אכזריות ויופי במיתוס היווני
הכול מודים שאין כמו המיתולוגיה יוונית ליופי – לא מתחרות בו המהרבטה ההודית, הקאלוואלה הפינית, ההיאוואטה האינדיאנית, שירת הניבלונגים הנורדית – יופי זולג מההמצאות הדמיוניות של הסיפורים האלה, כמו מהאמנות הפלסטית והדרמות המדהימות שהיוונים הקדמונים יצרו. המיתוס היווני, כמו כל מיתוס בכל פינות העולם, זולג אכזריות מבהילה, אבל זאת איננה מצליחה לעמעם מיופיים של הסיפורים. אדרבה, נדמה כי היא אף מגבירה אותו. נראה שצדק אוסקר ויילד בפתח דבר ל"תמונת דוריאן גריי": "אין לאמן פניות אתיות... אין באמנות מוקצה מחמת מיאוס, הרשות ביד היוצר ליתן מבע לכול." (בתרגום אברהם בירמן).
אני מבקש לסקור ברשימה זאת את מעלליהם של שני הגיבורים היווניים הראשיים במלחמת טרויה, הלא הם אכילס ואודיסאוס, שכנגדם נלחמו שני הגיבורים הראשיים של הטרויאנים – הקטור ופאריס.
שניהם, אכילס ואודיסאוס, ניסו להשתמט מלהשתתף במלחמת טרויה: אכילס התחפש לנערה, ואודיסאוס השים עצמו כמטורף, אבל לאחר שצפונותיהם נחשפו, הם הפכו את המלחמה הזאת לחזות הכול.
בעצם, לא מדויק...
אכילס "עושה ברוגז" עם אגממנון, מפקד צבאות יוון, על שגזל ממנו את הפילגש השבויה בריסייאיס, ולא רק שפרש מהקרבות, ואף היה מוכן לחזור למולדתו ולאביו פליאס, הוא אפילו התפלל אצל תטיס, אימו האלוהית, שתשתדל אצל אבי האלים, זאוס, שיעזור לטרויאנים נגד היוונים.
כשמצבם של היוונים נעשה קריטי משום גבורתו של הקטור בן פריאמוס הטרויאני, מציע אגממנון לאכילס כופר ענק כדי שיסלח לו על הגזילה – הוא מחזיר את בריסייאיס, וכן 12 סוסים, 7 עלמות מלסבוס, 7 ערים, ואף מבטיח את בתו לו לאישה, אבל אכילס לא מתרצה. רק כאשר נהרג פטרוקלוס, ידידו, הוא יוצא לנקום נקמה אכזרית בטרויאנים: הוא הורג בהם לעשרות ולמאות, ועושה שמות במשפחתו של פריאמוס – הוא איננו מוכן לשמוע לתחנוניו של פולידורוס, בן זקוניו של פריאמוס, והורג אותו לאחר ששבה אותו. הוא בז לתחנוניו של ליקאון, בנו האחר של פריאמוס, שזכה בחייו רק לשבועיים של חופש שכן היה שבוי, ונפדה תמורת 100 פרים. ליקאון מבקש רחמים כי הוא האח היחיד שנשאר לאימו לאחר שאכילס הרג את פולידורוס. אכילס הורג אותו ומשליך את גווייתו לנהר. נקמתו של אכילס מגיעה לשיאה, כאשר הוא מצליח לפגוע בהקטור שהרג את פטרוקלוס. הקטור הפצוע מתחנן שלא יחלל את גווייתו לאחר מותו, וכמענה, אכילס הורג אותו, לא לפני שהוא מגדף אותו. אחר כך הוא עוקד את קרסוליו של הקטור, קושר את גווייתו למרכבתו, גורר אותה מסביב לטרויה, שהטרויאנים, ופריאמוס האומלל בראשם, יראו מה הוא עולל לגיבורם. הוא התעלל בגווייה יום יום עד שהאלים עצמם כעסו על שחילל את הקודש.
רק אחרי הנקמה הנוראה מתפנה אכילס לטקס הקבורה של פטרוקלוס: הוא מקריב 4 סוסים, 2 כלבים, ו... 12 נערים טרויאנים מפוחדים ששבה בקרב!
גם לאחר נפילת טרויה, שבה עשו היוונים מעשי זוועה, ולאחר מותו של אכילס, הוא לא חדל לנקום: רוחו של אכילס דרשה שיקריבו את פוליקסנה, בתם של פריאמוס והֶקַבֶּה, ובנו של אכילס, נאופטלמוס, שוחט אותה על קברו של אביו.

על פניו נקל להתפתות שאודיסאוס הוא הערמומי שבין הלוחמים, וכשהאחרים מפעילים את כוחם, הוא מפעיל את מוחו בחסותה של אתנה אלילת החכמה, אלא שמסתבר שהוא גם כן רוצח "עם תעודה". פַּלַמֶדֶס מצליח להוכיח שאודיסאוס איננו משוגע, והוא רק מציג עצמו כחסר דעה כשהוא חורש את החול וזורע מלח. פלמדס שם לפני הבקר המושך את המחרשה את טלמכוס בנו התינוק, ואודיסאוס מפסיק את "החריש". אודיסאוס לא סלח לו על כך, והוא מעליל עליו עלילות בגידה, ובעקבות כך הוא מוצא להורג.
לאורך מסעו הארוך בן עשר השנים מטרויה לאתיקה מאבד אודיסאוס את כל שייטיו ולוחמיו, חלקם בהחלט באשמתו, אך עיקר אכזריותו מתגלה כשהוא חוזר לביתו מחופש לקבצן, ומתכנן בעזרת טלמכוס בנו ושני רועים נאמנים, שומרי סוד, את הנקמה במחזרים שלחצו על פנלופה אישתו להינשא לאחד מהם, ובינתיים בזבזו את רכושו במשתאות הפרועים שהם ערכו בארמונו.
בתחילה רק הכלב הזקן והגוסס ארגוס זיהה אותו, אחר כך המינקת שלו, כשרחצה את רגליו ומיששה את הצלקת שנותרה ממאבק בנעוריו בחזיר בר אימתני שנשך בניביו את ירכו. אחר כך הוא התוודע לבנו ולשני הרועים המוזכרים לעיל. אודיסאוס דואג באמצעות שומרי סודו לסלק את כלי הנשק מהקירות במשתה ההולל של המחזרים, ולאחר שאף אחד מהמחזרים לא הצליח לדרוך את קשתו ולהשחיל חץ בין 12 גרזינים, ורק הוא, המחופש לקבצן, הצליח לעשות זאת – הוא פותח בטבח נורא של המחזרים. בעזרתם של יודעי סודו וכמובן בעזרתה של האלה שנתנה לו חסות לאורך כל "אודיסיאה", הלא היא אתנה.
כמו אכילס בזמנו, הוא איננו מוכן לקבל כופר ממבקשי רחמים, וטובח בכולם עד שהחדר נראה כמו בית מטבחיים. רק פמיוס המשורר ומדון הכרוז זכו לרחמים משום התערבותו של טלמכוס.
אחרי שחיסל את כל חבורת המחזרים, אודיסאוס מקנח ברצח 12 השפחות שתינו אהבים עם המחזרים, ואחר כך מקצץ למלאנתיוס, הרועה הבוגד, את האף, את האוזניים ואת הגפיים. את מבושיו הוא עוקר ומשליך לכלבים.
אחרי כל המעשה הרב הזה בוודאי מגיע לאודיסאוס לחיות באושר ובעושר עם פנלופה עד זקנה ושיבה.

הבאתי כאן רק שתי טיפות מים האכזריות שנחשף בסיפור המדהים של מלחמת טרויה וספיחיה. ולמה כל זה אירע ליוונים ולטרויאנים? ובכן, יש הסבר: זאוס ריחם על גאיה, אלילת האדמה שנאנקה תחת המשא הכבד של בני האדם שהתרבו עליה, ולכן הגה את הפתרון היעיל מאז ומעולם – מלחמה! וזה הרי כל כך פשוט: אריס, אלילת המריבה, שלא הוזמנה לחתונתם של תטיס האלילה עם פלאוס (אביו של אכילס) בן התמותה, זרקה תפוח זהב שעליו היו חרוטות המילים "ליפה ביותר". הרה, בת-זוגו של זאוס, אתנה, אלילת החכמה, ואפרודיטה, אלילת האהבה, רבו על התפוח. זאוס הנחה את השלוש לפנות לפאריס, הנסיך היפיוף המבין ביופי. הוא מסר את התפוח לאפרודיטה תמורת האישה היפה בעולם ששמה הלנה, אלא שזאת היתה נשואה למנלאוס מלך ספרטה. מי צריך תירוץ יותר טוב כדי לפתוח במלחמה של עשר שנים?
נדמה לי שההסבר של המיתוס היווני לאבסורד המלחמות הוא הרבה יותר "הגיוני" מההסבר של התנ"ך המטיל את האחריות למלחמות על שבט זעמו של האל.