ופנים עגולות שזופות, העובדת במשרדו של ד"ר קיש. מריאנה, קטנה, בהירה, ממושקפת ופקחית מאוד. מתברר ששתיהן יהודיות וביקרו פעמים אחדות בישראל ויש להן גם קרובים שם.

אנחנו מוותרים על מנות ראשונות. עמנואל לוקח שניצל, אני וג'ודי קורדון בלה מצויין, ואני לא נפרד מסאלאט המלפפונים הטריים ההונגרי. מנה אחרונה אני מבקש גלידה אבל מקבל סלט פירות עם קצפת, גם כן לא רע.

ד"ר קיש יושב בראש השולחן, לימינו זולטן. ד"ר קיש פותח את הפגישה בהסבר על בית הכנסת המקומי, על השיפוצים הנחוצים בו, וזולטן מגיש לנו חוברות מהודרות על תולדות בית-הכנסת והתוכניות לשיקומו. בפתח החוברת ציור צבעוני עתיק של העיר ראב, כיום גייר, כפי שניראתה בסוף המאה ה-18, מצודה ליד הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה, ששימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות'מנים, התורכים.

אני זוכר שב-1987 אמרו לנו בבודאפשט שהבעייה בשיפוץ בית-הכנסת היא שהוא ניאולוגי, ולכן האורתודוכסים בישראל ובתפוצות מתנגדים לגיוס תרומות עבורו. לתומי אני שואל את ד"ר קיש אם בית-הכנסת בגייר הוא ניאולוגי או אורותודוכסי? שאולי על כן הוא אינו זוכה לתשובה, כדבריו, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות.

בנקודה זו מתערבת מריאנה בשיחה ומסבירה לנו בעברית כי בית-הכנסת של גייר נמכר כבר לפני חמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, המונה רק כמה עשרות יהודים, בתנאי שהבניין לא ייהרס. עתה משפצים אותו כדי שישמש מרכז תרבות לכל צפון-מערב הונגריה.

עכשיו אני מבין מדוע לא הצליחו עד כה לקבל תרומה מאיזשהו גוף יהודי או ישראלי.

ד"ר קיש אומר שכל תרומה תירצה, אפילו קטנה, כי מפעל השיפוץ הוא אדיר ודורש משאבים רבים, ומחר נוכל לבקר בבית הכנסת ואפילו יפתחו לנו במיוחד את שעריו.

אני מחליף מבט עם עמנואל – השנור בכל זאת נישאר! – ומבטיח לד"ר קיש ולמר זולטן כי מהיותי סופר ועיתונאי, אוכל לכתוב על הנושא באחד העיתונים בארץ.

אנחנו יושבים במסעדה שעה ארוכה אחרי תום הארוחה, עד אחרי 23.00 לערך, ומשוחחים כל הזמן. אני משלב קטעי שאלות על חומר היסטורי של המשפחה. מתברר שמריאנה היא אוצר בלום לידע. היא מורה למוסיקה, ילידת גייר מדורות. אביה שעמד בראש שרידי הקהילה נפטר לפני שנתיים אך בני ראב עוד הספיק לפגוש אותו ולהצטלם עימו ועם ד"ר קיש.

אני פותח את "התלם הראשון", שתמיד מלווה אותי, וקורא בפני מריאנה בעברית, ובתרגום חופשי לאנגלית, שניים-שלושה משירי המרד של קושוט. היא זוכרת את המנגינה והמילים של אחד השירים של קושוט, ורושמת לי את המילים בהונגרית בתעתיק עברי, ובעברית, וכן את התווים. גם את המנגינה והמילים של "שיר התרנגול" היא יודעת, מזמזמת אותו, ורושמת לנו את התווים.

אני משאיר לה תרגום אנגלי של פרקים מספרי "פרשים על הירקון" העוסקים בהונגריה. כעת כבר אין לי צורך בהם. לד"ר קיש זה לא אומר הרבה. בעצם הוא אינו מעוניין במשפחה שלנו אלא שנגייס תרומות לשיפוץ.

אנחנו שמים לב לתופעה מעניינת. בעוד אנחנו סבורים שהזכרת שמו של קושוט, גיבורה הלאומי של הונגריה, ושל מלחמתו לעצמאות – גורמת למארחינו נחת בגלל השפעת גיבורם הלאומי על אבות-אבותינו, לא כך ניראים הדברים בעיני ד"ר קיש ומר סי. מתברר שתחת דגל הלאומיות ההונגרית ושל "הונגריה הגדולה" או "השלימה", בטרם נחתכה מכל צד – מתקבצים כיום בהונגריה אלמנטים ימניים קיצוניים, פאשיסטים, ושוחרי-סיפוח.

תקוות ד"ר קיש ומר סי היא כי קיצונים אלה לא יגיעו לשלטון ולא יסחפו את המדינה להרפתקאות לאומניות. דווקא לאחר הבחירות האחרונות ירד כוחם של הלאומנים.

מנושא זה מתגלגלת השיחה לעניין המיעוטים. יש מיעוטים הונגריים גדולים בסלובקיה, ברומניה, ובעוד אזורי גבול שהיו פעם הונגריה. וגם בהונגריה עצמה יש מיעוטים של עמים שכנים. לדברי ד"ר קיש מהלכת הונגריה בנושא זה על חבל דק. למשל, בפרשת היחסים עם רומניה. משתדלים שכל טיפול בשמירת מעמדו של המיעוט ההונגרי ייעשה דרך, ובתיאום – השלטון המרכזי ברומניה, כדי שלא ייווצר רושם של חתרנות הונגרית שמסכנת את רומניה.

בשלב מסויים של השיחה מספרת ג'ודי לד"ר קיש, היושב לימינה, על אלכס ראב, שאינו מסוגל לחזור להונגריה בגלל מה שהתרחש כאן בתקופת השואה.

ד"ר קיש עונה לה שבאמת זו היתה תקופה קשה מאוד. ההונגרים מאוד התנגדו למה שקורה, אבל לא יכלו לשנות. הנה, סיפרו אצלו במשפחה שכאשר סבתו ניסתה לעזור לשכניה היהודים ולהעביר להם לחם – הגרמנים שברו לה את היד!

רק עתה אנחנו מבינים לפתע באיזו אי-הבנה היינו שרויים – ד"ר קיש, שעד כה היינו בטוחים שהוא יהודי, אולי ראש הקהילה היהודית במקום – כלל אינו יהודי! אלא יועץ כלכלי לעירייה, כניראה גם בפרוייקט שיקום בית-הכנסת.

בשובי ארצה אני מספר על כך לבני ראב, שאותו אירח ד"ר קיש יחד עם שפיגל, אביה של מריאנה, ובני נידהם. הוא היה בטוח שד"ר קיש הוא מראשי הקהילה היהודית. אני מתחיל לחשוב שאולי הקשר של ד"ר קיש האלגאנטי עם שפיגל הקשיש היה כרוך גם במכירת בית-הכנסת לעירייה.

 לקראת סופה של השיחה מתעורר זולטן סי, אולי בעקבת היין, וההבנה שתרומה מאיתנו לא יקבל – והוא שואל בהונגרית כמה שאלות, שד"ר קיש מתרגם לנו.

"האם איננו חוששים שישראל היא יצור מלאכותי? שיום אחד ירצו היהודים לחזור ממנה לארצות שמהם באו?

"מה דעתנו על היהודים שאינם עולים לישראל, כמו אלה שנמצאים כיום בגייר?"

אני עונה שהערבים אכן חשבו כך שנים רבות, אבל לאחרונה נוכחו לדעת שהיישות הישראלית אינה ניתנת לעקירה, ולכן החלו בתהליך השלום עימנו.

אנחנו קיימים כדי להיות בית לכל יהודי, אם רק ירצה לעלות. אנחנו שמחים שיש קהילות יהודיות משגשגות מחוץ לישראל, כמו בארה"ב או בצרפת. אנחנו מקווים שמצב היהודים ברוסיה, כמו גם המצב הכללי שם, יהיה מצויין. אבל אם מצבם של יהודי רוסיה יורע, וירצו לעלות לישראל, נקבל את כולם. זו ההצדקה לקיומנו כמדינה. זה פרי הניסיון ההיסטורי שלנו.

הבעייה שלנו, והיא ודאי גם בעייתה של הונגריה, היא של תרבות ושפה לאומית קטנה בתוך עולם שהולך ונעשה אחיד. ראינו את ההתקדמות העצומה שעברה על בודאפשט מ-1987, כאשר ביקרנו בה לראשונה, ועד היום, ואנחנו שמחים על כך. זהו תהליך של אירופיזאציה ואמריקאניזאציה שמבשר את חזרתה של הונגריה למערב. אין כמעט זכר לרוסיה ולקומוניזם. אבל, הסכנה היא של חוסר יכולת להתמודד עם הציוויליזאציה האנגלית-אמריקאית החובקת-כל. זו סכנה של טשטוש, של שאיבת מיטב הצעירים לארה"ב, של היותם אזרחי-העולם, הגדלים על תרבות הטלוויזיה והמחשבים, ומנותקים מתרבותם הלאומית.

ד"ר קיש אומר שבתו נמצאת באנגליה, והוא שמח מאוד שלאחרונה החלה להתעניין יותר במולדתה, והיא עתידה לחזור. גם בנו למד בארה"ב, וחזר.

*

בראשית הערב מצלם עמנואל בווידאו ובמצלמה רגילה את המסיבה, ושומעים קטעי שיחה אגביים. אני מצרף פסקול לתמונה, כאשר תופיע בסרט הערוך:

ערב במסעדה "נמרוד" בגייר, מסעדת בשר הציד, הטובה בעיר. כאשר באה לראשונה נציגות של משפחת ראב הנכבדה לעיר גייר, עורך להם קבלת פנים ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, היושב בראש השולחן, ולצידו מר זולטן סי, מנהל העיריה. שניהם לא יהודים. הם מנסים לעניין אותנו בתרומה לשיקום בית-הכנסת הגדול של גייר, שיהיה מרכז תרבותי לכל צפון- מערב הונגריה. אני מבטיח להם לעשות על כך כתבה בעיתון בישראל.

ליד ג'ודי בן עזר יושבת מריאנה שפיגל. אביה המנוח של מריאנה היה ראש הקהילה של גייר בשנים האחרונות. הקהילה מונה עתה רק כמה עשרות יהודים, ונמצאת בסימן שקיעה. מריאנה היא מורה למוסיקה. היא מזהה את שיר המרד של קושוט משנת 1848, שיר שסבא יהודה רשם מהזיכרון ב"התלם הראשון", והיא רושמת לנו את תווי השיר:

"קושוט לויוש הודיענו

 הנה תם חילו לגווע

 לו רק שוב ציוונו קושוט

 ונזעקנו לחילו."

(התלם הראשון, עמ' 29)

*

בתום השיחה אנחנו יוצאים החוצה וד"ר קיש מסיע אותנו חזרה למלון. ימים אחדים לפני הנסיעה הלכתי עם יהודית לרחוב אלנבי פינת ברנר או טשרניחובסקי, לחנות של תשמישי קדושה ומזכרות. קנינו שם ארבע "חמסות" עם ברכה, בגדלים שונים, מתוך הנחה שאולי נצטרך לתת מזכרות בגייר. קשר המכתבים שלי עם ד"ר קיש החל עוד מהארץ. עכשיו, לפני הפרידה, יהודית מוציאה את המזכרות העטופות ואנחנו מעניקים אותן לד"ר קיש, לזולטן סי, לאווה ולמריאנה.

*

לילה במלון ראבה בגייר. שעון המגדל על בניין העירייה ממול משמיע מוסיקה של אחת אחר-חצות. יהודית כבר ישנה. גם אני עייף, יום עמוס. ודאי השמטתי קטעים רבים מהשיחה המרתקת ב"נמרוד" שהתנהלה רובה באנגלית עם קצת תרגומי ביניים לעברית, הונגרית וגרמנית. מחר תיקח אותנו מריאנה לראות את בית-הכנסת, בית-הקברות, והעיר הישנה, ומכאן ניסע לקומארנו ולנוגי-מגיאר.

המשך יבוא