בהיותו בן 17 סיים נחצ'ה היימן את לימודיו בגימנסיה ברחובות. נותרה שנה עד גיוסו לצה"ל. הוא לא הסתדר עם אביו החורג, והחליט לעבור לקיבוץ. כיוון שהכיר במחנה קיץ של התנועה המאוחדת קבוצת נערים מחברת נוער בכפר מכבי, הוא החליט להצטרף אליהם. מה עשה? ארז תרמיל גב, עלה על אוטובוס וקבע עובדה. הוא הגיע לכפר מכבי, ניגש למזכיר הקיבוץ והודיע לו שבא לשנה של "טעימה" ולהצטרף לחברת הנוער. המזכיר הנדהם שלף ממגירתו כרטיס אוטובוס של "אגד", הגיש אותו לנחצ'ה ואמר לו: "ילד, סע הביתה."

נחצ'ה קרע את הכרטיס והצטרף לחבריו מחברת הנוער. הם בנו לו סוכה בין ארבעה עצים, שם הוא ישן בלילה. בבוקר חצה נחצ'ה את הכביש, וראה שם רועה ועדרו. הוא ניגש אליו, הצטרף אליו וסיפר לו את סיפורו.

למזלו, האיש שפגש היה רועה הצאן של הקיבוץ השכן, רמת יוחנן. "שמי מתתיהו שלם," אמר לו הרועה, והודיע לו ש"עד שיסתדרו העניינים אצלך, בוא והיה נער הרועים שלי."

המפגש בין הנער נחצ'ה היימן – למשורר, המוסיקאי, איש התרבות ורועה הצאן מתתיהו שלם, היה המפגש החשוב בחייו. לא היה אדם שהשפיע עליו יותר ממנו.

כתב נחצ'ה בהקדמה לדיסק שהפיק משירי מתתיהו שלם, "שיבולת בשדה": "במרוצת הזמן למדתי מפיו (במרעה או בביתו הצנוע) את רוב שיריו הנפלאים. אך יתרה מכך, למדתי מפיו את בסיס האמת שעל פיו אדם יוצר חייב להתנהג, בסיס של התנהגות אשר לימים הנחה אותי ומנחה אותי עד לעצם היום הזה, בכל מה שקשור ליצירתי שלי. מתתיהו לימד אותי לראות ולהבין את החיבור הטבעי בין יום ללילה, בין אדם לאדמה, בין אדמה לשמיים, בין העברית לתנ"ך ולשיר השירים ולאהוב ולהבין את החי והצומח מסביבי ולקשור את כולם לאגודה אחת של 'ציר חיים אישי', אשר ממנו נובעת יצירת אמת שאין בה פניות, רייטינגים ושאר זיבורית חסרת ערך תרבותי. כך למדתי ממנו, ועל פי תורתו אני נוהג לכתוב את לחניי עד היום."

לא היה זה המפגש הראשון של נחצ'ה עם המוסיקה, לא עם הקיבוץ ולא עם התרבות הקיבוצית. נחצ'ה גדל בבית מוסיקלי. סבו ניגן על אקורדיון, כינור ומפוחית, אביו ניגן על בללייקה והוא עצמו ניגן על פסנתר, אקורדיון ומפוחית. הקשר הקיבוצי הראשון שלו היה בגיל 14, כאשר לאחר גירושי הוריו היה תקופה מסוימת ילד חוץ בקיבוץ נען, שם למד מוסיקה אצל יהודה אורן והמלחין דוד זהבי. טרם הגעתו לכפר מכבי הוא כבר הלחין את שירו הראשון, "ניצנים נראו בארץ" למילות שיר השירים. אולם המפגש עם מתתיהו שלם, הוא המפגש שהשפיע יותר מכל על חייו. והמפגש עם מתתיהו שלם היה המפגש עם מה ששלם ייצג יותר מכל – התרבות הקיבוצית. וגם שנים רבות אחרי שעזב את הקיבוץ, הקיבוץ והתרבות הקיבוצית לא עזבו אותו, והיו לוז יצירתו.

הקשר הקיבוצי של נחום היימן נמשך עוד שנים רבות. הוא היה אקורדיוניסט בלהקת הנח"ל (לימים שירת במילואים שנים רבות כלוחם קרבי, ונפצע במלחמות סיני, ששת הימים ויום הכיפורים). לאחר נישואיו הראשונים היה חבר בית אלפא. מטעם בית אלפא יצא ללימודים וקיבל את הכשרתו המוסיקלית הפורמלית. הוא הקים והדריך את חמישיית גלבוע עם נגנים מבית אלפא וקיבוצי הסביבה והלחין רבים משיריהם. את החמישיה הוא צירף לגבעטרון, ובמשך שנים היה המדריך והמעבד של הלהקה. אין תרבות קיבוצית מובהקת יותר מהגבעטרון, ונחצ'ה היה מעמודי התווך של הלהקה לאורך שנים.

באותן שנים, שנות השישים המוקדמות, הלחין היימן את שירי המחזמר "זרעים של מסטיק" מאת לאה נאור. המחזמר נכתב בעבור ילדי קיבוצו בית אלפא, ואתם הוא העלה אותו לראשונה על הבמה, ורק לאחר מכן השירים יצאו בספר.

שיתוף הפעולה הפורה ביותר של נחצ'ה היה עם חברו הקרוב ושותפו ליצירה במשך עשרות שנים, נתן יונתן. גם יונתן היה אז חבר קיבוץ בעמק, קיבוץ שריד. הנופים המשותפים וההוויה המשותפת היו המסד ליצירתם המשותפת. שיתוף הפעולה הראשון ביניהם היה מחזמר שנכתב בידיהם בעבור קיבוץ שריד, ונמשך עד יומו האחרון של נתן יונתן.

בעיניי, השיר הקיבוצי ביותר של נחצ'ה היימן, היה "כמו צמח בר". את השיר כתבה חברת קיבוץ שפיים רחל שפירא, הלחין חבר קיבוץ בית אלפא נחצ'ה היימן, עבור סרט המבוסס על ספרה של חברת קיבוץ בית אלפא נעמי פרנקל "דודי ורעי", שעלילתו היא עלילה קיבוצית המתרחשת בקיבוץ. היימן נהג לספר את סיפור הלחנת השיר. הוא ישב בחדר האוכל הומה האדם והרועש של בית אלפא, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא נטל מפית וכתב עליה בתוך דקות ספורות את התווים, תוך שהוא מנתק עצמו מן ההמולה שמסביב. כך נכתבה המלודיה הנפלאה של השיר, שהיה לנכס צאן ברזל של הזמר העברי.

השיר הוא שיר פרידה מאהוב, ומהמקום והקהילה שלו. השיר מתאר את האהבה הסוערת, שהיתה מקסם ילדות, אך העירה אש זרה את לילותיה של הכותבת – תיאור קשה מאוד, המזכיר את האש הזרה שהעלו בניו של אהרון הכהן נדב ואביהו בחנוכת המשכן, והיא שרפה אותם למוות. הקושי של הכותבת היה לא רק עם אהובה, אלא גם עם סביבתו – ולכן המען של השיר הוא אותה סביבה: "אני אהיה לצל חולף בשדותיכם, לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר."

ספרה של פרנקל יצא לאור ב-1973, והדרמה הטלוויזיונית שודרה כעבור שנתיים. חוה אלברשטיין שרה את השיר. השיר יצא לגמרי מהקשרו כשיר נושא של סרט, והיה לשיר אהבה, פרידה וגעגועים העומד בפני עצמו, וכזה הוא עד היום.

באותה שנה, הוציאה חוה אלברשטיין את הטוב והחשוב בתקליטיה, והוא נקרא על שם השיר הזה – "כמו צמח בר". לימים, חידשה אותו סי היימן, בתו של נחצ'ה.

רק לאחד משיריו כתב נח'צה את המילים – "אני ממשיך לשיר". זהו שיר אישי, שבו מתאר נחצ'ה את מהותו כאיש של שירים, ואת האקזיסטנציאליות של שירתו. "אני ממשיך לשיר, אני ממשיך לחיות." השירה היא החיים. גם לשיר הזה יש הקשר קיבוצי. הוא היה, בקולו של נח'צה, פס הקול של הסרט "אדמה משוגעת". הסרט נתפס בתנועה כסרט אנטי קיבוצי, אולם בעיניי זהו סרט המצביע על הפער בין האידיאולוגיה הגבוהה של הקיבוץ, לבין המציאות הרחוקה ממנה. כתב האשמה אינו על דרך החיים הקיבוצית, אלא על הפער הזה.

האם היה מסר קיבוצי בבחירתו של נחצ'ה לשיר בסרט הזה? האם הוא העביר לקיבוץ מסר של צמח בר? האם הוא חש בקיבוצו כמו צמח בר?

ואולי הוא חש כך בחברה הישראלית? ואולי הוא חש כך בחיים, בכל אשר היה, כי באופיו היה אינדיבידואליסט, שאינו הולך בתלם אלא דבק בדרכו הייחודית, ובכל חברה היה כמו צמח בר?

ייתכן.

בתשובה לשאלה של יואב גינאי "מה אתה רוצה שייכתב על המצבה שלך?" – השיב היימן: "נולד חי והלך לעולמו כמו צמח בר."

ואכן, השיר ליווה אותו לדרכו האחרונה.

2. צרור הערות 24.8.16

* מדינה תומכת טרור – ישראל התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל ופיצתה את משפחות המחבלים. ומיד אחרי הסכם הפיוס, שבה טורקיה והשתלחה בישראל על כך שמימשה את זכותה להגנה עצמית, לאחר פשע המלחמה – ירי טיל לעבר יישוב אזרחי. טורקיה היא היום יעד מרכזי של הטרור, אך אין זה מפריע לארדואן להמשיך בדרכו כראש מדינה תומכת טרור.

* דה-מובראקיזציה – דבריו של שר החוץ המצרי השוללים את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, הם ביטוי נוסף לרוח החדשה המנשבת במצרים מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון.

תרומתו של א-סיסי כפולה. הוא גם חיסל את המשטר האיסלמיסטי של מורסי והציל בכך את מצרים ואת המזרח התיכון מאסון, והוא גם יוצר בהדרגה דה-מובראקיזציה ביחסה של מצרים לישראל. מובראק הפך את השלום עם ישראל, עליו חתם סאדאת, למלחמה קרה נגד ישראל, שבה מצרים הובילה את העוינות הערבית למדינה שמסרה לה את כל סיני ועקרה מסיני את כל אזרחיה. א-סיסי לא ניחן, כנראה, במנהיגות ובאומץ של סאדאת ואינו יכול לבצע צעד דרמטי הדומה לביקור סאדאת בישראל. אולם בהדרגה, לאט לאט, הוא מוחק את מורשת מובראק.

* הרגלי הקריאה של שוכרי – על פי דבריו של שר החוץ המצרי סמאח שוכרי, שגילה הבנה לצרכי הביטחון של ישראל ושלל את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, ניתן להסיק שהוא אינו קורא את "הארץ".

* נלחמים באנטישמיות – מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת לייפציג הגרמנית קיבלה החלטה להיאבק בתנועת החרם נגד ישראל. בהחלטה הוגדרה תנועת החרם בהגדרה המדויקת "תנועה אנטישמית" וצוין שמטרתה היא להביא להשמדת ישראל. תא הסטודנטים הסוציאל דמוקרטי היה שותף להחלטה.

עד כה, תנועת החרם על ישראל אינה זוכה להצלחה רבה, אך הצלחותיה הן בעיקר בקמפוסים. יש לקוות שיוזמתם של הסטודנטים בלייפציג היא רק סנונית ראשונה, המבשרת אביב אירופי של הדברת האנטישמיות.

* אומץ או אחריות – במאמר ב"הארץ" תקף יובל רבין את נתניהו על כך שאין לו אומץ להחלטות מדיניות כפי שהיו לבגין ולרבין. המסר שלו פשטני להחריד: אומץ = נסיגה.

כן, לעתים נדרש אומץ כדי להחליט על נסיגה. אך לעתים נדרש אומץ כדי להימנע מהחלטה על נסיגה. ומכל מקום, החלטות של מנהיג אינן מבחן אומץ. השאלה אינה האם ההחלטה אמיצה אלא האם היא נכונה.

אהוד ברק היה אמיץ עד טירוף. היה לו האומץ לשבור את הקונצנזוס הלאומי ולרסקו לרסיסים, להפנות עורף למורשת רבין ולמחוק את כל הקווים האדומים שלו. מרוב אומץ הוא קיבל את עקרון הנסיגה המוחלטת מכל יש"ע (עם "חילופי שטחים") לסגת מבקעת הירדן, לחלק את ירושלים ואף את העיר העתיקה. אמיץ. אז מה יצא מהאומץ שלו? הסכם שלום? מרחץ דמים!

רבין היה הרבה פחות "אמיץ" אבל הרבה יותר אחראי. בנאומו האחרון טרם מותו הוא הציב בפני הכנסת והעם את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, שהם מורשתו המדינית:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." [*]

לצערי, עמדותיו של נתניהו במו"מ קרובות יותר ל"אומץ" של ברק מאשר לאחריות של רבין. למשל, בעוד רבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ציר אלון הסמוך לקו ההתיישבות הערבית על גב ההר, נתניהו הסכים עם קרי על נוכחות צבאית ישראלית זמנית לאורך נהר הירדן.

וליובל רבין אני ממליץ לאמץ את הדברים להם הטיף בפסקת הפתיחה של מאמרו, כשיצא נגד "כתיבתה של היסטוריה חדשה, שמעוותת עובדות ידועות ומעלימה מידע בסיסי מהעבר."

* חבורה מופקרת – חיילי צה"ל סיכנו ביום שני בלילה את חייהם כדי לחלץ חבורה מופקרת של פורעי חוק מוכי ירח, בדרכם להשתטח על קבר יוסף בשכם ולהתפלל על סוטה המין "הרב" ברלנד. הפנטזיה הזאת עלולה הייתה להסתיים במרחץ דמים של ההזויים ושל חיילי צה"ל.

התגובה הטבעית של אדם נורמטיבי היא שצריך לתת להם להתמודד עם טירופם, ולא לסכן את כוחות צה"ל כדי לחלץ אותם. אבל ברור שמדינת ישראל אינה יכולה לאפשר לינץ' וטבח המוני באזרחיה.

ולכן, הפתרון הוא ענישה חמורה. שמעתי שנפתחו הליכים פליליים נגד המארגן והנהג. זה לא מספיק. כל אחד ואחד ממשתפי החגיגה, ללא יוצא מן הכלל, צריך לעמוד לדין פלילי, וברור שהמסית והמארגן צריך להיענש בכל חומרת הדין. אני משער שאם הפרקליטות תחפש היטב, יימצאו די סעיפים בספר החוקים הישראלי כדי לשלוח אותו לתקופה הגונה מאחורי סורג ובריח. ואם לא, על המחוקק לתת על כך את הדעת.

האם יש סעיף פלילי של סיכון חייהם של חיילי צה"ל?

* הקשר המתנחלי של נחום היימן – על פי הקוד החולני של השיח הישראלי, מי שאוהב את הקיבוצים, בהכרח אמור לשנוא את ההתנחלויות. לא לחלוק עליהן, לשנוא. ומי שאוהב את ההתנחלויות אמור לשנוא את הקיבוצים.

נחצ'ה היימן כפר בקוד הקלוקל הזה. לאחר מותו נאמר ונכתב רבות על הקשר הקיבוצי שלו, פחות ידוע הקשר ההתנחלותי שלו. היימן הרבה להופיע בהתנחלויות ביו"ש. הוא הקים חבורת זמר של קריית ארבע ובמשך שנים, בכל מצב ביטחוני, ערב בשבוע הוא בילה ביישוב, עבד עם החבורה ונשאר ללון ביישוב. הוא הופיע איתה ביישובים רבים ביו"ש. במשך שנים הוא שידר תוכנית שבועית בנושא זמר עברי בערוץ 7. נחצ'ה השפיע אהבה על המתיישבים והם השפיעו עליו בחזרה. היישוב בית-אריה-עופרים קרא כיכר על שמו. כאשר נודע להם על מצבו הכלכלי הקשה בזקנתו, הם הקצו לו דירה ביישוב, שם הוא התגורר שנים אחדות, כשהיישוב שילם את שכר הדירה ואת כל הוצאות אחזקתה.

איני יודע מה היו עמדותיו הפוליטיות של היימן, אך הוא היה אמן טוטלי, שאמנותו – אמונתו. ואמן אמיתי שואף תמיד לחבור לכל קהל. מי שמחרימים ציבורים של מתנגדים פוליטיים אינם אמנים אמיתיים, כיוון שהם נכנעים לתכתיב של קבוצות פוליטיות רדיקליות, ומכפיפים את אמנותם לפוליטיקה קיצונית.

* ביד הלשון: ישראלית – משחר ילדותי, אני אוהב את התנ"ך. אני קורא תנ"ך, לומד תנ"ך, דורש את התנ"ך, מלמד תנ"ך. אולם מאז חנוכה תשע"ה, לפני למעלה משנה וחצי, חוויית התנ"ך שלי השתדרגה באופן משמעותי, כיוון שאני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך, במסגרת מיזם 929 (על שלוחותיו), מבראשית, וכעת אנו בעיצומו של ספר ירמיהו. וככל שאני מעמיק בתנ"ך כך אני מתאהב בו יותר.

הפלא הגדול, מעורר ההתפעלות והמלהיב מכל, כשאנו עוסקים בתנ"ך, הוא חיוניותה של השפה העברית. כה מרגש לדעת שאם אבותינו המקראיים יקומו לפתע מקברם, נוכל לשוחח אתם בשפתנו המשותפת. הרי אם ירמיהו, שבו אני עוסק בימים אלה, יפתיע אותי וידפוק על דלתי, אוכל לשבת עימו לשיחת רעים. נכון, הוא אינו יודע מה זה אחלה, סבבה וחבל על הזמן, וגם את המילים מחשב, מגהץ גלידה ומקרר אין הוא מכיר – אך במשך חודש ימים בתוכנו הוא ישלים את הפערים. העיקר הוא שאנו דוברים שפה אחת.

כאשר אני קורא את התנ"ך, שנכתב לפני אלפי שנים בשפה שבה אנו חיים – כל כך נלעגת ומגוחכת בעיניי תאוריית ההבל ורעות הרוח על קיומה של איזו שפה "ישראלית" או משהו כזה, שהיא שפה אחרת מן העברית.

[*] אהוד: את הציטוט מדברי רבין פירסמת אצלנו עשרות פעמים ואני חושב שהקוראים כבר יודעים אותו בעל-פה ולכן אין צורך לחזור עליו שוב ושוב.